ובתוך כל זה עולה שאלה עמוקה: מה ביקש הכהן הגדול באותם רגעים נדירים? מה ביקש עבור עם ישראל כאשר עמד לבדו, מול אור שכינה, במרכז ההוויה?

המדרש (ויקרא רבה כ, ד) פורש לפנינו את תוכן תפילתו של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש. ובין הבקשות השגרתיות לשנה גשומה, מבורכת, של פרנסה ושובע – מופיעה בקשה אחת מסתורית ונוגעת ללב: “כיצד הייתה תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים בצאתו מן הקודש? אומר יהי רצון מלפניך שתהא שנה זו – אם שחונה תהא גשומה וטלולה, שנת רצון, שנת ברכה, שנת זול, שנת שובע, שנת משא ומתן, ואל יצטרכו בה עמך ישראל אלו לאלו, ואל יגביהו ישראל שררה אלו על אלו, *ואל תפנה לתפילת עוברי דרכים*”.

מה פשרה של תפילה זו? מדוע דווקא תפילת העובר בדרך זכתה להיכלל בתפילה הקצרה והמהודקת של הכהן הגדול?

הסבא מקלם (הובא בספר מופת הדור עמוד קל”ו) מחדש כאן יסוד עצום בכוחה של התפילה: אמת שעם ישראל והכהן הגדול מתפללים על גשם, אבל יש משהו שיותר חזק גם מעוצמה שכזו, וזה אותו יהודי פשוט שנוסע עם סוס ועגלה, והגשם והקור והרוחות בעוצמתם, והוא קורא באחת: אשא עיני אל ההרים – עזרי מעם ה’! שם ביער לבדו, מגיע היהודי הפשוט ל”אין עוד מלבדו”. תפילה כזו מלב שבור בוקעת שערים נעולים. נגד הכוח של הלב הנשבר, רק תפילה של כהן גדול ביציאתו מקודש הקודשים ביום הכיפורים יכולה להגן על טובת הכלל.

ארבע שנים עברו מאז אותו ל”ג בעומר שחרט צער בל יימחה בלב האומה, האסון הנורא במירון, שהפך את יום הילולת רשב”י ליום הילולא כפול – לו ולארבעים וחמש נשמות טהורות. ומאז, נדמה שכל ל”ג בעומר מלווה בשקט שזועק לשמים.

מאז שמחת תורה תשפ”ד, אין צורך להידחף בהר מירון כדי לחוש מצוקה. המציאות עצמה סוגרת עלינו. מלחמה שלא תמה, אלפים שנקברו, אחים ואחיות הנאנקים בעזה ובמקומות אחרים, חברה שסועה ומדממת מבית ומחוץ. זוהי מציאות של עוברי דרכים, בדרך לגאולה, כולנו משוועים לישועות.

בל נשכח את אחינו ואחיותינו בעזה שזקוקים לישועה, נתפלל על הפצועים הרבים בגוף ונפש, על משפחות היתומים והשכול, על השלום והאחדות בעם ישראל, ונחשוב כמה צער יש לשכינה הקדושה.

דווקא מתוך הדוחק, אפשר לחלץ תפילה גדולה, לא שגרתית, אלא כזו שיוצאת מלב שבור ובוקעת שערים נעולים.
כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק!

הפוסט תפילת עוברי דרכים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הבנתי את המשמעות היטב, הייתי רק בת 6 אבל הבנתי… ואז אמרתי לאמא שלי: ‘אמא אל תורידי לי את הצמות, אני רוצה להיות סבון עם צמות’. זו הייתה שכנה טובה, 24 שנים חיינו זו לצד זו, וברגע האמת של חיים ומוות היא מבקשת את הצמות שלי”.

חשבתי לעצמי: איך תיתכן כזו בהמיות? כזה חוסר אנושיות? ילדה בת 6 ממתינה לרכבות המוות, והשכנה יוצאת עם מספריים לקחת לה את הצמות? התשובה לזה נמצאת בפרשת השבוע שלנו, וזהו סוד עוון המספר לשון הרע. כאשר חיים בני אדם יחדיו ומקיימים את העולם, ואחד מדבר על רעהו לשון הרע, עוונו חמור ביותר. אומרת לנו הגמרא מה הסיבה לכך:

“ואמר ריש לקיש מאי דכתיב: אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר להם: וכי מה יתרון לבעל הלשון?” (ערכין טו:)

ומסביר המהר”ל מפראג: “כי בעל לשון הרע הוא רע גמור עד שהוא רע לגמרי, שהוא נחשב כמו הנחש שהוא מזיק בלא הנאה. ודבר זה רע לגמרי, כי חיות רעות שנקראו חיות רעות כיון שהוא להנאתם לא נקרא זה רע לגמרי, כמו שנקרא בעל לשון הרע שיפעל רע שלא בשביל הנאה ודבר זה רע גמור”.

מי שמדבר לשון הרע עושה זאת אפילו לא להנאת עצמו, אלא כי הוא רע לגמרי. חיה רעה טורפת כי זה טבעה והיא אוכלת את טרפה, אבל הנחש – וכך גם המדבר לשון הרע – פועל לא מטעמי הישרדות אלא מתוך מבנה אישיותי שבמהותו רע.

הנחשים הללו יוצרים חיי חברה נטולי אינטרסים חברתיים. גם אינטרס חברתי היא מעלה ביצירת חיי חברה, אבל כשמגיעים אנשים שכל מהותם להשמיד ולהרוס בארסם, בלי תקווה ומטרה של בנייה – זה מה שהקב”ה אינו מסכים לחיות עמו בכפיפה אחת, אומרת הגמרא.

הכפרה למצורע היא להביא ציפור ולשחוט אותה במים חיים אל כלי, כאומר: מי שרצה לפגום בין בני האדם ראוי שלא יהיה בעולם, ותקומתו רק על ידי שיעניק חיים.

השנה וחצי האחרונה לימדה אותנו שיש רק דרך אחת לקיים את העולם: להעניק אהבה וחיים לכולם, להיות רגיש לצרכי האחר גם אם בעינינו זה לא בדיוק הדבר הנכון, להביא בנייה לעולם במקום חורבן. שלא נהיה כאותה שכנה גויה המבקשת את הצמות של האחר ברגע של כאבו… אלא כאותה ילדה קטנה שלימדה במסר עמוק את הכלל של “אל תחפש הנאות שלך באפר של היהודים”, כי גם באפר הם עדיין חיים, והם מעוררי תקומה גם בעת חורבן.

הפוסט “אני רוצה להיות סבון עם צמות” הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בתרבות העכשווית של “חיפוש משמעות”, חנויות הספרים ואולמות ההרצאות עמוסים לעייפה בתובנותיהם של מנטורים המפתחים שיטות העצמה ותפיסות מחודשות לחיים. במיוחד למול מי שמייחסים – מתוך בורות – את תורת הנסתר לשיטות אלו, רחמנא ליצלן, קשה לעתים להבחין בנקודות המנוגדות לרוח היהדות והעיסוק במזלות על פי תאריכים וכדומה חדר גם לציבור היהודי.

התורה הקדושה נוקטת זהירות מדוקדקת בכל משנת הקורבנות על מנת שלא יטעה איש לחשוב שיש כוח כלשהו לקורבנות עצמם. הרש”ר הירש חוזר ושונה עניין זה ומרים דגל אדום גבוה, על מנת שחלילה לא ניפול לרשת זו: “אולם שכינה לא נתגלתה מיד לאחר הקרבת הקרבן. אילו אירע כן, הייתה אמונת הבל אלילית יכולה לעלות על הדעת: כאילו יש סגולה מסתורית במעשי הקרבן, הפועלת בקסם מאגי על האל – ומביאה לידי התגלותו בכעין סיבתיות פיסית; והן זו אמונה שאיננה רחוקה מהכזב האלילי. אך לא כן הוא; כי האל היחיד, האישי והחופשי הבטיח ברצונו להתגלות לעם; והוא הבטיח כן לא בזכות הקרבן, אלא בזכות ההתמסרות המתבטאת בקרבן”.

עד כדי כך חששה התורה, הוא מדגיש, שהרי “כבר הוקרבו הקרבנות; וכבר בירך אהרן את העם, שיפרח כל רכושו החומרי והרוחני, ויושם בו שלום מאת ה’ – על־ידי ברכה ושמירה, חן ואור פנים; והן כל זה כאחד הוא תוצאה של הבטחת ‘ושכנתי בתוכם’. אך עדיין לא נתגלתה שכינה. אלא תחילה נכנסו משה ואהרן אל המקום, שהושלם עתה להיות אוהל מועד; שם הובטח לעם, שה’ ‘ייוועד לו’; והבטחה זו בוטאה על־פי ה’ על־ידי ארון, שולחן, מנורה ומזבח הקטורת במשכן הכרובים; וזה הרעיון המתבטא באלה: כל מקום שהתורה מוצאת לה מקום – ביציבות נאמנה ובחיים רעננים, כל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה – עד שכלל כל החיים עולים בריח ניחוח לה’ – שם יורדים הכרובים מאת ה’, ושכינה מתגלה בברכה ובשמירה”.

משה ואהרן מנצלים את המומנט המיוחד הזה כדי להעביר מסר לדורות: “משנתמלא ליבם ברעיון אוהל מועד, חזרו ויצאו אל העם ובירכו אותו ברוח זו; הווה אומר: איחלו לעם, שרעיון אוהל מועד יתגשם בהם ועל ידם; ואכן הוא התגשם: וירא כבוד ה’ אל – כל – העם וגו’!”.

אין כוח לקרבן עצמו. יש כוח אלוקי שפועל בהתאם למסירות נפשו של מקריב הקרבן, וגם הוא תלוי ביציבות נאמנה ובחיים רעננים. כל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה – עד שכלל כל החיים עולים בריח ניחוח לה’ – שם יורדים הכרובים מאת ה’, ושכינה מתגלה בברכה ובשמירה. רק מי שמקדיש את חייו לתורה ברעננות ונאמנות יכול לפעול אצל ה’ יתברך.

אולי לא זכינו במקדש עדיין (בתפילה שעד שמילים אלו יודפסו יהיו לא רלוונטיות כבר בעזרת ה’ יתברך), אבל יש לנו יכולת לפעול גם בגלות. לא על ידי קלפים וכוחות של מזלות, אלא על ידי מסירות נפשנו הרעננה לחיי תורה נאמנים – הם אלו שיפעלו בדיוק אותו הדבר.

הפוסט מיסטיקה לעומת עבודת הקורבנות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הרש”ר הירש חש במצוקתו של האב הזה, וכך הוא מפנה את דבריו אליו: “לכן על האב היהודי להציב את עצמו בתקיפות ובהכרה מלאה על יסודות רוח ההלכה היהודית, עליו להדריך לא רק את בנו החכם לידע ולהבין נכון, אלא שבנחישותו הנחרצת והמשמחת בקיום מצוות ה’ הוא יחלוק גם עם בנו שאינו מתנהג כיהודי את ניסיונו האישי, אשר רק הוא יכול להשיבו ליהדות ביום מן הימים”.

אבא יקר, אל תתעלם, אל תדחיק. יש לבן שלך תקווה גדולה. הבן שלך זקוק לדמות שתסביר לו בנחישות נחרצת ומשמחת את קיום מצוות ה’. הבן שלך רוצה לשמוע על עולמך הפנימי, הפחות חשוף, זה שאתה אולי מסתיר תמיד. אם רק תלמד לפתוח את תוכן ליבך לבנך זה, הוא יוכל לשוב ליהדות ביום מן הימים.

על דרך הדרוש, ניתן להסביר מדוע מיד אחרי ארבעת הבנים מובא בהגדה של פסח: “מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ”. כל עם ישראל בתחילה נקראו על שם אבותינו שהיו עובדי עבודה זרה, אבל ברגע שהתרחש “ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו” – ברגע שיש מעשה של התקרבות – אז גם העבודה זרה הופכת לנחלת העבר.

המשנה בסוף מסכת עדויות אומרת: “וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג-כד): ‘הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ’ וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם’.” וביאר בתוספות יום טוב: “וחכמים אומרים לעשות שלום בעולם, כלומר לעשות שלום לישראל מן האומות. ולבשר אותם על ביאת הגואל. וזה יום אחד לפני ביאת המשיח. והיינו דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה’ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים. ולב בנים על אבותם. כלומר לב האבות והבנים אשר נפל בם מורך מפחד. וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם. ישיב אותו היום לגבורתו. וישיבו אלה את אלה. ויתנחמו זה בזה. אמן. וכן יהא בימינו”.

הגאולה הגדולה תהיה היכולת לחבר בין בנים לאבות – היכולת לעשות מעשה של “ועכשיו קרבנו”. זוהי התקרבות של ממש, חיבור של עולמות פנימיים ללא גינוני כבוד, מתוך רצון אמיתי להיות מאוחדים.
במאמר מרתק של הרב יונתן זקס זצ”ל “רשע מה הוא אומר”, מסיים הרב את דבריו במילים הבאות: “מנין הכנות הזאת? הידיעה שבלעדיה ‘אילו היה שם לא היה נגאל’. אין הורה הרוצה שבנו לא ייגאל, לכן להיות הורה פירושו לרצות לקחת את ילדך וללכת אתו יד ביד במסע היהודי, להראות שאנחנו מוכנים לחיות באמונתנו – זו שאנו רוצים שהוא ימשיך לחיות בה. על פי קריאה זו, הבן הרשע אינו אלא מבולבל, ואנחנו, הוריו, אחראים לבלבול הזה. כדי לשים קץ לבלבול עלינו לשים קץ תחילה לבלבול שלנו בכך שנשאל את עצמנו, מעומק ההכרה העצמית, מה פירושה של יהדות בעינינו”.

אין צורך להמתין לבואו של אליהו הנביא כדי לחבר אבות ובנים. בידינו הדבר ליצור חיבורים עמוקים, פנימיים וכנים עם בנינו, כי זה ורק זה, יבנה את החוסן האמוני שעמו אנו צועדים מיציאת מצרים ועד לרגע זה.

הפוסט להקשיב ללב המתריס הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ברוב הבתים היהודיים, ערב פסח מתאפיין בקקופוניה מובהקת. כל בן משפחה עסוק בתחומו – זה בניקיונות וזה בקניות. אם־הבית דורשת ניקיון דחוף של המקרר בדיוק כשבחור הישיבה מחליט שזה הזמן האידיאלי לכוס קפה חמה באמצע הבוקר, ושלא נדבר על תופעת הפלאפונים (הכשרים!) המאפשרים לחברות הכיתה להישאר בקשר גם באמצע ההכנות האינטנסיביות לליל השימורים.

והנה, כל המהומה הזו הופכת להיסטוריה נשכחת ברגע שאב־הבית מתעטף בקיטל בליל הסדר ומתיישב כמלך בראש השולחן המשפחתי. לפתע, כל בני המשפחה דואגים זה לזה, מגלים אכפתיות ויוצרים הרמוניה משפחתית עילאית. המריבות והוויכוחים נמוגים כלא היו, והעיסוק המשותף בסיפור יציאת מצרים, לצד קיום דיני ומנהגי הלילה המיוחד, מאחד את המשפחה שאך לפני שעות ספורות הייתה במצב של מתיחות ופיצול.

כיצד, אם כן, מתחברים להם הניגודים הללו והופכים למציאות כה קוסמת ומרגשת?
בפרשת השבוע ישנו פסוק מיוחד שטומן בחובו היסטוריה ייחודית: וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ויקרא פרק ב פסוק יג).

רבינו בחיי מביא כמה פירושים מיוחדים לפסוק זה, ואחד מהם הוא שהמלח, מעבר לטעמו המלוח, מתאפיין ביכולת לספוג נוזלים ולהכרית גורמים מזיקים. במקביל, הוא מעניק כוח קיום ושימור – כפי שניתן לראות בבשר ממולח המחזיק מעמד זמן ארוך יותר. ואף דוחה צמחייה במקומות בלתי רצויים. המלח מגלם בתוכו איחוד של כוחות מנוגדים – אש ומים – המסמלים את מידות הדין והרחמים שבזכותן העולם מתקיים.

ניגודיות, כפי שמלמדנו המלח, אינה בהכרח תופעה שלילית. דווקא במעגל חשמלי, הזרם נוצר מהמפגש בין הקטבים החיובי והשלילי. היכולת לנווט בין כוחות מנוגדים במינון הנכון ובאופן המתאים אינה פוגמת בשלמות, אלא להיפך – היא משביחה ומעצימה אותה.

תובנה זו משליכה ישירות על המשפחה היהודית. טבעם של ילדינו שונה בתכלית, גם בתוך המסגרת המשפחתית האחת. ערב פסח, על כל הכאוס שבו, מביא לידי ביטוי את ה”אש והמים” המשפחתיים. אולם כאשר המשפחה מתכנסת סביב שולחן הסדר – המוקד המאזן והמדויק של המשפחה היהודית – דווקא הניגודיות הזו יוצרת את ההרמוניה המיוחלת והאותנטית.

בית שבו שוררת הרמוניה מתמדת ללא מתח או ניגודיות, חסר באחד המרכיבים החיוניים של המלח המקראי. דווקא בית שחווה קקופוניה בהכנות לפסח יכול לייחל בכנות לרגע הקדוש שבו, בהתקדש החג, יהפוך היכל הבית להרמוניה נפלאה – כזו שאפילו מלאכי השרת והקב”ה בכבודו ובעצמו מגיעים להקשיב למנגינתה המופלאה.

הפוסט הרמוניה או קקופוניה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כתוב בפרשה (מ ב): “ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד”. הכלי יקר מפרש פסוק זה באופן מרתק על פי חז”ל. כל תחום ההשתדלות בעבודת ה’ מורכב עבורנו. פעמים רבות המצוות ועמל התורה נראים לנו גדולים, קשים, ואולי אף מעט מייאשים.

אומר הכלי יקר: “כתיב בפרשה שלוש פעמים לשון הקמה: תקים את המשכן; הוקם המשכן; ויקם משה. אמרו חז”ל (ויקרא רבה נב ד) שהיו ישראל וכל חכמי לב מקימים את המשכן ולא יכלו להקימו. אמר הקדוש ברוך הוא, עסוק אתה בהקמתו והוא עומד מאליו שנאמר הוקם מאליו משמע. ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור אלא האדם הוא המתחיל וה’ יגמור על ידו. וכן אמרו חז”ל (קידושין ל:) כנגד היצר הרע, אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו”.

א’ ניסן אינו סתם יום בלוח השנה, אלא אחד הימים המיוחדים המוזכרים בתורה במפורש. ימים אלו מלמדים אותנו כיצד להתבונן בחיים ובתאריכים המעוררים התחדשות. הרש”ר הירש שואל על הפסוק מדוע נאמרה פעמיים המילה “חודש”, ורואה בכך יסוד משמעותי ביהדות:

“לכאורה מבטא הכתוב אותו הדבר בשני ביטויים שפירושם אחד. העניין מתבאר אם נזכור את משמעותם של ראשי-חדשים ביהדות, הם אינם ימי חג המציינים את המאורע הקוסמי-האסטרונומי, אלא הם מראים לנו באותו מאורע טבעי רק דוגמה ומעוררים אותנו להעמיד ולקיים ‘ראשי-חדשים’, התחדשויות – בתחום החברה האנושית.

“עם הקמתו של משכן אוהל מועד יתחיל כבוד ה’ לשכון בארץ בתוך עם ישראל, ובכך יתחיל בישראל ה’מועד’, ההתחברות של ישראל עם ה’שמש’ שלו, הארתו באור ה’. דבר זה יחול ביום ראש-חודש הראשון, כלומר באותו יום ראש-חודש שהוא תחילת השנה היהודית. והרי היה זה אותו ראש-חודש, אשר הביא לראשונה את הבשורה על ה’התחדשות’ התמידית והמיידית בישראל, ובאמצעות ישראל – לכל באי עולם.

“ראש-החודש של התקומה הלאומית היה גם ראש-החודש של השראת השכינה, של קיום הבטחת ‘ושכנתי בתוכם’, שרק בו הגיעה הגאולה הלאומית לכלל השלמתה. לפיכך: ‘ביום-החודש הראשון’ – די היה בכך כדי לציין את יום אחד בניסן; בא הכתוב ומוסיף: ‘באחד לחודש’ – כדי להרחיק מיום זה, החשוב שבין כל ימי אחד-בניסן, כל ריח של חג-טבע אלילי. לא מפני שביום זה חל ראש-חודש לפי כללי האסטרונומיה, אלא מפני שבעקבות ראש-חודש זה מונים בני ישראל את יום-החודש הראשון שלהם – נבחר יום זה להקמת המשכן”.

א’ ניסן, ובכלל חודש ניסן שישועות מקיפות בו, מעניק לנו כוח ועוצמה להשתדל, להשקיע ולהתחדש לקראת ההתחדשות הגדולה של הגאולה הקרובה במהרה בימינו.

הפוסט כוחו של חודש ניסן בעבודת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כאשר אנו מתבוננים בעניין הטהרה, עולה שאלה פנימית עמוקה הקשורה להכנות לקראת חג הפסח המתקרב: אנו ובני ביתנו נוהגים במסורת יהודית מפוארת לנקות ולקרצף את בתינו לקראת החג, וישנן נשים צדקניות המתחילות במלאכה זו כבר בסיום חג החנוכה.

והדבר מעורר תמיהה – הרי חג הפסח נמשך שבעה ימים בלבד, ואף שיש בו איסורי תורה המצדיקים הכנה של יום או יומיים, בפועל אנו עדים לכך שההכנות מתחילות לפחות שלושים יום לפני החג. מה הטעם להשקעה כה גדולה זמן רב כל כך לפני בואו?

בתפילות הנאמרות בעת בדיקת חמץ וביעורו משולבים רעיונות רוחניים עמוקים, אך ישנו מוטיב מרכזי החוזר על עצמו: ביעור החמץ מסמל את ביטול יצר הרע (כפי שמופיע בזוהר). מה הקשר בין חמץ ליצר הרע? הקשר אינו נעוץ בלחם עצמו אלא בתהליך הביטול, באותה יראה שאנו מפתחים בלבנו מחשש לעבור על איסור חמץ. ככל שאנו משקיעים יותר בביעור החמץ, אנו למעשה מעמיקים את מחשבתנו ולבנו בקיום המצווה.

מכאן נובעת גם החשיבות של הנשים הצדקניות המנחילות לבני ביתן את אהבת התורה דרך ההקפדה והיראה מאיסור חמץ (אגב, חשוב לעתים להזכיר בבית את גבולות האיסור המקוריים כדי שלא נמציא חומרות חדשות מלבנו ונכשל ב”בל תוסיף”).

רש”י מפרש את טעם קריאת פרשת פרה: “להזהיר את ישראל לטהר, שיעשו פסחיהם בטהרה”. כלומר, תכליתה להזכיר לעם שזוהי תקופת הכנה לטהרה לקראת העלייה לרגל בחג הפסח, כפי שהיה נהוג בזמן שבית המקדש היה קיים. המסר: להתמקד בתהליך ההכנה!

כאשר אנו עוסקים בפרשיות המשכן, ראוי לשים לב לעובדה שהמשכן לא היה מיועד להיות משכן הקבע להשראת השכינה. הרי בני ישראל היו אמורים להיכנס לארץ ולבנות מיד את בית המקדש (אלמלא חטא המרגלים). ואף על פי כן, העם תרם והשקיע את מיטב משאביו במשכן ה”זמני” כביכול, כפי שמתואר בפרשה: “והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה” – דבר המעורר פליאה.

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ”ל מבאר זאת בספרו “אמת ליעקב”: “בא וראה יקרות וחביבות המצווה, שהרי כמה כסף וזהב ואבנים טובות וכדומה נשתקע בבניין המשכן, וכמה חודשים יגעו בעשייתו, ובאמת לא היו צריכים אותו אלא חודשים אחדים אלמלא חטאו במרגלים והיו נכנסים תיכף לארץ ישראל והיו בונים בניין של אבנים. והרי נמצא שכל יגיעתם הייתה רק לקיום מצוות ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’, ומכיוון שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות וצריך אתה להיזהר במצווה קלה כבחמורה, אם כן לכל מצווה ומצווה צריך הוא להיות יגע כל כך ובמסירות נפלאה ככל חכמי לב הללו שיגעו להקים את המשכן”.
גם מפרשת ויקהל וגם מפרשת פרה עולה מסר חיוני לחיים בכלל, ולהכנות לפסח בפרט: המטרה הסופית חשובה מאוד, אך החשיבה וההשקעה בדרך אל המצווה חשובות לא פחות מהמצווה עצמה.

כאשר אנו עמלים לקראת חג הפסח בניקיונות שחלקם אולי אינם מוגדרים מפורשות בשולחן ערוך (שהרי אבק אינו חמץ), עלינו לזכור שכל עוד הדבר נעשה לשם הכנה למצווה – הדרך עצמה הופכת להיות חלק מהמטרה, בדומה למשכן ולפרשת פרה.

הפוסט הדרך חשובה כמו המטרה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על מחצית השקל, שבו כל אחד מישראל תורם תרומה שווה, ללא הבדל בין עשיר לעני. המפרשים מבארים שלשון הפסוק “כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות ל, יב) מכוונת להרמת ראשו של עם ישראל, לתת להם תודעה של גובה, אחריות ומשמעות. הכסף שהם נותנים אינו רק צדקה, אלא השתתפות פעילה בכלל ישראל, חיבור לתפקידם בעולמו של הקב”ה.

בפורים, לעומת זאת, יש מצווה “עד דלא ידע”, שמזמינה אותנו לכאורה לאבד שליטה, להגיע למקום שבו איננו מבדילים בין “ארור המן” ל”ברוך מרדכי”. כיצד זה משתלב עם רעיון נשיאת הראש? הסוד של פורים טמון בהבנה שהשמחה האמיתית אינה בריחה מהמציאות, אלא חיבור אליה ממקום גבוה יותר. כשאדם שותה יין מתוך שמחת מצווה, הוא אינו “מאבד את הראש” אלא משתחרר מהמגבלות של השכל הקר, שמנסה להבין הכול בהיגיון צר. דווקא בפורים, כאשר העולם נראה הפוך כמו בימי המן ואחשוורוש, אנו למדים שאפילו ההסתרה היא חלק מהנהגת ה’.

השבוע, בכ’ אדר, יחול יום פטירתו של סבי, מרן הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, שהיה מגדולי פוסקי הדור האחרון. הוא היה אדם שכולו “ראש” – ראש המחובר לאמת, לחסד ולמחשבה צלולה ועמוקה. כבר בגיל 25 פרץ לעולם התורה עם חידושיו החדשניים בהלכות חשמל ובמצוות התלויות בארץ. עד יום הסתלקותו היה פוסק הלכה בכל מהותו, לצד היותו ראש ישיבה לאלפי תלמידים. ניחן ביכולת לראות את התמונה המלאה באופן בריא, ופסק את פסיקותיו ללא מורא, תוך שמירה על רגישות וכבוד לכל אדם. היותו אדם גדול וראש אלפי ישראל לא מנע ממנו לכבד גם את הקטנים ולעסוק בצרכיהם.

פרשת “כי תשא” החלה בפורים מכניסה אותנו לדיון: לאיזה גובה אנחנו מסוגלים להתרומם? כמה גבוה מעל הקרקע אנחנו יכולים להתעלות? ושם, כשאנו נמצאים בנקודת השיא, נכנס היין שמשחרר אותנו מכבלי העולם הזה ומאפשר לנו לרחף גבוה, לחוות את האפשרות להתרומם אל על.

דווקא בפורים, כאשר אנו מצווים להיכנס למצב של “עד דלא ידע”, זהו זמן מצוין לבדוק האם הראש שלנו נמצא במקום הנכון. האם אנו מאבדים את הראש לשווא, או שמא אנו מנצלים את השחרור הזה כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר של אמונה ושמחה? דמותו של הגרש”ז אויערבאך זצ”ל מלמדת אותנו כיצד “להחזיק ראש” באמת – להיות מלאי שמחה, אך גם מחוברים לעומק התורה ולמציאות – “כי תשא את ראש”!

יהי רצון שנזכה לשמחה אמיתית בפורים, שמחה שמרוממת ומכוונת את הראש למקום הנכון!

הפוסט לאבד את הראש או לשים אותו במקום? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אט־אט החלו כולם להתרגל לבנימין החדש והשקט, זה שחוץ מתורה ותפילה קולו לא נשמע עוד – לא במסדרונות, לא בחדר האוכל, לא בדרשות שבע ברכות ולא בחדר. פשוט קולו לא נשמע עוד כבעבר.
היה זה בשבת זכור של אותה שנה. כולם נזכרו איך לפני שנה, הדרשן המרכזי ב’שבת ת”ת’ היה בנימין. דרשה בלתי נשכחת. הוא תיאר את כאבי השיניים של חברו לחדר שלא טופלו בעקבות מצוקה במשפחה, עבר לציטוטים ממגילת אסתר לצד חוש הומור עכשווי וחיקויי פוליטיקאים. דרשה שהכניסה אנרגיה בלב כל התלמידים, שאצו־רצו מיד בצאת השבת לדפוק על דלתות ישראל להציל עוד כאוב שיניים נצרך.

בסעודה שלישית, בנימין ישב וזימר את פסוקי דוד המלך “נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק” – כל מילה נשקלת ומדודה. יוסף, חברו לשולחן השבת, החליט לפצח את התעלומה ושאל אותו לפשר השתיקה שגזר על עצמו. בנימין החוויר והסמיק, אך פתח את פרשת תצווה והצביע על הפסוק: “וְהַטּוּר הָרְבִיעִי–תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם”.

בנימין פתח במונולוג, שבדיעבד הצטער יוסף שרק הוא זכה לשמעו: “שנה שעברה, לאחר הדרשה המוצלחת, כולם שיבחו ופירגנו לי. מיד אחר כך עליתי להשלים שניים מקרא ואחד תרגום, וכשהגעתי לפסוק הזה נתקעתי בו. חזרתי עליו שוב ושוב, כמו שיר שנצרב בבוקר ומזמזם כל היום.

“התחלתי לחקור את שמות אבני החושן, והשם ‘ישפה’ תפס אותי במיוחד. עברתי מספר לספר עד שהגעתי למדרש תנחומא ששינה את חיי: ‘א”ר שמעון בן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה: רחל תפשה בשתיקה עמדה זרעה בשתיקה… בנימין בנה האבן שלו מן האפוד ישפה, יודע במכירת יוסף ושותק וזהו ישפה יש לו פה ושותק’…

“המדרש מלמד שהמעלה הגדולה של האדם היא לשתוק, לא להיות שתקן אלא דווקא זה שיש לו פה ובוחר לשתוק וללמוד מכולם. זו הייתה אבן בנימין בחושן – ישפה – יש־פה ואינו מדבר! ומצאתי שהשפת אמת כותב: ‘בענין קביעות הימים למשתה… בימים הללו [פורים] יש תיקון לבחינת הגופים. דאיתא רחל תפסה פלך שתיקה. וכן בנימין ישפה ואינו מגיד… לא מצאתי לגוף טוב משתיקה’.
“ולכן לכבוד פורים דאשתקד קיבלתי על עצמי להיות כאבן ישפה. כולם יודעים שיש לי מה לומר, אבל בשנה זו של שתיקה למדתי כמה עוד יש לי ללמוד ולגדול – ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה…”.

הפוסט לא תמיד חייבים לדבר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

על בסיס מילים אלו חיבר הגאון רבי יצחק הוטנר זצ”ל את אחד השירים המשמעותיים ביותר בדורות האחרונים: “בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה”. לפי עדות תלמידיו, אחד המאורעות שהיוו השראה לכתיבת השיר היה חוויה מטלטלת שעבר הרב.

ביום ראשון, ה’ באלול תש”ל, נחטף מטוס על ידי ארגון אש”ף ובו הרב הוטנר, רעייתו, בתו וחתנו הרב יהונתן דייוויד. במשך שלושה שבועות נוראים שהה הרב בשבי, חלקם במעצר מבודד, כששני מחבלים משמשים כשומרי ראש. במשך שבוע שלם לא ידע הרב מה עלה בגורל משפחתו ותלמידיו שהוחזקו במקומות אחרים. רק בימים האחרונים אוחדה המשפחה במתקן מעצר משותף, בתנאי צפיפות קשים. מזונם הצטמצם בעיקר לזיתים ובננות, עם מעט שתייה למרות החום הכבד.

עולם התורה כולו התגייס למאמצי השחרור. לאחר שבועות של משא ומתן אינטנסיבי, שוחררו הרב הוטנר וחלק מבני הקבוצה והוטסו לקפריסין. הרב איבד עשרים קילוגרם ממשקלו, וגם חתנו ותלמידיו נראו תשושים עם שחרורם.

אלפים התכנסו באמריקה לקבל את פניו, כולל תזמורת מכובדת. אולם כאשר נכנס מרן הגר”מ פיינשטיין זצ”ל, הורה מיד להפסיק את הנגינה בנימוק שכל עוד נותרו שישה חטופים בעמאן הסובלים בארץ עוינת, אין זה ראוי לחגוג.

מסופר כי בעת שביו, דרש הרב הוטנר מחוטפיו מיץ תפוזים במקום מים רגילים, בטענה שכך מתאים לרב. להפתעת הכל, השובים נענו לדרישתו. עוצמתו וקדושתו הפנימית האדירה של הרב הצליחה להשפיע גם על מחבלים אכזרים.

המלבי”ם בפירושו על הפסוק “ועשו לי מקדש” בפרשתנו מלמדנו: “שביום הוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו”. מאז נמשכת השפעת ה’ בעולם לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה. הוא מדגיש שכל אחד מאיתנו מצווה לבנות מקדש בחדרי לבבו, להכין את עצמו להיות משכן לשכינה, כפי שנאמר לדוד המלך שהוא עצמו יהיה בית לה’. כך לדורות – כל אחד נדרש לבנות מקדש בליבו ולהכין מזבח להעלאת כל חלקי נפשו לה’, עד כדי מסירות נפש לכבודו בכל עת.

הפוסט בלבבי משכן אבנה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

והנמשל הוא פרעה. בעת היות ישראל במצרים, הוא ראה אותם כבלילה של עבדים פשוטים, אך לפתע בעת יציאתם הוא רואה אותם אחרת: “כך היה פרעה כששלח את ישראל לא היו לפניו כלום, אמרו לו גדולי מלכות: מה עשית? אילו לא היה בידם אלא הבזה לבדה, דיים. ולא עוד, אלא שכמה עשירים היו בהם, כמה חכמים וכמה בעלי אומניות, כמה אנשים ונשים וטף היו, באותה שעה התחיל קורא ווי ווי, ויהי בשלח” (מדרש רבה, פרשה כ’, סימן ב’).

פרעה רואה פתאום את עם ישראל מחולק לשבטיו. פתאום הוא רואה שיש שם היררכיה, שיש שם עם ענק עם סדר מופתי. וכך המשיך הדבר גם במדבר סביב המשכן, כאשר המלאכים נתאוו לדגלים ולסדר הזה של עם ישראל.

אותה שדה חסרת הסדר, בעצם הסתירה את חיותה ויכולת הפריחה שבה. כך ישראל, בהיותם עבדים, הסתירו את העוצמה שבהם. היחס שמצרים נתנה לישראל כמשוללי זכויות גרם להם שלא תוכר העוצמה שבהם.

הדף היחיד שאינו מתחלף בלוח המודעות שבישיבות הוא “לוח הזמנים”. כך קבעו רבותינו: הסדר הוא המפתח להצלחה בחיים. כאשר אנו חיים בבלגן, אנו מאבדים את היכולת להגיע אל באר המים החיים השוקקים בקרבנו פנימה.

דווקא אותם אנשים גדולים שעסוקים באינספור עיסוקים מוצאים את הזמן גם לדברים הקטנים – גם ללמוד דברים לפי סדר, גם לתת מענה לצרכים רבים. כי הסדר הוא בראש מעיינותיהם, עיין ערך מרן הגר”ח קנייבסקי זיע”א, שהספיק באותן 24 שעות שיש לנו פי כמה מכולנו יחד.

בשבוע זה, בו חל ט”ו בשבט, שנפסק להלכה שלא אומרים בו תפילת ‘תחנון’, לא מספידים בהלוויות ולא צמים, המשמעות ההלכתית של היום היא בתחום החקלאות. שהרי קיימות מצוות שונות הנקראות “מצוות התלויות בארץ”. מצוות אלו תלויות במחזור היבול השנתי, ויש חשיבות רבה לשאלה היכן מתחילה ומסתיימת השנה החקלאית. התאריך ט”ו בשבט מציין למעשה את “ראש השנה החקלאית” של גידולי המטעים.

עדיין צריך להתבונן ולהבין שלמרות שהחג בעצם הוא ‘חג לאילנות’, יש לו משמעות עצומה עבורנו. ראשית, זו הזדמנות נהדרת לעצור ולומר תודה לבורא עולם על השפע של הפירות שהוא מעניק לנו. אבל נשים לב לנקודה מעניינת נוספת: חכמינו בחרו דווקא בתאריך זה בשל העובדה שבארץ ישראל, ובאזור הים-תיכוני בכלל, עונת הגשמים מתחילה בתקופת חג הסוכות. בדרך כלל, עד ט”ו בשבט כבר יורד רוב הגשם השנתי, “ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה”.

זאת אומרת, חז”ל נותנים ביטוי לסדר של השנה, לתאריכים ולמתרחש בהם, ולכך נקבע היום הזה דווקא. כאשר אנו רוצים לסגל לעצמנו דרך של הצלחה, הבסיס לכל זה הוא הסדר שלנו בחיים – לוח הזמנים. אדם שחי בלי סדר, יתכן שהוא מפספס את מקור חיותו והצלחת חייו, שמסתתר בבלגן תחת קוצים וסלעים.

הפוסט המפתח להצלחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

פעמים רבות אנו עדים לסיפורי ניסים מרגשים ומעוררי השראה, אך משום שה”נחש” לא הגיע אלינו אישית, אנו ממשיכים בחיי השגרה ללא התבוננות עמוקה. בשעה שהקב”ה מחולל ניסים בעולם, יש לו כוונה ברורה בכך, כפי שנאמר בפרשת השבוע: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות ט, טז). הנצי”ב בפירושו מדגיש: “לא בשבילך לבד, אלא כדי שימלא כבוד שמי בכל הארץ. ובמה שתישארו בחיים, תהיו אתם מספרים בכל מקום את כל מה שאתם ראיתם”.

דוד המלך, בתפילתו, שואל ומתחייב: “מה בצע בדמי, ברדתי אל שחת? היודך עפר? היגיד אמיתך? למען יזמרך כבוד ולא ידום. לעולם אודך”. רעיון זה מהדהד גם בפסוקי ההלל: אם תתן לי חיים – אודה לך ואפרסם את שמך.

ב’ספר החיים’ (של אחיו של המהר”ל מפראג) מובא שכומר אחד שאל מדוע לא מוצאים נס שבו הקב”ה ריפא מחלות נפש, אלא רק מחלות גופניות. תשובתו הייתה: “מפני שמי שחולה בנפשו אינו יכול להכיר את הנס כאשר יבריא, כיוון שבשעת מחלתו לא היה בדעה צלולה. הקב”ה אינו עושה ניסים שאי אפשר להכיר בהם ולהודות עליהם, שכן מטרת הניסים היא שעם ישראל יודו לה’ על חסדיו”.

מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, איבדנו מטובי בנינו. משפחות נהרסו, חיים נגדעו ואלפים רבים מתמודדים עם פציעות קשות. אולם לצד האובדן הכבד, איננו יכולים להתעלם מן הניסים העצומים המתחוללים סביבנו. די בקריאת התוכניות המקוריות של אויבינו – שנועדו לטבוח המונים מצפון, דרום ומרכז בבת אחת – כדי להתמלא צמרמורת. לנוכח זאת, ברור שהצלה זו, לצד מאות סיפורי ניסים נוספים, מעידה על יד ה’ המכוונת.

אך הבעיה הגדולה שלנו טמונה דווקא ב”כיפת הברזל” – במערכות ההגנה, היירוטים, האזעקות וחדרי הביטחון. כל אלו מטשטשים את הכרתנו בשדה הניסים שבו אנו חיים. מוטל עלינו להתבונן בניסים הגדולים המתרחשים סביבנו, גם אם כעת אנו נמצאים עדיין בשלב של “אין בעל הנס מכיר בניסו”. אל לנו להיות כאותו נהג מונית, שהנחש לא הגיע אליו ולכן לא התעורר לתשובה.
ומה מטרתם של כל הניסים הללו?

מסביר ה”ספורנו”: “כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל יח, לא). ורבים תשיב מעון”. ואולי זו הסיבה שיצר הרע משקיע מאמצים כה רבים להשכיח מאיתנו את הניסים העצומים שזכינו להם – כי ההכרה בניסים מובילה אותנו להתעוררות רוחנית ולחזרה בתשובה.

מה אנחנו יכולים ללמוד מהתשובה של נהג המונית למשגיח ישיבת קול תורה ואיך זה קשור לפרשת השבוע?

לפני שנים אחדות, נסע אבי מורי הגה”צ רבי יצחק ירוחם שליט”א (יחזקהו ה’ וירפאהו), משגיח ישיבת קול תורה, במונית. במהלך הנסיעה שיתף הנהג בסיפור מרגש: “בעת שירותי בצבא, היינו בשטח מדברי, באוהלים. לפתע הופיע נחש ארסי גדול ונעמד מול אחד החיילים. כולנו היינו אחוזי בהלה ופחדנו לחייו של אותו חייל. אחד החיילים, צעק לעברו: “תקרא ‘שמע ישראל’, וה’ יעזור לך!”, וכך היה. מיד לאחר שסיים החייל לומר ‘שמע ישראל’, הנחש הסתובב ועזב את המקום. אותו חייל, שהנחש ניצב מולו, חזר בתשובה גמורה והפך לימים לרב בישראל”. בתגובה לסיפור, שאל אותו אבי מורי שליט”א: “ומה איתך?”, והלה השיב בחיוך: “אליי הנחש לא הגיע”.

פעמים רבות אנו עדים לסיפורי ניסים מרגשים ומעוררי השראה, אך משום שה”נחש” לא הגיע אלינו אישית, אנו ממשיכים בחיי השגרה ללא התבוננות עמוקה. בשעה שהקב”ה מחולל ניסים בעולם, יש לו כוונה ברורה בכך, כפי שנאמר בפרשת השבוע: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות ט, טז). הנצי”ב בפירושו מדגיש: “לא בשבילך לבד, אלא כדי שימלא כבוד שמי בכל הארץ. ובמה שתישארו בחיים, תהיו אתם מספרים בכל מקום את כל מה שאתם ראיתם”.

דוד המלך, בתפילתו, שואל ומתחייב: “מה בצע בדמי, ברדתי אל שחת? היודך עפר? היגיד אמיתך? למען יזמרך כבוד ולא ידום. לעולם אודך”. רעיון זה מהדהד גם בפסוקי ההלל: אם תתן לי חיים – אודה לך ואפרסם את שמך.

ב’ספר החיים’ (של אחיו של המהר”ל מפראג) מובא שכומר אחד שאל מדוע לא מוצאים נס שבו הקב”ה ריפא מחלות נפש, אלא רק מחלות גופניות. תשובתו הייתה: “מפני שמי שחולה בנפשו אינו יכול להכיר את הנס כאשר יבריא, כיוון שבשעת מחלתו לא היה בדעה צלולה. הקב”ה אינו עושה ניסים שאי אפשר להכיר בהם ולהודות עליהם, שכן מטרת הניסים היא שעם ישראל יודו לה’ על חסדיו”.

מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, איבדנו מטובי בנינו. משפחות נהרסו, חיים נגדעו ואלפים רבים מתמודדים עם פציעות קשות. אולם לצד האובדן הכבד, איננו יכולים להתעלם מן הניסים העצומים המתחוללים סביבנו. די בקריאת התוכניות המקוריות של אויבינו – שנועדו לטבוח המונים מצפון, דרום ומרכז בבת אחת – כדי להתמלא צמרמורת. לנוכח זאת, ברור שהצלה זו, לצד מאות סיפורי ניסים נוספים, מעידה על יד ה’ המכוונת.

אך הבעיה הגדולה שלנו טמונה דווקא ב”כיפת הברזל” – במערכות ההגנה, היירוטים, האזעקות וחדרי הביטחון. כל אלו מטשטשים את הכרתנו בשדה הניסים שבו אנו חיים. מוטל עלינו להתבונן בניסים הגדולים המתרחשים סביבנו, גם אם כעת אנו נמצאים עדיין בשלב של “אין בעל הנס מכיר בניסו”. אל לנו להיות כאותו נהג מונית, שהנחש לא הגיע אליו ולכן לא התעורר לתשובה.
ומה מטרתם של כל הניסים הללו?

מסביר ה”ספורנו”: “כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל יח, לא). ורבים תשיב מעון”. ואולי זו הסיבה שיצר הרע משקיע מאמצים כה רבים להשכיח מאיתנו את הניסים העצומים שזכינו להם – כי ההכרה בניסים מובילה אותנו להתעוררות רוחנית ולחזרה בתשובה.

הפוסט ההסתרה שבתוך ההגנה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשהקב”ה מתגלה לראשונה למשה, הוא עושה זאת מתוך סנה – דבר שמעורר תמיהה. בורא עולם, שכוחו וגבורתו ממלאים את העולם כולו, בוחר להתגלות למשה רבינו דווקא מתוך שיח נמוך וקוצני. ידוע שלמפגש ראשון יש השפעה חזקה במיוחד, אז מדוע הקב”ה בוחר בדרך התגלות שאינה משדרת עוצמה וגבורה כראוי?

המדרש מביא הסברים רבים לכך, אחד מהם הוא שהקב”ה מביע בכך את השתתפותו בצער ישראל. הוא רצה להראות למשה שכואב לו כפי שכואב להם. מכל ההסברים במדרש, רש”י בחר דווקא בפירוש זה: “מתוך הסנה – ולא אילן אחר, משום ‘עמו אנכי בצרה’ (תהילים צא טו)”.

דברים אלה מעוררים שאלות: איך יתכן שהקב”ה מצטער על השעבוד שהוא עצמו גזר? ועוד, הרי ידוע שהשעבוד היה הכנה למתן תורה, אז לכאורה אין זה צער אמיתי אלא זמני, ובראייה האלוקית ברור שזה לטובת ישראל, כמו כל הצרות. אם כך, איך שייך לומר ולהבין שהקב”ה מצטער על כך?

המהר”ל בגור אריה מסביר בפרשת שמות ג, ב: “עמו אנכי בצרה. אין הפירוש כלל שהוא בצרה, חס ושלום לומר כך, אך פירושו שהוא יתברך אסור בזיקים בישראל, והוא עמהם תמיד, לכך כאשר ישראל בצרה אין מלכותו בשלמות. ולפיכך היה נראה לו בסנה, המורה לך על כי אין מלכותו בשלמות. וזהו פירוש ‘עמו אנכי בצרה'”.

בפרשת משפטים כתוב (פרק כד פסוק י): “ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר”. רש”י מפרש: “כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים: וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדוה לפניו”.

התרגום יונתן מסביר שם (כמתורגם בכתר יונתן): “וישאו נדב ואביהוא את עיניהם ויראו את כבוד אלהים של ישראל ותחת הדום של רגליו שמוצע תחת כסאו כמו מעשה אבן ספירים, מזכיר שיעבוד ששיעבדו מצרים את בני ישראל בטיט ובלבנים והיו נשים דשות את הטיט עם אנשיהם, הייתה שם נערה מפונקת הרה והפילה את עוברה ונידוש עם הטיט. ירד גבריאל ועשה ממנו לבנה והעלהו לשמי מרום והתקינו משען תחת הדום של אדון עולם”.

מכאן עולה שלא רק שהקב”ה נמצא עם עמו בסבלם, אלא הוא אף שומר מזכרת מסבל הגלויות מתחת לכסא כבודו, והאבן הזו של הגלות מזרזת את הגאולה.

כשיהודי סובל או כואב, עליו להתחזק ולדעת שכל כאב שלו מחושב והוא חלק מכסא הכבוד של הקב”ה – שצער ועוד צער יביאו בסופו של דבר את הגאולה המיוחלת, כמו אותה לבנת הספיר שהראתה את עוצמת האהבה.

הפוסט הכאב שנהפך לאבן ספיר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שנים עשר שבטי ישראל מתאספים יחד סביב מיטת הזהב שעליה שכב יעקב. כשכולם נמצאים סביבו, הוא מנסה לגלות להם את זמן הקץ, אך המידע נעלם ממנו. הוא לא מצליח לחשוף את מועד ביאת המשיח. יעקב חושש שאולי יש בין בניו מי שאינו ראוי, ולכן נמנע ממנו לגלות את הקץ, כמו שהיה לאברהם עם ישמעאל וליצחק עם עשו. הוא תוהה אם גם לו יש בן שאינו ראוי, וזו הסיבה שאיבד את היכולת לגלות את הקץ.

אבל כששומעים הבנים את חששו: “אמרו לו בניו: שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. כך מתואר במסכת פסחים דף נו.

הצל”ח מפרש את הגמרא הזו באופן שונה מהמקובל, ועיקר דבריו הם: יעקב חושש שבניו לא יצליחו לעמוד בקשיים של הגלויות השונות שיהיו קשות מנשוא, כי הקב”ה יביא עליהם אויבים כמו המן הרשע כדי להחזירם למוטב. יעקב רצה לגלות להם את זמן הגאולה כדי שיהיה להם כוח נפשי להתמודד עם צרות הגלות וחבלי משיח. אך למעשה חשדו היה לחינם, כי עם ישראל קדושים הם ומוכנים לסבול עוד ועוד כדי לקרב את גאולת השכינה. בגלל החשד הזה בעם ישראל הסתלקה ממנו השכינה, על שחשד שיתייאשו מהצרות, וכששמע את הצהרת האמונה שלהם, הבין יעקב שטעה בחשדו.

החתם סופר מוסיף בכיוון זה של הצל”ח ועיקר דבריו הם שהסיבה להסתרת הקץ מיעקב נובעת מאחת משתי סיבות: או מפני שיעקב לא היה בטוח שלא יאבדו את אמונתם כאשר ייוודע להם כמה ארוכה תהיה הגלות, או כי שחשש שיש בשבטים מי שעלול להתקלקל ולא יוכל לסבול את משך הגלות הארוך. לכן הם ענו “ה’ אחד”, כלומר שה’ שהוא עכשיו אלוקינו יהיה בעתיד אחד, והכוונה היא שבעתיד יבינו שכל מה שנראה רע היה בעצם לטובה.

בפירוש התפילות לר”י ב”ר יקר (מרבותיו של הרמב”ן) הסביר, שיעקב חשש שבגלל שלא התגלה לו הקץ כעת, בניו יפקפקו באמונה ובגאולה העתידית ויחשבו שיישארו בגלות לנצח. על זה ענו לו בניו: אל תחשוד בנו, אנחנו מאמינים ונמשיך להאמין.

מכאן אנו לומדים שבאמירת קריאת שמע אנחנו ממשיכים את השבועה של שבטי ישראל שנשבעו שבכל מצב של גלות וקושי ימשיכו להאמין בגאולה העתידה, ושהצרות לא ישברו את רוחם, כי עם ישראל הוא עם קדוש שמוכן לקבל על עצמו את סבל הגלות כדי לגאול את השכינה המשתתפת בצערם של ישראל.

הפוסט שמע ישראל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שאלה זו מובילה לדילמת הביצה והתרנגולת – האם התינוק בוכה כי אמו מפרשת את בכיו כביטוי רגשי, או שמא החברה מגיבה ברחמים לבכי המבוגר מפני שהוא מחקה את חולשתו של התינוק?

הגמרא במסכת סנהדרין (קד:) מאירה זווית נוספת בסוגיית הבכי: “ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני אקבע לכם בכיה לדורות. דבר אחר: בלילה – שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו. מעשה באשה אחת שכנתו של רבן גמליאל שמת בנה, והיתה בוכה עליו בלילה, שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה, עד שנשרו ריסי עיניו. למחר הכירו בו תלמידיו והוציאוה משכונתו”.

הגמרא מציגה כאן בכי שבא לצורך חברתי, כמו בכי־החינם של בני ישראל במדבר, שבא כדי למרוד בקב”ה ועונשו היה סיבה אמיתית לבכי. בדרך זו של בכי המביא לבכי, מביאה הגמרא את תגובתו של רבן גמליאל לבכי שכנתו, שברגישותו לסביבה בכה עמה אף מבלי לדעת את סיבת צערה.

אולם קיים סוג נוסף של בכי, שאינו מוכר בספרות המחקרית – בכי שמטרתו היא עצם הבכייה. החתם סופר מאיר זאת בפירושו לבכיו של יוסף בעת התגלותו לאחיו. הוא מביא את המדרש: “כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה כך הקדוש ברוך הוא אינו גואל את ישראל אלא בבכיה שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם”.

החתם סופר מעמיק בהבנת משמעות הבכי דרך הפסוק בזכריה “צום הרביעי… יהיה לששון ולשמחה”. הוא מסביר שעצם היכולת לבכות ולהתפלל על אירועים שקרו לפני מאות שנים מעידה על קשר עמוק ואהבה שלא כבתה. הבכי עצמו הופך לביטוי של קרבה וחיבה בין הקב”ה לעמו.

כך גם בסיפור יוסף – אחיו לא האמינו בכנות כוונותיו עד שפרץ בבכי. הבכי שימש כעדות לאמיתות רגשותיו. בדומה לכך, עם ישראל מכיר באהבת ה’ אליו דווקא דרך יכולתו לבכות על הקשר הזה.

זהו אותו בכי עמוק ומטהר – בכייה של רחל על בניה, בכי הצומות, ובכיו של יוסף בהתגלותו לאחיו – בכי שאינו מבקש דבר, אלא מבטא את עומק הקשר והאהבה.

הפוסט לדמותו של הבכי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

סיפור כזה מתגלה בפרשתנו, בתיאור המפגש בין יוסף לאחיו. ה’אור החיים’ הקדוש מתבונן ברגע המרתק הזה, כשיוסף מזהה את אחיו והם אינם מכירים אותו: “ויכר יוסף וגו’. פירוש: הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן ומטבע אנושי כשתיוולד הידיעה בלב אחד מהשניים, גם בלב השני יתעורר בחינת הזכרון. כי הלבבות יגידו סודות נעלמים, כאומרם (משלי כז): ‘כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם’, וידקדקו בעיניים, במצח, בדיבור והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון, אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו, והטעם לצד ראותו ברום המעלות החליטו הבחינה והרחיקו מלבם מחשוב דבר זה” (מב, ח).

שורשיו של אותו חוסר זיהוי נעוצים בהתנכרותם הקודמת של האחים. הספורנו מתאר כיצד אטמו את ליבם לתחנוניו של יוסף: “בהתחננו אלינו ולא שמענו. והיינו אכזרים נגד אחינו אף על פי שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו וכנגד מדת אכזריותנו זה האיש מתאכזר נגדנו” (מב, כא).

הרמב”ן מעמיק בנקודה זו: “אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר”.

ההתעלמות מצערו של הזולת, במיוחד כשמדובר באח, מקהה את הרגישות הטבעית שבלב. אותה אטימות לא רק פוגעת באחר אלא גם באדם עצמו, המאבד את היכולת לזהות הזדמנויות משמעותיות בחייו.

אך היה אחד שראה אחרת – ראובן. רש”ר הירש מסביר: “אך ראובן רואה את אשמתם לא רק בקשיחות לבם. מתחילה הוא אמר להם: אתם חוטאים. הוא ראה ביוסף רק ילד, ובתוכניותיו שמפניהן יגורו, ראה רק מעשי ילדות. לפיכך הוא אומר להם: אתם מאשימים את עצמכם שלא עברתם על מידותיכם, שלא עשיתם לפנים משורת הדין; אך לאמיתו של דבר – חטא גדול חטאתם בו”.

שכרו של ראובן על שמירת רגישותו ורצונו להציל את אחיו התגלה מאוחר יותר – בחלקו הופרשו ערי המקלט הראשונות. כדברי חז”ל: “א”ר תנחום בר חנילאי, מפני מה זכה ראובן להימנות בהצלה [בערי מקלט] תחילה, מפני שהוא פתח בהצלה [בערי מקלט] תחילה, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם” (מכות י’ א’).

הפוסט שכרה של רגישות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי צדוק הכהן מלובלין כותב בליקוטי מאמרים (עמוד עח): רק הגויים חוגגים את יום לידתם, כפי שרואים אצל פרעה – לא אצל עם ישראל. לעומת זאת, ידועים דברי הבן איש חי (בשנה ראשונה פרשת ראה סעיף יז): “יש הנוהגים לעשות מיום הלידה יום טוב בכל שנה, וזה סימן יפה, וכך נוהגים בביתנו. שמעתי שבמקומות מסוימים עושים סעודה מדי שנה ביום ברית המילה, ומנהג יפה הוא שמצא חן בעיניי מאוד, אך לא נהגנו כך בביתנו. אני עצמי רק אומר תפילה מיוחדת ביום ברית המילה שלי”.

בספר אגרות סופרים (חלק א עמוד פג) מסופר על חגיגה גדולה שנערכה ליום הולדתה השמונים של אם רבי נתן אדלר, בהשתתפות בנה וכל תושבי העיר. ה’כתב סופר’ (שואל ומשיב יורה דעה סימן קמח) כותב לבנו על יום הולדתו החמישים: “הודיתי להשם יתברך בפני הציבור על שהחיינו וקיימנו, וסיימתי באותו יום מסכת פסחים”. בספר ‘החפץ חיים ופעלו’ מסופר שביום הולדתו התשעים סיים את חיבורו ‘בית ישראל’ וערך סעודה משפחתית.

במנהגי החתם סופר מובא שביום הולדתו, ז’ בתשרי, היה מסיים את לימוד החומש עם תלמידיו ומעניק לכל אחד מטבע לקניית לחמי חלב. התפארת ישראל בצוואתו מדגיש את חשיבות השלום במשפחה, העזרה ההדדית, והברכות לרגל שמחות, חגים וימי הולדת.

מסופר על הכתב סופר כי תלמיד מצא אותו בוכה ביום הולדתו ה-54. כששאל לסיבת בכיו, ענה: “דע לך, תלמידי היקר, היום יום הולדתי, ואני מהרהר במעשיי בחמישים וארבע שנותיי”. סיפור דומה מובא בשואל ומשיב מגדלות מרקחים על הגאון בעל ‘אמרי אש’, שנמצא בוכה בדמעות שליש ביום הולדתו השבעים, מתוך דאגה לדין וחשבון שיצטרך לתת.

בשואל ומשיב הלל אומר (אורח חיים סימן קלט) מאריך בביקורת על חגיגות יום הולדת, בטענה שזהו מנהג גויי, כמובא בעבודה זרה (דף ח. ודף י.).

אולם נראה שאין כאן מחלוקת אמיתית. הנצי”ב בעמק דבר מסביר: “יום הולדת את פרעה – עת שמחת לבו, ולעשות לו עונג בכל האפשר”. ההבדל מהותי: יום ההולדת של פרעה היה חגיגה ראוותנית, ועל כך הזהירו גדולי ישראל. מנגד, אפשר לציין את היום כהזדמנות לחשבון נפש, תפילה והודיה.

הבחירה בידינו – האם לחגוג כפרעה או ללכת בדרכם של גדולי ישראל.

הפוסט היום יום הולדת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ננסה ללמוד על דמותה. כתוב בפסוק: “וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת”, והדברים טעונים ביאור: מדוע נזכרה בתורה בכלל, ומדוע הוזכר מקום קבורתה, דבר שלא זכו לו רבים בתורה אלא רק הגדולים ממש.

על מנת להבין מי הייתה דבורה לרבקה ומה הייתה השפעתה עליה, נחזור לפרשת חיי שרה: “וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו”. בתרגום יונתן מסביר שמנקתה היא פדגוותה, הפדגוגית של רבקה. פדגוגיה היא תורת החינוך, ולשון זו מופיעה רבות במדרשים ובראשונים.

ומרן בעל ה”אילת השחר” זצ”ל כתב: “צריך ביאור למה הוצרכה למינקת, ובתרגום יונתן בן עוזיאל נראה שהכוונה למחנכת, ולא נזכר אם הייתה נשואה או פנויה ולמה עזבה את מקומה והלכה עם רבקה עד מותה”.

רבי יצחק עראמה בעל העקידה נותן לנו מבט על היחס של משפחת יעקב אבינו למחנכת של אמם: “ובכו עליה בכי גדול כי אישה חשובה הייתה”.

גילוי גדול מצאתי בביאורו של רבי אברהם בן הרמב”ם: “ותמת דבורה. סיפור התורה לזה מורה על גודל כישרונה, ואפשר שהיו מבקרים את קברה ומתפללים שם, כמו שנשות ישראל היו נקראות על שמה לברכה, כמו שמצאנו ודבורה אישה נביאה”.

והאברבנאל הוסיף: “ואמנם אמרו ותמת דבורה מינקת רבקה הוא להודיע שמתה שמה הזקנה יראת ה’ ההיא, כי היא הייתה אישה חכמה, ובעבור שהייתה אצלם במדרגת אמם בכו עליה”.

דבורה הייתה המחנכת של רבקה אמנו, דמות אנונימית שלא ידוע לנו דבר על חייה האישיים. היא הייתה יראת ה’, אישה חכמה, דמות חשובה למשפחת יעקב אבינו עד כדי שהם בכו עליה במדרגת אמם. במשך הדורות בנות ישראל נקראו על שמה, וקברה הפך לציון תפילה עבור נשות ישראל.

ההיסטוריה מלמדת שהנשים הגדולות שעשו מהפכות חינוכיות בעם ישראל לא היו מפורסמות: כדבורה כך שרה שנירר, כאסתר המלכה כך יהודית מונטיפיורי, כברוריה אשתו של רבי מאיר כך הרבנית סימה אשת רבי צבי פסח פרנק.

בדורות כשלנו, שבהם הפרסום והתיעוד הפכו לכלי בסיסי בחיים, דמותה של דבורה מינקת רבקה מלמדת איך לבנות עולמות ולעשות היסטוריה בלי סטטוסים ויחסי ציבור.

הפוסט לדמותה של דבורה המחנכת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.