כאשר אנו מתבוננים בארגוני החסד המפוארים שהוקמו בישראל כדוגמת “עזר מציון”, “יד שרה”, “איחוד הצלה” ורבים אחרים – האם שאלנו את עצמנו כיצד נולדו יוזמות אלה? כל אחד מהארגונים הללו התחיל מאדם אחד שהביט במציאות והעז לומר: “זה לא מספיק טוב. אפשר לעשות יותר״.

הקמתם של ארגונים אלו היא ביקורת נוקבת על משרדי הרווחה, הבריאות ואחרים, ויחד עם זאת, אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר עליהם.

הביקורת, במהותה הטהורה, אינה הרס אלא זיהוי פערים בין המצוי לרצוי. היא נקודת המוצא לכל תיקון ושיפור. חז”ל לימדונו: “קנאת סופרים תרבה חכמה” – אותה תחושת אי-נוחות מול הפער בין מה שיש למה שיכול להיות היא המניע העמוק ביותר לחדשנות ולמצוינות.

כל חזון משמעותי בהיסטוריה האנושית נולד מההכרה שהמציאות אינה מושלמת. מנהיגי אמת ראו את החֶסֶר, ובמקום להשלים עמו, הפכו את תחושת הביקורת למנוע פנימי רב עוצמה שהניע אותם לפעולה. מנהיגות מיטיבה אמיתית צומחת תמיד מתוך רגישות לפערים בין המציאות הקיימת לבין הפוטנציאל הטמון בה. המנהיג רואה לא רק את מה שיש, אלא בעיקר את מה שיכול וצריך להיות.
מהביקורת אל המעשה

ביקורת אמיתית אינה מסתיימת באנחה של תסכול. היא מתחילה בזיהוי הפער ומובילה למעשה של יצירה ותיקון. כאשר אדם משקיע את כוחותיו לא רק בזיהוי החסר אלא גם בבניית הפתרון, הוא הופך לשותף בתהליך התיקון האלוקי של העולם.

כאן טמון ההבדל המהותי בין ביקורת הורסת לביקורת בונה. ביקורת הנובעת מאהבה עמוקה, משייכות וממחויבות אינה מרחיקה אלא מקרבת. היא אינה אומרת “אתם כשלתם” אלא “אנחנו יכולים להצליח יותר”.

מקובלנו כאנשי חינוך ש”כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה” (בראשית רבה). אהבה אמיתית אינה מתבטאת רק בקבלה מוחלטת, אלא גם בדרישה אוהבת להתקדם ולהשתפר. כהורים וכמחנכים, האם איננו מבטאים את אהבתנו העמוקה לילדינו כאשר אנו מציבים בפניהם אתגרים ומצפים מהם למצוינות?
אז איך עושים את זה?

ביקורת בונה פועלת בארבעה שלבים. הראשון, זיהוי הפער – הכרה אמיצה במה שחסר או דורש שיפור. השני: יצירת חזון – יצירת תמונה ברורה של המצב הרצוי. השלישי: יצירת חיבורים – חיבור אנשים הרואים את אותו הפער ומחויבים לתיקונו. והשלב הרביעי: פעולה יחד – עשייה קונקרטית המתקדמת צעד אחר צעד אל החזון.

כאשר ביקורת עוברת את ארבעת השלבים הללו, היא הופכת מדיבור למעשה, מתסכול ליצירה, ומפירוד לאחדות סביב מטרה משותפת.

לכם, המחנכים העוסקים במלאכת הקודש של חינוך ילדינו, אני קורא: אל תחששו מביקורת הנאמרת מתוך אהבה ושייכות. קבלו אותה כמתנה וכהזדמנות. הביקורת הבונה היא הכלי המשמעותי ביותר שלנו לצמיחה. היא כמו מראה המשקפת לנו לא רק מה שאנחנו, אלא גם מה שאנחנו יכולים להיות. נסו לקבל ביקורת מתוך שליטה, בגרות, שמחה והקשבה, גם כשהיא לא מנוסחת נכון או מדויקת, ותראו שהיא הופכת למתנה.

ואל תחששו להיות ביקורתיים בעצמכם. לזהות פערים, לחלום על פתרונות, לגייס שותפים לדרך. כך נבנו כל ההישגים שאנו כה גאים בהם היום, וכך ייבנו גם ההישגים שיהיו מקור גאווה לדורות הבאים.
כולנו, הורים ומחנכים כאחד, שותפים למסע המופלא של עיצוב העתיד. וביקורת בונה, כזו הנאמרת מתוך אהבה ושייכות, היא המצפן המכוון אותנו בדרך לחינוך טוב יותר ולחברה טובה יותר.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט ביקורת בונה ככלי לשינוי חיובי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

דרשה מרתקת נדרשת על קריאה זו במדרש רבה: מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן צא ולמד ממשה, אבי החכמה אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן; ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר “ויקרא אל משה וידבר”.

המדרש לומד מקריאה זו מסר נוקב; על אף כל מעלותיו של משה, אם היה נכנס לאוהל מועד טרם שנקרא, היה זה מעיד שאין בו דעת, כאשר אותו שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו.

יש להסב את תשומת הלב לשני מוקדים בדברי המדרש, האחד הוא טיבה של הדעת, באיזו דעת עוסק המדרש, שבהיעדרה עלול תלמיד חכם, ‘כליל המעלות’, להיות שני במעלה לנבלה. שנית, תהא אשר תהא ‘דעת’ זו, מדוע חסרונה חמור כל כך.

דעת, במונחי חז”ל, פנים רבות לה. בברכות [לג.] נאמרו מספר מעלות על הדעת, ומי שניחן בה. אחת מהן: ‘כל מי שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו’, עוד אמרו: [שם נז.] ‘שלושה משיבין דעתו של אדם’.

כאן נדמה שעיסוקם של חז”ל הוא ב’דעת’ מסוג יסודי יותר, כזה שחסרונו ‘מאפיל’ על יתר מעלות האדם.
מתוך הנסיבות, יש להניח שפשרה של הדעת כאן הינו נימוסים ודרך ארץ. אלה הנצרכים לשם הבנה שאין להיכנס לאוהל מועד ללא קריאה.

המדרש מדגים את המסקנה לפיה ‘כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו’, באמצעות המתנת משה לקריאת ה’. אלא שמסקנה זו, חומרת היעדר הדעת, אינה מתפרשת מן הדוגמה, ממנה ניתן ללמוד רק שנדרשת קריאה.

העובדה שעל אף זאת, חז”ל מיישמים את ההקבלה, יש בה כדי ללמד שמאפייניו של זה שאין בו דעת זהים לחלוטין לאלה של הנבלה, ועוד ישנו יתרון לנבלה.
הנבלה, אינה חסרה אלא חיות, אך היא מדיפה ריח שמלמד על טיבה. תלמיד חכם שאין בו דעת, אף הוא חסר את חוט השני הטווי בין יכולותיו וחכמתו, אך בניגוד לנבלה, אין עובדה זו ידועה, מה שמאפשר לו לחולל השפעה בסביבתו. בהיעדר תמרור אזהרה.

הדגש בדברי חז”ל הינו על ה’תלמיד חכם’ שאין בו דעת, זה אשר מצוי בעמדת השפעה, בעוד אין בו דעת.
היעדר ניהוגי ‘דרך ארץ’, כעמוד תווך, מנימוסיו של תלמיד חכם, מייצרים נזק זהה לזה של הנבלה, במעטה חיובי ומפתה.

הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘משמר התורה’

הפוסט דרך ארץ קדמה לתורה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע משתרעת על כל התחומים, מתי נברא העולם, מתי נולדו ומתו האבות, ועוד. אך זאת מוסכם על שניהם – בפסח נולד יצחק. הסכמה זו מעוררת פליאה. ראשית, מדוע הוחרג יצחק מכלל ה’אבות’? שנית, מדוע האבות נקשרים לחודש בכללותו, ואילו יצחק נקשר למועד מסוים שחל בעיצומו של החודש?

השנה נחלקת לשני חלקים. בסתיו ובחורף האדם מאמין וזורע, ממתין לגשמים ומצפה לצמיחה שתבוא. באביב ובקיץ – האדמה מוציאה מן הכוח אל הפועל את כל מה שנזרע בה. לדעת רבי יהושע שהעולם נברא בניסן, הדבר המרכזי הוא ההוצאה לפועל. לכן העולם נברא כשהוא בקומתו, כשהוא מוכן למימוש, ולא בתשרי כשהוא זקוק עוד להכנה ולהשקעה.

יש מאורע נוסף שבוודאי אירע בניסן, והוא – יציאת מצרים. אין מחלוקת שהסיפור של היציאה הוא פריצה מן הכוח אל הפועל. משנות הגלות הארוכות שבהם צורפו ישראל בכור הברזל, הם בוקעים החוצה כאומה.

השאלה היא מה היחס בין האבות ליציאת מצרים. לפי רבי אליעזר, האבות רק זרעו כהכנה לקראת היציאה ממצרים, ואילו לרבי יהושע הם כבר תחילתו של תהליך היצירה. כך או כך, לכול”ע, יצחק באופן ספציפי כן שייך לניסן, ולא סתם לניסן אלא באופן מיוחד לפסח. וכאן חוזרת ונשאלת השאלה, במה השתנה יצחק מהאבות? מדוע ר”א מודה שהוא נולד בפסח, ומפני מה לרבי יהושע כל האבות נקשרים לחודש בכללותו ואילו יצחק לחג הפסח באופן מיוחד?

נראה שחז”ל ביקשו לומר כי גם אם נפריד בין האבות ובין חג הפסח, ישנו אב אחד שוודאי קשור למועד הזה. אם אנו מבקשים לחלץ את משמעות יצירת עם ישראל – איננו יכולים ללמוד אותה מכלל האבות, שכן לר”א הם בכלל שייכים למהלך של ההכנה, לחודשי תשרי, ואף לרבי יהושע – הם שייכים לכללות חודש ניסן ולא לפסח באופן ספציפי. אך יצחק שונה.

יצחק איננו כשאר האבות. התורה האריכה בתולדות אברהם העובר מסע של עשר ניסיונות, ובתולדות יעקב, דרך כל נדודיו לארם ולמצרים. אך על יצחק איננו יודעים הרבה. הדבר שהוא בולט בו הוא היותו קורבן לה’. לא הוא פעל את הקרבתו. הוא הוקדש לקורבן על ידי אביו, ועתה הוא נעשה חפצא של קורבן – מוקדש לה’.

מכאן אנו חוזרים ולמדים על מהותה של יצירת עם ישראל. “היום אתם יוצאים, בחודש האביב”. עם ישראל נולד מתוך מצרים, יוצא מן הכוח אל הפועל, כמו הטבע האביבי המתעורר לחיים אחרי תרדמת החורף. ומהי מהות יצירתו? הקדשתו לה’. היצירה של עם ישראל אינה מתרחשת בקבלת התורה, אלא עוד קודם לכן. בעצם היציאה לארץ לא זרועה, בהליכה עיוורת אחרי ה’, מונחת הקביעה שאנו משתעבדים לה’.

“קודש ישראל לה’ ראשית תבואתו” – עם ישראל הוא קדוש בחפצא, כמו יצחק, זוהי מהותם – ודבר זה נקבע בפסח. ברגע הבריאה של עם ישראל, נולדנו מחדש כעם המוקדש לה’.

הפוסט קודש ישראל לה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מבחינה פרקטית, כדאי לציין כי גם בירושלמי עצמו, וגם בסוגיית הגמרא שלנו, נראה כי האיסור על הלימוד בספר ‘בן סירא’ אינו גורף, האיסור הוא על התעמקות יתרה בספר זה, וכפי שנכתב בירושלמי ‘להגיון ניתנו, ולא ליגיעה ניתנו’.

ובלשון דומה כתב הריטב”א (ב”ב צח:) ‘לא אסרו אלא לעשות ממנו קבע, אבל ראוי להגות בו בעתות ללמוד ממנו חכמה ומוסר’, וגם רב יוסף עצמו אומר אצלנו בגמרא כי החלקים הטובים שבספר בן סירא ניתנים לדרשה והעמקה.

עם זאת, הסוגיה אצלנו מאפשרת לנו להבין את עולמם של חכמינו, ולראות מה גרם להם להסיק כי ספר מסוים הוא פסול. מה הכריע את הכף לכך שהם ראו בספר ‘בן סירא’ ספר שלא ניתן לסמוך עליו, וכי ‘יש בו דברי הבאי שמביאים לידי ביטול תורה’ (רש”י), וכי ‘אין בו חכמה ותועלת, אלא איבוד הזמן בדברים בטלים’ (לשון פירוש המשנה לרמב”ם)?

הגמרא מביאה חמישה ציטוטים מספר בן סירא, כל הציטוטים הללו מוצגים כמועמדים ראויים לפסילת כלל הספר, אך רק ציטוט אחד מתקבל בסופו של דבר כ’סיבה מובהקת’ לפסילתו של הספר:
הציטוט הראשון קובע כי לא כדאי לפשוט מעל האוזן של הדג את עורו. על פניו, נראה כי מדובר בעיסוק בזוטי דברים, אך הגמרא אומרת, שזו לא סיבה לפסול את הספר, שכן ייתכן שהספר מנסה להדגים בלשון ציורית את הרעיון של ‘בל תשחית’, או שמא הציטוט אינו אלא משל על התנהגות נאותה בינו לבינה. כלומר, גם ציטוט שנראה כשולי, הגמרא מפרשת אותו במידת החסד.

הציטוט השני קובע כי בת גורמת תמיד (בכל שלב בחיים) לדאגות לאביה. הגמרא הבינה כי הציטוט הזה מכליל מדי ואיננו ראוי, אבל למרות זאת מכשירה את הציטוט מכיוון שהרעיון שלפיו יש עדיפות מסוימת להיות אב לבנים מאשר אב לבנות נמצא גם אצל חז”ל.

הציטוט השלישי הוא הקביעה ש”על אדם לא לדאוג, כי הדאגה הורגת גיבורים”. הציטוט הזה נראה כשטחי מכיוון שאיננו מתמודד עם הרגש, אבל למרות זאת חכמינו אומרים שהציטוט קרוב מספיק לדברי שלמה המלך כי ‘דאגה בלב איש ישיחנה’, ששלמה לימד כי יש להתגבר על הדאגה.

הציטוט הרביעי הוא ‘מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא אל ביתך’. חכמינו חשבו כי יש כאן מעין שנאת זרים ואורחים, ולכן יש לפסול הספר, אך מכיוון שרעיון דומה הובע על ידי רבי, הגמרא מסיקה כי זו לא סיבה לפסול אותו.

מכל האמור עד כאן אנו רואים כי האמוראים היו זהירים מאוד בפסילת ספר, והיו נדיבים מאוד בפרשנותם לספר. אך הציטוט שהביא לפסול את הספר, הוא הציטוט הקובע כי ‘אדם שזקנו דק וחלש הרי שהוא חכם מאוד, ואדם שהזקן שלו רחב, הוא טיפש’.

מבחינת חכמינו, ציטוט מעין זה, שמחנך לשפוט אנשים לפי מראה חיצוני, על בסיס מאפיינים גנטיים, הוא כה אווילי ומסוכן חינוכית, שיש לפסול את כל הספר ולהפוך אותו לבלתי ראוי להעמקה. זאת למרות שכמובן שערי דרשות לא ננעלו, וניתן לדרוש גם פסוק מעין זה.

חז”ל מלמדים אותנו כי בעוד כלפי רעיונות לא בשלים ולא שלמים אנו יכולים לנהוג בסובלנות ולפרש אותם באופן עמוק, בכל הקשור לרעיונות גזעניים המבקשים להשיג מסקנות על מידות ותכונות טובות מתוך מראה חיצוני, אין מקום לדיון, ויש להוציא את הספר מבית המדרש.

הפוסט מדוע נפסל ספר בן סירא? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ברוב הבתים היהודיים, ערב פסח מתאפיין בקקופוניה מובהקת. כל בן משפחה עסוק בתחומו – זה בניקיונות וזה בקניות. אם־הבית דורשת ניקיון דחוף של המקרר בדיוק כשבחור הישיבה מחליט שזה הזמן האידיאלי לכוס קפה חמה באמצע הבוקר, ושלא נדבר על תופעת הפלאפונים (הכשרים!) המאפשרים לחברות הכיתה להישאר בקשר גם באמצע ההכנות האינטנסיביות לליל השימורים.

והנה, כל המהומה הזו הופכת להיסטוריה נשכחת ברגע שאב־הבית מתעטף בקיטל בליל הסדר ומתיישב כמלך בראש השולחן המשפחתי. לפתע, כל בני המשפחה דואגים זה לזה, מגלים אכפתיות ויוצרים הרמוניה משפחתית עילאית. המריבות והוויכוחים נמוגים כלא היו, והעיסוק המשותף בסיפור יציאת מצרים, לצד קיום דיני ומנהגי הלילה המיוחד, מאחד את המשפחה שאך לפני שעות ספורות הייתה במצב של מתיחות ופיצול.

כיצד, אם כן, מתחברים להם הניגודים הללו והופכים למציאות כה קוסמת ומרגשת?
בפרשת השבוע ישנו פסוק מיוחד שטומן בחובו היסטוריה ייחודית: וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ויקרא פרק ב פסוק יג).

רבינו בחיי מביא כמה פירושים מיוחדים לפסוק זה, ואחד מהם הוא שהמלח, מעבר לטעמו המלוח, מתאפיין ביכולת לספוג נוזלים ולהכרית גורמים מזיקים. במקביל, הוא מעניק כוח קיום ושימור – כפי שניתן לראות בבשר ממולח המחזיק מעמד זמן ארוך יותר. ואף דוחה צמחייה במקומות בלתי רצויים. המלח מגלם בתוכו איחוד של כוחות מנוגדים – אש ומים – המסמלים את מידות הדין והרחמים שבזכותן העולם מתקיים.

ניגודיות, כפי שמלמדנו המלח, אינה בהכרח תופעה שלילית. דווקא במעגל חשמלי, הזרם נוצר מהמפגש בין הקטבים החיובי והשלילי. היכולת לנווט בין כוחות מנוגדים במינון הנכון ובאופן המתאים אינה פוגמת בשלמות, אלא להיפך – היא משביחה ומעצימה אותה.

תובנה זו משליכה ישירות על המשפחה היהודית. טבעם של ילדינו שונה בתכלית, גם בתוך המסגרת המשפחתית האחת. ערב פסח, על כל הכאוס שבו, מביא לידי ביטוי את ה”אש והמים” המשפחתיים. אולם כאשר המשפחה מתכנסת סביב שולחן הסדר – המוקד המאזן והמדויק של המשפחה היהודית – דווקא הניגודיות הזו יוצרת את ההרמוניה המיוחלת והאותנטית.

בית שבו שוררת הרמוניה מתמדת ללא מתח או ניגודיות, חסר באחד המרכיבים החיוניים של המלח המקראי. דווקא בית שחווה קקופוניה בהכנות לפסח יכול לייחל בכנות לרגע הקדוש שבו, בהתקדש החג, יהפוך היכל הבית להרמוניה נפלאה – כזו שאפילו מלאכי השרת והקב”ה בכבודו ובעצמו מגיעים להקשיב למנגינתה המופלאה.

הפוסט הרמוניה או קקופוניה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשאנחנו מתמקדים בפרסים ומבצעים, אנחנו למעשה מחנכים את ילדינו להיות תלויים בגורמים חיצוניים כדי לפעול. זה עובד לטווח הקצר, אבל יוצר בעיה משמעותית לטווח הארוך: הילד לומד לפעול רק כשיש תגמול חיצוני. ברגע שהפרס נעלם, נעלמת גם המוטיבציה.

יתרה מזאת, מחקרים מראים שמתן פרסים על פעולות שהילד היה עושה ממילא, עלול דווקא להפחית את המוטיבציה הטבעית שלו לאותן פעולות. למשל, מתן פרס על תפילה ״טובה״ לילד שאוהב להתפלל פוגע במוטיבציה הפנימית שלו!

תשאלו כל נער האם כדי לדחוף אותו לפעולה כדאי ״לשחרר״ ולסמוך עליו, או לתת לו עליה פרס. נסו את זה: תנו לילדים לתכנן אירוע, הקציבו להם סכום כסף ותנו להם מרחב לתכנן את התכנית. עזרו להם להתנהל עם חילוקי דעות וחלוקת תפקידים ביניהם (אם יש צורך) ותראו שהמוטיבציה שלהם תהיה הרבה יותר גבוהה מאשר כל פרס.

הסיבה היא, שהדברים החשובים ביותר לכל אדם באמת (בדומה לאוכל שמזין באמת) הם שייכות, עצמאות, ומשמעות. כשילד מרגיש שהוא חלק משמעותי מהמשפחה, כשהוא מבין שיש לו תפקיד חשוב בבית, וכשהוא חווה את התוצאות הטבעיות של מעשיו דרך ההתפתחות האישית שלו – נבנית אצלו מוטיבציה פנימית חזקה.

מאידך, בואו ניקח לדוגמה את סידור החדר. כשאנחנו מבטיחים פרס על סידור החדר, המסר שעובר הוא שזו פעולה לא נעימה שצריך “לשרוד” כדי לקבל משהו טוב, ואף ילד ואדם לא יעשו פעולת ״הישרדות״ בלי פרס משמעותי. שינוי סוג המוטיבציה מ״ג׳אנק פוד״ למוטיבציה ״מזינה״ הוא לא קסם רגעי אלא תהליך הדרגתי שדורש טיפה קשב וסבלנות.

תהליך דומה קורה עם שיעורי בית. במקום להתנות משחק במחשב בהכנת שיעורים, אפשר לתת לילד אחריות על ניהול הזמן שלו. “מתי לדעתך הזמן הטוב ביותר להכין שיעורים? איך נוכל לארגן את הערב כך שתספיק גם ללמוד וגם לשחק?” שיחה כזו מפתחת אצל הילד הבנה של ניהול זמן ואחריות אישית.

המפתח הוא לתת לילדים תפקידים משמעותיים בבית, תפקידים שמראים להם שהם חלק חשוב מהמשפחה ולאט לאט לשדרג להם את מרחב האחריות בדברים חדשים שמראים לילד ״גדלת. אני כבר סומך עליך יותר מבעבר״. זה יכול להתחיל מגיל צעיר מאוד: ילד בן שלוש יכול להיות אחראי על סידור דברים מסוימים בשולחן השבת, ילדה בת חמש יכולה להיות אחראית על קיפול דברים קלים כמו מגבות. כשהתפקיד מותאם ליכולות, והילד מרגיש שסומכים עליו – המוטיבציה צומחת באופן טבעי.

בנוסף, כדאי לעבד עם עצמנו שעצמאות אינה מתנגשת עם סמכות הורית. להפך, כשאנחנו נותנים לילדים מרחב לקבל החלטות ולקחת אחריות בתוך גבולות ברורים, אנחנו מחזקים את הקשר ואת האמון ההדדי. ילד שמרגיש שסומכים עליו נוטה יותר להקשיב ולשתף פעולה גם במצבים מאתגרים וזו מנהיגות הורית אמיתית ומעצבת. זו סמכות מן הסוג שאנחנו רוצים לפתח.

ההבדל בין מוטיבציה חיצונית (פרסים) למוטיבציה פנימית (אחריות ועצמאות) ניכר במיוחד בטווח הארוך. ילדים שרגילים לפעול רק בשביל פרסים, מתקשים לפתח משמעת עצמית ואחריות אישית. לעומתם, ילדים שגדלו עם תחושת אחריות ועצמאות, מפתחים יכולת טובה יותר לנהל את זמנם, לקבל החלטות, ולהתמודד עם אתגרים.

זה לא אומר שאסור לתת פרסים בכלל. פרסים יכולים להיות כלי חינוכי מועיל כשמשתמשים בהם בחוכמה ובמידה לצורך ״קפיצה״ בתחושת המסוגלות (כשילד לא מאמין בעצמו, הפרס ״עוזר״ לו להאמין). אך הבסיס צריך להיות פיתוח תחושת המסוגלות והערך העצמי של הילד דרך מתן אחריות ועצמאות.

אז איך מתחילים? בקטן. בוחרים תחום אחד שבו אנחנו מוכנים לתת יותר אחריות לילד. מקשיבים לרעיונות שלו, נותנים לו מרחב לטעות וללמוד מהטעויות, ומביעים אמון ביכולת שלו. לאט לאט, ככל שהילד מרגיש יותר בטוח ומסוגל, אפשר להרחיב את תחומי האחריות.

המטרה שלנו כהורים היא לגדל ילדים עצמאיים, אחראיים ובעלי מוטיבציה פנימית חזקה. זה תהליך ארוך שדורש סבלנות, אבל התוצאות שוות את ההשקעה. כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים שילדינו יפעלו מתוך הבנה והנעה פנימית, לא מתוך תלות בפרסים חיצוניים.

ואולי זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו – האמונה ביכולת שלהם להיות אחראים ועצמאיים. גם אנחנו נהנה ממנה במוטיבציה ובאחריות שלהם על המרחב המשותף.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט מעבר לפרסים: בניית מוטיבציה אמיתית אצל ילדים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כתוב בפרשה (מ ב): “ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד”. הכלי יקר מפרש פסוק זה באופן מרתק על פי חז”ל. כל תחום ההשתדלות בעבודת ה’ מורכב עבורנו. פעמים רבות המצוות ועמל התורה נראים לנו גדולים, קשים, ואולי אף מעט מייאשים.

אומר הכלי יקר: “כתיב בפרשה שלוש פעמים לשון הקמה: תקים את המשכן; הוקם המשכן; ויקם משה. אמרו חז”ל (ויקרא רבה נב ד) שהיו ישראל וכל חכמי לב מקימים את המשכן ולא יכלו להקימו. אמר הקדוש ברוך הוא, עסוק אתה בהקמתו והוא עומד מאליו שנאמר הוקם מאליו משמע. ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור אלא האדם הוא המתחיל וה’ יגמור על ידו. וכן אמרו חז”ל (קידושין ל:) כנגד היצר הרע, אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו”.

א’ ניסן אינו סתם יום בלוח השנה, אלא אחד הימים המיוחדים המוזכרים בתורה במפורש. ימים אלו מלמדים אותנו כיצד להתבונן בחיים ובתאריכים המעוררים התחדשות. הרש”ר הירש שואל על הפסוק מדוע נאמרה פעמיים המילה “חודש”, ורואה בכך יסוד משמעותי ביהדות:

“לכאורה מבטא הכתוב אותו הדבר בשני ביטויים שפירושם אחד. העניין מתבאר אם נזכור את משמעותם של ראשי-חדשים ביהדות, הם אינם ימי חג המציינים את המאורע הקוסמי-האסטרונומי, אלא הם מראים לנו באותו מאורע טבעי רק דוגמה ומעוררים אותנו להעמיד ולקיים ‘ראשי-חדשים’, התחדשויות – בתחום החברה האנושית.

“עם הקמתו של משכן אוהל מועד יתחיל כבוד ה’ לשכון בארץ בתוך עם ישראל, ובכך יתחיל בישראל ה’מועד’, ההתחברות של ישראל עם ה’שמש’ שלו, הארתו באור ה’. דבר זה יחול ביום ראש-חודש הראשון, כלומר באותו יום ראש-חודש שהוא תחילת השנה היהודית. והרי היה זה אותו ראש-חודש, אשר הביא לראשונה את הבשורה על ה’התחדשות’ התמידית והמיידית בישראל, ובאמצעות ישראל – לכל באי עולם.

“ראש-החודש של התקומה הלאומית היה גם ראש-החודש של השראת השכינה, של קיום הבטחת ‘ושכנתי בתוכם’, שרק בו הגיעה הגאולה הלאומית לכלל השלמתה. לפיכך: ‘ביום-החודש הראשון’ – די היה בכך כדי לציין את יום אחד בניסן; בא הכתוב ומוסיף: ‘באחד לחודש’ – כדי להרחיק מיום זה, החשוב שבין כל ימי אחד-בניסן, כל ריח של חג-טבע אלילי. לא מפני שביום זה חל ראש-חודש לפי כללי האסטרונומיה, אלא מפני שבעקבות ראש-חודש זה מונים בני ישראל את יום-החודש הראשון שלהם – נבחר יום זה להקמת המשכן”.

א’ ניסן, ובכלל חודש ניסן שישועות מקיפות בו, מעניק לנו כוח ועוצמה להשתדל, להשקיע ולהתחדש לקראת ההתחדשות הגדולה של הגאולה הקרובה במהרה בימינו.

הפוסט כוחו של חודש ניסן בעבודת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במבט ראשון, הלכות אלו של ‘זקן ממרא’ עשויות להיראות כמעין מתקפה על חופש הביטוי והמחשבה, כביכול התורה מצפה מתלמידי חכמים לכבוש את דעותיהם, מסורותיהם, וסברותיהם בזמן שהם אינם הרוב.

אך דווקא עיון בפרטי הלכות ‘זקן ממרא’ מלמד את ההפך הגמור. המשניות, מדרשי ההלכה, סוגיות הגמרא, והפוסקים, מחדדים כל העת, כי ל’זקן ממרא’ ניתנות הזדמנויות רבות לשטוח את טענותיו, לשכנע באופן ישיר, ורק בסוף התהליך, הוא מתבקש שלא להורות ‘הלכה למעשה’ כנגד הסנהדרין. גם בשלב הסופי, הוא לא מתבקש לשנות את דעתו או להסתיר אותה.

המשנה (פו:), הגמרא (פח:) והרמב”ם (פ”ג ממרים) מתארים את תהליך המשפט של ה’זקן ממרא’: השלב הראשון הוא שמתפתחת מחלוקת בתוך העיר, ה’זקן ממרא’ מורה כפי הוראתו ואנשים הולכים אחרי הוראתו. שאר רבני העיר עולים עמו לירושלים, ועוברים שם שלוש ערכאות – בית הדין שעל פתח הר הבית, בית הדין שעל פתח העזרה, ובית הדין הגדול של שבעים ואחד שבלשכת הגזית.
כשמסתכלים בלשון המשנה אפשר לשים לב כי ה’זקן ממרא’ עצמו הוא זה שמציג את הדיון בפני בית הדין. “אומר: כך דרשתי, וכך דרשו חבריי. כך לימדתי, וכך לימדו חבריי”. רק בערכאה השלישית והגבוהה ביותר, הסנהדרין, ניתן לפסוק כי דינו דין ‘זקן ממרא’.

את חשיבות המגע האישי והישיר בין ה’זקן ממרא’ לבין הסנהדרין ניתן ללמוד גם מדברי הספרי (שופטים קנה) ‘ולא שומע מפי שומע’, כלומר, שהזקן ממרא אינו מתחייב עד שהוא שומע באופן ישיר מבית הדין שהם הכריעו נגדו. הדין לא נפסק מפורש ברמב”ם, אך ב’ערוך השולחן העתיד’ (סימן סז) סבור כי דין זה נפסק להלכה, ואפילו מכתב של בית הדין לא יספיק – הם צריכים לפגוש את ה’זקן ממרא’ באופן ממשי.

אך הגמרא (פח.) מבחינה בין סוגי מחלוקת שונים. שיטת רב כהנא שהמקרה היחידי שבו הורגים את ה’זקן ממרא’, זה במקרה שכל החכמים אמרו כי יש להם ‘מסורת’ הפוכה מדעתו, ואילו הוא משיב ‘שנראה לו מסברה’ לא כמותם. אבל במקרה שהוא והחכמים מתווכחים מסברה, או שהחכמים והזקן מחזיקים כל אחד במסורת אחרת, או שהזקן טוען שיש לו מסורת והחכמים לא מסכימים איתו מסברה, לא הורגים את ה’זקן ממרא’.

להלכה לא נפסק כך, מכיוון שאנו רוצים שלא ירבו מחלוקות בישראל, אבל שיטתו של רב כהנא מלמדת אותנו על כך שחכמינו ראו את ‘המחלוקת’ עצמה בדיני תורה. בהקשר זה כדאי להציג את שיטתו של המאירי (סנהדרין פח:) לפיה “אין נעשה זקן ממרא עד שיחלוק עם כל השבעים ואחד אבל אם היה ביניהם מי שנסכם עמו אינו נהרג וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו”.

ושוב נחדד: הסנהדרין לא פוסקים שאדם הוא ‘זקן ממרא’, אלא פוסקים שאם אותו ‘זקן’ יורה לעשות בפועל כהוראתו, הוא יהיה ‘זקן ממרא’ ויוצא להורג.

הגמרא מציינת כי עקביא בן מהללאל שחלק על החכמים במספר סוגיות לא הוצא להורג, מכיוון שלא הורה לעשות כשיטתו, ואנו נוסיף, ששיטתו של עקביא בן מהללאל עדיין נלמדת בפינו ועל ידינו, וחז”ל דאגו שתהיה מתועדת היטב במסכת עדיות.

לסיכום: פרשיית ‘זקן ממרא’ איננה פרשייה המבקשת להשתיק את דעות החכמים, להפך, היא מלמדת אותנו כי התורה נותנת לכל דעות החכמים מקום וכבוד, ורק במקרים חריגים, בכדי לשמור על אחידות ההלכה המעשית, נזקקים לפרשייה חריגה זו, שלמיטב ידיעתנו, מעולם לא היה צורך לבצע אותה בפועל.

הפוסט חופש הביטוי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

השאלה מתבקשת מאליה. לכאורה היה צריך לשבח את הקב”ה שהוא נותן חכמה למי שאינם חכמים ובינה למי שחסר אותה. שאלה זו שאלה מטרוניתא אחת את רבי יוסי בר חלפתא, והוא השיב לה שאין ספק שטפשים זקוקים יותר לחכמה מאלו שהם כבר חכמים, אך אם החכמה תימסר לידיהם, הם לא יידעו כיצד להשתמש בה (קהלת רבה א).

אולם באיזה “מתן חכמה” מדובר? האם על נס כלשהו שבמסגרתו הקב”ה מוסיף פתאום חכמה לאדם? אם יש תוספת חכמה שכזו, וכי לא היה ניתן להעניק אותה לטיפש ולהפוך אותו לבר דעת שגם יודע להשתמש בחכמתו?

בנוגע לחכמת בצלאל, עליה נאמר “וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה”, מסביר הרמב”ן (שמות לא) שאין הכוונה לתוספת חכמה שניתנה לו לצורך המשכן. אלא קורא הדורות מראש יצר את בצלאל מלכתחילה עם החכמה הנצרכת למלאכה. כדרך שנאמר בירמיהו “בטרם אצרך בבטן ידעתיך”.

אם מראשית הבריאה הכין ה’ את בצלאל עם החכמה המתאימה, מובן ש’יהב חכמתא לחכימין’ אינו עוסק במענק חכמה מיוחדת הניתנת באמצע החיים. כוונתם לדבר אחר. החכם מייקר את חכמתו ומצוי בחיפוש תמידי אחר עוד חכמה. כך חכמתו הולכת ומתפתחת כל העת. כיוון שהוא חכם – הוא יודע להעריך חכמה. הטיפש, לעומת זאת, מחמיץ כל הזדמנות להחכים. גם אם נקרית הזדמנות כזו בפניו, הוא אינו מוקיר אותה, ולכן נותר בכסילותו.

כל זה מוביל אותנו אל השאלה – מה הייתה חכמתו הגדולה של בצלאל? במה היא ניכרה? חז”ל עונים על כך תשובה מפתיעה: משה אמר לבצלאל לבנות כלים ואחר כך משכן, הפוך מהסדר שהקב”ה ציווה. ובצלאל תהה על כך, כיוון שמנהגו של עולם שהאדם עושה בית ואחר כך מכניס לשם כלים, לכן הוא הציע בפני משה: “שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים? אמר לו: שמא בצל א-ל היית וידעת?!”.

משה רבנו סבר מתחילה להקדים את המהות אל המסגרת. המהות היא כלי הקודש, בהם נעשית העבודה. את המרחב הדרוש לשם כך, הוא סבר לדחות לסוף. זוהי מידתו של נביא ה’ שכל מעייניו נתונים אל התכלית. אולם מידה זו עשויה להביא לידי כך שהאדם נותר עם אורות בלי כלים. הוא בונה ארון ושולחן ומזבח – ואין לו לאן להכניס אותם. הוא זוכה למדרגה רוחנית נשגבת, אך אין לו מציאות שבה הוא יכול ליישם אותה.

בצלאל הבין זאת. כפי שאומרים חז”ל – “יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ”. הוא ידע שהקב”ה ברא בששת הימים את המעטפת ורק אחר כך את האדם. הוא הבין את המחירים שעלולה לגבות התמסרות לתכלית לפני הכנת המסגרת הראויה. הוא כל כך היה בטוח בהבנתו, עד שהוא התעקש לברר שוב עם משה, שמא הקב”ה ציווה כפי שהוא מבין. והוא צדק. על ידי חכמתו, ועל ידי מה שהוא הוסיף להחכים ולהתבונן, הוא זכה לכוון לדבר ה’ אף יותר ממשה רבנו, משל היה בצל-אל ושמע מהבורא בכבודו ובעצמו מהו סדר התיקון הראוי – קודם כל תשתית מציאותית שתהווה מסגרת, ורק אחר כך למלא אותה בתוכן ובתכלית.

הפוסט חכמת המעשה של בצלאל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

זה לא סיפור יחיד. עד היום פגשתי עשרות רבות של צעירים שמתמודדים עם אותו משבר. הנה למשל יוסי, שהיה מהמצוינים בישיבה. שבועיים אחרי החתונה הוא מצא את עצמו יושב מול ערימה של חשבונות, מנסה להבין איך מתנהלים מול הבנק. “בישיבה למדתי את כל השיטות בסוגיית ריבית”, הוא אמר בחיוך מריר, “אבל אף אחד לא לימד אותי מה זה ריבית פריים”.

או קחו את מוישי ושיינדי, זוג צעיר שהתחתן לפני חצי שנה. שניהם מצוינים, שניהם ממשפחות נהדרות. אבל אחרי שלושה חודשים הם כבר היו בחובות. “חשבנו שאם נחיה בצניעות יהיה בסדר”, סיפרה שיינדי, “אבל לא היה לנו מושג כמה עולה לנהל בית. כל חודש היינו בהלם מחדש מההוצאות”.

הבעיה היא שבישיבות שלנו יש תוכנית מפורטת ללימוד כל סוגיה בש”ס, אבל אין שום תכנית סדורה להכנה לחיים. זה כמו לשלוח טייס לטוס אחרי שלמד רק תיאוריה. בטח, הוא יודע הכל על עקרונות התעופה – אבל הוא מעולם לא ישב בתא הטייס.

כשאני מעלה את הנושא הזה, תמיד יש מי שאומר: “אבל זה יפגע ברוחניות של הבחורים!” באמת? האם ידיעה איך לנהל תקציב ביתי תפגע ביראת שמיים? האם הבנה בסיסית של תקשורת זוגית תחליש את הקשר לתורה? והאמת היא שבישיבות מובילות בשקט בשקט כבר שנים מתקיימות תכניות מן הסוג הזה, אך לא מספיק רחב, לא מספיק מעמיק, ולא מספיק מקצועי ומותאם לצורך היום.

אבל למי שחושב שזה כן יפגע ברוחניות, זה לגמרי להיפך – דווקא חוסר ההכנה הוא שפוגע ברוחניות. כי כשזוג צעיר שקוע בחובות ובמריבות, קשה מאוד להתרכז בלימוד. כשאברך טרוד בדאגות פרנסה בסיסיות, הראש שלו לא פנוי לעיון בסוגיה. דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, והיפוכה מוביל להיפך שלוות הנפש.

אז מה הפתרון? אני לא מציע מהפכה. אני מציע שינוי קטן: להקדיש זמן מסודר, אולי בחודשים האחרונים לפני החתונה או בשנת הלימודים האחרונה, להכנה מעשית לחיים. קצת כלכלת בית, קצת תקשורת זוגית, קצת ניהול זמן. לא במקום הלימוד – בנוסף לו. אפשר גם ימים מרוכזים בבין הזמנים. אבל חובה!

כי המטרה של הישיבה כמוסד חינוכי היא לא רק ללמד תורה – היא להכין את הבחורים לחיים של תורה. וחיים של תורה דורשים גם יכולת מעשית לנהל בית יהודי על כל המיומנויות הנדרשות מכך.
אז אולי הגיע הזמן שנפסיק לומר שהמעבר מהישיבה לחיי נישואין הוא חלק. אולי הגיע הזמן שניתן לבחורים שלנו לא רק את הכלים הרוחניים, אלא גם את הכלים המעשיים להצליח בחיים.
כי בסופו של יום, כשהישיבה נגמרת, החיים האמיתיים רק מתחילים.

ומה תפקידנו כהורים?
אולי בכלל אנחנו אחראים על בניית המיומנויות האלו – כמובן! כמו שאנו מחוייבים ללמד את בנינו תורה ושאר חיובים. ואם לנו אין פנאי – מישהו צריך להשלים את הפער. לעשות הכל כדי לסמן V על עוד ועוד מיומנויות הנדרשות לזוגיות, לניהול בית, להורות, ולתעסוקה סבירה. תחשבו על כל האתגרים שאתם מתמודדים מולם, ותמצאו מי שילמד את ילדיכם, הבנים והבנות, את הדרכים להתמודד, להאמין ולעשות.

במוסדות שאינם חרדים כבר יש תוכניות של ״מכינה לחיים״, שיוצאות מנקודת הנחה שלהורים אין כיום זמן, ידע, ופניות נפשית לעבוד בשיטתיות על מיומנויות אלו. אם גם אתם נמצאים במצב הזה בחרו מוסדות חינוכיים שיודעים להשלים את הפער הזה, כי זה באחריותנו!

בהצלחה!
שניאור

הפוסט כשהישיבה נגמרת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

תחילה מצביע הנביא על חטאי העם העיקריים. שפיכות דמים ועבודה זרה הביאו להגליה מן הארץ. בגלות עצמה החטא הגדול של העם הוא חילול ה’. הגאולה תגיע מחמלת ה’ על שמו המחולל, לא מתוך זכויותיו של העם. אחריה ייתן לו ה׳ לב חדש ורוח חדשה.

תיאור הארץ השוממה ההופכת למעובדת עם שיבת עם ישראל אליה מתחבר בקלות למה שאנו מכירים מהמציאות שלנו: הארץ מעובדת בצפיפות, ולחקלאות הישראלית הישגים רבים. כשקוראים את תיאורי הביקור של מארק טווין בארץ בסוף המאה הי”ט, בספרו ‘מסע תענוגות לארץ הקודש’ ומשווים אותם למה שאנו מכירים, אין די להשתוממות על התמסרותה מחדש של הארץ לבניה. הגליל שמארק טווין ראה, אפילו חלק הארץ הפורה הזה, נראה לו כשממה ריקנית וראויה בקושי למגורים. היום הגליל פורח. כן, גם אחרי המלחמה. צאו וראו בעיניכם.

הנביא ישעיהו (מט) מדבר על הצפיפות בארץ ישראל העתידית כדבר מבורך, העומד בניגוד לשממה רבת השנים שהארץ היתה שרויה בה “כי חרבתיך ושממתיך וארץ הריסתך כי עתה תצרי מיושב…”. וכך גם מתנבא יחזקאל על המון העם, צאן אדם, שימלא את ירושלים במועדיה. גם את זה זכינו לראות בעינינו. מה לנו להתלונן על צפיפות, היא ביטוי מובהק ומשמח של הגאולה.

לצערנו, גם את חטא חילול ה’ המתבטא בקריאה “עם ה׳ אלה, ומארצו יצאו?!” אנו מכירים. לאנשים יש ציפיות מבני תורה, ולא תמיד הן מתגשמות. הקב”ה הוציא אותנו מהגלות מתוך דאגה לשמו המחולל. האם הוא ממשיך להתחלל גם בארץ, ולא רק על ידי מי שאינם שומרים תורה ומצוות?

לצד הנבואות על ההתחדשות והצמיחה הגשמית (שזכינו לראות בעינינו בלי ספק), מתנבא יחזקאל על בריאת בריות חדשות, בעלות לב בשר תחת לב אבן. אולי גם זה מתחיל להתגשם ואיננו רואים עדיין? הבה נתפלל שהדבר יהיה במהרה בבחינת “הטוב הנראה והנגלה”, כמו הביטוי החב”די היפה. אין דבר שאנו זקוקים לו יותר מהתחדשות רוחנית.

הכותב הינו ר”מ הלכה ומנהל חינוכי, ישיבת ‘משמר התורה’

הפוסט הטוב הנראה והנגלה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשלומדים היטב את ההקשר של הפסוקים, מבינים כי מעשה הקנאות של פנחס מתרחש בתוך אנדרלמוסיה רצינית, שבה עם ישראל נמצא בסכנה של אובדן זהות ודרך. יש כבר היצמדות לבעל פעור, הנהגת משה לא מתקבלת והעם מגיב בבכי, זהו משבר גדול יותר מאשר בפרשת קורח. ולכן גם מעשהו של פנחס מתואר כ’שלום’, מכיוון שהוא מחזיר את הסדר החברתי הבסיסי הדרוש בכדי שעם יוכל לחיות כעם.

כדאי לשים לב שזה שונה מאוד מהתיאור השגור בפינו לקנאות, המדבר על קנאות סביב אירוע נקודתי. הקנאות של פנחס מצילה את עם ישראל מהמגיפה, משמרת את הנהגתו של משה ומונעת את ההתבוללות של עם ישראל.

ולכן, דווקא מפני שהמעשה של פנחס מתבקש והכרחי, השאלה שנשאלת בגמרא היא ‘מה הדבר המיוחד שפנחס ראה?’, מה הוא ראה אחרת מכולם? הרי הפסוקים מדגישים שזמרי לקח את המדיינית ‘לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל’. הגמרא מביאה שלוש תשובות משלושה חכמים, כל תשובה מהווה מסלול אחר לראיית המציאות באופן עמוק ואישי, שיגרום לנו – בתקוה – להגיב ולעשות מעשה כשיש צורך בכך.

תשובת רב היא ‘ראה מעשה ונזכר הלכה’, בעוד עם ישראל וגם משה (שנתעלמה ממנו הלכה, ש”ט) ראו את המציאות של בעילת המדיינית אל מול עיניהם ולא ידעו איך להגיב לה, כוחו של פנחס היה ה’ידע’. הוא למד את ההלכות עוד בזמן הירידה של משה מסיני, והוא ידע בדיוק מה צריך לעשות במקרה הזה. הידע והלימוד הם הם הסיבה לכך שפנחס ראה את המציאות באופן אחר, וידע בדיוק איך לפעול.

תשובת שמואל היא ‘ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה’, כל מקום שיש חילול ה’ אין חולקין כבוד לרב’. פנחס ראה שהסיטואציה כאן איננה חטא פרטי של זמרי, אלא חילול שמו של הקב”ה המאיים על ההנהגה ועל מסירת התורה, והבין שבמקרה כזה ‘אין חולקין כבוד לרב’, כשיש איום על התורה כולה, צריך להתעלם מגינוני כבוד אפילו כלפי הרבנים מוסרי התורה.

ותשובתו של רבי יצחק היא שפנחס ראה שעם ישראל נמצא בסכנה פיזית, יש מגפה, וכשהוא הבין שהמגפה קשורה לחטאים של העם, פנחס פעל מיד. במילים אחרות, לפי רבי יצחק, מה שהניע את פנחס לפעולה, זו הסכנה על עם ישראל. לימדונו גדולי האמוראים על שלושה מודלים של הנעה לפעולה במקום שאין אנשים, הידע, הדאגה מפני חילול ה’, והרצון להגן על עם ישראל.

הפוסט מהי קנאות אמיתית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כאשר אנו מתבוננים בעניין הטהרה, עולה שאלה פנימית עמוקה הקשורה להכנות לקראת חג הפסח המתקרב: אנו ובני ביתנו נוהגים במסורת יהודית מפוארת לנקות ולקרצף את בתינו לקראת החג, וישנן נשים צדקניות המתחילות במלאכה זו כבר בסיום חג החנוכה.

והדבר מעורר תמיהה – הרי חג הפסח נמשך שבעה ימים בלבד, ואף שיש בו איסורי תורה המצדיקים הכנה של יום או יומיים, בפועל אנו עדים לכך שההכנות מתחילות לפחות שלושים יום לפני החג. מה הטעם להשקעה כה גדולה זמן רב כל כך לפני בואו?

בתפילות הנאמרות בעת בדיקת חמץ וביעורו משולבים רעיונות רוחניים עמוקים, אך ישנו מוטיב מרכזי החוזר על עצמו: ביעור החמץ מסמל את ביטול יצר הרע (כפי שמופיע בזוהר). מה הקשר בין חמץ ליצר הרע? הקשר אינו נעוץ בלחם עצמו אלא בתהליך הביטול, באותה יראה שאנו מפתחים בלבנו מחשש לעבור על איסור חמץ. ככל שאנו משקיעים יותר בביעור החמץ, אנו למעשה מעמיקים את מחשבתנו ולבנו בקיום המצווה.

מכאן נובעת גם החשיבות של הנשים הצדקניות המנחילות לבני ביתן את אהבת התורה דרך ההקפדה והיראה מאיסור חמץ (אגב, חשוב לעתים להזכיר בבית את גבולות האיסור המקוריים כדי שלא נמציא חומרות חדשות מלבנו ונכשל ב”בל תוסיף”).

רש”י מפרש את טעם קריאת פרשת פרה: “להזהיר את ישראל לטהר, שיעשו פסחיהם בטהרה”. כלומר, תכליתה להזכיר לעם שזוהי תקופת הכנה לטהרה לקראת העלייה לרגל בחג הפסח, כפי שהיה נהוג בזמן שבית המקדש היה קיים. המסר: להתמקד בתהליך ההכנה!

כאשר אנו עוסקים בפרשיות המשכן, ראוי לשים לב לעובדה שהמשכן לא היה מיועד להיות משכן הקבע להשראת השכינה. הרי בני ישראל היו אמורים להיכנס לארץ ולבנות מיד את בית המקדש (אלמלא חטא המרגלים). ואף על פי כן, העם תרם והשקיע את מיטב משאביו במשכן ה”זמני” כביכול, כפי שמתואר בפרשה: “והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה” – דבר המעורר פליאה.

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ”ל מבאר זאת בספרו “אמת ליעקב”: “בא וראה יקרות וחביבות המצווה, שהרי כמה כסף וזהב ואבנים טובות וכדומה נשתקע בבניין המשכן, וכמה חודשים יגעו בעשייתו, ובאמת לא היו צריכים אותו אלא חודשים אחדים אלמלא חטאו במרגלים והיו נכנסים תיכף לארץ ישראל והיו בונים בניין של אבנים. והרי נמצא שכל יגיעתם הייתה רק לקיום מצוות ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’, ומכיוון שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות וצריך אתה להיזהר במצווה קלה כבחמורה, אם כן לכל מצווה ומצווה צריך הוא להיות יגע כל כך ובמסירות נפלאה ככל חכמי לב הללו שיגעו להקים את המשכן”.
גם מפרשת ויקהל וגם מפרשת פרה עולה מסר חיוני לחיים בכלל, ולהכנות לפסח בפרט: המטרה הסופית חשובה מאוד, אך החשיבה וההשקעה בדרך אל המצווה חשובות לא פחות מהמצווה עצמה.

כאשר אנו עמלים לקראת חג הפסח בניקיונות שחלקם אולי אינם מוגדרים מפורשות בשולחן ערוך (שהרי אבק אינו חמץ), עלינו לזכור שכל עוד הדבר נעשה לשם הכנה למצווה – הדרך עצמה הופכת להיות חלק מהמטרה, בדומה למשכן ולפרשת פרה.

הפוסט הדרך חשובה כמו המטרה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לא רק משה נמלך עם ישראל על המינוי, אלא אף הקב”ה נמלך עם משה: וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי וגו’.

הגמרא מתארת זאת בצבעים חיים: “אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן?”.

ההיוועצות בבני ישראל אינה מובנת מאליה. ראשית, הקב”ה בכבודו ובעצמו מעיד עליו שהוא מלא רוח אלוהים בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. גם ה’ וגם משה מעידים עליו שאין ראוי ממנו לעסוק בכל מה שקשור למלאכת המשכן. העולה על הדעת שבני ישראל יתרשמו אחרת ויסברו שאינו הגון לתפקיד זה? בנוסף, הרי לא מדובר במי שהולך לשפוט את בני ישראל או להנהיג אותם. הוא מתמנה רק על מלאכת המשכן.

ואף על פי כן, מבואר שאפילו לתפקיד שאינו של הנהגה, והגם שהקב”ה מעיד עליו שהוא ראוי – אין ממנים בלי להימלך בציבור.

ומה באמת הטעם בהיוועצות אם ברור כל כך שהמינוי ראוי? התשובה היא שכאשר נמלכים עם הציבור, יכול המנהיג לרתום את הציבור אחריו. אדם מוצלח ככל שיהיה, אם הוא הונחת על הציבור בלי שנמלכו בהם קודם, הם עשויים לראות בו סמכות כופה שיש להיפטר ממנה. ואז, גם אם הוא יפעל את הדברים הנכונים והטובים עבורם, הם לא ישתפו איתו פעולה ולא ילכו אחריו. אך אם נמלכו עם הציבור והם בחרו את המנהיג, הם ילכו אחריו אפילו אם הוא ידרוש מהם דברים קשים. ההנהגה אינה מבוססת על כוח אלא על רצונם שלהם, ומאחר שהם רצו בכך, הם יצטרפו בשמחה למהלכיו של המנהיג.

והרי משום כך ציווה הקב”ה שהמשכן יבוא מנדבת כל העם. כי אין המשכן מקומם של הכהנים והלוויים בלבד, אלא מקום ההתוועדות של כל ישראל עם ה’. כל העם צריכים להיות שותפים. משום כך האחראי על מלאכת המשכן מתמנה רק בעצה אחת אתם. רק כך הם ירגישו הזדהות עם כל הוראה שתבוא מפיו, שהרי הם אלו שהסכימו לבחירתו.

דין זה נפסק להלכה (רמ”א חו”מ ג). אסור להתמנות בלי רשות הקהל ומי שעושה כן עתיד לתת את הדין, גם אם מדובר באנשים ראויים ללא עוררין. בעל ספר התשב”ץ (ח”א קסא) כתב שאפילו במקרה שהממנה הוא אדם גדול בדורו, עליו להימלך עם הציבור. שהרי לעולם לא יהא אדם ראוי יותר מבצלאל ולעולם לא יהא ממנה גדול יותר מהקב”ה.

הדברים אמורים ביותר בימינו, לגבי שלוחי דרבנן העוסקים בצרכי ציבור, בכל שכן מבצלאל שעסק רק במלאכת המשכן, ובוודאי לגבי שליחי ציבור שמתמנים לשנים ארוכות. גם אם הציבור רוחש אמון לממנים, יש להיוועצות עם הציבור ערך בפני עצמו. העובדה ששואלים את רצון הציבור תעניק פירוש אחר לכל השררה. כאשר הציבור בוחר בעצמו את שליחיו וחפץ בהם, ניתן יהיה להנהיגו אל הטוב ולתקן את הדרוש תיקון.

הפוסט הנהגה מתוך שותפות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הנה רעיון נוקב שכותב האדמו”ר רבי פנחס מנחם יוסטמן מפילץ, בעל “שפתי צדיק”, בהקשר לפסוק הנזכר “ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה” (במקום נוסף הוא כותב זאת בהקשר למצוות “משלוח מנות”). הוא מביא את הדברים (במאמריו על פורים) בשם זקנו בעל חידושי הרי”מ. אכתוב את תמצית דבריו במילים שלי:

לכל אדם יש איזו מציאת חן (בלשונו: “ניצוץ חן” או “נדנוד חן”) בעיני הקב”ה, ולמעשה – זוהי זכות הקיום שלו בעולם. כלומר, הקב”ה רואה בו איזה משהו שמוצא חן בעיניו, ומשום כך מחיה ומקיים אותו. אבל – וכאן אולי החידוש – האדם לרוב טועה בזה, ואינו מכיר את נקודת מציאת החן שלו. על פי רוב, הדברים שהאדם חושב שהם הסיבה לכך שהוא מוצא חן בעיני הקב”ה – הם דווקא לא הסיבה האמיתית של מציאת החן שלו. האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב.

במקום אחר מביא ה”שפתי צדיק” סיפור על החידושי הרי”מ, שמתכתב עם הדברים:
“פעם אחת בא זקני מו”ר ז”ל לשלחן הטהור והיה מלא שמחה ואמר זה הלשון: עתה אני בשמחה עצומה שנודע לי ברור שאני קלאק [=אדם ריקני], אם כן הכל בא במתנת חנם, דכתיב ‘יאר ד’ פניו אליך ויחנך’, זאת היא הארת פנים – שידע שהכל בא לו במתנת חינם…”.

והנה קטע נפלא שכותב ה”שם משמואל” בשם הרבי מוורקא, על הפסוק “ויחן שם ישראל נגד ההר” ודרשת חז”ל “כאיש אחד בלב אחד”:
“…פירש הרה”ק מהר”י זצללה”ה מווארקא שלשון ויחן הוא נשיאת חן, היינו אף שכל אדם דרכו לפי שורש נשמתו ישר בעיניו, מכל מקום מצא גם דרך חברו חן לפניו, ועל כן היו כאיש אחד בלב אחד…” (וישלח תרע”ו).

אולי צריך להכיר ב”היסח הדעת” שדרכו באה המציאה. לדעת לחפש את נקודת היופי אצל השני לא בדרך חיפוש ומדידה של פרמטרים אובייקטיביים, הישגים, כשרונות וכדומה, אלא כאפשרות של עין טובה, ומתנת חינם של אהבה שאני מעניק לו.

ומאידך, ביני לבין עצמי, להיפתח לאפשרות להיות אהוּב – לא בגלל משהו מיוחד שעשיתי או ‘מישהו’ שאני, או כי “מגיע לי”, אלא מתוך שמחה והודיה על מתנת חינם של ידידות ועין טובה.
יה”ר שנזכה למצוא נקודות חן נסתרות ופלאיות – אצלנו ואצל חברינו.

הכותב הינו מלמד מחשבת ישראל בישיבת ‘המתיבתא – תורה ודעת’

הפוסט איך מוצאים חן? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

פרק א’: משפטי ההשוואה
מה אנחנו אומרים: “למה אתה לא יכול להיות כמו אחיך?”.
מה הילד שומע: “ברוכים הבאים לתוכנית החדשה – ‘להיות כמו אח שלי’! בתוכנית הזו, אתה מתחרה על התואר ‘ההעתק המושלם של אחיך’. אין לך שום ייחודיות או מקום להיות אתה. הפרס הגדול: תחרות קבועה, שנאה וקנאה לאח ה״מדהים״, ובעיקר: בשביל מה להתאמץ? תמיד אהיה מקסימום מקום שני! הראשון הרי תפוס מראש לאח ה״מושלם״.
מה אנחנו אומרים: “תראה איך שאר הילדים מתנהגים יפה”.
מה הילד שומע: “הודעה מרעישה! התגלה שכל הילדים האחרים הם למעשה מלאכים בתחפושת בלי כעסים או רגעים ״דפוקים״. רק אתה נשארת בן אדם רגיל שכעת חווה קושי ולא מצליח להישאר מלאך… איזו אכזבה!”.

פרק ב’: תיוגים
מה אנחנו אומרים: “אתה עצלן”.
מה הילד שומע: “מזל טוב! זכית במשרה הקבועה של ‘העצלן הרשמי של המשפחה’. התפקיד כולל: אישור מראש לא לעשות כלום (עם פלומבה) כי הרי כבר ״תוייגת״, זכות ראשונים לספה, פטור מעזרה בבית, ותואר כבוד של ‘הכי טוב במנוחה’. חתום כאן בבקשה ___ ותהנה מכל שירותי הבית בלי לעשות כלום”.
מה אנחנו אומרים: “את כל כך מפונקת”.
מה הילד שומע: “ברכות! את המלכה ושתי החדשה! קיבלת רשות רשמית לדרוש כל דבר, בכל זמן, ולהתאכזב בקול רם כשלא מקבלים, ואל תתאמצי לשנות את זה כי בפעם הבאה שלרגע תצטרכי לנוח – מיד נשלוף את התיוג המוכן לך״.

פרק ג’: ביטול רגשות – או: מדריך המן להרגעת המונים
מה אנחנו אומרים: “אין סיבה לבכות”.
מה הילד שומע: “חדשות חשובות מארמון אחשוורוש: כל הרגשות חייבים לקבל אישור מיוחד מועדת הרגשות המשפחתית. בכי? צריך למלא טופס בשלושה עותקים ולחכות שבועיים לאישור! חריגה מהנוהל המסודר תוביל לרגשות בלי היתר ותישא ביקורת ותיוג כתינוק”.

פרק ד’: איומים
מה אנחנו אומרים: “אם לא תלך לישון עכשיו, מחר אין ממתק”; ״אם אתה לא מסדר עכשיו, אתה לא תצא עם חברים חודש״.
מה הילד שומע: “הזדמנות מחקרית נדירה! בואו נבדוק כמה זמן לוקח להורים לשכוח מההבטחה הזו… הימורים מתקבלים!”.

פרק ה’: פגיעה באמון
מה אנחנו אומרים: “אי אפשר לסמוך עליך”.
מה הילד שומע: “הודעה רשמית: נבחרת להיות השחקן הראשי בהצגה החדשה ‘איך לאבד את האמון של ההורים ב-10 צעדים פשוטים’. כולל הופעות בכורה בכל אירועי המשפחה! (כי כבר תוייגת ותמיד יזכירו לך את זה)”.

ונהפוך הוא: מה כן כדאי להגיד (הגרסה המשמחת)
1. “בוא נפתור את זה ביחד – כמו מרדכי ואסתר בצוות הכי מנצח בהיסטוריה שהצליח להציל עם שלם בשיתוף פעולה!”.
2. “אני מאמין בך יותר ממה שמרדכי האמין בתכנית של אסתר להוציא את המן להורג (וזה היה די הרבה!)”.
3. “גם כשאתה שם על הפרצוף מסכה של ויזתא, ויש לך יום מעצבן, אתה עדיין הילד המדהים שלי”.
4. “יש לך את הכוח להפוך כל מצב וכל מה שחושבים עליך, בדיוק כמו בפורים – מיגון לשמחה!”.

סיכום חגיגי במיוחד:
כמו שבמגילת אסתר הכל התהפך לטובה, כך גם אנחנו יכולים להפוך כל משפט שלילי למשהו חיובי, מצמיח ומשמח.
המילים שלנו הן כמו תחפושות – אפשר להתחפש לדמות טובה או רעה, אבל בסוף היום חשוב מה מסתתר מתחת למסכה!
ומה עם משלוח מנות של מילים טובות? הנה המתכון המנצח:
– 2 כפות של מחמאות טריות
– 1 כוס אהבה ללא תנאי
– חופן של הומור
– המון המון סבלנות
– ולקינוח: חיבוק גדול!
נ.ב. שימו לב! כל הדמויות והסיטואציות במגילה זו הן אמיתיות לחלוטין. כל דמיון למקרים שקורים אצלכם בבית הוא בהחלט לא מקרי…
והכי חשוב: אסור לקרוא טור זה כשאתם רציניים מדי! אני סומך עליכם!
פורים שמח!
שניאור

הפוסט מגילת המשפטים האסורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מה היה השיקול של מרדכי, מדוע רוב הסנהדרין כן הסכימו עימו ומה סברו מקצת החולקים?

מרדכי מתמנה למשנה למלך אחשוורוש – מלך רשע ששנא את היהודים אף יותר מהמן (אסתר רבה ז, כ). ההתחברות לרשע צריכה נימוק. לשם מה להיות שותף בשלטונו של רשע ולתת לו לגיטימיות. אולם רוב חכמי ישראל תומכים במהלך. כדי להציל את היהודים מהגזירות העתידית, כדאי הוא הדבר, למרות המחיר של התחברות לרשע. מפור המן נחלצנו בעור שינינו, אין לדעת כיצד הדברים יתפתחו בעתיד, ושליחת ציר לבית המלוכה היא ערובה לבאות.

בכך נבין תוספת מעניינת שהגמרא שם במסכת מגילה מסיקה מפרשיית מרדכי היהודי: “גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות”. את זאת לומדת הגמרא מהעובדה שבתחילה, בספר עזרא, נמנה מרדכי רביעי ברשימת העולים מבבל, ואילו בספר נחמיה הוא נדחה ברשימה ונמנה חמישי.

על איזו הצלת נפשות מדברת הגמרא? הרי פיקוח נפש ודאי דוחה את כל התורה כולה, והלכה פסוקה היא שאף תלמוד תורה נדחה מפניו. ברור שהכוונה היא להצלת הנפשות מן הסוג שמרדכי דאג לו בהתחברו לאחשוורוש, כלומר הצלה עתידית, לא קונקרטית.

אבל כאן צריך לעצור ולשאול, אם גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, מדוע בטל מרדכי מתלמודו ובחר בהצלת נפשות. ואם נאמר שנהג שלא כשורה והגמרא מותחת עליו ביקורת – מדוע הסכימו עימו רוב הסנהדרין? ומאידך, אם מעשהו רצוי וראוי, מפני מה באמת נדחה שמו בדרגת החשיבות של עולי בבל?

התשובה היא שלעתים אדם עושה בדיוק את מה שמוטל עליו, ועדיין מעשהו כרוך במחירים. מרדכי היהודי בטל מתלמודו כדין. הוא עשה זאת כדי להציל נפשות וההלכה הפסוקה בסנהדרין היא שבדיוק כך עליו לנהוג. זה תפקידו. אך למרות שהוא פועל נכון, הוא כבר אינו אותה דמות של תלמיד חכם שעסוק בתורה בלבד. הוא גם משנה למלך פרס. זהו עיסוק בעייתי, שאמנם נבע מכורח המציאות ונעשה אך ורק על מנת לדאוג לעם ישראל, אך סוף סוף הוא כרוך באיבוד מדרגת התלמיד חכם העוסק בתורה בלבד.

כדי לחדד את החידוש נבהיר שאם מרדכי היהודי היה בוחר אחרת והיה מעדיף תלמוד תורה על פני הצלת נפשות, הוא היה חוטא לתפקידו. רוב הסנהדרין היו מכריעים שהוא נטה מרצון ה’. אם כן, הכרעת הגמרא ‘גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות’ אינה הוראה להעדיף תלמוד תורה. במצב מעין זה שעמד בו מרדכי יש להכריע לטובת הצלת נפשות, אף שמדרגת תלמוד תורה גדולה ממנה.

דוגמה לדבר היא ההלכה שכהן נטמא לאביו ולאימו. הוא חייב לעשות זאת וזוהי עבודת ה’ הדרושה ממנו. יחד עם זאת, הוא אינו יכול להקריב והוא טמא. העובדה שהוא עושה כדין ונטמא אינה אומרת שאין לכך מחירים. הוא אמנם עושה את רצון ה’, ואסור לו לנהוג אחרת, אך עשיית רצון ה’ כוללת גם רכיב של ריחוק מהעבודה.

מעמדו של מרדכי ירד בקרב עולי בבל. במקום להימנות רביעי הוא נמנה חמישי, כי סוף סוף תלמוד תורה בטהרתו גדול יותר, והוא שילם את המחיר הזה כדי לעשות את מה שה’ רצה ממנו באותה עת – הצלת נפשות.

כך פועל עובד ה’. אין לפניו אלא רצונו של מקום, גם במחיר ויתור על מדרגתו המיוחדת.

הפוסט תלמוד תורה או הצלת נפשות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

חלק מן הפוסקים אף כתבו שאסור להשתכר. כך כתב ה’ארחות חיים’ שצוטט בבית יוסף (תרצה) “חייב אינש לבסומי בפוריא: לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט”.

הדעת נותנת כי השאלה האם וכמה להשתכר בפורים תלויה גם במבנה האישיות של כל אדם, ואכן, ה’חיי אדם’ כתב – ודבריו הובאו ב’ביאור הלכה’ – כי “היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות, בנטילת ידים וברכה וברכת המזון או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לש”ש”. דברי ה’חיי אדם’ הנאמרים מסברא משקפים את אחת התובנות שחכמינו לימדו אותנו כלפי היין: מצד אחד, מדובר במשקה שהוא ראש למשקים, שיכול לפקח את הלב, להשיב את הלימוד. אך מאידך, הוא יכול להביא לידי עוני, ניאוף, ושפיכות דמים.

אל הדיון בטיבו של היין הגענו בגמרא סביב סוגיית ‘בן סורר ומורה’. שתיית היין של ה’בן סורר ומורה’ היא רכיב מרכזי בהכרעה שלנו כי הוא עתיד להידרדר למצב שבו ‘מלסטם את הבריות’. הגמרא מביאה אוסף של מימרות בנוגע ליין. המימרה הפותחת היא של ר’ חנן כי ‘לא נברא היין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים’, כלומר, הסיכונים ביין הם כה גדולים, עד שדעתו של ר’ חנן שמטרת בריאתו הייתה רק למקרים חריגים וזמניים כמו ‘אבל’, או עבור הרשעים. פתיחה זו מדגישה כי באופן בסיסי שתיית היין לא נועדה עבור חיי השגרה של האדם הממוצע.

אחרי הפתיחה הזו, הגמרא מדגישה את הפנים הכפולות של היין, שתלויות באופיו של האדם, וכדברי החיי-אדם, יש אדם ש’לא זכה’ – שהיין מרושש אותו, ויש אדם ש’זכה’ והיין הופך אותו לראש. יש אדם ש’זכה’ והיין משמח אותו, ויש אדם ש’לא זכה’ והיין משמים אותו. רש”י מבאר כי ההבדל בין ‘זכה’ ל’לא זכה’ נובע מהשאלה כמה אדם בחר לשתות. אך ייתכן, כי ההבדל גם קשור למודעות של האדם כלפי עצמו.

לאחר מכן, הגמרא עוברת לדון במעורבות של היין בחטאים היסטוריים שעיצבו את האנושות, החל בשיטת רבי מאיר כי ‘עץ הדעת’ היה גפן, וחטאו של אדם הראשון היה שתיית יין. וכלה בכך שחילולו של נח על ידי חם נגרם כתוצאה משכרותו של נח.

סוגיית הגמרא חותמת בכך ששלמה המלך ננזף על ידי אמו בת שבע על שתיית היין שלו. בת שבע הדגישה בפני שלמה את מעלתו הרוחנית והשכלית (שכל רוזני עולם משכימים לפתחו, או שכל רזי עולם גלויים לפניו) ואמרה שאין זה מתאים לו לשתות יין. אנו כמובן יודעים שיש גם צדדים חיוביים ליין, אך סביב ‘בן סורר ומורה’ הגמרא מדגישה את החסרונות של היין, והיא משייכת את היין ואת ההימשכות אחריו, לרשעים.

דומה כי הגמרא מלמדת אותנו כי החינוך הנכון בגיל צעיר, בגילאי בן סורר ומורה, הוא להדגיש כי יש ביין הרבה סכנות, וכי היין בתרבות היהודית איננו ערך מכונן לכשעצמו. הגמרא לא מבקשת לעודד ‘הינזרות מיין’, אך מבקשת לחנך להתרחקות מרדיפה אחרי תרבות יין ושתיית יין מופרזת, ולכן הגמרא (וגם המשנה בדף עא:) מייחסים באופן בסיס את ה’יין’ כתופעה שמשויכת לעולמות הבלתי מושכים, כמו האבלים והרשעים.

הפוסט גבולות שתיית היין בפורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.