הנה רעיון נוקב שכותב האדמו”ר רבי פנחס מנחם יוסטמן מפילץ, בעל “שפתי צדיק”, בהקשר לפסוק הנזכר “ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה” (במקום נוסף הוא כותב זאת בהקשר למצוות “משלוח מנות”). הוא מביא את הדברים (במאמריו על פורים) בשם זקנו בעל חידושי הרי”מ. אכתוב את תמצית דבריו במילים שלי:

לכל אדם יש איזו מציאת חן (בלשונו: “ניצוץ חן” או “נדנוד חן”) בעיני הקב”ה, ולמעשה – זוהי זכות הקיום שלו בעולם. כלומר, הקב”ה רואה בו איזה משהו שמוצא חן בעיניו, ומשום כך מחיה ומקיים אותו. אבל – וכאן אולי החידוש – האדם לרוב טועה בזה, ואינו מכיר את נקודת מציאת החן שלו. על פי רוב, הדברים שהאדם חושב שהם הסיבה לכך שהוא מוצא חן בעיני הקב”ה – הם דווקא לא הסיבה האמיתית של מציאת החן שלו. האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב.

במקום אחר מביא ה”שפתי צדיק” סיפור על החידושי הרי”מ, שמתכתב עם הדברים:
“פעם אחת בא זקני מו”ר ז”ל לשלחן הטהור והיה מלא שמחה ואמר זה הלשון: עתה אני בשמחה עצומה שנודע לי ברור שאני קלאק [=אדם ריקני], אם כן הכל בא במתנת חנם, דכתיב ‘יאר ד’ פניו אליך ויחנך’, זאת היא הארת פנים – שידע שהכל בא לו במתנת חינם…”.

והנה קטע נפלא שכותב ה”שם משמואל” בשם הרבי מוורקא, על הפסוק “ויחן שם ישראל נגד ההר” ודרשת חז”ל “כאיש אחד בלב אחד”:
“…פירש הרה”ק מהר”י זצללה”ה מווארקא שלשון ויחן הוא נשיאת חן, היינו אף שכל אדם דרכו לפי שורש נשמתו ישר בעיניו, מכל מקום מצא גם דרך חברו חן לפניו, ועל כן היו כאיש אחד בלב אחד…” (וישלח תרע”ו).

אולי צריך להכיר ב”היסח הדעת” שדרכו באה המציאה. לדעת לחפש את נקודת היופי אצל השני לא בדרך חיפוש ומדידה של פרמטרים אובייקטיביים, הישגים, כשרונות וכדומה, אלא כאפשרות של עין טובה, ומתנת חינם של אהבה שאני מעניק לו.

ומאידך, ביני לבין עצמי, להיפתח לאפשרות להיות אהוּב – לא בגלל משהו מיוחד שעשיתי או ‘מישהו’ שאני, או כי “מגיע לי”, אלא מתוך שמחה והודיה על מתנת חינם של ידידות ועין טובה.
יה”ר שנזכה למצוא נקודות חן נסתרות ופלאיות – אצלנו ואצל חברינו.

הכותב הינו מלמד מחשבת ישראל בישיבת ‘המתיבתא – תורה ודעת’

הפוסט איך מוצאים חן? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מה היה השיקול של מרדכי, מדוע רוב הסנהדרין כן הסכימו עימו ומה סברו מקצת החולקים?

מרדכי מתמנה למשנה למלך אחשוורוש – מלך רשע ששנא את היהודים אף יותר מהמן (אסתר רבה ז, כ). ההתחברות לרשע צריכה נימוק. לשם מה להיות שותף בשלטונו של רשע ולתת לו לגיטימיות. אולם רוב חכמי ישראל תומכים במהלך. כדי להציל את היהודים מהגזירות העתידית, כדאי הוא הדבר, למרות המחיר של התחברות לרשע. מפור המן נחלצנו בעור שינינו, אין לדעת כיצד הדברים יתפתחו בעתיד, ושליחת ציר לבית המלוכה היא ערובה לבאות.

בכך נבין תוספת מעניינת שהגמרא שם במסכת מגילה מסיקה מפרשיית מרדכי היהודי: “גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות”. את זאת לומדת הגמרא מהעובדה שבתחילה, בספר עזרא, נמנה מרדכי רביעי ברשימת העולים מבבל, ואילו בספר נחמיה הוא נדחה ברשימה ונמנה חמישי.

על איזו הצלת נפשות מדברת הגמרא? הרי פיקוח נפש ודאי דוחה את כל התורה כולה, והלכה פסוקה היא שאף תלמוד תורה נדחה מפניו. ברור שהכוונה היא להצלת הנפשות מן הסוג שמרדכי דאג לו בהתחברו לאחשוורוש, כלומר הצלה עתידית, לא קונקרטית.

אבל כאן צריך לעצור ולשאול, אם גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, מדוע בטל מרדכי מתלמודו ובחר בהצלת נפשות. ואם נאמר שנהג שלא כשורה והגמרא מותחת עליו ביקורת – מדוע הסכימו עימו רוב הסנהדרין? ומאידך, אם מעשהו רצוי וראוי, מפני מה באמת נדחה שמו בדרגת החשיבות של עולי בבל?

התשובה היא שלעתים אדם עושה בדיוק את מה שמוטל עליו, ועדיין מעשהו כרוך במחירים. מרדכי היהודי בטל מתלמודו כדין. הוא עשה זאת כדי להציל נפשות וההלכה הפסוקה בסנהדרין היא שבדיוק כך עליו לנהוג. זה תפקידו. אך למרות שהוא פועל נכון, הוא כבר אינו אותה דמות של תלמיד חכם שעסוק בתורה בלבד. הוא גם משנה למלך פרס. זהו עיסוק בעייתי, שאמנם נבע מכורח המציאות ונעשה אך ורק על מנת לדאוג לעם ישראל, אך סוף סוף הוא כרוך באיבוד מדרגת התלמיד חכם העוסק בתורה בלבד.

כדי לחדד את החידוש נבהיר שאם מרדכי היהודי היה בוחר אחרת והיה מעדיף תלמוד תורה על פני הצלת נפשות, הוא היה חוטא לתפקידו. רוב הסנהדרין היו מכריעים שהוא נטה מרצון ה’. אם כן, הכרעת הגמרא ‘גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות’ אינה הוראה להעדיף תלמוד תורה. במצב מעין זה שעמד בו מרדכי יש להכריע לטובת הצלת נפשות, אף שמדרגת תלמוד תורה גדולה ממנה.

דוגמה לדבר היא ההלכה שכהן נטמא לאביו ולאימו. הוא חייב לעשות זאת וזוהי עבודת ה’ הדרושה ממנו. יחד עם זאת, הוא אינו יכול להקריב והוא טמא. העובדה שהוא עושה כדין ונטמא אינה אומרת שאין לכך מחירים. הוא אמנם עושה את רצון ה’, ואסור לו לנהוג אחרת, אך עשיית רצון ה’ כוללת גם רכיב של ריחוק מהעבודה.

מעמדו של מרדכי ירד בקרב עולי בבל. במקום להימנות רביעי הוא נמנה חמישי, כי סוף סוף תלמוד תורה בטהרתו גדול יותר, והוא שילם את המחיר הזה כדי לעשות את מה שה’ רצה ממנו באותה עת – הצלת נפשות.

כך פועל עובד ה’. אין לפניו אלא רצונו של מקום, גם במחיר ויתור על מדרגתו המיוחדת.

הפוסט תלמוד תורה או הצלת נפשות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על מחצית השקל, שבו כל אחד מישראל תורם תרומה שווה, ללא הבדל בין עשיר לעני. המפרשים מבארים שלשון הפסוק “כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות ל, יב) מכוונת להרמת ראשו של עם ישראל, לתת להם תודעה של גובה, אחריות ומשמעות. הכסף שהם נותנים אינו רק צדקה, אלא השתתפות פעילה בכלל ישראל, חיבור לתפקידם בעולמו של הקב”ה.

בפורים, לעומת זאת, יש מצווה “עד דלא ידע”, שמזמינה אותנו לכאורה לאבד שליטה, להגיע למקום שבו איננו מבדילים בין “ארור המן” ל”ברוך מרדכי”. כיצד זה משתלב עם רעיון נשיאת הראש? הסוד של פורים טמון בהבנה שהשמחה האמיתית אינה בריחה מהמציאות, אלא חיבור אליה ממקום גבוה יותר. כשאדם שותה יין מתוך שמחת מצווה, הוא אינו “מאבד את הראש” אלא משתחרר מהמגבלות של השכל הקר, שמנסה להבין הכול בהיגיון צר. דווקא בפורים, כאשר העולם נראה הפוך כמו בימי המן ואחשוורוש, אנו למדים שאפילו ההסתרה היא חלק מהנהגת ה’.

השבוע, בכ’ אדר, יחול יום פטירתו של סבי, מרן הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, שהיה מגדולי פוסקי הדור האחרון. הוא היה אדם שכולו “ראש” – ראש המחובר לאמת, לחסד ולמחשבה צלולה ועמוקה. כבר בגיל 25 פרץ לעולם התורה עם חידושיו החדשניים בהלכות חשמל ובמצוות התלויות בארץ. עד יום הסתלקותו היה פוסק הלכה בכל מהותו, לצד היותו ראש ישיבה לאלפי תלמידים. ניחן ביכולת לראות את התמונה המלאה באופן בריא, ופסק את פסיקותיו ללא מורא, תוך שמירה על רגישות וכבוד לכל אדם. היותו אדם גדול וראש אלפי ישראל לא מנע ממנו לכבד גם את הקטנים ולעסוק בצרכיהם.

פרשת “כי תשא” החלה בפורים מכניסה אותנו לדיון: לאיזה גובה אנחנו מסוגלים להתרומם? כמה גבוה מעל הקרקע אנחנו יכולים להתעלות? ושם, כשאנו נמצאים בנקודת השיא, נכנס היין שמשחרר אותנו מכבלי העולם הזה ומאפשר לנו לרחף גבוה, לחוות את האפשרות להתרומם אל על.

דווקא בפורים, כאשר אנו מצווים להיכנס למצב של “עד דלא ידע”, זהו זמן מצוין לבדוק האם הראש שלנו נמצא במקום הנכון. האם אנו מאבדים את הראש לשווא, או שמא אנו מנצלים את השחרור הזה כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר של אמונה ושמחה? דמותו של הגרש”ז אויערבאך זצ”ל מלמדת אותנו כיצד “להחזיק ראש” באמת – להיות מלאי שמחה, אך גם מחוברים לעומק התורה ולמציאות – “כי תשא את ראש”!

יהי רצון שנזכה לשמחה אמיתית בפורים, שמחה שמרוממת ומכוונת את הראש למקום הנכון!

הפוסט לאבד את הראש או לשים אותו במקום? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.