אחרי האירוע הנורא שבו נדב ואביהוא מתים, משה רבנו קוצף על אלעזר ואיתמר ונוזף בהם: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ. הציווי היה לאכול, והם החליטו לשרוף. נחלקו חכמים האם הם שרפוה מחמת טומאה שנגעה בה או מחמת אנינותם, כך או כך, משה רבנו לא הסכים איתם ואף קצף עליהם. לא סתם קצף, אלא אף פרס באריכות רבה מדוע הם היו צריכים לאכול אותה, ולא הייתה שום הצדקה שלא לעשות זאת.
ואף על פי כן, מששמע משה מפי אהרון את הסיבה לשריפת החטאת, נאמר – וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. וכמו שרש”י מביא על המקום: “הודה, ולא בוש לומר: לא שמעתי”.
חז”ל מעידים על ויכוח אחר שהתנהל בין בצלאל למשה על סדר בניית המשכן, וגם בו הודה בסוף משה לבצלאל.
נמצא שאפילו משה רבנו, הנביא שמדרגת נבואתו מעל לכל הנביאים, האיש שעלה למרום להוריד לנו את התורה – גם הוא יכול לטעות ואף הוא עשוי לשמוע סברה חדשה מקטן ממנו, ולהודות שכשרה בעיניו והוא חוזר בו מדעתו הראשונה.
זאת, למרות ש’ויאמינו במשה’ הוא עיקרון יסודי מאוד בתורתנו. אחד מי”ג עיקרי האמונה הוא להאמין שנבואת משה אמיתית ושהוא היה אב לכל הנביאים. מיציאת מצרים ולאורך כל המסע במדבר, יש ניסיונות חוזרים ונשנים מצד ה’ לחנך את ישראל לנקודה הזו של האמונה במשה, והרמב”ם אומר שזו הייתה אחת מהמטרות של מתן תורה – שיראו כל העם שה’ מדבר עם משה ויאמינו בו.
ואף על פי כן – אין התורה מקמצת בתיאורי הטעות של משה. היא מציבה אותו כנוזף וקוצף על אחרים, כשלאחר זמן מועט עמדתו מתבררת כשגויה והוא חוזר בו. לאמור, אמנם קול ה’ מדבר עם משה מבין שני הכרובים, אך אין אדם שאינו עלול לטעות.
ובהלכות סנהדרין מצינו שמתחילים מן הקטן, כדי שלא יבוש לומר את דעתו אחרי דעת הגדול. כלומר איננו יוצאים מנקודת הנחה שהגדול שבסנהדרין כבר חשב על הכול. יש אפשרות שהקטן שבסנהדרין ישמיע דעה חדשה שהגדול ירצה להתחשב בה.
הטעות אורבת אפילו לסנהדרין כולה, שהרי ישנו קרבן מיוחד הבא על טעות הסנהדרין שגרמה לחטא של כל עם ישראל. מכאן שאף הם אינם חסינים מן הטעות.
משום כך, לא היה מעולם בתולדות עם ישראל שאדם אחד, גדול ככל שיהיה, יקבע לבדו את הליכות והנהגות עם ישראל. שכן אין לך גדול ממשה, ואין לך מוסמכים כסנהדרין של שבעים ואחד, ואם הם יכולים לטעות – כל אדם יכול לטעות.
המושג אמונת חכמים, אין משמעותו שהחכם לא מסוגל לשגות. מהטעם הזה הנהיגו רבותינו את מועצת גדולי התורה, כדי שתישמע דעתם של חכמים שונים שישקפו נקודות מבט שונות, ו”מיני ומינך תסתיים שמעתתא”. הם הבינו שאם נכפיף את ההחלטות לדעה אחת בלבד, הטעות קרובה לבוא.
דבר ה’ אף פעם אינו נשמע מפי עמדה אחת בלעדית. הוא נשמע מפי משה, אך גם מפי אהרון שמתקן אותו. אב הנביאים מכריז מהו רצון ה’, ובצלאל משלים אותו. כך, בצירוף הצדדים השונים, כאשר קול כולם נשמע, מתברר ומתלבן מה הדבר הנכון והראוי לעשות.
