יישומה של תורת הנצח במציאות משתנה היא האתגר הגדול של עם ישראל וחכמיו שבכל דור. בשל נצחיותה יש ללמוד את התורה תמיד חיה ורעננה, כאילו ניתנה היום הזה, כדברי רז”ל. יפה רמז בספר דגל מחנה אפרים על מאמר חז”ל “דרֹש דרַש – חציין של תיבות” כי התורה נדרשת בכל דור ודור לפי עניינו, ועד שאינה נדרשת במלואה אינה אלא חצי תורה. יסודו של רעיון זה ניבט בפרשתנו.
לצד תיאור מות שני בני אהרן בהקריבם אש זרה אשר לא נצטוו, אנו קוראים בתורה על שריפת שעיר החטאת על ידי שני הבנים הנותרים. משה רבינו קצף על אלעזר ואיתמר שלא אכלו את בשר השעיר כאשר ציווה. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’?
ביום הגדול שבו השכינה החלה לשכון בישראל עשו הכהנים שני מעשים שלא נצטוו עליהם – האחד, יוזמה אישית של הקרבה, עליה נענשו בחומרה. והשני, שריפת בשר הקרבן הנאכל. בניגוד למעשה הראשון, שריפת השעיר מחמת האסון שהתרגש פתאום הייתה נכונה אף שסותרת לכאורה את הציווי. אלא שכך דן אהרן מעצמו, שאין טוב בעיני ה’ לאכול את הקודשים אלא מתוך שמחה, ומוטב שיישרפו ולא ייאכלו באנינות. הלכה זו, שנתעלמה ממשה רבנו עד שבא אהרן ודנה בהתאם למצב החדש שנוצר, הוטבה בעיני משה ונקבעה בתורה לדורות, שאע”פ שהכהן הגדול עובד ומקריב קרבנות בהיותו אונן, אין הוא רשאי לאכול קודשים באנינות.
משני המעשים הסמוכים הללו למדנו כי תורת אמת המיושמת במציאות אינה אלא זו שהאדם מציית לדבריה ציות מלא, אינו גורע ולא מוסיף מאומה, ובד בבד הוא קשוב היטב למציאות ההווה בעולם ובנפשו – האם הציווי הולם את המציאות הנוכחית? רק מתוך הקשבה מלאה לשני קטבים אלו – המצווה כמאמרה והמציאות ההווה – יכול האדם להגיע לאמיתה של תורה. רק אז השכינה שורה במעשה ידיו.
בסמוך למות בני אהרן מתייחד הדיבור אל אהרן ומצווהו: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ … וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו’. למדו מכאן חכמינו ז”ל שהשיכור אסור להורות (ולפי שהוראת התורה הייתה מצויה בעיקר אצל הכהנים, לכך הם שנצטוו על כך). ואמרו “שתה רביעית יין אל יורה”. ויש לשאול: הלא שתיית רביעית יין אינה מבלבלת דעתו של אדם עד כדי שיטעה בדבר הברור לו, ומדוע נאסר להורות הלכה הברורה לו בשל שתיית רביעית?
אכן הוראה של תורת אמת אינה נסמכת על ידע פשוט בלבד; היא נעשית מתוך הקשבה מלאה לתורה ולמציאות על כל מרכיביה. על המורה לראות בבהירות את השואל, את סביבתו ואת ההשלכות האפשריות. על כן הוראה מתוך עמעום בצלילות הדעת, המקהה את ההקשבה המלאה, יש בה משום זלזול באופיה של הוראת התורה.
הכותב הינו מחבר סדרת יוסף דעת על הש”ס ור”מ בישיבת משמר התורה
