מאת

התבטלות או אחריות

מצוות השמיטה מעבירה את מסר ההתבטלות לה', אך לאחר שבע שמיטות ניתן להגיע לתכלית שהיא לקיחת האחריות

שיתוף

מצוות שמיטה ויובל שונות זו מזו אך מצטרפות זו לזו. גם בשנת השמיטה וגם בשנת היובל אסור לזרוע ולקצור. אולם בשמיטה הטעם הוא "ושבתה הארץ שבת לה'", ואילו ביובל הטעם הוא "כי יובל היא קודש תהיה לכם".

בשתי המצוות האדם שובת ממלאכת השדה, אולם בשנת השבע המסר העיקרי של הפסוקים הוא שהאדמה אינה שלך. עליה לשבות שבת לה', וכל מה שצומח בה הוא הפקר לכול, לעבד ולאמה כמו גם לבהמה ולחיה. מתוך כך שהאדם אינו דואג למאכלו בשנה השביעית, הוא מפנים שגם תבואת שש השנים באה מאת ה', ומושרשת בו מידת הביטחון.

ביובל, לעומת זאת, המסר שונה לחלוטין. הנושא העיקרי בפסוקים הוא הדרור, החופש. כל אדם מקבל בחזרה את אדמתו, חוזר לבית שמכר, משתחרר מאדונו ושב למשפחתו ולמקומו הראשון. היובל מעניק לאדם בחזרה את נחלת אבותיו ואת בעלותו על עצמו.

האיסור על עבודת האדמה ביובל, שונה בהכרח מאיסור העבודה בשמיטה. בשמיטה הדגש הוא על התוצרת – אין לעבוד כדי להפיק תוצרת, והתוצרת אינה שייכת לך. ואילו ביובל האיסור הוא חלק מהדרור. כיון שעיקר עיסוקו של האדם היה בחקלאות, שביתה ממלאכה פירושה חירות מעבודה. חירות אמיתית, כך מסתבר, איננה מסתיימת בכך שאין לך אדון ורכושך חוזר אליך. האדם יכול להיות עבד לעצמו, לעבודתו. היובל הוא השחרור מעבדות הזמן.

אם השמיטה אומרת שהשדה אינו שלך אלא של ה', היובל אומר את האמירה ההפוכה: אף אחד אינו יכול לשעבד אותך, יציאת מצרים הפכה אותך לבן חורין, ואפילו לעבודתך אינך עבד.

למרות ההבדלים בין השמיטה ליובל, התורה מעמידה אותן כמערכת אחת. לאחר שבע שמיטות מגיע יובל (כמו שלאחר שבע שבתות מגיע חג השבועות). כלומר למרות שהמסר של השמיטה והמסר של היובל נראים הפוכים, שנת החמישים נובעת איכשהו דווקא מן השמיטות.

הביאור בזה הוא כך. היהודי בעצם מציאותו ניצב בין שתי תפיסות יסוד. מחד הוא יודע שהוא בטל לה', וכל מה שיש לו אינו באמת שלו. "לך שמים אף ארץ לך". מהי משמעות מעשיו הקטנים של האדם לעומת השלמות הבלתי מושגת של ה' יתברך, והרי אפילו את מעט המעשים הטובים איננו יכולים לעשות בלי עזרתו. מאידך, הוא מאמין שניתנה לאדם בחירה חופשית, והקב"ה ברצונו העניק לנו את האחריות למצבנו ולמצב העולם.

אם אדם שוקע בתפיסת הביטול, בכך שאין משמעות לאדם ולמעשיו, הוא עלול לאבד אחריות ולהביא לקלקולים גדולים. הקטנת האדם, אף שתחילתה התמסרות מוחלטת לה', סופה לעתים קרובות עיוות והשחתה מתוך איבוד אחריות. מנגד, אם האדם מתמקד בתפיסה השנייה, הוא עלול ליפול בקלות ל'אני ואפסי עוד' ולחשוב שבאמת הוא זה שקובע ומחליט ולשכוח את מי שנותן לו כוח לעשות חיל.

הסדר הנכון שקבעה לנו התורה הוא עבודה של שש שנים בשדה, בתוך המציאות שדורשת את מעשינו ואת לקיחת האחריות שלנו. אך אחת לשבע שנים אנו צריכים לעצור ולזכור שהארץ היא של ה', כל פרנסתנו היא ממנו ואנו ניזונים מכף ידו, כמו החיה והבהמה. אולם אין לטעות ולחשוב שתובנת השמיטה היא הפסגה. השיא מגיע דווקא בשנת החמישים. לאחר שבע שמיטות שבהן האדם השריש את התבטלותו לה', הוא יכול לשוב ולעמוד לפני ה' במלוא תפיסת האחריות. הוא קורא דרור לכולם ואף לעצמו, וחירות זו היא קודש לה', בלי כוחי ועוצם ידי, אך גם מבלי להשתעבד לאיש.

גם אם נדרש להבין לעתים את אפסות האדם אל מול מחשבת הכפירה שאנחנו מרכז היקום ואין בלתנו, אין תפיסה זו תכלית התורה והמצוות. הקב"ה ברא אותנו כדי שניקח אחריות על מצבנו ונתקן עולם במלכות שד־י, ולאחר שהתחנך האדם והבין את מקומו לפני ה', יכול הוא לשוב וליטול את שרביט תיקון המציאות, מבלי להיות משועבד לאף רוח זרה.

למאמרים נוספים של

למאמרים אחרונים

שיתוף

דילוג לתוכן