פרשת תזריע מתחילה בדין טומאת יולדת ובחובתה להביא קרבן לכפרתה. כבר הגמרא (נדה לא:) עמדה על השאלה “מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן” והיא מביאה את תשובתו של רשב”י: “בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן”.
על כך שואל רב יוסף שתי שאלות שנותרות בגמרא ללא מענה: “והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא, ועוד קרבן שבועה בעי איתויי”. כלומר, ראשית אין קורבן שבועת ביטוי על מזיד, ושנית – הקרבן כאן שונה מדיני קרבן שבועה. מכאן הגמרא ממשיכה לעניינים אחרים, כשאנו עומדים ותוהים, מה אכן התשובה – מדוע יולדת חייבת בקרבן?
בנוסף, שאלת הגמרא מביאה אותנו לשאלה גדולה יותר – מדוע רק לגבי יולדת התקשתה הגמרא מדוע היא מביאה קרבן? והלוא אף זב וזבה מביאים קרבן כפרה, וגם הם לא חטאו בדבר.
כשאנו מתבוננים בדיני הטומאה, אנו מוצאים שלא כל טמא חייב להביא קורבן. מי שנטמא למת או אכל נבלה ונטמא – אין קרבן בתהליך טהרתו. את חיוב הקרבן אנו מוצאים בטומאות היוצאות מהגוף שהן מעין מחלה: זב, זבה ומצורע.
טומאות אחרות שיוצאות מן הגוף, כגון שכ”ז או נדה אינן מחייבות בקרבן משום שהן חלק מהסדר הטבעי. אולם זוב הוא תהליך ניווני שבו ההפרשות היוצאות הן מעין תהליך ריקבון ומוות שעובר על הגוף. צרעת – הגם שאינה יוצאת מן הגוף – אף היא מחלה שבה הגוף מתנוון.
לטומאות מעין אלו אנו מוצאים יחס מיוחד בתורה. כל הטמאים ואפילו טמא מת, מותרים בכניסה להר הבית, מה שאין כן אלו. משכב ומושב שלהם נעשה אב הטומאה, כל מעיינותיהם הופכים לאב הטומאה, הם מטמאים בהיסט, ועוד.
מערכת הדינים המיוחדת להם הופכת אותם למורחקים מסביבתם. לא מיבעיא מצורע שנמצא מחוץ למחנה, אלא אף הם, הואיל ורוקם מטמא וכל היסט שלהם מטמא – בפועל הם מוכרחים לחיות במרחק מהציבור.
מי שעובר עליו דבר כזה, מרגיש שאין לו מקום בעולם. הוא נדחה מתוך קהל עדת ה’. על כן התורה מחייבת אותו כחלק מתהליך טהרתו להביא קרבן מיוחד שיאפשר את כניסתו למקדש. במקדש הוא יעשה חשבון נפש, יתרומם וישוב אל החיים.
נדה גם היא הייתה אמורה להיות בכלל, ולמה יצאת? משום שדם הנידות הוא חלק ממחזור החיים וסדריו. לכן, על אף שטומאתה קרובה בעניינה אליהם, לא חייבו בה קורבן. אך יולדת – כן. מצב הסכנה החריג שבו היא נתונה, מכניס אותה לגדר חולה שיש בה סכנה. כל איבריה מתפרקים כהגדרת הגמרא, ועל כן אובדן הדם נכלל בתוך קטגוריית הטומאות שהן חריגה מן הסדר הטבעי.
יחד עם זאת, הגמרא התקשתה מדוע יולדת צריכה להביא קרבן. בסופו של דבר זהו מאורע שמח. סלקא דעתך אמינא שהצד הטוב מאפיל על הצד הקשה והיא לא תצטרך להביא קרבן. אמנם, ר’ יוסף, שדחה את תשובת רשב”י, לא ראה צורך להציע תשובה חילופית. לדידו היא נשארה כמו זב זבה ומצורעת.
כפי הנראה, ר’ יוסף סבר שהגם שיש גם צד של שמחה בולט באירוע הלידה, מכל מקום הטומאה הכלולה בו מחייבת גם היא את היחס המיוחד לה, שכולל בין השאר קרבן.
משל למה הדבר דומה, לאדם או חברה בעל תכונות חיוביות, שיש לו גם חסרונות. ההתעלמות מצדדי החיסרון בגלל שבאופן כללי המצב טוב, היא שגיאה. כך גם ביחס ללידה. בני האדם נתקלים לעתים באירועים מורכבים בחייהם, אירועים שכוללים פנים של טוב ואושר לצד קושי וצער. התורה מלמדת שגם במקום שנראה שלם, לא למתוח קו אחיד של התייחסות חיובית, אלא להתייחס לכל צד וזווית במלוא מורכבותו.
