הורים יקרים, אני מניח שסיטואציות דומות מוכרות לכם. בעידן בו המידע זמין מכל מקום ובכל רגע, אנו ניצבים מול מציאות שאינה מאפשרת לנו “להתחבא” מאחורי תירוצים. האחריות לחינוך ילדינו היא שלנו, ואין לנו את הפריבילגיה להשאיר אותה למערכת החינוך בלבד.

כהורים, התורה הטילה עלינו באופן ישיר את האחריות לחינוך ילדינו. אמת, נכון הדבר שגם למידה נמצאת באחריותנו (״ושיננתם לבניך״) ועדיין אנחנו מעבירים אותה הלאה ומסתפקים בלשלם ולעקוב (נושא לטור אחר), אך כשמדברים על חינוך, פה גם העסקה הזו לא תעבוד.

למרות שמערכת החינוך משתדלת לעשות גם שיח אקטואלי, ההורים חייבים להיות הרבה יותר פעילים באזורים האלו. מנסיון, מוטב שהנושא הזה יהיה על שני ״כסאות״ מאשר ש״יפול בין הכסאות״ ולא יטופל בעוצמה הנכונה.

כאשר אנו בוחרים להתעלם מהאקטואליה שמעסיקה את עולמם של הילדים, אנו למעשה מפקירים אותם ליד המקרה: לפרשנויות של חבריהם, למידע מוטעה שמגיע אליהם בדרכים שונות ישירות או עקיפות מהרשתות, או גרוע מכך – לבלבול פנימי ללא מענה, לעיתים גם להתפתחות של חרדות וסיוטי לילה.

השתיקה מול שאלות אקטואליות אינה ניטרלית – היא הכרעה חינוכית שמעבירה מסר של הימנעות והתחמקות. ילד שלומד שעל נושאים מסוימים “לא מדברים”, לומד גם להסתיר חלקים מעצמו. הוא מתפצל ומתחיל לחיות חיים כפולים בהם יש אזורים גלויים ויש ״דברים שאסור לדבר עליהם״.

העברת האחריות לאחרים – בריחה

“המחנך יטפל בזה”, “שהרב יסביר”, “כשתגדל תבין” – כל אלה הן אמירות שמשקפות בריחה מאחריותנו הבסיסית כהורים. התורה אינה רק סוגיות, פסוקים ומשניות, אלא גם ההתמודדות עם שאלות החיים דרך עדשת הערכים שלנו, וילדינו חייבים לקבל את האג׳נדה שלנו כדי שתהיה להם יכולת לאמץ כלים ותפיסות לחיים.

במקרה הזה, יותר ממקומות אחרים, כשאנו מעבירים את האחריות לאחרים, אנו מאבדים את ההזדמנות הייחודית להיות המבוגר המשמעותי בחיי ילדינו – זה שמסביר, שמכוון, שמקשיב. וכשהילד לומד שהוריו אינם כתובת לשאלות משמעותיות, הוא יחפש כתובות אחרות, לא תמיד ראויות (במיוחד שגם במערכת החינוך עדיין הקשב לעיסוק באקטואליה לא במיטבו).

ביניים: יצירת מרחב בטוח לשאלות ולמחשבות – חובה, לא בחירה

במקום להתחמק, עלינו להבין שיצירת מרחב בטוח לשיח אקטואלי היא חובתנו כהורים:

1. כשמתרחש אירוע חדשותי, זוהי חובתנו להשתמש בו כפלטפורמה להנחלת ערכים כמו חסד, אמת, או אחריות.

2. בעידן של מידע מסולף, פיתוח הכישרון להבחין בין אמת לשקר ולחשוב באופן ביקורתי הוא לעיתים בגדר פיקוח נפש. אם לא נלמד את ילדינו לשאול שאלות קשות, מי יעשה את זה?

3. הבית חייב להיות המקום הראשון אליו פונים בשאלות קשות, לא המקום האחרון אחרי שכבר קיבלו תשובות שגויות ממקורות אחרים. תהיו יוזמים ולא רק מגיבים.

ביניים: איך לנהל שיח אקטואלי מותאם גיל?

ככלל מפתח, כשניתנה לכם מאת אלוקים הזכות להיות הורים, לא ציפו שתהיו מושלמים. ולכן קבלו תובנה בסיסית: שיחה לא מושלמת עדיפה מהיעדר שיחה. אז קודם כל, צאו לדרך ואל תדחו שיחות כאלו.
משום כך השאלה אינה האם לשוחח על אקטואליה, אלא כיצד לעשות זאת באופן מותאם, אז הנה לכם כמה עזרים:

– במקום למהר לספק תשובות, הקשיבו לשאלה האמיתית מאחורי השאלה הנשאלת. לעתים ילד ששואל על מלחמה מוטרד פחות מהמדיניות ויותר מהחשש לביטחונו האישי.

– ניתן להסביר נושאים מורכבים בשפה פשוטה, מבלי לעוות את המציאות. במקום “אל תדאג, הכל יהיה בסדר”, אפשר לומר “יש אנשים רבים וטובים שעובדים קשה כדי לפתור את הבעיה ואנו מקווים וסומכים עליהם שהם יעשו את הטוב ביותר, וכדאי גם שנגיד פרק תהילים כדי שהם יצליחו יותר”.

– ילד צעיר זקוק למידע בסיסי בלבד, בעוד מתבגר יכול להתמודד עם תמונה מורכבת יותר. תנו להם להוביל את השיחה בקצב שלהם ואל תעמיסו מעבר לצורך שלהם.
– השתמשו באירועים אקטואליים כדי לחבר לערכים שלנו. “בתורה נאמר… וזה מלמד אותנו איך להתייחס למצב כזה”.

– ⁠כדאי מאוד לשקול לקיים שיחות כאלו במרחב פתוח פיזית או בנסיעה רגועה (אם מתאפשר). זה עוזר מאוד להרבה ילדים להתבטא בצורה יותר פתוחה.

חשוב ליצור דיאלוג עם אנשי החינוך, אך זכרו: הם שותפים, לא מחליפים. דרשו לדעת כיצד מתמודדים עם נושאים אקטואליים במסגרת החינוכית, והביעו את ציפיותיכם. אל תהססו להוביל את השיח כשמדובר בחינוך ילדיכם – זו אחריותכם הראשונית.

בטורים הבאים נעמיק בסוגיות האקטואליה המורכבות העומדות על הפרק בחברה החרדית בהיבט החינוכי. ננסה להבין מהם האתגרים הגדולים שעומדים היום בפני החינוך בעולם החרדי וננסה לתת להם סימנים ודרכי התמודדות. אלו נושאים שאין להתעלם מהם, ואשר דורשים מאיתנו כהורים התמודדות ישירה וכנה ולכן גם אנחנו נעסוק בטורים הבאים בסוגיות אלו.

וההמלצה שלי לכם, הורים יקרים (וגם אנשי החינוך), בואו לא נברח מהאחריות הזו. כשילדכם שואל שאלה קשה על אירוע אקטואלי או על סוגיה כבדת משקל, ראו בכך הזדמנות, לא מטרד.

הקשיבו, הסבירו, כוונו – זה תפקידכם, ואין מי שיעשה זאת במקומכם. בכך תזכו לגדל דור שמחובר לערכיו, יודע להתמודד עם אתגרי השעה, ומחזק את זהותו היהודית דווקא בעולם של אתגרים.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט כשהאקטואליה פוגשת את חדר הילדים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

האם רק עכשיו ראה אבימלך שה’ היה עם יצחק? והלא בעיניו ראה את ברכת ה’ שחלה בכל מה שיצחק נוגע בו, וכמו שכתוב: וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה. על כך בדיוק קנאו בו הפלשתים וסתמו את בארותיו. מה השתנה?

סיפור קורותיו של יצחק אבינו הוא הקצר מבין סיפורי האבות. כל מאורעותיו הם הליכה בעקבות אירועי אברהם אביו. כך למשל מתואר סיפור הרעב בימי יצחק: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם. כמו אביו גם הוא מבקש לרדת למצרים, ובדיוק כמו אברהם גם הוא אומר על אשתו ‘אחותי היא’. אין זה מקרה. אברהם יסד מעצמו את הדרך וסלל אותה עבור בנו. כעת יצחק צועד בה בטוחות. הוא אף חוזר וחופר את בארות המים שאביו חפר ומשחזר את העבר המפואר אפילו בשמותיהן! כמו שנאמר: וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

גם בהתגלות ה’ ליצחק מודגש כמה פעמים שהוא יזכה לכל הברכות בגלל אברהם: וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ… עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וגו’… אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ… בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.

למרות הדמיון הרב, אבימלך (או קודמו בשושלת), שכרת ברית עם אברהם, משלח את יצחק מגרר. קשה להבין מדוע. הלוא לאברהם הוא הציע: הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב, ואחר כך גם כרת עמו ברית, מה הטעם שאת יצחק הוא מגרש בטענה: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד? האם התעצמותו ושגשוגו אינן סיבה לכרות עמו ברית בדיוק כמו עם אברהם בעבר, וכמו עם יצחק עצמו בהמשך?

העיון בפסוקי התורה יחשוף את הפתרון. בין גירוש יצחק מגרר ובין בקשת אבימלך שיצחק ישוב לחיות עמו בשלום ויכרות עמו ברית, מפריד דבר אחד: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’. יצחק עשה עוד כמה דברים בין לבין: הוא חפר כמה בארות והגדיל את רכושו, אבל את זה הוא עשה גם קודם לכן בגרר. ההבדל לא יכול להיות נעוץ בכך. מה שהשתנה הוא שיצחק נטל יוזמה וקרא בשם ה’.

עד עכשיו הניח אבימלך שהצלחותיו הכלכליות של יצחק הן המשך סיפורו של אברהם. הוא רואה ביצחק אדם שקיבל מאביו ירושה גדולה וממשיך לנהל אותה בדקדקנות לפי הוראות האב. ההצלחה של הבן במקרה כזה מובטחת ואין לייחס אותה לאישיותו או לחכמתו. הוא צופה ביצחק אומר ‘אחותי היא’, קורא לבארות באותן שמות וכו’, והצלחתו נראית בעיניו כשאריות להצלחת אברהם. הוא לא מוצא סיבה לכרות עמו ברית. הוא לא חושב שיש בו משהו מיוחד.

אולם משעה שיצחק בונה מזבח וקורא בשם ה’, מתגלה דבר חדש. הוא אמנם ממשיך את דרך אביו בכל מעשיו, אך אין משמעות הדבר שהוא העתק חסר עצמיות. יצחק הוא אב שעומד לעצמו. הוא בוחר בדרכו שלו, גם אם הבחירה היא להמשיך את דרך אברהם אביו ולשמר אותה. משכך מקבלת הצלחתו פירוש חדש. אם עד עתה סבר אבימלך שיצחק משגשג על אדי הדלק שנותרו מהצלחת אברהם, עתה מתגלה לו שהוא מוצלח בזכות עצמו. ‘ראו ראינו כי היה ה’ עמך’ – כלומר גילינו שה’ נמצא אתך באופן אישי, בגלל דרכך ואישיותך שלך. ממילא באה הבקשה לכרות עמו ברית.

ההתבוננות ביצחק מגלה דבר עמוק. דרכו של צדיק בן צדיק, קשה במובן מסוים יותר מדרכו של צדיק בן רשע. דווקא העובדה שבן הצדיק הולך בדרך סלולה מחייבת אותו למאמץ מיוחד להחזיק בדרך הזו בצורה של בחירה ורצון ולא כחיקוי דהוי וחסר עצמיות.

כל אדם הוא בעל אישיות מיוחדת, משכך, גם אם הוא ילך בדרך אבותיו, יתגלה בהכרח השביל המיוחד שלו בתוך אותה הדרך. אי אפשר להימלט מכך וזהו יופיה ותפארתה של דרך האבות, שכל אחד מוצא בה את ביטויו שלו ואת תרומתו שלו. אולם אם אדם הולך אחר אביו בחקיינות, אישיותו לא תבוא לידי ביטוי ושום חידוש לא יצמח מכך. זהו האתגר הגדול שעומד בדרכו של צדיק בן צדיק, ומיצחק אבינו למדנו כיצד יש להתמודד עם אתגר זה.

הפוסט דרכו העצמאית של יצחק הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.