מאת

ראש כולל, ראש ישיבה מייסד וראש ישיבת 'המתיבתא - תורה ודעת', נשיא ומייסד של ״אחוות תורה״

שיתוף

אדוני משה כלאם

מדוע לא חשש משה מנבואתם של אלדד ומידד, ומה הייתה תשובתו לחששות שהביעו הנער ויהושע בן נון?

שיתוף

שני אנשים מתנבאים במחנה. שם האחד אלדד ושם השני מידד. הנער רץ לספר על כך למשה, ויהושע בן נון ששומע זאת מציע מיד "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם". מדוע הזדעזע הנער מנבואתם? מפני מה ביקש יהושע לכלוא אותם? 

הרקע לנבואתם הוא תלונתו של משה: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי". בעקבות כך מורה לו ה' לאסוף שבעים זקנים והוא מאציל מרוחו עליהם. מסיפור בקשת הבשר מבין משה שהוא זקוק לעזרה. הוא אינו מבין את דרישות העם. ה' נענה לו, ושבעים הזקנים הממונים אמורים לתווך בינו ובין העם.

כאשר שבעים הזקנים מתנבאים, הם עושים זאת בעקבות הרוח שנאצלת ממשה אליהם. לנבואתם אין מקור עצמי, ולכן יש להניח שהיא בסגנונה ובאופייה של נבואת משה. באופן זה הם יסייעו לו בהנהגת העם כשהם פועלים לאורו. לכן כל הזקנים התקבצו סביבות האוהל, היכן שמשה היה מדבר עם ה', ודווקא שם הם התנבאו.

אולם אלדד ומידד נשארו במחנה: וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. משמעות הדבר היא שנבואתם לא הוכפפה לסמכותו של משה. הם לא עמדו כמסייעים לו. נבואתם היא עצמאית. חז"ל ירדו לסוף עניין זה ואמרו כי הם התנבאו: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". כלומר לא רק שנבואתם לא הופיעה כסיוע להבאת דברי משה אל העם, אלא שבאופן מובהק היא מנוגדת לסמכותו של משה ומספרת שמישהו אחר עתיד להנהיג את עם ישראל.

לכאורה, אם כך, צודק הנער הנזעק אל משה, וצודק גם יהושע בן נון המבקש להענישם. תכלית נבואת שבעים הזקנים הייתה לסייע למשה. לא להכשיל את הנהגתו. לעם ישראל דרושה הנהגה אחת ברורה, ושבעים האיש צריכים להתאחד סביבות האוהל ומשם להתנבא כהמשך לנבואת משה. 

אך משה אינו מסכים עם הנער ועם יהושע. תשובתו היא: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?! וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". אדון הנביאים מזהה בבהלתם את החשש מערעור על ההנהגה והוא דוחה אותו. כל נביא הבא בשם ה', קולו צריך להישמע. 

הנהגת עם ישראל אינה מבוססת על שפה אחת ודברים אחדים והשתקת כל מי שאינו מיישר קו עם האחידות הזו. כל עוד אנשים באים מתוך יראת שמים ומכוונים להביא את דבר ה' לעולם, יש רק לברך על כך. 'ומי יתן ה' כל עם ה' נביאים'.

מנהיגים לאורך כל הדורות התמודדו עם קולות שונים. מנהיג אמיתי הוא זה שמבין שהקולות השונים אמנם יוצרים ויכוח ומהווים אתגר, אך דווקא משום כך הם נכס. הם מעשירים את החשיבה, הם ממתנים תהליכים, הם מעוררים לשקול שינויים. על הסמכות אסור לערער, אבל עצם הבעת העמדה השונה אינה קריאת תגר על ההנהגה.

משה רבנו בעצמו ידע היטב להילחם במי שערער על הסמכות. סמכות הסנהדרין או סמכות המלך מצדיקות שימוש בכוח כדי לכוף אותם. אחרת תהיה אנרכיה. קורח ועדתו וכל מי שערער על עצם ההנהגה נתקל ביד תקיפה. אולם דווקא לאור זאת בולטת התייחסותו השונה של משה לאלדד ומידד. הוא מברך על הופעת הנבואה במחנה ישראל אף שהיא איננה כחלק מהרוח הנאצלת ונמשכת מנבואתו שלו, ואף שהיא מבשרת על סוף הנהגתו. 

לפי ערכנו יכולים אנו ללמוד מכאן שמנהיג החושש מאנשים המשמיעים את קולם ומביעים את דעתם בתואנה שהדבר מערער את ההנהגה חוטא לאמת. השתקת אחרים היא מתכון בטוח לכישלון. מנהיג החפץ בטובת עמו מעודד את הראויים לכך להביע את עמדותיהם, ואדרבה, בכך הוא מחזק את הנהגתו, הופך אותה למאוזנת ושקולה, ומבטיח את הצלחתו.

למאמרים נוספים של

למאמרים אחרונים

דילוג לתוכן