מאת

לשמה ולא לשם ברכות וקללות

הקללות מרובות מן הברכות משום שהן נועדו להניע אותנו לשמירת מצוות באמצעים שאינם לשמה, אך צריך לזכור שתכלית התורה היא עשייה מאהבה

שיתוף

התורה חותמת את ברית הר סיני בברכות ובקללות. אולם מה רבים הם פסוקי הקללה ביחס לפסוקי הברכה, שלושים לעומת שנים עשר בלבד. גם בברית ערבות מואב יש פער בלתי נתפס בין ארבעה עשר פסוקי הברכה לשישים וארבעה פסוקי הקללה. מדוע האריכה התורה ברע שיבוא על ישראל כאשר יפרו את הברית, ומקצרת דווקא בייעודים הטובים שיבואו למקיימי הברית?

ככלל, התורה מלאה באזהרות ובעונשים, בברכות ובהבטחות. המניעים שבאמצעותם היא דוחפת את האדם לקיים את המצוות הם בדרך כלל 'שלא לשמה'. מדוע זה כך? למה אין התורה מתמקדת בטעם הנעלה של לשמה, בעשיית האמת מפני שהיא אמת? אין זאת אלא משום שירדה תורה לדעת ההמון שלא יקיים את התורה מפני שהיא אמת אלא על מנת לקבל פרס. הדרך להביא את הרבים לקיים את התורה הוא באמצעות מקלות וגזרים. גלוי וידוע לפני מה שאמר והיה העולם שבלי הבטחות לשכר בעולם הזה ובבא, ובלי יראת העונשים בשני העולמות, רוב בני האדם יתקשו לשמור מצוות.

זוהי הסיבה, כפי הנראה, שהקללות מרובות על הברכות. המקל לעולם משכנע מן הגזר. החשש מאסונות פועל על האדם חזק יותר מהתקווה לשכר. ומכיוון שפרשת הברכות והקללות עוסקת במי שזקוק לטעמים של 'שלא לשמה', מדברת אתו התורה בשפתו ומרחיבה בקללות יותר מהברכות.

יחד עם זאת, חובה לזכור שתכלית התורה היא עשיית המצוות לשמן, עבודת ה' ללא פניות, עשיית האמת מפני שהיא אמת. לדרגה זו קורא הרמב"ם 'אהבה'. קיום מצוות מכל סיבה אחרת שתהיה, אפילו לשם שכר בעולם הבא הוא אינו לשמה. יתרה מזו, באופן עקרוני הייתה צריכה עבודה 'שלא לשמה' להיאסר. הגמרא בברכות (יז.) אומרת 'כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא'. הטעם, מפני שזה חילול הקודש. העובד שלא לשמה משתמש בעבודת ה' כקרדום לחפור בו ולהשגת צרכיו העצמיים.

ואף שחז"ל כבר פתחו פתח של היתר ואמרו בנזיר (כג:) "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן – בא לשמן", הפשטות היא שזה הותר רק לצורך ההגעה ללשמה. ואם נשאל מה מטרת התורה בכך שההמון יקיים את התורה והמצוות, הרי יש רבים שאינם עתידים לקיים את התורה לשמה ולכאורה הם בכלל אלו שנוח להם שלא נבראו, התשובה תהיה שאכן דעת הרמב"ם שקיומו של ההמון הוא לצורך אותם אנשים שלמים. אלו שזכו למעלת 'לשמה' אינם יכולים להתקיים במציאות תלושה, הם זקוקים, לצורך תפקודם, למסגרת שבתוכה הם יוכלו לעלות בסולם התורה והעבודה ללא הפרעות. אולם העיקרון במקומו עומד, אין היתר בעשייה שלא לשמה, אלא כשזה לצורך ההגעה ל'לשמה'.

ויש לדעת שאין זו הבטחה אוטומטית שכל העושה שלא לשמה זוכה לעשות לשמה. עובדה ידועה היא שמדרגת שלא לשמה אינה מהווה תמיד סולם לעשייה לשמה. רבים הם העובדים לשם כבוד, עושר, סגולה לבנים, לשמירה וכדו', וכל חייהם הם נשארים בדרגה נמוכה זו. העיקרון 'מתוך שלא לשמן בא לשמן' מתקיים רק במי שמעייניו נתונים לעבודת הלשמה אלא שהיא קשה לו והוא נעזר במניעים שאינם לשמה כדי להתרגל בעבודת ה' ולהתעלות לעשייה לשמה. אך מי שאין זו מטרתו ושאיפתו, ודאי יכול להיתקע כל חייו במדרגת שלא לשמה מבלי להתקדם.

מכאן נלמד כיצד עלינו לשמוע את פרשת הברכות והקללות. אין כוונת התורה שנעשה את המצוות בשביל הגשם ונמָנע מעבירות כדי שלא יבוא עלינו רעב. אנו יכולים אמנם לשאוב מהברכות והקללות סיוע לעבודת ה' בדרכנו אל השלמות של עשייה לשמה, אולם בכל עת עלינו לשאת את שאיפותינו למעלה, אל התכלית של עבודה מאהבה.

למאמרים נוספים של

למאמרים אחרונים

שיתוף

דילוג לתוכן