יושב לו האבא בשולחן הסדר. תכף יתחיל לדבר על ארבעת הבנים, והוא ללא ספק יתכווץ רבות בכיסאו, שכן בהגיעו לבן הרשע הוא יצטרך להתפלסף כדי שאיש לא יחשוד שכוונתו לאותו הבן… חלילה, הוא לא חושב שבנו רשע… אבל במשפחה יודעים לחוש את רחשי הלב של זה לצד זה, וכשמדברים על הבן ששואל להכעיס – כולם יודעים למי הכוונה.
הרש”ר הירש חש במצוקתו של האב הזה, וכך הוא מפנה את דבריו אליו: “לכן על האב היהודי להציב את עצמו בתקיפות ובהכרה מלאה על יסודות רוח ההלכה היהודית, עליו להדריך לא רק את בנו החכם לידע ולהבין נכון, אלא שבנחישותו הנחרצת והמשמחת בקיום מצוות ה’ הוא יחלוק גם עם בנו שאינו מתנהג כיהודי את ניסיונו האישי, אשר רק הוא יכול להשיבו ליהדות ביום מן הימים”.
אבא יקר, אל תתעלם, אל תדחיק. יש לבן שלך תקווה גדולה. הבן שלך זקוק לדמות שתסביר לו בנחישות נחרצת ומשמחת את קיום מצוות ה’. הבן שלך רוצה לשמוע על עולמך הפנימי, הפחות חשוף, זה שאתה אולי מסתיר תמיד. אם רק תלמד לפתוח את תוכן ליבך לבנך זה, הוא יוכל לשוב ליהדות ביום מן הימים.
על דרך הדרוש, ניתן להסביר מדוע מיד אחרי ארבעת הבנים מובא בהגדה של פסח: “מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ”. כל עם ישראל בתחילה נקראו על שם אבותינו שהיו עובדי עבודה זרה, אבל ברגע שהתרחש “ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו” – ברגע שיש מעשה של התקרבות – אז גם העבודה זרה הופכת לנחלת העבר.
המשנה בסוף מסכת עדויות אומרת: “וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג-כד): ‘הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ’ וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם’.” וביאר בתוספות יום טוב: “וחכמים אומרים לעשות שלום בעולם, כלומר לעשות שלום לישראל מן האומות. ולבשר אותם על ביאת הגואל. וזה יום אחד לפני ביאת המשיח. והיינו דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה’ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים. ולב בנים על אבותם. כלומר לב האבות והבנים אשר נפל בם מורך מפחד. וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם. ישיב אותו היום לגבורתו. וישיבו אלה את אלה. ויתנחמו זה בזה. אמן. וכן יהא בימינו”.
הגאולה הגדולה תהיה היכולת לחבר בין בנים לאבות – היכולת לעשות מעשה של “ועכשיו קרבנו”. זוהי התקרבות של ממש, חיבור של עולמות פנימיים ללא גינוני כבוד, מתוך רצון אמיתי להיות מאוחדים.
במאמר מרתק של הרב יונתן זקס זצ”ל “רשע מה הוא אומר”, מסיים הרב את דבריו במילים הבאות: “מנין הכנות הזאת? הידיעה שבלעדיה ‘אילו היה שם לא היה נגאל’. אין הורה הרוצה שבנו לא ייגאל, לכן להיות הורה פירושו לרצות לקחת את ילדך וללכת אתו יד ביד במסע היהודי, להראות שאנחנו מוכנים לחיות באמונתנו – זו שאנו רוצים שהוא ימשיך לחיות בה. על פי קריאה זו, הבן הרשע אינו אלא מבולבל, ואנחנו, הוריו, אחראים לבלבול הזה. כדי לשים קץ לבלבול עלינו לשים קץ תחילה לבלבול שלנו בכך שנשאל את עצמנו, מעומק ההכרה העצמית, מה פירושה של יהדות בעינינו”.
אין צורך להמתין לבואו של אליהו הנביא כדי לחבר אבות ובנים. בידינו הדבר ליצור חיבורים עמוקים, פנימיים וכנים עם בנינו, כי זה ורק זה, יבנה את החוסן האמוני שעמו אנו צועדים מיציאת מצרים ועד לרגע זה.
