בפרשתנו הצטוו בני ישראל על איסור אכילת דם ובאותה פרשה נאמר מה כן יש לעשות עם הדם. את הבהמות יש להביא אל המשכן ולהקריב את דמן על המזבח, ואילו חיה ועוף שאינם קרבים על המזבח, יש לכסות את דמם.
למעשה האיסור על אכילת דם נאמר כבר לבני נח. “אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו”. חכמים דרשוהו על אבר מן החי, אך בפשוטו, וכפי שכתב האבן עזרא שם, הכוונה היא לאיסור דם. ואכן, הלשון שם קרובה ללשון פרשתנו: “כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא”.
בפרשת נח ההקשר הוא ההיתר שניתן אחר המבול לאכול בעלי חיים. לאמור, אמנם נמסרו בעלי החיים לידי האדם, אך ההיתר הוא לאכול בשר, לא דם. כלומר את החיים עצמם, שהם הנפש הפועמת בבשר בצורת דם, אין לאכול. הדבר מובא שם יחד עם אזהרות נמרצות לבני נח שלא יהרגו זה את זה, ומכאן שיסוד האיסור לאכול דם הוא היחס החשוב שיש לייחס לחיים.
בפרשתנו התורה מטעימה את האיסור במה שנראה כטעם נפרד: “ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם”, אך האמת היא שזה איננו טעם שונה ממה שנאמר קודם לכן “כי נפש הבשר בדם היא”, אלא הכול עניין אחד. זריקת הדם מכפרת על האדם משום הדמיון בין הנפש לנפש. דם הבהמה בא תחת דם האדם. אם הדם של הבהמה ניתן על המזבח תחת החיים שלנו, אות הוא שהיחס אליו הוא כאל חיים בעלי ערך, ואם האדם יאכל את הדם הזה, הוא מכלה את החיים.
זהו גם טעם הכיסוי. את דם החיה והעוף אנו מכבדים וקוברים ובכך אנו מוקירים את החיים.
אם כן, הפתרון לגבי הדם הוא כיסוי, מלבד בהמות שיש להקריבן באוהל מועד. אולם אין זה כה פשוט. אם אכן כך היו פני הדברים, הרי שעם כניסתם לארץ, כאשר הותר להם לאכול גם בקר וצאן מבלי להקריבם למזבח, היה על התורה לצרף את הבהמות לחיוב כיסוי הדם לצד חיה ועוף. אך בפועל, כאשר הותר להם בשר תאוה בספר דברים, הם הצטוו: “רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים”.
שפיכת הדם כמים היא לשון שמצאנו בחורבן הבית (תהלים עט:ג “שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר”) והיא באה לתאר שהדם הוא חסר כל ערך. הדבר נראה כיחס הפוך בתכלית לפרשתנו. והוא אינו מובן. אם הדם כה חשוב עד שיש להקריבו, מדוע כשפקע הדין להקריבו יש לשופכו כמים?
לכן נראה שאמנם התורה רוצה לחנך את האדם לתת תשומת לב לחיים (שהדם מסמל אותם), אך בסופו של דבר היא גם מעוניינת להרחיקו כמה שיותר מאכילת דם. מכאן נגזר היחס השונה בין בהמה לחיה ועוף.
חיה ועוף גדלים בדרך כלל בר, וכלשון התורה “כי יצוד ציד חיה ועוף”, ולגביהם התורה מעדיפה להזהיר את האדם לתת ערך וחשיבות לדם ולחיים, והיא מצווה שיאכל רק את הבשר ולא את הדם. אך את הבהמה האדם מגדל בביתו למאכל, וכל היחס אליה הוא כאל אוכל שגדל בחצר, לא כאל חיים שהאדם משתלט עליהם. מהבחינה הזו האדם קרוב יותר לאכילת דמם, ולכן התורה ברצותה להרחיקו מהדם מכל וכל, מצווה על ביטול הדם ושפיכתו כמים.
נמצא שדינו המיוחד של דם בהמה נובע מהכורח המיוחד להרחיק את האדם מאכילתו, אך לעולם עיקר היחס שלה לבעלי החיים הוא חיוב לכבד את הדם המסמל את החיים.
כדאי להתבונן בזה, כמה טרחות טרחה התורה כדי ללמדנו את ערך החיים, באיסור אכילת דם ובאיסור בשר תאווה ובכיסוי הדם על פרטיו השונים. הכול כדי שנוקיר את חיינו ואת חיי כל אדם ואדם מישראל, כל חייל, כל חטוף, כל נפש כעולם מלא.
