המושג “מיסטיקה” שמקורו יווני ומשמעותו המילולית סגירה או הסתרה, חודר מבלי משים גם לציבור שומרי התורה. המיסטיקה עוסקת בדברים כמוסים העוברים בלחישה ובסגירת החושים, שכן עניינה הוא בדברים שאינם נתפסים בידי חמשת החושים האנושיים.
בתרבות העכשווית של “חיפוש משמעות”, חנויות הספרים ואולמות ההרצאות עמוסים לעייפה בתובנותיהם של מנטורים המפתחים שיטות העצמה ותפיסות מחודשות לחיים. במיוחד למול מי שמייחסים – מתוך בורות – את תורת הנסתר לשיטות אלו, רחמנא ליצלן, קשה לעתים להבחין בנקודות המנוגדות לרוח היהדות והעיסוק במזלות על פי תאריכים וכדומה חדר גם לציבור היהודי.
התורה הקדושה נוקטת זהירות מדוקדקת בכל משנת הקורבנות על מנת שלא יטעה איש לחשוב שיש כוח כלשהו לקורבנות עצמם. הרש”ר הירש חוזר ושונה עניין זה ומרים דגל אדום גבוה, על מנת שחלילה לא ניפול לרשת זו: “אולם שכינה לא נתגלתה מיד לאחר הקרבת הקרבן. אילו אירע כן, הייתה אמונת הבל אלילית יכולה לעלות על הדעת: כאילו יש סגולה מסתורית במעשי הקרבן, הפועלת בקסם מאגי על האל – ומביאה לידי התגלותו בכעין סיבתיות פיסית; והן זו אמונה שאיננה רחוקה מהכזב האלילי. אך לא כן הוא; כי האל היחיד, האישי והחופשי הבטיח ברצונו להתגלות לעם; והוא הבטיח כן לא בזכות הקרבן, אלא בזכות ההתמסרות המתבטאת בקרבן”.
עד כדי כך חששה התורה, הוא מדגיש, שהרי “כבר הוקרבו הקרבנות; וכבר בירך אהרן את העם, שיפרח כל רכושו החומרי והרוחני, ויושם בו שלום מאת ה’ – על־ידי ברכה ושמירה, חן ואור פנים; והן כל זה כאחד הוא תוצאה של הבטחת ‘ושכנתי בתוכם’. אך עדיין לא נתגלתה שכינה. אלא תחילה נכנסו משה ואהרן אל המקום, שהושלם עתה להיות אוהל מועד; שם הובטח לעם, שה’ ‘ייוועד לו’; והבטחה זו בוטאה על־פי ה’ על־ידי ארון, שולחן, מנורה ומזבח הקטורת במשכן הכרובים; וזה הרעיון המתבטא באלה: כל מקום שהתורה מוצאת לה מקום – ביציבות נאמנה ובחיים רעננים, כל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה – עד שכלל כל החיים עולים בריח ניחוח לה’ – שם יורדים הכרובים מאת ה’, ושכינה מתגלה בברכה ובשמירה”.
משה ואהרן מנצלים את המומנט המיוחד הזה כדי להעביר מסר לדורות: “משנתמלא ליבם ברעיון אוהל מועד, חזרו ויצאו אל העם ובירכו אותו ברוח זו; הווה אומר: איחלו לעם, שרעיון אוהל מועד יתגשם בהם ועל ידם; ואכן הוא התגשם: וירא כבוד ה’ אל – כל – העם וגו’!”.
אין כוח לקרבן עצמו. יש כוח אלוקי שפועל בהתאם למסירות נפשו של מקריב הקרבן, וגם הוא תלוי ביציבות נאמנה ובחיים רעננים. כל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה – עד שכלל כל החיים עולים בריח ניחוח לה’ – שם יורדים הכרובים מאת ה’, ושכינה מתגלה בברכה ובשמירה. רק מי שמקדיש את חייו לתורה ברעננות ונאמנות יכול לפעול אצל ה’ יתברך.
אולי לא זכינו במקדש עדיין (בתפילה שעד שמילים אלו יודפסו יהיו לא רלוונטיות כבר בעזרת ה’ יתברך), אבל יש לנו יכולת לפעול גם בגלות. לא על ידי קלפים וכוחות של מזלות, אלא על ידי מסירות נפשנו הרעננה לחיי תורה נאמנים – הם אלו שיפעלו בדיוק אותו הדבר.
