לפעמים, כשאנחנו מתמודדים עם אתגרי החינוך, אנחנו מוצאים את עצמנו נזכרים בחוויות הילדות שלנו. הזיכרונות צפים – הפחד להראות ציון נמוך בתעודה, החשש להביע דעה שונה, הבושה כשבכינו או כעסנו. זיכרונות של משמעת נוקשה, של ציפיות גבוהות שלא תמיד התחשבו ברגשות, ושל מרחק רגשי שלעיתים היה קשה לגשר עליו. אנחנו זוכרים את הרגעים שבהם רצינו לספר להורים על קושי או פחד, אבל שתקנו כי חששנו שיגידו לנו “אל תהיה רגיש מדי” או “תתגבר על זה”. אנחנו זוכרים את הכאב, את התסכול, לפעמים גם את הנוקשות או את הצעקות שקיבלנו על קימה מאוחרת. אנחנו זוכרים את הצורה שבה רצו לגרום לנו להתפלל או לעשות מצוות אחרות, ואולי גם חווינו בדידות של ילד שמתמודד לבד עם עולם מורכב.
אז בואו נתחיל עם בשורה טובה: הדור שלנו נמצא בנקודת מפנה היסטורית. אנחנו הדור שיכול לקחת את האכפתיות העמוקה והמסירות האינסופית של הדור הקודם, ולשלב אותה עם הידע, הכלים והגישות היעילות שיש לנו היום. אנחנו יכולים ליצור משהו חדש-ישן ומאוזן – חינוך שהוא גם חם וגם חכם, גם אכפתי וגם מקצועי, ובעיקר יהודי ושורשי כי נקודת המוצא היא ״חנוך לנער על פי דרכו״.
טור זה לא בא להאשים מישהו. הדור הקודם, שזכויותיו רבות, חינך מתוך אכפתיות עמוקה ורצון אמיתי להצמיח ילדים ישרים, ערכיים ומצליחים. הם השקיעו את כל כולם בחינוך שלנו, לעיתים תוך הקרבה אישית עצומה. הם עשו זאת עם הכלים שהיו להם – כלים שהיום אנחנו מבינים שהיו מוגבלים ולעיתים אף מזיקים. ההבנה של התפתחות רגשית הייתה מצומצמת, והתפיסה הרווחת הייתה שמשמעת נוקשה, כולל ענישה גופנית שכיום אינה מקובלת כלל, היא הדרך היחידה והנכונה להציב גבולות.
הם התקשו להביע רגשות ולתקשר באופן פתוח, וחששו שהכלה רגשית תוביל לפינוק. למרות האהבה העצומה שהייתה שם – הם לא תמיד ידעו איך להביע אותה, וחלק מהתוצאות היו קשות: נשירה משמעותית ממסגרות חינוך, ניתוק מדרך התורה של אחוזים גדולים מבני הדור הזה, וצלקות רגשיות שרבים מאיתנו עדיין מתמודדים איתן בהקשר לערכים יהודיים דתיים כמו תפילה, ובעיקר בקשר בינינו לבין הורינו שנפגע או נהרס בגיל ההתבגרות.
הקריאה שלי כאן, כאיש מהדור הצעיר היא שהיום יש לנו את הזכות והאחריות ליצור שינוי, והשינוי הזה הכרחי כי כמו שהדור שלנו שונה מאוד מהדור הקודם, כך גם ילדינו שונים מאיתנו. הילדים של היום חשופים לאתגרים חדשים ומורכבים, והם זקוקים לכלים אחרים כדי להתמודד איתם.
אנחנו רואים את זה בכל תחום, ובמיוחד בחינוך לתורה ומצוות. במקום להעיר ילד בצעקות לתפילה ולגרום לו לשנוא את בית הכנסת, אנחנו יכולים וצריכים ליצור חוויה חיובית סביב התפילה. במקום להפוך כל שיחה על יהדות למקור של מתח ועצבים, אנחנו יכולים לבנות שיח פתוח ומחבר על אמונה וערכים. אנחנו יכולים להציב גבולות ברורים מתוך חיבור ואהבה, להקשיב באמת לרגשות של הילדים שלנו, ולתת מקום לקושי בלי לוותר על עקרונות. אנחנו יכולים לבנות תקשורת פתוחה ומצמיחה ולהשתמש בכלים חינוכיים מתקדמים שלא היו זמינים להורים שלנו.
זה משתלם – פעמיים
כשאנחנו מחנכים את ילדינו באופן בריא ו״בדרכי נועם״, קורה דבר מופלא: אנחנו מרפאים גם את עצמנו. כל פעם שאנחנו מקשיבים לילד שלנו במקום שבו לא זכינו להקשבה, כל פעם שאנחנו מכילים רגשות קשים במקום לבטל אותם, כשאנחנו נותנים חיבוק במקום ביקורת ומאפשרים דיאלוג במקום לדרוש ציות עיוור – אנחנו לא רק בונים עתיד טוב יותר לילדינו, אנחנו גם מרפאים את הילד הפנימי שבתוכנו.
היום יש לנו הבנה מעמיקה של שלבי ההתפתחות של ילדים, אנחנו יודעים כיצד לפתח אינטליגנציה רגשית ודחיית סיפוקים, ואנחנו גם שולטים בכלים חינוכיים שמאפשרים להציב גבולות מתוך קשר הדוק וחיובי. אנחנו יודעים יותר על התפתחות המוח והשפעתה על ההתנהגות בילדות ובהתבגרות, ויש לנו כלים ליצירת דיאלוג משמעותי עם ילדינו בנושאים ערכיים.
זהו מסע של צמיחה משותפת – שלנו ושל ילדינו. כשאנחנו מתמודדים עם אתגר חינוכי, חשוב שנזכור שאיננו לבד במסע הזה. מותר להתלבט, מותר להתייעץ, ויש היום המון מקורות תמיכה וידע שיכולים לעזור לנו בדרך. כל צעד קטן שאנחנו עושים בכיוון הנכון משפיע לדורות.
הדור שלנו הוא דור של גשר – בין החינוך הישן לחדש, בין הנוקשות לגמישות, בין השתיקה לדיבור. אנחנו יכולים לקחת את כל הטוב שקיבלנו, להוסיף עליו את החכמה והכלים החדשים, וליצור משהו שלם ומאוזן יותר. כשאנחנו מרגישים את הכאב של הילדים שהיינו, חשוב שנזכור: הריפוי הגדול ביותר מגיע דרך היכולת שלנו להעניק לילדינו את החינוך שהיינו רוצים לקבל. כך אנחנו יוצרים תיקון שנמשך לדורות הבאים, ומוצאים בתוך התהליך גם שלווה ונחמה לעצמנו.
הבחירה שלנו להיות הורים אחרים, להקשיב, להכיל, לחבק – היא בחירה אמיצה ומרפאת, וזו, אולי, המתנה הגדולה ביותר שנוכל להעניק – לילדינו ולעצמנו.
בהצלחה!
שניאור
