מאת

מחירון איחור לכולל

מה קורה לאברך שצריך לחשב זמן איחור כדי שלא ינכו מהמלגה שלו? איזה סוג ילדים הוא מגדל?

שיתוף

לפני כמה עשרות שנים החלה תופעה שנויה במחלוקת – דיוק הזמנים בכוללים. בעבר, אברך ידע שעליו להגיע לכולל בבוקר, אך 9:00 יכלה להיות גם 9:25. אולם, ראשי כוללים גדולים באו וחידדו את הכללים, בטענה שאם אשה אינה רשאית לאחר לעבודה גם אם הילד חולה, כך גם האברך צריך להקפיד על זמני ההגעה, לא פחות מאשתו.

בין הטענות שנשמעו היו שבכך יתרבה כבוד התורה בעולם והיכלי הכוללים יתמלאו יותר שעות. מנגד, היו שטענו שאברך צריך ללמוד ללא הטרדות וברוגע נפשי, ואם איחור של כמה דקות יאפשר זאת, אזי איכות הלימוד תהיה שונה לחלוטין. לימים, אמר אחד מגדולי ישראל שהתהליך היה צודק, אך הדרך שבה נפגעו משכורותיהם הזעומות של האברכים הפכה את הכולל ל"בית מסחר", עם מחירון לכל איחור, מה שמצריך מהאברך לעשות חישובים כלכליים. זאת, לטענתו, אסון לעולם התורה.

רבים מהנערים בדורנו עוזבים את הישיבות בשל מצוקה כלכלית בביתם, ורצונם לחיות ללא מצוקה זו מוליד בהם דחף לצאת וללמוד מקצוע בגיל צעיר. ייתכן שניתן היה לשנות מציאות זו אילו ההורים לא היו נאלצים לחיות בלחץ כלכלי ונפשי, המוביל למצוקה במשפחה. כפי שאומר אביי: "היינו דאמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא" (עוני הולך אחר העני).

לחץ שכזה מוביל להיעלמות החלום האידיאלי, כדברי המשנה: "איזהו עשיר – השמח בחלקו". אדם ששמח במה שיש לו, גם אם זה רק לחם וריבה, הוא עשיר, כי זה המקסימום ששאפו אליו. אולם, כאשר הנפש אינה רגועה, וסביב השגרה והשבת יש לחץ של תוספות למשכורת שדורשות נוכחות בסדרים שונים ומגוונים, אזי עול הפרנסה חודר לבית של תורה "בדלת האחורית" וקובע את סדר יומו, כביכול בשם אותם סדרי לימוד.

מן הראוי היה שאברכים לומדי תורה יקבלו את משכורתם באופן שיאפשר להם ללמוד ברוגע ובשמחה, ללא דאגות כלכליות. כך תשרור בבתים שמחה של תורה, והילדים יגדלו ברצון להמשיך בדרך זו. בית שבו רואים את האב רץ ללמוד תורה כערך עליון, ולא ככלי להשגת רווח כלכלי, ישרה בו רוח של אהבת תורה אמיתית.

הרש"ר הירש, בפירושו לפרשת בחוקותי (ויקרא כז, א), מדגיש שפרק הנדבות למקדש מופיע כנספח נפרד מהחוקים, המשפטים והתורות שניתנו כתנאי לברכה או קללה. מכאן למדנו שנדבות המקדש אינן נחשבות לחסידות יתרה או ככפרה על חטאים. תפקיד הכהנים אינו ברכישת נכסים, אלא ברכישת לבבות, ורק קיום החוקים, המשפטים והתורות מקרבים את האדם לה'.

וזה לשונו הקדוש: "ואופייני הדבר שפרק זה, הדן בנדבות המקדש, נראה – על – פי מקומו – רק כפרק סיום ניספח; בפירוש נאמר, שאין הוא מכלל החוקים, המשפטים והתורות שה' נתנם כתנאי בינו ובין בני ישראל, שקיומם יביא לידי כל שפע הברכה – והעבירה עליהם תגרור את כל המצוקה – שתוארו בפרק הקודם. אותן נדבות מקדש נבדלות מהם בבירור; ודבר גדול למדנו מכאן: תורת כהנים איננה מייחסת ערך מיוחד לנדבות המקדש; אין היא רואה בהן חסידות יתירה, הרצויה בעיני ה' בייחוד; קל וחומר שאין היא מייחסת להן כוח לכפר על חיים של חטא. מקדש הכהנים רואה את שליחותו – לא ברכישת נכסים – אלא ברכישת הלבבות והרוח, והיא מבקשת לרכוש את כל חיי הפרט והכלל לקיום החוקים, המשפטים והתורות. "קידוש המוסר", "שמירת המשפט בחיי החברה", "הארת הרוח ועידון הלב" – החוקים, המשפטים והתורות – הם הדרך היחידה כדי לזכות בחסד ה'. הם שניתנו "בינו ובין בני ישראל", ורק הם מקרבים את האדם לה' ואת ה' לאדם".

למאמרים נוספים של

למאמרים אחרונים

שיתוף

דילוג לתוכן