הורים יקרים, אני מניח שסיטואציות דומות מוכרות לכם. בעידן בו המידע זמין מכל מקום ובכל רגע, אנו ניצבים מול מציאות שאינה מאפשרת לנו “להתחבא” מאחורי תירוצים. האחריות לחינוך ילדינו היא שלנו, ואין לנו את הפריבילגיה להשאיר אותה למערכת החינוך בלבד.

כהורים, התורה הטילה עלינו באופן ישיר את האחריות לחינוך ילדינו. אמת, נכון הדבר שגם למידה נמצאת באחריותנו (״ושיננתם לבניך״) ועדיין אנחנו מעבירים אותה הלאה ומסתפקים בלשלם ולעקוב (נושא לטור אחר), אך כשמדברים על חינוך, פה גם העסקה הזו לא תעבוד.

למרות שמערכת החינוך משתדלת לעשות גם שיח אקטואלי, ההורים חייבים להיות הרבה יותר פעילים באזורים האלו. מנסיון, מוטב שהנושא הזה יהיה על שני ״כסאות״ מאשר ש״יפול בין הכסאות״ ולא יטופל בעוצמה הנכונה.

כאשר אנו בוחרים להתעלם מהאקטואליה שמעסיקה את עולמם של הילדים, אנו למעשה מפקירים אותם ליד המקרה: לפרשנויות של חבריהם, למידע מוטעה שמגיע אליהם בדרכים שונות ישירות או עקיפות מהרשתות, או גרוע מכך – לבלבול פנימי ללא מענה, לעיתים גם להתפתחות של חרדות וסיוטי לילה.

השתיקה מול שאלות אקטואליות אינה ניטרלית – היא הכרעה חינוכית שמעבירה מסר של הימנעות והתחמקות. ילד שלומד שעל נושאים מסוימים “לא מדברים”, לומד גם להסתיר חלקים מעצמו. הוא מתפצל ומתחיל לחיות חיים כפולים בהם יש אזורים גלויים ויש ״דברים שאסור לדבר עליהם״.

העברת האחריות לאחרים – בריחה

“המחנך יטפל בזה”, “שהרב יסביר”, “כשתגדל תבין” – כל אלה הן אמירות שמשקפות בריחה מאחריותנו הבסיסית כהורים. התורה אינה רק סוגיות, פסוקים ומשניות, אלא גם ההתמודדות עם שאלות החיים דרך עדשת הערכים שלנו, וילדינו חייבים לקבל את האג׳נדה שלנו כדי שתהיה להם יכולת לאמץ כלים ותפיסות לחיים.

במקרה הזה, יותר ממקומות אחרים, כשאנו מעבירים את האחריות לאחרים, אנו מאבדים את ההזדמנות הייחודית להיות המבוגר המשמעותי בחיי ילדינו – זה שמסביר, שמכוון, שמקשיב. וכשהילד לומד שהוריו אינם כתובת לשאלות משמעותיות, הוא יחפש כתובות אחרות, לא תמיד ראויות (במיוחד שגם במערכת החינוך עדיין הקשב לעיסוק באקטואליה לא במיטבו).

ביניים: יצירת מרחב בטוח לשאלות ולמחשבות – חובה, לא בחירה

במקום להתחמק, עלינו להבין שיצירת מרחב בטוח לשיח אקטואלי היא חובתנו כהורים:

1. כשמתרחש אירוע חדשותי, זוהי חובתנו להשתמש בו כפלטפורמה להנחלת ערכים כמו חסד, אמת, או אחריות.

2. בעידן של מידע מסולף, פיתוח הכישרון להבחין בין אמת לשקר ולחשוב באופן ביקורתי הוא לעיתים בגדר פיקוח נפש. אם לא נלמד את ילדינו לשאול שאלות קשות, מי יעשה את זה?

3. הבית חייב להיות המקום הראשון אליו פונים בשאלות קשות, לא המקום האחרון אחרי שכבר קיבלו תשובות שגויות ממקורות אחרים. תהיו יוזמים ולא רק מגיבים.

ביניים: איך לנהל שיח אקטואלי מותאם גיל?

ככלל מפתח, כשניתנה לכם מאת אלוקים הזכות להיות הורים, לא ציפו שתהיו מושלמים. ולכן קבלו תובנה בסיסית: שיחה לא מושלמת עדיפה מהיעדר שיחה. אז קודם כל, צאו לדרך ואל תדחו שיחות כאלו.
משום כך השאלה אינה האם לשוחח על אקטואליה, אלא כיצד לעשות זאת באופן מותאם, אז הנה לכם כמה עזרים:

– במקום למהר לספק תשובות, הקשיבו לשאלה האמיתית מאחורי השאלה הנשאלת. לעתים ילד ששואל על מלחמה מוטרד פחות מהמדיניות ויותר מהחשש לביטחונו האישי.

– ניתן להסביר נושאים מורכבים בשפה פשוטה, מבלי לעוות את המציאות. במקום “אל תדאג, הכל יהיה בסדר”, אפשר לומר “יש אנשים רבים וטובים שעובדים קשה כדי לפתור את הבעיה ואנו מקווים וסומכים עליהם שהם יעשו את הטוב ביותר, וכדאי גם שנגיד פרק תהילים כדי שהם יצליחו יותר”.

– ילד צעיר זקוק למידע בסיסי בלבד, בעוד מתבגר יכול להתמודד עם תמונה מורכבת יותר. תנו להם להוביל את השיחה בקצב שלהם ואל תעמיסו מעבר לצורך שלהם.
– השתמשו באירועים אקטואליים כדי לחבר לערכים שלנו. “בתורה נאמר… וזה מלמד אותנו איך להתייחס למצב כזה”.

– ⁠כדאי מאוד לשקול לקיים שיחות כאלו במרחב פתוח פיזית או בנסיעה רגועה (אם מתאפשר). זה עוזר מאוד להרבה ילדים להתבטא בצורה יותר פתוחה.

חשוב ליצור דיאלוג עם אנשי החינוך, אך זכרו: הם שותפים, לא מחליפים. דרשו לדעת כיצד מתמודדים עם נושאים אקטואליים במסגרת החינוכית, והביעו את ציפיותיכם. אל תהססו להוביל את השיח כשמדובר בחינוך ילדיכם – זו אחריותכם הראשונית.

בטורים הבאים נעמיק בסוגיות האקטואליה המורכבות העומדות על הפרק בחברה החרדית בהיבט החינוכי. ננסה להבין מהם האתגרים הגדולים שעומדים היום בפני החינוך בעולם החרדי וננסה לתת להם סימנים ודרכי התמודדות. אלו נושאים שאין להתעלם מהם, ואשר דורשים מאיתנו כהורים התמודדות ישירה וכנה ולכן גם אנחנו נעסוק בטורים הבאים בסוגיות אלו.

וההמלצה שלי לכם, הורים יקרים (וגם אנשי החינוך), בואו לא נברח מהאחריות הזו. כשילדכם שואל שאלה קשה על אירוע אקטואלי או על סוגיה כבדת משקל, ראו בכך הזדמנות, לא מטרד.

הקשיבו, הסבירו, כוונו – זה תפקידכם, ואין מי שיעשה זאת במקומכם. בכך תזכו לגדל דור שמחובר לערכיו, יודע להתמודד עם אתגרי השעה, ומחזק את זהותו היהודית דווקא בעולם של אתגרים.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט כשהאקטואליה פוגשת את חדר הילדים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

עמידה על משמעותה העמוקה של ה”קדושה” יבהיר לנו שמושג הקדושה הינו רחב ביותר. שורש “קדש” על הטיותיו השונות מופיע בתנ”ך מאות פעמים. מקובל להניח שהפירוש למילה ‘קדוש” הינו מופרש, נבדל, נפרד ונשגב. הקדושה של הקב”ה, מקור הקדושה, הינה אפוא לפי זה נבדלות ונשגבות מוחלטת, טרנסצנדנטיות.

ברצוני להציג בדברים הבאים עמדה כמעט הפוכה לחלוטין. במסה רחבת היקף (בספר ‘מאמרים על יסודות היהדות’), מנתח הרב אליעזר ברקוביץ, אחד ההוגים היהודים המקוריים בעת האחרונה, את המושג “קדושה” על שלל היבטיו. הרב ברקוביץ מנתח את הופעותיה של המילה “קדוש” בתנ”ך ביחס לקב”ה, ומתוך כך מסיק שאין היא מורה על ריחוק ונבדלות, אלא אדרבה על היותו של הקב”ה קרוב לקוראיו.

ההקשר שעולה על פי רוב מהמושג “קדוש” ביחס לקב”ה, הינו של א-ל השוכן בקרב ברואיו ומתעניין בהם. במיוחד הדברים באים לידי ביטוי באזכורים בנביא ישעיהו בו מופיע פעמים מספר המונח “קדוש ישראל”, כלומר “קרוב לישראל”. ניתן ללמוד למשל על תפיסה זו בפסוק (ישעיהו נז, טו): “מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”.

בלשונו של הרב ברקוביץ: ‘קדוש ונורא מבטאים שתי תכונות שונות והפוכות על א-להים, כקדוש הוא נגיש, קרוב, הוא טרנסצנדנטי ובה בעת אימננטי’. בפרשת קרח (במדבר טז, ה) נאמר: “בקר וידע ה’ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו”, כרוכים כאן יחדיו המושגים קירבה/בחירה/קדושה.

הקדושה של האדם היא אפוא לפי זה קרבת אלוקים ולא פרישות לשם עצמה. התביעה של התורה “קדושים תהיו” איננה ניתוק ופרישות מענייני העולם הזה לחלוטין, להיפך היא מבטאת יותר עניינים של חמלה וקירבה. בקשת הקדושה הינה בקשת קרבת אלוקים ושאיפה למלאות רצונו של הקב”ה בכל תחום – בין בתחום הנקרא דתי ובין בתחום החברתי.

לא פלא אפוא שאנו מוצאים כרוכים ובאים יחדיו בפרשה זו מצוות שבין אדם למקום יחד עם מצוות שבין אדם לחברו. הקדושה איננה מיוחדת לפרישות הדתית, אלא הינה התקרבות לקב”ה מתוך מחויבות לכלל מצוותיו.

אסיים את דבריי בדברי הירושלמי (ברכות ט, א): עבודה זרה נראית קרובה ואינה אלא רחוקה… אבל הקדוש ברוך הוא נראה רחוק ואין קרוב ממנו.

הכותב הינו ר”מ בישיבת משמר התורה

הפוסט על הקדושה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

למעשה האיסור על אכילת דם נאמר כבר לבני נח. “אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו”. חכמים דרשוהו על אבר מן החי, אך בפשוטו, וכפי שכתב האבן עזרא שם, הכוונה היא לאיסור דם. ואכן, הלשון שם קרובה ללשון פרשתנו: “כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא”.

בפרשת נח ההקשר הוא ההיתר שניתן אחר המבול לאכול בעלי חיים. לאמור, אמנם נמסרו בעלי החיים לידי האדם, אך ההיתר הוא לאכול בשר, לא דם. כלומר את החיים עצמם, שהם הנפש הפועמת בבשר בצורת דם, אין לאכול. הדבר מובא שם יחד עם אזהרות נמרצות לבני נח שלא יהרגו זה את זה, ומכאן שיסוד האיסור לאכול דם הוא היחס החשוב שיש לייחס לחיים.

בפרשתנו התורה מטעימה את האיסור במה שנראה כטעם נפרד: “ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם”, אך האמת היא שזה איננו טעם שונה ממה שנאמר קודם לכן “כי נפש הבשר בדם היא”, אלא הכול עניין אחד. זריקת הדם מכפרת על האדם משום הדמיון בין הנפש לנפש. דם הבהמה בא תחת דם האדם. אם הדם של הבהמה ניתן על המזבח תחת החיים שלנו, אות הוא שהיחס אליו הוא כאל חיים בעלי ערך, ואם האדם יאכל את הדם הזה, הוא מכלה את החיים.

זהו גם טעם הכיסוי. את דם החיה והעוף אנו מכבדים וקוברים ובכך אנו מוקירים את החיים.

אם כן, הפתרון לגבי הדם הוא כיסוי, מלבד בהמות שיש להקריבן באוהל מועד. אולם אין זה כה פשוט. אם אכן כך היו פני הדברים, הרי שעם כניסתם לארץ, כאשר הותר להם לאכול גם בקר וצאן מבלי להקריבם למזבח, היה על התורה לצרף את הבהמות לחיוב כיסוי הדם לצד חיה ועוף. אך בפועל, כאשר הותר להם בשר תאוה בספר דברים, הם הצטוו: “רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים”.

שפיכת הדם כמים היא לשון שמצאנו בחורבן הבית (תהלים עט:ג “שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר”) והיא באה לתאר שהדם הוא חסר כל ערך. הדבר נראה כיחס הפוך בתכלית לפרשתנו. והוא אינו מובן. אם הדם כה חשוב עד שיש להקריבו, מדוע כשפקע הדין להקריבו יש לשופכו כמים?

לכן נראה שאמנם התורה רוצה לחנך את האדם לתת תשומת לב לחיים (שהדם מסמל אותם), אך בסופו של דבר היא גם מעוניינת להרחיקו כמה שיותר מאכילת דם. מכאן נגזר היחס השונה בין בהמה לחיה ועוף.

חיה ועוף גדלים בדרך כלל בר, וכלשון התורה “כי יצוד ציד חיה ועוף”, ולגביהם התורה מעדיפה להזהיר את האדם לתת ערך וחשיבות לדם ולחיים, והיא מצווה שיאכל רק את הבשר ולא את הדם. אך את הבהמה האדם מגדל בביתו למאכל, וכל היחס אליה הוא כאל אוכל שגדל בחצר, לא כאל חיים שהאדם משתלט עליהם. מהבחינה הזו האדם קרוב יותר לאכילת דמם, ולכן התורה ברצותה להרחיקו מהדם מכל וכל, מצווה על ביטול הדם ושפיכתו כמים.

נמצא שדינו המיוחד של דם בהמה נובע מהכורח המיוחד להרחיק את האדם מאכילתו, אך לעולם עיקר היחס שלה לבעלי החיים הוא חיוב לכבד את הדם המסמל את החיים.

כדאי להתבונן בזה, כמה טרחות טרחה התורה כדי ללמדנו את ערך החיים, באיסור אכילת דם ובאיסור בשר תאווה ובכיסוי הדם על פרטיו השונים. הכול כדי שנוקיר את חיינו ואת חיי כל אדם ואדם מישראל, כל חייל, כל חטוף, כל נפש כעולם מלא.

הפוסט הדם והכבוד לחיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בא ישעיהו והעמידן על שש דכתיב ‘הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע …’, בא מיכה והעמידן על שלוש ‘הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש מעמך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם ה’ אלוקיך’. חזר ישעיהו והעמידן על שתיים ‘שמרו משפט ועשו צדקה’, ובא חבקוק והעמידן על אחת: ‘צדיק באמונתו יחיה’.” כלומר, רבי שמלאי אומר שלאורך ההיסטוריה, הנביאים שעמדו לישראל, ניסחו את העקרונות הבסיסיים של התורה בצורות שונות.

פרשנים רבים תמהו על דרשתו של רבי שמלאי. וכי רבי שמלאי מתכוון להגיד כי דוד המלך סבר שניתן להסתפק ב-11 מצוות? יש שכתבו (המבי”ט בספרו ‘בית אלו-הים’) כי העקרונות של הנביאים נועדו להיות בבחינה של תוספת לתרי”ג מצוות. החפץ חיים כותב כי ההדגשות של הנביאים מלמדות את הנקודות שהיו דרושות חיזוק באותו דור. מנגד, ריב”ן על אתר מפרש כי כוונת הגמרא היא כפשוטה, וכי ‘בדורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך, ואם באו לשמור כולן, אין לך אדם שזוכה ולכן בא דוד והעמידן, כדי שיזכו אם יקיימו 11 המצוות הללו’.

ואולם, הפרשנות המקובלת והרווחת נמצאת דווקא בספר העיקרים של ר’ יוסף אלבו (מאמר ג פרק ל), וכך הוא כותב: “כוונת כל הנביאים היתה לעשות כללים שעל ידם תושג מדרגה גדולה מהשלמות, קרובה למדרגה המושגת על ידי כלל המצוות”, כלומר, השלמות הגבוהה ביותר היא על ידי שמירה קפדנית ומושלמת של כל המצוות, אבל מכיוון שמדובר בפרוייקט שאינו אפשרי למרבית בני האדם, הנביאים ניסחו לנו את העקרונות של צורת האדם אליה התורה מכוונת בסופו של תהליך, וכך קיימת לאדם האפשרות לצד ההשתדלות בקיום המצוות, לוודא כל הזמן שהוא בדרך הנכונה ולהתקדם אל השלמות.

כמעט כל הדברים שדוברו על ידי הנביאים השונים, דוד, ישעיהו, מיכה וחבקוק, נוגעים למה שהיינו מכנים כיום ‘בין אדם לחברו’, ‘מינהל תקין’, ‘יושר’, ו’מוסר טבעי’. הנביאים דורשים מאיתנו לשמור על המשפט, לדאוג לחלש, להיות עסוקים בחסד, לא להטות את הדין ואת השיפוט לפי קרבה משפחתית ובגלל מוקדי כוח.

דברי רבי שמלאי צריכים להיות חקוקים על ליבנו. רבי שמלאי אומר לנו שבדורות הנוכחיים, אחרי דורו של משה, אנו מוכרחים כל העת להחזיק גם את התכלית של קיום המצוות מול העיניים, את צורת האדם שהתורה מבקשת לייצר, וצורה זו היא של אדם שומר משפט ועושה צדקה.

הפוסט תמצית מצוות התורה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ובתוך כל זה עולה שאלה עמוקה: מה ביקש הכהן הגדול באותם רגעים נדירים? מה ביקש עבור עם ישראל כאשר עמד לבדו, מול אור שכינה, במרכז ההוויה?

המדרש (ויקרא רבה כ, ד) פורש לפנינו את תוכן תפילתו של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש. ובין הבקשות השגרתיות לשנה גשומה, מבורכת, של פרנסה ושובע – מופיעה בקשה אחת מסתורית ונוגעת ללב: “כיצד הייתה תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים בצאתו מן הקודש? אומר יהי רצון מלפניך שתהא שנה זו – אם שחונה תהא גשומה וטלולה, שנת רצון, שנת ברכה, שנת זול, שנת שובע, שנת משא ומתן, ואל יצטרכו בה עמך ישראל אלו לאלו, ואל יגביהו ישראל שררה אלו על אלו, *ואל תפנה לתפילת עוברי דרכים*”.

מה פשרה של תפילה זו? מדוע דווקא תפילת העובר בדרך זכתה להיכלל בתפילה הקצרה והמהודקת של הכהן הגדול?

הסבא מקלם (הובא בספר מופת הדור עמוד קל”ו) מחדש כאן יסוד עצום בכוחה של התפילה: אמת שעם ישראל והכהן הגדול מתפללים על גשם, אבל יש משהו שיותר חזק גם מעוצמה שכזו, וזה אותו יהודי פשוט שנוסע עם סוס ועגלה, והגשם והקור והרוחות בעוצמתם, והוא קורא באחת: אשא עיני אל ההרים – עזרי מעם ה’! שם ביער לבדו, מגיע היהודי הפשוט ל”אין עוד מלבדו”. תפילה כזו מלב שבור בוקעת שערים נעולים. נגד הכוח של הלב הנשבר, רק תפילה של כהן גדול ביציאתו מקודש הקודשים ביום הכיפורים יכולה להגן על טובת הכלל.

ארבע שנים עברו מאז אותו ל”ג בעומר שחרט צער בל יימחה בלב האומה, האסון הנורא במירון, שהפך את יום הילולת רשב”י ליום הילולא כפול – לו ולארבעים וחמש נשמות טהורות. ומאז, נדמה שכל ל”ג בעומר מלווה בשקט שזועק לשמים.

מאז שמחת תורה תשפ”ד, אין צורך להידחף בהר מירון כדי לחוש מצוקה. המציאות עצמה סוגרת עלינו. מלחמה שלא תמה, אלפים שנקברו, אחים ואחיות הנאנקים בעזה ובמקומות אחרים, חברה שסועה ומדממת מבית ומחוץ. זוהי מציאות של עוברי דרכים, בדרך לגאולה, כולנו משוועים לישועות.

בל נשכח את אחינו ואחיותינו בעזה שזקוקים לישועה, נתפלל על הפצועים הרבים בגוף ונפש, על משפחות היתומים והשכול, על השלום והאחדות בעם ישראל, ונחשוב כמה צער יש לשכינה הקדושה.

דווקא מתוך הדוחק, אפשר לחלץ תפילה גדולה, לא שגרתית, אלא כזו שיוצאת מלב שבור ובוקעת שערים נעולים.
כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק!

הפוסט תפילת עוברי דרכים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

האתיקה בחינוך היא הבסיס עליו נשענים האמון וגם תחושת הביטחון של הילדים וההורים – אותו אמון הכרחי המאפשר להורים להפקיד בידי המחנכים את היקר להם מכל: את ילדיהם, את עתידם, ואת עיצוב אישיותם, וגם מאפשר למתבגרים לסמוך על המבוגרים הרוצים בטובתם.

אתיקה מורכבת מסט של ערכים היוצרים התנהגות עקבית שמשרה ביטחון ויציבות. למשל, שמירה על פרטיות וסודיות היא אחד מעמודי התווך של האתיקה החינוכית. כאשר מידע אישי על תלמיד או משפחתו מגיע לידי המחנך, עליו לראות בכך פיקדון שהופקד בידיו בנאמנות. מידע על קשיים אישיים, מצב משפחתי, או אתגרים לימודיים אינו נחלת הכלל.

אנשי חינוך מקצועיים נזהרים מלשתף מידע רגיש עם צוות שאינו רלוונטי ישירות לטיפול בתלמיד, וודאי שנמנעים מלדבר על תלמידים ומשפחותיהם בחדר המורים או בפורומים אחרים.
אחת מאבני הבוחן לאתיקה בתחום זה היא השאלה: האם הייתי מרגיש בנוח אילו ההורה היה שומע אותי מדבר כך על ילדו?

הפרדה בין רגשות אישיים לבין התנהלות מקצועית היא אתגר מרכזי בעבודה החינוכית.

לא פעם מתעוררים רגשות מורכבים בין מחנכים, תלמידים והורים. מחנך מקצועי מבין שגם כאשר הורה מתבטא בחריפות, מעביר ביקורת או מביע חוסר שביעות רצון, אסור שהדבר ישפיע על יחסו לתלמיד. באופן דומה, גם כאשר מתעוררים קשיים עם תלמיד מסוים, אסור שהדבר ישפיע על הקשר עם הוריו.

ישנה חשיבות מיוחדת לשמירה על אובייקטיביות והוגנות ביחס לכל תלמיד ולכל משפחה.

מחנך אתי יראה כל תלמיד במבט חדש מדי יום, ולא ישפוט אותו על סמך התנהגות קודמת או דעות קדומות. באופן דומה, אל לו למחנך לאפשר למעמד חברתי, השתייכות לעדה, השתייכות קהילתית או קרבה אישית להשפיע על יחסו לתלמיד או למשפחתו.

אחד הדברים הכי מהותיים שאני זוכה ללמד אנשי חינוך, הוא שהאתיקה היא הבסיס לבניית קשר משמעותי עם הילד עצמו. כאשר מחנך מפר את כללי האתיקה – למשל, מעביר מידע אישי שהילד שיתף עמו, מבייש אותו בפני אחרים, או נוהג בחוסר עקביות – הילד לומד שלא ניתן לסמוך על המבוגר האחראי עליו. התוצאה היא שהתלמיד פשוט מפסיק לשתף ומסתגר.

וכאן חשוב להדגיש: כאשר האתיקה נפגעת, הנזק אינו רק למערכת היחסים הספציפית, אלא לאמון הכללי במוסד ובמערכת החינוך. סדק באמון עלול להוביל לערעור היסודות עליהם נשען המעשה החינוכי כולו, ומכאן החשיבות העצומה של דיוק בנושא הזה.

כהורים, מה תפקידנו?

הורים יכולים וצריכים לאמץ פרקטיקות אתיות דומות בתוך המשפחה, וזה יעשה ממש טוב. נסו את זה:

1. לילדים מגיעה מידה של פרטיות. להורה כדאי לכבד את המרחב האישי של הילד (במיוחד בגיל ההתבגרות), לדפוק לפני כניסה לחדר, להימנע מקריאת יומנים אישיים ללא רשות, ולא לחטט בחפציו האישיים. כיבוד הפרטיות מעביר מסר של אמון ומחנך לכיבוד גבולות.

2. הורה חכם עומד בהבטחותיו לילד, אינו משתמש באיומים שלא יוכל לממש, ושומר על עקביות בין מילים למעשים. התנהלות זו בונה אמון ויוצרת הלימה בין הנאמר למעשים.

3. כאשר ילד משתף את הוריו בקושי או אתגר, עליהם לנהוג בדיסקרטיות. מידע אישי שילד שיתף אינו חומר לשיחות סלון עם האחים, החברים או קרובי משפחה. להורה כדאי לשאול את הילד למי מותר לו לשתף את המידע ולאיזו מטרה, גם כשמדובר בבן הזוג או במחנך.

4. הורה יכול לכעוס על התנהגות מסוימת מבלי לשלול את הילד כולו. אמירות כמו “אני כועס על ההתנהגות שלך” במקום “אתה ילד רע” מאפשרות לילד לתקן את דרכיו מבלי לערער את תחושת הערך העצמי שלו.

5. הורה יקפיד על יחס הוגן ושוויוני בין כל ילדיו, גם אם נדרשות התאמות אישיות לכל ילד. הסברת השיקולים לילדים מאפשרת להם להבין שהגישה היא אכן הוגנת, גם אם לעתים אינה זהה.

6. בדומה למחנך שהוא “קברניט שלא עוזב עד אחרון הנוסעים”, ההורה החכם מחויב לטובת ילדו גם כשהדבר קשה או לא נוח. מחויבות זו מתבטאת בעמידה לצד הילד בעת משבר, בקשיים או באתגרים, גם כשהדבר דורש ויתור והקרבה.

7. הורה חכם מסוגל להודות בפני ילדיו כאשר טעה, להתנצל ולתקן. הודאה בטעות אינה מחלישה את סמכות ההורה, אלא מחזקת אותה דרך הדוגמה האישית.

יישום פרקטיקות אתיות אלו בבית מחזק את השפעתן במסגרת החינוכית ולהיפך. כאשר כל הצדדים – מחנכים והורים כאחד – פועלים מתוך מחויבות לערכים אתיים אלו, הם מעניקים לילדים דוגמה אישית וסביבה חינוכית בטוחה ומאפשרת צמיחה חינוכית.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט אתיקה – המפתח לאמון, לתחושת בטחון, וליצירת חינוך ״אמיתי״ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נוכחותו של הקב”ה מתאפשרת רק במרחב קדוש וטהור, וכאשר ישנו אדם טמא בתוך מחנה ישראל הוא פוגע בנוכחות ה’ בכל עם ישראל. לכן בטומאה חמורה כמו טומאת הצרעת, נדרש המצורע לשבת בדד מחוץ למחנה. מכאן גם נגזרת החובה להיטהר וכפי המבואר בפרשה באריכות, לכל טומאה ישנה סדר טהרה המתאים לה.

מושגי הטומאה והטהרה הם מושגים עמוקים ואפופי סוד, אך נראה שמאחר שכאמור הטהרה הכרחית לנוכחותו של הקב”ה, תהיה תועלת רבה בהבנה של המושגים הללו וחיבור אליהם גם ברובד הפשט, בעיקר בימינו שבהם הם נתפסים כסתומים משהו.

אם נתבונן באופני הטומאה השונים בפרשה ניווכח שבבסיסם עומד המתח בין החיים למוות. כל הטומאות עוסקות באופנים שונים של התנוונות וניוול של החיים מאבי אבות הטומאה שהוא המת עצמו ועד טומאות קלות יותר שגם בהן יש בחינה מסוימת של מוות.

כאשר האדם פוגש במוות הוא חש ניכור לחיים, החידלון וסופיות החיים מעמידים את החיים בצל ומוציאים מהם את טעמם, נוצרת התחושה שהחיים הם כצל עובר וכענן כלה וממילא הם חסרי משמעות.

במובן מסוים זו חוויה שיש לה ערך בכך שהיא מחדדת את ההבנה שהחיים בעולם הזה הם זמניים ואינם בעלי ערך מול החיים האלוקיים האינסופיים ולכן אמרו חז”ל שבכדי להתגבר על היצר יש לזכור את יום המיתה, אך אין זו התודעה הבסיסית איתה אנו נדרשים לחיות ביומיום ולהפך, המוות הוא סתירה למהותו של הקב”ה המכונה גם אלוקים חיים.

מטרת בריאת העולם היא להחדיר לתוך העולם הזה, הגשמי, את השפע האלוקי ובכך לחיותו, ולהפוך אותו לכלי המכיל את החיים האלוקיים, ולכן ברור אפוא שנוכחות ה’ מתגלה בחיוניות ובשמחת החיים, והמוות שעומד בסתירה לכך, דוחק את נוכחות ה’. זוהי מהותה של הטומאה אותה אנו נדרשים לטהר, כלומר ליצור מרחב של חיים והתפתחות ובכך לאפשר לשפע החיים האלוקי להתגלות בעולם.

הפוסט טומאה וטהרה – החיים והמוות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

על כך שואל רב יוסף שתי שאלות שנותרות בגמרא ללא מענה: “והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא, ועוד קרבן שבועה בעי איתויי”. כלומר, ראשית אין קורבן שבועת ביטוי על מזיד, ושנית – הקרבן כאן שונה מדיני קרבן שבועה. מכאן הגמרא ממשיכה לעניינים אחרים, כשאנו עומדים ותוהים, מה אכן התשובה – מדוע יולדת חייבת בקרבן?

בנוסף, שאלת הגמרא מביאה אותנו לשאלה גדולה יותר – מדוע רק לגבי יולדת התקשתה הגמרא מדוע היא מביאה קרבן? והלוא אף זב וזבה מביאים קרבן כפרה, וגם הם לא חטאו בדבר.

כשאנו מתבוננים בדיני הטומאה, אנו מוצאים שלא כל טמא חייב להביא קורבן. מי שנטמא למת או אכל נבלה ונטמא – אין קרבן בתהליך טהרתו. את חיוב הקרבן אנו מוצאים בטומאות היוצאות מהגוף שהן מעין מחלה: זב, זבה ומצורע.

טומאות אחרות שיוצאות מן הגוף, כגון שכ”ז או נדה אינן מחייבות בקרבן משום שהן חלק מהסדר הטבעי. אולם זוב הוא תהליך ניווני שבו ההפרשות היוצאות הן מעין תהליך ריקבון ומוות שעובר על הגוף. צרעת – הגם שאינה יוצאת מן הגוף – אף היא מחלה שבה הגוף מתנוון.

לטומאות מעין אלו אנו מוצאים יחס מיוחד בתורה. כל הטמאים ואפילו טמא מת, מותרים בכניסה להר הבית, מה שאין כן אלו. משכב ומושב שלהם נעשה אב הטומאה, כל מעיינותיהם הופכים לאב הטומאה, הם מטמאים בהיסט, ועוד.

מערכת הדינים המיוחדת להם הופכת אותם למורחקים מסביבתם. לא מיבעיא מצורע שנמצא מחוץ למחנה, אלא אף הם, הואיל ורוקם מטמא וכל היסט שלהם מטמא – בפועל הם מוכרחים לחיות במרחק מהציבור.

מי שעובר עליו דבר כזה, מרגיש שאין לו מקום בעולם. הוא נדחה מתוך קהל עדת ה’. על כן התורה מחייבת אותו כחלק מתהליך טהרתו להביא קרבן מיוחד שיאפשר את כניסתו למקדש. במקדש הוא יעשה חשבון נפש, יתרומם וישוב אל החיים.

נדה גם היא הייתה אמורה להיות בכלל, ולמה יצאת? משום שדם הנידות הוא חלק ממחזור החיים וסדריו. לכן, על אף שטומאתה קרובה בעניינה אליהם, לא חייבו בה קורבן. אך יולדת – כן. מצב הסכנה החריג שבו היא נתונה, מכניס אותה לגדר חולה שיש בה סכנה. כל איבריה מתפרקים כהגדרת הגמרא, ועל כן אובדן הדם נכלל בתוך קטגוריית הטומאות שהן חריגה מן הסדר הטבעי.

יחד עם זאת, הגמרא התקשתה מדוע יולדת צריכה להביא קרבן. בסופו של דבר זהו מאורע שמח. סלקא דעתך אמינא שהצד הטוב מאפיל על הצד הקשה והיא לא תצטרך להביא קרבן. אמנם, ר’ יוסף, שדחה את תשובת רשב”י, לא ראה צורך להציע תשובה חילופית. לדידו היא נשארה כמו זב זבה ומצורעת.

כפי הנראה, ר’ יוסף סבר שהגם שיש גם צד של שמחה בולט באירוע הלידה, מכל מקום הטומאה הכלולה בו מחייבת גם היא את היחס המיוחד לה, שכולל בין השאר קרבן.

משל למה הדבר דומה, לאדם או חברה בעל תכונות חיוביות, שיש לו גם חסרונות. ההתעלמות מצדדי החיסרון בגלל שבאופן כללי המצב טוב, היא שגיאה. כך גם ביחס ללידה. בני האדם נתקלים לעתים באירועים מורכבים בחייהם, אירועים שכוללים פנים של טוב ואושר לצד קושי וצער. התורה מלמדת שגם במקום שנראה שלם, לא למתוח קו אחיד של התייחסות חיובית, אלא להתייחס לכל צד וזווית במלוא מורכבותו.

הפוסט היחס המורכב ללידה ובכלל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הבנתי את המשמעות היטב, הייתי רק בת 6 אבל הבנתי… ואז אמרתי לאמא שלי: ‘אמא אל תורידי לי את הצמות, אני רוצה להיות סבון עם צמות’. זו הייתה שכנה טובה, 24 שנים חיינו זו לצד זו, וברגע האמת של חיים ומוות היא מבקשת את הצמות שלי”.

חשבתי לעצמי: איך תיתכן כזו בהמיות? כזה חוסר אנושיות? ילדה בת 6 ממתינה לרכבות המוות, והשכנה יוצאת עם מספריים לקחת לה את הצמות? התשובה לזה נמצאת בפרשת השבוע שלנו, וזהו סוד עוון המספר לשון הרע. כאשר חיים בני אדם יחדיו ומקיימים את העולם, ואחד מדבר על רעהו לשון הרע, עוונו חמור ביותר. אומרת לנו הגמרא מה הסיבה לכך:

“ואמר ריש לקיש מאי דכתיב: אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר להם: וכי מה יתרון לבעל הלשון?” (ערכין טו:)

ומסביר המהר”ל מפראג: “כי בעל לשון הרע הוא רע גמור עד שהוא רע לגמרי, שהוא נחשב כמו הנחש שהוא מזיק בלא הנאה. ודבר זה רע לגמרי, כי חיות רעות שנקראו חיות רעות כיון שהוא להנאתם לא נקרא זה רע לגמרי, כמו שנקרא בעל לשון הרע שיפעל רע שלא בשביל הנאה ודבר זה רע גמור”.

מי שמדבר לשון הרע עושה זאת אפילו לא להנאת עצמו, אלא כי הוא רע לגמרי. חיה רעה טורפת כי זה טבעה והיא אוכלת את טרפה, אבל הנחש – וכך גם המדבר לשון הרע – פועל לא מטעמי הישרדות אלא מתוך מבנה אישיותי שבמהותו רע.

הנחשים הללו יוצרים חיי חברה נטולי אינטרסים חברתיים. גם אינטרס חברתי היא מעלה ביצירת חיי חברה, אבל כשמגיעים אנשים שכל מהותם להשמיד ולהרוס בארסם, בלי תקווה ומטרה של בנייה – זה מה שהקב”ה אינו מסכים לחיות עמו בכפיפה אחת, אומרת הגמרא.

הכפרה למצורע היא להביא ציפור ולשחוט אותה במים חיים אל כלי, כאומר: מי שרצה לפגום בין בני האדם ראוי שלא יהיה בעולם, ותקומתו רק על ידי שיעניק חיים.

השנה וחצי האחרונה לימדה אותנו שיש רק דרך אחת לקיים את העולם: להעניק אהבה וחיים לכולם, להיות רגיש לצרכי האחר גם אם בעינינו זה לא בדיוק הדבר הנכון, להביא בנייה לעולם במקום חורבן. שלא נהיה כאותה שכנה גויה המבקשת את הצמות של האחר ברגע של כאבו… אלא כאותה ילדה קטנה שלימדה במסר עמוק את הכלל של “אל תחפש הנאות שלך באפר של היהודים”, כי גם באפר הם עדיין חיים, והם מעוררי תקומה גם בעת חורבן.

הפוסט “אני רוצה להיות סבון עם צמות” הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אז מדוע נוצרים שני עולמות?
הפיצול הפנימי אינו מתרחש בחלל ריק. ישנם מספר גורמים מרכזיים המובילים להתפתחותו:

1. המתבגר מחפש להגדיר את עצמו, לעתים דווקא בניגוד לערכי המשפחה והמסגרת החינוכית, כדברי חז”ל “אין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ”. הנער מחפש את המרחב בו לבו “חפץ” באמת, גם אם זה מנוגד לציפיות הסביבה.

2. החשש מתגובה שלילית ושיפוטיות של ההורים והמחנכים מוביל להסתרה. כשאין מרחב בטוח לשיתוף בקשיים ובהתמודדויות, נוצרת מוטיבציה להסתיר ולפצל.

3. הרצון העז להשתייך לקבוצת השווים מוביל לעתים קרובות להתנהגויות שאינן תואמות את ערכי הבית. הצורך בחברה כה עמוק עד שהנער מוכן לעיתים להסתכן ולסגת מבחינה ערכית ולהתנהג בניגוד לערכיו כדי להשתייך.

4. לעתים, הפיצול הוא מנגנון הגנה בהתמודדות עם קשיים, טראומות או חוויות מורכבות שהנער אינו יודע כיצד לעבד בדרכים בריאות יותר. שימו לב שבגלל סיבות רבות ומרתקות, לדעת חלק מהחוקרים, כמות הטראומות הלא מעובדות שנער או נערה חווים בגילאי ההתבגרות נמצאת במגמת עלייה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל חוסר בעיבוד יעיל.
ביניים: השלכותיו של הפיצול

הפיצול הפנימי גובה מחיר כבד מהמתבגר:
ניהול שני עולמות דורש אנרגיה נפשית עצומה, והצורך לזכור “איזו גרסה” להציג בכל רגע יוצר מתח תמידי.

הנער עלול לאבד את תחושת ה”אני” האמיתי שלו כשהוא חי בשני עולמות מנוגדים, ולא להצליח לגבש זהות מאוחדת ושלמה לקראת נישואין ובחירות משמעותיות בחיים.

הרגל ההסתרה וההצגה העצמית החלקית מקשה על יצירת יחסי אמון וקרבה אמיתיים, הן עם המבוגרים והן עם בני הגיל. מחנכים ונוער (בנים ובנות) מדווחים על תקשורת לא אפקטיבית הנובעת מן הסיבה הזו.

ככל שהפער בין העולמות גדל, הסיכון להתנהגויות קיצוניות יותר בעולם הנסתר גדל אף הוא, מתוך תחושת “אין לי מה להפסיד”, ו״אני פגום וחסר תקנה״.

זיהוי הפיצול – סימנים מעידים

למחנכים והורים חשוב להכיר סימנים שעשויים להעיד על פיצול פנימי: מעברים חדים בין התנהגויות שונות, לעתים באותו יום; הצהרות ערכיות שאינן תואמות את ההתנהגות בפועל; הימנעות משיתוף בפרטים על חברים, בילויים ופעילויות אחרי שעות הלימודים.

לעתים, הנער “מחליף דמות” באופן מילולי – יוצא מהבית בלבוש אחד ומחליף ללבוש אחר מחוץ לבית וכן התפרצויות כעס או הסתגרות כשנשאלות שאלות פשוטות על המתרחש בחייו.
אז מה עושים?

כמחנכים והורים, עלינו להתמודד עם תופעת הפיצול בחכמה ובעדינות:
עלינו להפריד בין “המישור הראשון” – הקשר האישי והרוחני של הנער, לבין “המישור השני” – כללי המסגרת. הנער צריך לדעת שיש נושאים שניתן לשתף בהם מבלי לחשוש מענישה מיידית או מ״פרסומי ניסא״.

חשוב לבנות יחסי אמון לטווח ארוך. על ההורים והמחנכים להיות שם עבור הנער גם ברגעי משבר.

יש להבחין בין גינוי התנהגות מסוכנת לבין גינוי הנער עצמו. הנער צריך לדעת שהוא עצמו מקובל ואהוב גם כשמעשיו אינם מקובלים.

לסייע לנער להתקרב בהדרגה לתחושת שלמות פנימית, ללא כפייה. השלמות אינה מושגת ביום אחד אלא בתהליך ארוך של בניית זהות, ממש כמו שעברנו בעצמנו.
המחנכים וההורים צריכים להציג מודל של אדם שלם (לא אומר מושלם). העיקר הוא להיות אמיתי ואותנטי.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט הפיצול הפנימי בקרב נוער – חיים בשני עולמות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לצד תיאור מות שני בני אהרן בהקריבם אש זרה אשר לא נצטוו, אנו קוראים בתורה על שריפת שעיר החטאת על ידי שני הבנים הנותרים. משה רבינו קצף על אלעזר ואיתמר שלא אכלו את בשר השעיר כאשר ציווה. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’?

ביום הגדול שבו השכינה החלה לשכון בישראל עשו הכהנים שני מעשים שלא נצטוו עליהם – האחד, יוזמה אישית של הקרבה, עליה נענשו בחומרה. והשני, שריפת בשר הקרבן הנאכל. בניגוד למעשה הראשון, שריפת השעיר מחמת האסון שהתרגש פתאום הייתה נכונה אף שסותרת לכאורה את הציווי. אלא שכך דן אהרן מעצמו, שאין טוב בעיני ה’ לאכול את הקודשים אלא מתוך שמחה, ומוטב שיישרפו ולא ייאכלו באנינות. הלכה זו, שנתעלמה ממשה רבנו עד שבא אהרן ודנה בהתאם למצב החדש שנוצר, הוטבה בעיני משה ונקבעה בתורה לדורות, שאע”פ שהכהן הגדול עובד ומקריב קרבנות בהיותו אונן, אין הוא רשאי לאכול קודשים באנינות.

משני המעשים הסמוכים הללו למדנו כי תורת אמת המיושמת במציאות אינה אלא זו שהאדם מציית לדבריה ציות מלא, אינו גורע ולא מוסיף מאומה, ובד בבד הוא קשוב היטב למציאות ההווה בעולם ובנפשו – האם הציווי הולם את המציאות הנוכחית? רק מתוך הקשבה מלאה לשני קטבים אלו – המצווה כמאמרה והמציאות ההווה – יכול האדם להגיע לאמיתה של תורה. רק אז השכינה שורה במעשה ידיו.

בסמוך למות בני אהרן מתייחד הדיבור אל אהרן ומצווהו: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ … וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו’. למדו מכאן חכמינו ז”ל שהשיכור אסור להורות (ולפי שהוראת התורה הייתה מצויה בעיקר אצל הכהנים, לכך הם שנצטוו על כך). ואמרו “שתה רביעית יין אל יורה”. ויש לשאול: הלא שתיית רביעית יין אינה מבלבלת דעתו של אדם עד כדי שיטעה בדבר הברור לו, ומדוע נאסר להורות הלכה הברורה לו בשל שתיית רביעית?

אכן הוראה של תורת אמת אינה נסמכת על ידע פשוט בלבד; היא נעשית מתוך הקשבה מלאה לתורה ולמציאות על כל מרכיביה. על המורה לראות בבהירות את השואל, את סביבתו ואת ההשלכות האפשריות. על כן הוראה מתוך עמעום בצלילות הדעת, המקהה את ההקשבה המלאה, יש בה משום זלזול באופיה של הוראת התורה.

הכותב הינו מחבר סדרת יוסף דעת על הש”ס ור”מ בישיבת משמר התורה

הפוסט הקשבה מלאה למצווה ולמציאות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ואף על פי כן, מששמע משה מפי אהרון את הסיבה לשריפת החטאת, נאמר – וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. וכמו שרש”י מביא על המקום: “הודה, ולא בוש לומר: לא שמעתי”.
חז”ל מעידים על ויכוח אחר שהתנהל בין בצלאל למשה על סדר בניית המשכן, וגם בו הודה בסוף משה לבצלאל.

נמצא שאפילו משה רבנו, הנביא שמדרגת נבואתו מעל לכל הנביאים, האיש שעלה למרום להוריד לנו את התורה – גם הוא יכול לטעות ואף הוא עשוי לשמוע סברה חדשה מקטן ממנו, ולהודות שכשרה בעיניו והוא חוזר בו מדעתו הראשונה.

זאת, למרות ש’ויאמינו במשה’ הוא עיקרון יסודי מאוד בתורתנו. אחד מי”ג עיקרי האמונה הוא להאמין שנבואת משה אמיתית ושהוא היה אב לכל הנביאים. מיציאת מצרים ולאורך כל המסע במדבר, יש ניסיונות חוזרים ונשנים מצד ה’ לחנך את ישראל לנקודה הזו של האמונה במשה, והרמב”ם אומר שזו הייתה אחת מהמטרות של מתן תורה – שיראו כל העם שה’ מדבר עם משה ויאמינו בו.

ואף על פי כן – אין התורה מקמצת בתיאורי הטעות של משה. היא מציבה אותו כנוזף וקוצף על אחרים, כשלאחר זמן מועט עמדתו מתבררת כשגויה והוא חוזר בו. לאמור, אמנם קול ה’ מדבר עם משה מבין שני הכרובים, אך אין אדם שאינו עלול לטעות.

ובהלכות סנהדרין מצינו שמתחילים מן הקטן, כדי שלא יבוש לומר את דעתו אחרי דעת הגדול. כלומר איננו יוצאים מנקודת הנחה שהגדול שבסנהדרין כבר חשב על הכול. יש אפשרות שהקטן שבסנהדרין ישמיע דעה חדשה שהגדול ירצה להתחשב בה.

הטעות אורבת אפילו לסנהדרין כולה, שהרי ישנו קרבן מיוחד הבא על טעות הסנהדרין שגרמה לחטא של כל עם ישראל. מכאן שאף הם אינם חסינים מן הטעות.

משום כך, לא היה מעולם בתולדות עם ישראל שאדם אחד, גדול ככל שיהיה, יקבע לבדו את הליכות והנהגות עם ישראל. שכן אין לך גדול ממשה, ואין לך מוסמכים כסנהדרין של שבעים ואחד, ואם הם יכולים לטעות – כל אדם יכול לטעות.

המושג אמונת חכמים, אין משמעותו שהחכם לא מסוגל לשגות. מהטעם הזה הנהיגו רבותינו את מועצת גדולי התורה, כדי שתישמע דעתם של חכמים שונים שישקפו נקודות מבט שונות, ו”מיני ומינך תסתיים שמעתתא”. הם הבינו שאם נכפיף את ההחלטות לדעה אחת בלבד, הטעות קרובה לבוא.

דבר ה’ אף פעם אינו נשמע מפי עמדה אחת בלעדית. הוא נשמע מפי משה, אך גם מפי אהרון שמתקן אותו. אב הנביאים מכריז מהו רצון ה’, ובצלאל משלים אותו. כך, בצירוף הצדדים השונים, כאשר קול כולם נשמע, מתברר ומתלבן מה הדבר הנכון והראוי לעשות.

הפוסט האם משה טועה? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כך ר’ יוחנן אמר על שיטת ר’ עקיבא כי ‘דור המדבר אין לו חלק לעולם הבא’ ו’עשרת השבטים לא עתידים לחזור’ כי רבי עקיבא ‘זנח את דרך החסידות שלו’, שכן רבי עקיבא עצמו דרש את הפסוקים שלא כפשוטם וקבע כי ‘ילדי הרשעים היהודים’ יזכו לעולם הבא.

הגמרא לאחר מכן מציגה שלושה מקראות שריש לקיש פירש באופן מצמצם, כך שלא כל בני ישראל יזכו לגאולה, ור’ יוחנן גער בו על הפירושים הללו ואמר לו ‘לא ניחא ליה למרייהו דאמרת הכי’, ופירש רש”י ‘אין הקב”ה רוצה שתהא דן את ישראל כל כך לכף חובה’.

הגמרא מספרת כי ויכוח דומה אירע בין רב לבין תלמידו רב כהנא. רב כהנא פירש את הפסוק “וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן” כפשוטו, או איך שהגמרא מכנה זאת ‘דברים ככתבן’, כלומר, רק מעטים מאוד יזכו לגאולה העתידית. אך רב גער בו ואמר לו כי “הקב”ה לא רוצה שתדון את ישראל לכף חובה” ולכן יש להוציא את הפסוק מפשוטו. ולפרש כי ‘בזכות אדם צדיק אחד בעיר, העיר כולה תינצל ותזכה לגאולה, ובזכות שני אנשים צדיקים במשפחה, המשפחה כולה תיגאל’.

אלא שהגמרא לא מסיימת בזה, היא מוסיפה אנקדוטה נוספת בין הרב לתלמיד, בין רב לרב כהנא, יום אחד רב ראה את תלמידו רב כהנא ‘חופף את ראשו ומעדן את עצמו’, כשהגיע רב כהנא ללמוד, גער בו רב ‘ולא תימצא בארץ החיים’, הגערה הובנה על ידי רב כהנא כקללה, כלומר, רב אומר לתלמידו ‘לא תזכה להיות בארץ החיים’, לא תזכה לעולם הבא. ורב השיב לו, כי לא מדובר בקללה אלא בקריאה של פסוק באיוב (כח יג) שם נאמר “והחכמה מאין תימצא? ואי זה מקום בינה? לא ידע אנוש ערכה, ולא תימצא בארץ החיים”. ומשמעות הפסוק היא “שהתורה לא תימצא במי שמחייה את עצמו עליה”, וכי יש להמית את עצמו באהלה של תורה, ולהיות מוכן להימנע מתענוגות לשם לימוד התורה.

על פני השטח, הדברים מתמיהים. הרי רב עצמו היה האמורא שנהג במידת רחמים ובחר לפרש את הפסוק בירמיהו באופן מקל שיביא את כל בני ישראל לגאולה ולעולם הבא? וכעת, כשמדובר בתלמידו רב כהנא הוא מאמץ פרשנות מחמירה של הפסוק באיוב (בפשוטו של מקרא הכוונה באיוב היא שלא ניתן לרכוש את החכמה אצל בעלי החיים, ש”ט) ואף קובע שאין לו חלק לעולם הבא (לפי רש”י לפחות, ש”ט).
יתרה מזו, אנו מכירים מפגש מפורסם אחר בין רב לרב כהנא כשהאחרון נכנס מתחת למיטתו של רב (ברכות סב.) והאחרון ראה כי רב ‘שח ושחק ועשה צרכיו’, וגם במסכת שבת (קנב.) רב נאנח [בפני רב כהנא] על כך שהזקנה מונעת מהאדם חלק מהנאות הגוף? ולמה הקפיד רב כל כך על הנאתו של רב כהנא?

ניתן להציע מספר תשובות המתיישבות על הלב ואינן סותרות האחת את השנייה. הראשונה: כי רב כעס על התענגות שנראית ככזו שבאה על חשבון הלימוד. הדבר נרמז בלשונו של רש”י שכתב כי ‘חפיפת הראש’ הייתה ‘בשעה שהיה לו ללמוד תורה’, ולכן, גם ניתן להבין את ההחמרה היתרה לעומת רוב בני ישראל, כי העדפת תענוגים על פני תורה במיוחד בקרב מי שעתיד להנהיג את הדור הבא היא בעלת פוטנציאל הרסני במיוחד.

האפשרות השנייה: ייתכן כי רב מנסה ללמד את רב כהנא בדרך נוספת כי יש לאמץ קריאה מיטיבה ומרחיבה בפרשנות הפסוקים, ורב רומז לרב כהנא, אם נקרא את המקראות בקריאה מחמירה, נוכל לשלול עולם הבא גם ממך.

ולסיום, ייתכן שרב מבחין בין ‘עם ישראל’ כולו, שבנוגע אליו יש לקרוא את הפסוקים בצורה של ‘לדון לכף זכות’, לבין קריאת הפסוקים בדרך מוסר עבור התלמידים והיחידים, שם יש לקרוא את הפסוקים באופן שיביא לידי שינוי ושיפור הדרכים.

הפוסט דרכים לגאולה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בתרבות העכשווית של “חיפוש משמעות”, חנויות הספרים ואולמות ההרצאות עמוסים לעייפה בתובנותיהם של מנטורים המפתחים שיטות העצמה ותפיסות מחודשות לחיים. במיוחד למול מי שמייחסים – מתוך בורות – את תורת הנסתר לשיטות אלו, רחמנא ליצלן, קשה לעתים להבחין בנקודות המנוגדות לרוח היהדות והעיסוק במזלות על פי תאריכים וכדומה חדר גם לציבור היהודי.

התורה הקדושה נוקטת זהירות מדוקדקת בכל משנת הקורבנות על מנת שלא יטעה איש לחשוב שיש כוח כלשהו לקורבנות עצמם. הרש”ר הירש חוזר ושונה עניין זה ומרים דגל אדום גבוה, על מנת שחלילה לא ניפול לרשת זו: “אולם שכינה לא נתגלתה מיד לאחר הקרבת הקרבן. אילו אירע כן, הייתה אמונת הבל אלילית יכולה לעלות על הדעת: כאילו יש סגולה מסתורית במעשי הקרבן, הפועלת בקסם מאגי על האל – ומביאה לידי התגלותו בכעין סיבתיות פיסית; והן זו אמונה שאיננה רחוקה מהכזב האלילי. אך לא כן הוא; כי האל היחיד, האישי והחופשי הבטיח ברצונו להתגלות לעם; והוא הבטיח כן לא בזכות הקרבן, אלא בזכות ההתמסרות המתבטאת בקרבן”.

עד כדי כך חששה התורה, הוא מדגיש, שהרי “כבר הוקרבו הקרבנות; וכבר בירך אהרן את העם, שיפרח כל רכושו החומרי והרוחני, ויושם בו שלום מאת ה’ – על־ידי ברכה ושמירה, חן ואור פנים; והן כל זה כאחד הוא תוצאה של הבטחת ‘ושכנתי בתוכם’. אך עדיין לא נתגלתה שכינה. אלא תחילה נכנסו משה ואהרן אל המקום, שהושלם עתה להיות אוהל מועד; שם הובטח לעם, שה’ ‘ייוועד לו’; והבטחה זו בוטאה על־פי ה’ על־ידי ארון, שולחן, מנורה ומזבח הקטורת במשכן הכרובים; וזה הרעיון המתבטא באלה: כל מקום שהתורה מוצאת לה מקום – ביציבות נאמנה ובחיים רעננים, כל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה – עד שכלל כל החיים עולים בריח ניחוח לה’ – שם יורדים הכרובים מאת ה’, ושכינה מתגלה בברכה ובשמירה”.

משה ואהרן מנצלים את המומנט המיוחד הזה כדי להעביר מסר לדורות: “משנתמלא ליבם ברעיון אוהל מועד, חזרו ויצאו אל העם ובירכו אותו ברוח זו; הווה אומר: איחלו לעם, שרעיון אוהל מועד יתגשם בהם ועל ידם; ואכן הוא התגשם: וירא כבוד ה’ אל – כל – העם וגו’!”.

אין כוח לקרבן עצמו. יש כוח אלוקי שפועל בהתאם למסירות נפשו של מקריב הקרבן, וגם הוא תלוי ביציבות נאמנה ובחיים רעננים. כל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה – עד שכלל כל החיים עולים בריח ניחוח לה’ – שם יורדים הכרובים מאת ה’, ושכינה מתגלה בברכה ובשמירה. רק מי שמקדיש את חייו לתורה ברעננות ונאמנות יכול לפעול אצל ה’ יתברך.

אולי לא זכינו במקדש עדיין (בתפילה שעד שמילים אלו יודפסו יהיו לא רלוונטיות כבר בעזרת ה’ יתברך), אבל יש לנו יכולת לפעול גם בגלות. לא על ידי קלפים וכוחות של מזלות, אלא על ידי מסירות נפשנו הרעננה לחיי תורה נאמנים – הם אלו שיפעלו בדיוק אותו הדבר.

הפוסט מיסטיקה לעומת עבודת הקורבנות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. מקור השאלות שבהגדה הוא בשלוש שאלות שמצינו בתורה. הראשונה, על קדושת הבכורה – “מה זאת”; השנייה, על קרבן פסח – “מה העבודה הזאת לכם”; והשלישית, על כל התורה כולה – “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה’ אלוקינו אתכם”.
השאלה השלישית כללית ואינה קשורה דווקא לפסח. בעל ההגדה שם אותה בפי הבן החכם, והתשובה עליה היא: “אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”.
באופן מפתיע, כשאנו מתבוננים בתורה אנו מוצאים תשובה שונה בתכלית: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה… וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה’ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים…
במבט ראשון, התשובה היא: הכרת הטוב. ה’ הוציא אותנו ממצרים ועל כן אנחנו צריכים לעשות את אשר ציווה עלינו. אך זוהי תשובה חסרה. הבן החכם שואל ‘מה העדות’ בניסיון להבין מה התוכן הפנימי של כל המצוות. גם אם ביססנו את החובה, לא השבנו על שאלת התוכן והטעם.
התשובה טמונה במילים ‘ליראה את ה’ אלוקינו’. תכלית כל המצוות היא יראת ה’. (המשך הפסוק, ‘לטוב לנו כל הימים’, אינו עניין נפרד, שהרי אין שם וי”ו החיבור ולא נאמר ‘ולטוב לנו כל הימים’, אלא הכוונה היא שיראת ה’ היא לטוב לנו כל הימים.)
וכך הוא מהלך הפסוקים: הקב”ה בחר בנו מכל העמים והוציא אותנו ממצרים בניסים גדולים כדי לתת לנו את הארץ. אם כן, לשם מה הוא הוסיף עלינו את עול המצוות? התשובה היא: כדי שנירא מפניו. זהו הטעם הכללי של כל המצוות. גם אם אתה, הבן החכם, אינך מבין את טעמה הפרטי של כל מצווה ומצווה – יש בידיך את הידיעה הכללית שתכלית המצוות הן שישראל ייראו את ה’.
חכמי ישראל כתבו כמה וכמה חיבורים שעניינם לתת טעם ופשר למצוות התורה, והם הלכו בדרכים שונות מאוד זה מזה. כי באמת אין טעמי המצוות אלא תוספת ומתיקות נלווה לקיום המצווה, אך עיקרן של מצוות הן ‘ליראה’.
כמובן, אין הכוונה כאן ליראת העונש, אלא ליראה כזו שהיא ‘לטוב לנו’. יראת הרוממות. כמו אדם הניצב בפני מלך ומתנהל בנכבדות, לא מפני החשש מעונש אלא משום שהמעמד מחייב. כך ישראל שיוצאים ממצרים ונעשים לעם ה’ – מקבלים עדות, חוקים ומשפטים כדי שבכל עת יהיו עם עומדים לפני המלך.
כך פותח הרמ”א את חלק אורח חיים: “שויתי ה’ לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים”. אצל היהודי, כל תנועה ועסק היא כעומד לפני המלך.
ועל ידי ריבוי המצוות, האדם ירא מה’ וטוב לו *כל הימים*. בכל דרכיך דעהו – אין רגע ואין פינה בחיים שאין בהם עמידה לפני ה’.
מעתה בין נבין את תשובתנו בהגדה של פסח לבן החכם. ‘אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן’. הטעם העמוק של המצוות, אותו מבקש הבן להבין, טמון בעצם קבלת עול ההלכה על ריבוי פרטיה. הדינים הרבים המקיפים את כל תחומי החיים – ובאופן מיוחד את חג הפסח שבתוכו אנו מצויים – הם הם סוד טעם העדות והחוקים, כדי שכל זווית בחיינו תהיה מתוך עמידה לפני ה’.

הפוסט מהי תכלית המצוות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אז בואו נתחיל עם בשורה טובה: הדור שלנו נמצא בנקודת מפנה היסטורית. אנחנו הדור שיכול לקחת את האכפתיות העמוקה והמסירות האינסופית של הדור הקודם, ולשלב אותה עם הידע, הכלים והגישות היעילות שיש לנו היום. אנחנו יכולים ליצור משהו חדש-ישן ומאוזן – חינוך שהוא גם חם וגם חכם, גם אכפתי וגם מקצועי, ובעיקר יהודי ושורשי כי נקודת המוצא היא ״חנוך לנער על פי דרכו״.

טור זה לא בא להאשים מישהו. הדור הקודם, שזכויותיו רבות, חינך מתוך אכפתיות עמוקה ורצון אמיתי להצמיח ילדים ישרים, ערכיים ומצליחים. הם השקיעו את כל כולם בחינוך שלנו, לעיתים תוך הקרבה אישית עצומה. הם עשו זאת עם הכלים שהיו להם – כלים שהיום אנחנו מבינים שהיו מוגבלים ולעיתים אף מזיקים. ההבנה של התפתחות רגשית הייתה מצומצמת, והתפיסה הרווחת הייתה שמשמעת נוקשה, כולל ענישה גופנית שכיום אינה מקובלת כלל, היא הדרך היחידה והנכונה להציב גבולות.

הם התקשו להביע רגשות ולתקשר באופן פתוח, וחששו שהכלה רגשית תוביל לפינוק. למרות האהבה העצומה שהייתה שם – הם לא תמיד ידעו איך להביע אותה, וחלק מהתוצאות היו קשות: נשירה משמעותית ממסגרות חינוך, ניתוק מדרך התורה של אחוזים גדולים מבני הדור הזה, וצלקות רגשיות שרבים מאיתנו עדיין מתמודדים איתן בהקשר לערכים יהודיים דתיים כמו תפילה, ובעיקר בקשר בינינו לבין הורינו שנפגע או נהרס בגיל ההתבגרות.

הקריאה שלי כאן, כאיש מהדור הצעיר היא שהיום יש לנו את הזכות והאחריות ליצור שינוי, והשינוי הזה הכרחי כי כמו שהדור שלנו שונה מאוד מהדור הקודם, כך גם ילדינו שונים מאיתנו. הילדים של היום חשופים לאתגרים חדשים ומורכבים, והם זקוקים לכלים אחרים כדי להתמודד איתם.

אנחנו רואים את זה בכל תחום, ובמיוחד בחינוך לתורה ומצוות. במקום להעיר ילד בצעקות לתפילה ולגרום לו לשנוא את בית הכנסת, אנחנו יכולים וצריכים ליצור חוויה חיובית סביב התפילה. במקום להפוך כל שיחה על יהדות למקור של מתח ועצבים, אנחנו יכולים לבנות שיח פתוח ומחבר על אמונה וערכים. אנחנו יכולים להציב גבולות ברורים מתוך חיבור ואהבה, להקשיב באמת לרגשות של הילדים שלנו, ולתת מקום לקושי בלי לוותר על עקרונות. אנחנו יכולים לבנות תקשורת פתוחה ומצמיחה ולהשתמש בכלים חינוכיים מתקדמים שלא היו זמינים להורים שלנו.

זה משתלם – פעמיים

כשאנחנו מחנכים את ילדינו באופן בריא ו״בדרכי נועם״, קורה דבר מופלא: אנחנו מרפאים גם את עצמנו. כל פעם שאנחנו מקשיבים לילד שלנו במקום שבו לא זכינו להקשבה, כל פעם שאנחנו מכילים רגשות קשים במקום לבטל אותם, כשאנחנו נותנים חיבוק במקום ביקורת ומאפשרים דיאלוג במקום לדרוש ציות עיוור – אנחנו לא רק בונים עתיד טוב יותר לילדינו, אנחנו גם מרפאים את הילד הפנימי שבתוכנו.

היום יש לנו הבנה מעמיקה של שלבי ההתפתחות של ילדים, אנחנו יודעים כיצד לפתח אינטליגנציה רגשית ודחיית סיפוקים, ואנחנו גם שולטים בכלים חינוכיים שמאפשרים להציב גבולות מתוך קשר הדוק וחיובי. אנחנו יודעים יותר על התפתחות המוח והשפעתה על ההתנהגות בילדות ובהתבגרות, ויש לנו כלים ליצירת דיאלוג משמעותי עם ילדינו בנושאים ערכיים.

זהו מסע של צמיחה משותפת – שלנו ושל ילדינו. כשאנחנו מתמודדים עם אתגר חינוכי, חשוב שנזכור שאיננו לבד במסע הזה. מותר להתלבט, מותר להתייעץ, ויש היום המון מקורות תמיכה וידע שיכולים לעזור לנו בדרך. כל צעד קטן שאנחנו עושים בכיוון הנכון משפיע לדורות.

הדור שלנו הוא דור של גשר – בין החינוך הישן לחדש, בין הנוקשות לגמישות, בין השתיקה לדיבור. אנחנו יכולים לקחת את כל הטוב שקיבלנו, להוסיף עליו את החכמה והכלים החדשים, וליצור משהו שלם ומאוזן יותר. כשאנחנו מרגישים את הכאב של הילדים שהיינו, חשוב שנזכור: הריפוי הגדול ביותר מגיע דרך היכולת שלנו להעניק לילדינו את החינוך שהיינו רוצים לקבל. כך אנחנו יוצרים תיקון שנמשך לדורות הבאים, ומוצאים בתוך התהליך גם שלווה ונחמה לעצמנו.

הבחירה שלנו להיות הורים אחרים, להקשיב, להכיל, לחבק – היא בחירה אמיצה ומרפאת, וזו, אולי, המתנה הגדולה ביותר שנוכל להעניק – לילדינו ולעצמנו.
בהצלחה!
שניאור

הפוסט לרפא את עצמנו דרך חינוך הילדים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הרש”ר הירש חש במצוקתו של האב הזה, וכך הוא מפנה את דבריו אליו: “לכן על האב היהודי להציב את עצמו בתקיפות ובהכרה מלאה על יסודות רוח ההלכה היהודית, עליו להדריך לא רק את בנו החכם לידע ולהבין נכון, אלא שבנחישותו הנחרצת והמשמחת בקיום מצוות ה’ הוא יחלוק גם עם בנו שאינו מתנהג כיהודי את ניסיונו האישי, אשר רק הוא יכול להשיבו ליהדות ביום מן הימים”.

אבא יקר, אל תתעלם, אל תדחיק. יש לבן שלך תקווה גדולה. הבן שלך זקוק לדמות שתסביר לו בנחישות נחרצת ומשמחת את קיום מצוות ה’. הבן שלך רוצה לשמוע על עולמך הפנימי, הפחות חשוף, זה שאתה אולי מסתיר תמיד. אם רק תלמד לפתוח את תוכן ליבך לבנך זה, הוא יוכל לשוב ליהדות ביום מן הימים.

על דרך הדרוש, ניתן להסביר מדוע מיד אחרי ארבעת הבנים מובא בהגדה של פסח: “מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ”. כל עם ישראל בתחילה נקראו על שם אבותינו שהיו עובדי עבודה זרה, אבל ברגע שהתרחש “ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו” – ברגע שיש מעשה של התקרבות – אז גם העבודה זרה הופכת לנחלת העבר.

המשנה בסוף מסכת עדויות אומרת: “וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג-כד): ‘הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ’ וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם’.” וביאר בתוספות יום טוב: “וחכמים אומרים לעשות שלום בעולם, כלומר לעשות שלום לישראל מן האומות. ולבשר אותם על ביאת הגואל. וזה יום אחד לפני ביאת המשיח. והיינו דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה’ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים. ולב בנים על אבותם. כלומר לב האבות והבנים אשר נפל בם מורך מפחד. וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם. ישיב אותו היום לגבורתו. וישיבו אלה את אלה. ויתנחמו זה בזה. אמן. וכן יהא בימינו”.

הגאולה הגדולה תהיה היכולת לחבר בין בנים לאבות – היכולת לעשות מעשה של “ועכשיו קרבנו”. זוהי התקרבות של ממש, חיבור של עולמות פנימיים ללא גינוני כבוד, מתוך רצון אמיתי להיות מאוחדים.
במאמר מרתק של הרב יונתן זקס זצ”ל “רשע מה הוא אומר”, מסיים הרב את דבריו במילים הבאות: “מנין הכנות הזאת? הידיעה שבלעדיה ‘אילו היה שם לא היה נגאל’. אין הורה הרוצה שבנו לא ייגאל, לכן להיות הורה פירושו לרצות לקחת את ילדך וללכת אתו יד ביד במסע היהודי, להראות שאנחנו מוכנים לחיות באמונתנו – זו שאנו רוצים שהוא ימשיך לחיות בה. על פי קריאה זו, הבן הרשע אינו אלא מבולבל, ואנחנו, הוריו, אחראים לבלבול הזה. כדי לשים קץ לבלבול עלינו לשים קץ תחילה לבלבול שלנו בכך שנשאל את עצמנו, מעומק ההכרה העצמית, מה פירושה של יהדות בעינינו”.

אין צורך להמתין לבואו של אליהו הנביא כדי לחבר אבות ובנים. בידינו הדבר ליצור חיבורים עמוקים, פנימיים וכנים עם בנינו, כי זה ורק זה, יבנה את החוסן האמוני שעמו אנו צועדים מיציאת מצרים ועד לרגע זה.

הפוסט להקשיב ללב המתריס הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ניתן בפשטות להבין את הדיוק בכל דבר כתוצאה מהקפדה הלכתית שגרתית על כל מצווה ומצווה ממצוות הסדר, אך נראה שהבנה כזאת מחמיצה את עומק העניין וכמו שמלמד שמו של הלילה “ליל הסדר”, כלומר משמעותה של כל מצווה נובעת מהיותה נטועה בתוך ‘סדר’, כשכל המצוות יחדיו על כל דקדוקיהן יוצרות את המשמעות המבוקשת בלילה הראשון של פסח.

יש להבין אם כן מהו חוט השני העובר בין כל מצוות ליל הסדר. נראה שהמבוקש הוא ‘סיפור יציאת מצרים’. ליל הסדר הוא אירוע שבו אנו מספרים ונזכרים במה שקרה לעם ישראל ביציאת מצרים כשכל מצוות הסדר תומכות ומעצימות את הסיפור וכמו שדורשים חז”ל, דרשה אותה אנו לומדים בהגדה של פסח: “והגדת לבנך שומע אני מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”.

כלומר, המצה והמרור הם חלק מסיפור יציאת מצרים העובר מאב לבן במשך דורי דורות וכך גם כל מצוות הסדר. כך הסיפור הופך לחווייתי כשיש בו מובן של המחזה ממשית של מה שקרה ביציאת מצרים.
הסיבה שבגינה סיפור יציאת מצרים נעשה באופן כזה איננה רק כדי שהסיפור יהיה חי יותר, אלא הדברים קשורים בהבנה עמוקה של משמעותה של יציאת מצרים וממילא של זכירתה. גאולת עם ישראל ממצרים איננה רק נס הצלה וממילא סיפור היציאה איננו רק בבחינת שבח והודאה לה’, יציאת מצרים היא רגע כריתת הברית בין עם ישראל לקב”ה, והוא הרגע שבו נוצר עם ישראל כעם.

לכריתת הברית היו שותפים שני הצדדים, הקב”ה שבחר בעם ישראל להיות לו לעם סגולה ולייחד אותם מכל העמים, ועם ישראל שבחר להיענות לקריאה ולצאת לארץ לא זרועה מתוך מטרה להיות עם ה’ ולהקים ממלכת כהנים וגוי קדוש.

מטרת ליל הסדר איננה רק היזכרות או הודאה על הניסים אלא היא אפוא חזרה לרגע של כריתת הברית על מנת לחדש אותה ולחזק אותה, להיענות מחדש לקריאה של הקב”ה ולזכות מחדש בבחירתו. לכן מכוונות מצוות הסדר להחזיר אותנו באופן חי ממש עד כמה שניתן אל אותם רגעים, בכדי שנוכל לחזור ולחדש את הברית שלנו כעם ישראל עם הקב”ה.

הכותב הינו ר”מ בישיבת המתיבתא תורה ודעת

הפוסט ברית מחודשת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.