מאת

חברותא עם ר' חיים קמיל

לפני 24 שנים, בהיותי ילד, זכיתי ללמוד 'השוכר את האומנין' עם ראש ישיבת אופקים, הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל. מה הוא לימד אותי?

שיתוף

זה היה לפני עשרים וארבע שנים, למדתי בחיידר בכיתה ה' את פרק 'השוכר את האומנין'. באותה שנה התגוררנו במושב תפרח שבדרום, ואבי היה נוהג במוצאי שבתות ללכת לשמוע את שיעוריו של ר' חיים קמיל בישיבת אופקים. באחד מן השבועות התלוויתי אליו. לא הבנתי דבר מן השיעור ולכן הלכתי ישר לאוצר הספרים של הישיבה וניסיתי למצוא ספר מתאים לגילי, אך גם זאת ללא הצלחה רבה. אחרי השיעור קרא לי הרב, החזיק את ידי והחל לדבר איתי על פרק 'השוכר את האומנין'. הרב דיבר איתי על הסוגיה בפתיחת הפרק (עז א).

בסוגיה יש קובץ של מימרות של רבא על מקרים שבהם אדם שוכר פועלים לביצוע מלאכה, אך בסופו של דבר אין צורך בביצוע המלאכה (שכר אותם להשקות את השדה, אך בלילה ירד גשם, ש"ט). המימרא האחרונה קובעת כי במקרה שאדם שכר פועלים ליום עבודה, אך הם סיימו את העבודה בחצי יום, בפני בעל הבית עומדות שתי אפשרויות: או לתת להם עבודות חלופיות אחרות, ובתנאי שאינן יותר קשות מהעבודה העיקרית לשמה הוא שכר אותם, או לשלם להם על כל היום, אך מכיוון שבחצי השני הם לא עבדו, הוא ינכה משכרם את העונג שהיה להם בכך שהם יכלו להתבטל במקום לעבוד.

הגמרא מסייגת את הקביעה הזו ואומרת כי יש מקרים בהם על בעל הבית לשלם שכר מלא לעובדים שהפסיקו לעבוד באמצע היום, במקרה של "אכלושי דמחוזא", שהם חופרי אדמה (לפי הרמב"ם) או נושאי משאות (רש"י) שהם רגילים בעבודה פיזית, ואם הם יושבים בטלים הם נחלשים. כלומר, הם לא מרוויחים מהבטלה. במובן מסוים, הם היו מעדיפים לקבל עבודה נוספת למלא את זמנם, ולכן על בעל הבית לשלם להם שכר מלא בלי לנכות משכרם את העובדה שהם לא עבדו.

ר' חיים קמיל דפדף איתי לדברי הרא"ש שנמצאים בסוף הגמרא והקריא לי "מכאן פסק רבנו יואל ז"ל, מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד … אי לא שכיח במתא (אם החולי לא נפוץ והמלמד לא היה צריך לקחת את זה בחשבון, ש"ט) הרי שזו פסידא דבעל הבית, ומשלם לו את שכרו השלם, ולא כפועל בטל, שכל לומדי תורה דמי לאוכלוסי דמחוזא, שהבטלה גורמת להם שכחה וכובד איברים".

או במילים אחרות, מלמד שמתבטל לו שיעור, איננו מאושר, להפך, זה מסב לו צער פיזי ונפשי, הוא שוכח את לימודו ונחלש, ולכן, במקרה שהשיעור מתבטל באשמת מי ששכר את המלמד, על אבי התלמיד לשלם לו שכר מלא, ואינו יכול להגיד 'בוא ננכה חלק, כי נהנית מזה שלא לימדת'.

בחלוף השנים, לא זכרתי הרבה מפרק השוכר את האומנין, וגם את דברי הרא"ש לא זכרתי בדיוק, רק זכרתי את המסר של הרב לפיו 'היעדר העיסוק בתורה יכול לגרום לחולי'. שנים לאחר מכן, גיליתי כי אכן הדברים נמצאים בכתבי ראשונים נוספים וגם נפסקו להלכה ברמ"א (חושן משפט, סוף סימן שלד, ותחילת סימן שלה). לשון הרמ"א במקום אחד הוא "שכל לומדי תורה נוח להם ללמוד מללכת בטל", אך במקום אחר מדגיש הרמ"א (בעקבות הרשב"א בתשובה) כי בית הדין בודק האם אותו מלמד 'נהנה' מכך שהתבטל לו השיעור, או שהוא 'סובל' מכך, אם ניכר שהוא נהנה מה'חופש', יצטרך האב לשלם לו שכר רק כפועל בטל.

אני תוהה מפני מה בחרתי להקדיש את הטור השבוע לאנקדוטה אישית זו, שמא מפני שגיליתי שאנקדוטה זו נחרתה בזכרוני והשפיעה עליי, שמא בכדי להמחיש את הכח הגדול שיש לדיבור ולהקדשת זמן לילדים צעירים, ושמא בכדי להעביר את המסר שביקש להעביר לי הרב כי יש עלינו לראות בלימוד התורה עם עצמנו ועם ילידנו, משהו חיוני, שבלעדיו איננו מתמצאים במרחב, וחשים שכחה וכובד איברים.

למאמרים נוספים של

למאמרים אחרונים

שיתוף

דילוג לתוכן