רגעי השיא של העם היהודי התרחשו כאשר הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים. אלה היו רגעים שהזמן כמו עמד מלכת – על כף המאזניים חיי האומה כולה. סביב הרגעים הללו נבנו מסכתות של הלכות, גדרים, סייגים והכנות, כיאה למעמד שאין קדוש ממנו.
ובתוך כל זה עולה שאלה עמוקה: מה ביקש הכהן הגדול באותם רגעים נדירים? מה ביקש עבור עם ישראל כאשר עמד לבדו, מול אור שכינה, במרכז ההוויה?
המדרש (ויקרא רבה כ, ד) פורש לפנינו את תוכן תפילתו של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש. ובין הבקשות השגרתיות לשנה גשומה, מבורכת, של פרנסה ושובע – מופיעה בקשה אחת מסתורית ונוגעת ללב: “כיצד הייתה תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים בצאתו מן הקודש? אומר יהי רצון מלפניך שתהא שנה זו – אם שחונה תהא גשומה וטלולה, שנת רצון, שנת ברכה, שנת זול, שנת שובע, שנת משא ומתן, ואל יצטרכו בה עמך ישראל אלו לאלו, ואל יגביהו ישראל שררה אלו על אלו, *ואל תפנה לתפילת עוברי דרכים*”.
מה פשרה של תפילה זו? מדוע דווקא תפילת העובר בדרך זכתה להיכלל בתפילה הקצרה והמהודקת של הכהן הגדול?
הסבא מקלם (הובא בספר מופת הדור עמוד קל”ו) מחדש כאן יסוד עצום בכוחה של התפילה: אמת שעם ישראל והכהן הגדול מתפללים על גשם, אבל יש משהו שיותר חזק גם מעוצמה שכזו, וזה אותו יהודי פשוט שנוסע עם סוס ועגלה, והגשם והקור והרוחות בעוצמתם, והוא קורא באחת: אשא עיני אל ההרים – עזרי מעם ה’! שם ביער לבדו, מגיע היהודי הפשוט ל”אין עוד מלבדו”. תפילה כזו מלב שבור בוקעת שערים נעולים. נגד הכוח של הלב הנשבר, רק תפילה של כהן גדול ביציאתו מקודש הקודשים ביום הכיפורים יכולה להגן על טובת הכלל.
ארבע שנים עברו מאז אותו ל”ג בעומר שחרט צער בל יימחה בלב האומה, האסון הנורא במירון, שהפך את יום הילולת רשב”י ליום הילולא כפול – לו ולארבעים וחמש נשמות טהורות. ומאז, נדמה שכל ל”ג בעומר מלווה בשקט שזועק לשמים.
מאז שמחת תורה תשפ”ד, אין צורך להידחף בהר מירון כדי לחוש מצוקה. המציאות עצמה סוגרת עלינו. מלחמה שלא תמה, אלפים שנקברו, אחים ואחיות הנאנקים בעזה ובמקומות אחרים, חברה שסועה ומדממת מבית ומחוץ. זוהי מציאות של עוברי דרכים, בדרך לגאולה, כולנו משוועים לישועות.
בל נשכח את אחינו ואחיותינו בעזה שזקוקים לישועה, נתפלל על הפצועים הרבים בגוף ונפש, על משפחות היתומים והשכול, על השלום והאחדות בעם ישראל, ונחשוב כמה צער יש לשכינה הקדושה.
דווקא מתוך הדוחק, אפשר לחלץ תפילה גדולה, לא שגרתית, אלא כזו שיוצאת מלב שבור ובוקעת שערים נעולים.
כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק!
