עמידה על משמעותה העמוקה של ה”קדושה” יבהיר לנו שמושג הקדושה הינו רחב ביותר. שורש “קדש” על הטיותיו השונות מופיע בתנ”ך מאות פעמים. מקובל להניח שהפירוש למילה ‘קדוש” הינו מופרש, נבדל, נפרד ונשגב. הקדושה של הקב”ה, מקור הקדושה, הינה אפוא לפי זה נבדלות ונשגבות מוחלטת, טרנסצנדנטיות.

ברצוני להציג בדברים הבאים עמדה כמעט הפוכה לחלוטין. במסה רחבת היקף (בספר ‘מאמרים על יסודות היהדות’), מנתח הרב אליעזר ברקוביץ, אחד ההוגים היהודים המקוריים בעת האחרונה, את המושג “קדושה” על שלל היבטיו. הרב ברקוביץ מנתח את הופעותיה של המילה “קדוש” בתנ”ך ביחס לקב”ה, ומתוך כך מסיק שאין היא מורה על ריחוק ונבדלות, אלא אדרבה על היותו של הקב”ה קרוב לקוראיו.

ההקשר שעולה על פי רוב מהמושג “קדוש” ביחס לקב”ה, הינו של א-ל השוכן בקרב ברואיו ומתעניין בהם. במיוחד הדברים באים לידי ביטוי באזכורים בנביא ישעיהו בו מופיע פעמים מספר המונח “קדוש ישראל”, כלומר “קרוב לישראל”. ניתן ללמוד למשל על תפיסה זו בפסוק (ישעיהו נז, טו): “מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”.

בלשונו של הרב ברקוביץ: ‘קדוש ונורא מבטאים שתי תכונות שונות והפוכות על א-להים, כקדוש הוא נגיש, קרוב, הוא טרנסצנדנטי ובה בעת אימננטי’. בפרשת קרח (במדבר טז, ה) נאמר: “בקר וידע ה’ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו”, כרוכים כאן יחדיו המושגים קירבה/בחירה/קדושה.

הקדושה של האדם היא אפוא לפי זה קרבת אלוקים ולא פרישות לשם עצמה. התביעה של התורה “קדושים תהיו” איננה ניתוק ופרישות מענייני העולם הזה לחלוטין, להיפך היא מבטאת יותר עניינים של חמלה וקירבה. בקשת הקדושה הינה בקשת קרבת אלוקים ושאיפה למלאות רצונו של הקב”ה בכל תחום – בין בתחום הנקרא דתי ובין בתחום החברתי.

לא פלא אפוא שאנו מוצאים כרוכים ובאים יחדיו בפרשה זו מצוות שבין אדם למקום יחד עם מצוות שבין אדם לחברו. הקדושה איננה מיוחדת לפרישות הדתית, אלא הינה התקרבות לקב”ה מתוך מחויבות לכלל מצוותיו.

אסיים את דבריי בדברי הירושלמי (ברכות ט, א): עבודה זרה נראית קרובה ואינה אלא רחוקה… אבל הקדוש ברוך הוא נראה רחוק ואין קרוב ממנו.

הכותב הינו ר”מ בישיבת משמר התורה

הפוסט על הקדושה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

למעשה האיסור על אכילת דם נאמר כבר לבני נח. “אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו”. חכמים דרשוהו על אבר מן החי, אך בפשוטו, וכפי שכתב האבן עזרא שם, הכוונה היא לאיסור דם. ואכן, הלשון שם קרובה ללשון פרשתנו: “כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא”.

בפרשת נח ההקשר הוא ההיתר שניתן אחר המבול לאכול בעלי חיים. לאמור, אמנם נמסרו בעלי החיים לידי האדם, אך ההיתר הוא לאכול בשר, לא דם. כלומר את החיים עצמם, שהם הנפש הפועמת בבשר בצורת דם, אין לאכול. הדבר מובא שם יחד עם אזהרות נמרצות לבני נח שלא יהרגו זה את זה, ומכאן שיסוד האיסור לאכול דם הוא היחס החשוב שיש לייחס לחיים.

בפרשתנו התורה מטעימה את האיסור במה שנראה כטעם נפרד: “ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם”, אך האמת היא שזה איננו טעם שונה ממה שנאמר קודם לכן “כי נפש הבשר בדם היא”, אלא הכול עניין אחד. זריקת הדם מכפרת על האדם משום הדמיון בין הנפש לנפש. דם הבהמה בא תחת דם האדם. אם הדם של הבהמה ניתן על המזבח תחת החיים שלנו, אות הוא שהיחס אליו הוא כאל חיים בעלי ערך, ואם האדם יאכל את הדם הזה, הוא מכלה את החיים.

זהו גם טעם הכיסוי. את דם החיה והעוף אנו מכבדים וקוברים ובכך אנו מוקירים את החיים.

אם כן, הפתרון לגבי הדם הוא כיסוי, מלבד בהמות שיש להקריבן באוהל מועד. אולם אין זה כה פשוט. אם אכן כך היו פני הדברים, הרי שעם כניסתם לארץ, כאשר הותר להם לאכול גם בקר וצאן מבלי להקריבם למזבח, היה על התורה לצרף את הבהמות לחיוב כיסוי הדם לצד חיה ועוף. אך בפועל, כאשר הותר להם בשר תאוה בספר דברים, הם הצטוו: “רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים”.

שפיכת הדם כמים היא לשון שמצאנו בחורבן הבית (תהלים עט:ג “שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר”) והיא באה לתאר שהדם הוא חסר כל ערך. הדבר נראה כיחס הפוך בתכלית לפרשתנו. והוא אינו מובן. אם הדם כה חשוב עד שיש להקריבו, מדוע כשפקע הדין להקריבו יש לשופכו כמים?

לכן נראה שאמנם התורה רוצה לחנך את האדם לתת תשומת לב לחיים (שהדם מסמל אותם), אך בסופו של דבר היא גם מעוניינת להרחיקו כמה שיותר מאכילת דם. מכאן נגזר היחס השונה בין בהמה לחיה ועוף.

חיה ועוף גדלים בדרך כלל בר, וכלשון התורה “כי יצוד ציד חיה ועוף”, ולגביהם התורה מעדיפה להזהיר את האדם לתת ערך וחשיבות לדם ולחיים, והיא מצווה שיאכל רק את הבשר ולא את הדם. אך את הבהמה האדם מגדל בביתו למאכל, וכל היחס אליה הוא כאל אוכל שגדל בחצר, לא כאל חיים שהאדם משתלט עליהם. מהבחינה הזו האדם קרוב יותר לאכילת דמם, ולכן התורה ברצותה להרחיקו מהדם מכל וכל, מצווה על ביטול הדם ושפיכתו כמים.

נמצא שדינו המיוחד של דם בהמה נובע מהכורח המיוחד להרחיק את האדם מאכילתו, אך לעולם עיקר היחס שלה לבעלי החיים הוא חיוב לכבד את הדם המסמל את החיים.

כדאי להתבונן בזה, כמה טרחות טרחה התורה כדי ללמדנו את ערך החיים, באיסור אכילת דם ובאיסור בשר תאווה ובכיסוי הדם על פרטיו השונים. הכול כדי שנוקיר את חיינו ואת חיי כל אדם ואדם מישראל, כל חייל, כל חטוף, כל נפש כעולם מלא.

הפוסט הדם והכבוד לחיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בא ישעיהו והעמידן על שש דכתיב ‘הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע …’, בא מיכה והעמידן על שלוש ‘הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש מעמך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם ה’ אלוקיך’. חזר ישעיהו והעמידן על שתיים ‘שמרו משפט ועשו צדקה’, ובא חבקוק והעמידן על אחת: ‘צדיק באמונתו יחיה’.” כלומר, רבי שמלאי אומר שלאורך ההיסטוריה, הנביאים שעמדו לישראל, ניסחו את העקרונות הבסיסיים של התורה בצורות שונות.

פרשנים רבים תמהו על דרשתו של רבי שמלאי. וכי רבי שמלאי מתכוון להגיד כי דוד המלך סבר שניתן להסתפק ב-11 מצוות? יש שכתבו (המבי”ט בספרו ‘בית אלו-הים’) כי העקרונות של הנביאים נועדו להיות בבחינה של תוספת לתרי”ג מצוות. החפץ חיים כותב כי ההדגשות של הנביאים מלמדות את הנקודות שהיו דרושות חיזוק באותו דור. מנגד, ריב”ן על אתר מפרש כי כוונת הגמרא היא כפשוטה, וכי ‘בדורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך, ואם באו לשמור כולן, אין לך אדם שזוכה ולכן בא דוד והעמידן, כדי שיזכו אם יקיימו 11 המצוות הללו’.

ואולם, הפרשנות המקובלת והרווחת נמצאת דווקא בספר העיקרים של ר’ יוסף אלבו (מאמר ג פרק ל), וכך הוא כותב: “כוונת כל הנביאים היתה לעשות כללים שעל ידם תושג מדרגה גדולה מהשלמות, קרובה למדרגה המושגת על ידי כלל המצוות”, כלומר, השלמות הגבוהה ביותר היא על ידי שמירה קפדנית ומושלמת של כל המצוות, אבל מכיוון שמדובר בפרוייקט שאינו אפשרי למרבית בני האדם, הנביאים ניסחו לנו את העקרונות של צורת האדם אליה התורה מכוונת בסופו של תהליך, וכך קיימת לאדם האפשרות לצד ההשתדלות בקיום המצוות, לוודא כל הזמן שהוא בדרך הנכונה ולהתקדם אל השלמות.

כמעט כל הדברים שדוברו על ידי הנביאים השונים, דוד, ישעיהו, מיכה וחבקוק, נוגעים למה שהיינו מכנים כיום ‘בין אדם לחברו’, ‘מינהל תקין’, ‘יושר’, ו’מוסר טבעי’. הנביאים דורשים מאיתנו לשמור על המשפט, לדאוג לחלש, להיות עסוקים בחסד, לא להטות את הדין ואת השיפוט לפי קרבה משפחתית ובגלל מוקדי כוח.

דברי רבי שמלאי צריכים להיות חקוקים על ליבנו. רבי שמלאי אומר לנו שבדורות הנוכחיים, אחרי דורו של משה, אנו מוכרחים כל העת להחזיק גם את התכלית של קיום המצוות מול העיניים, את צורת האדם שהתורה מבקשת לייצר, וצורה זו היא של אדם שומר משפט ועושה צדקה.

הפוסט תמצית מצוות התורה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ובתוך כל זה עולה שאלה עמוקה: מה ביקש הכהן הגדול באותם רגעים נדירים? מה ביקש עבור עם ישראל כאשר עמד לבדו, מול אור שכינה, במרכז ההוויה?

המדרש (ויקרא רבה כ, ד) פורש לפנינו את תוכן תפילתו של הכהן הגדול בצאתו מן הקודש. ובין הבקשות השגרתיות לשנה גשומה, מבורכת, של פרנסה ושובע – מופיעה בקשה אחת מסתורית ונוגעת ללב: “כיצד הייתה תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים בצאתו מן הקודש? אומר יהי רצון מלפניך שתהא שנה זו – אם שחונה תהא גשומה וטלולה, שנת רצון, שנת ברכה, שנת זול, שנת שובע, שנת משא ומתן, ואל יצטרכו בה עמך ישראל אלו לאלו, ואל יגביהו ישראל שררה אלו על אלו, *ואל תפנה לתפילת עוברי דרכים*”.

מה פשרה של תפילה זו? מדוע דווקא תפילת העובר בדרך זכתה להיכלל בתפילה הקצרה והמהודקת של הכהן הגדול?

הסבא מקלם (הובא בספר מופת הדור עמוד קל”ו) מחדש כאן יסוד עצום בכוחה של התפילה: אמת שעם ישראל והכהן הגדול מתפללים על גשם, אבל יש משהו שיותר חזק גם מעוצמה שכזו, וזה אותו יהודי פשוט שנוסע עם סוס ועגלה, והגשם והקור והרוחות בעוצמתם, והוא קורא באחת: אשא עיני אל ההרים – עזרי מעם ה’! שם ביער לבדו, מגיע היהודי הפשוט ל”אין עוד מלבדו”. תפילה כזו מלב שבור בוקעת שערים נעולים. נגד הכוח של הלב הנשבר, רק תפילה של כהן גדול ביציאתו מקודש הקודשים ביום הכיפורים יכולה להגן על טובת הכלל.

ארבע שנים עברו מאז אותו ל”ג בעומר שחרט צער בל יימחה בלב האומה, האסון הנורא במירון, שהפך את יום הילולת רשב”י ליום הילולא כפול – לו ולארבעים וחמש נשמות טהורות. ומאז, נדמה שכל ל”ג בעומר מלווה בשקט שזועק לשמים.

מאז שמחת תורה תשפ”ד, אין צורך להידחף בהר מירון כדי לחוש מצוקה. המציאות עצמה סוגרת עלינו. מלחמה שלא תמה, אלפים שנקברו, אחים ואחיות הנאנקים בעזה ובמקומות אחרים, חברה שסועה ומדממת מבית ומחוץ. זוהי מציאות של עוברי דרכים, בדרך לגאולה, כולנו משוועים לישועות.

בל נשכח את אחינו ואחיותינו בעזה שזקוקים לישועה, נתפלל על הפצועים הרבים בגוף ונפש, על משפחות היתומים והשכול, על השלום והאחדות בעם ישראל, ונחשוב כמה צער יש לשכינה הקדושה.

דווקא מתוך הדוחק, אפשר לחלץ תפילה גדולה, לא שגרתית, אלא כזו שיוצאת מלב שבור ובוקעת שערים נעולים.
כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק!

הפוסט תפילת עוברי דרכים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רפלקציה היא גם רכיב מפתח בתהליך של שינוי חיובי שאנו מובילים אצל ילדינו. כאשר אנו מעודדים את הילדים להרהר על התנהגותם ומעשיהם, הם מפתחים הבנה עמוקה יותר של המניעים והתוצאות של פעולותיהם. דרך הרפלקציה, ילדים יכולים להפנים ערכים, לקחים ומוטיבציה לשיפור עצמי. כך, הרפלקציה הופכת את המוטיבציה החיצונית שאנו מספקים כהורים (כמו פרסים או עונשים) למוטיבציה פנימית מתוך הבנה והכרה בחשיבות השינוי. בקיצור, הפרס הופך למשני וניתן להגיע מתוך שלא לשמה ל״לשמה״.

חשוב לציין שרפלקציה היא יכולת מתפתחת, סוג של מטא-קוגניציה (חשיבה על החשיבה). ככל שילדים מתבגרים ומתנסים ברפלקציה, הם מסוגלים להתבונן פנימה בצורה מעמיקה יותר, לזהות דפוסים מורכבים יותר ולהסיק מסקנות מתוחכמות יותר. בגיל הרך, רפלקציה עשויה להיות פשוטה יחסית, כמו לשאול ילד מה הוא הרגיש כשהצליח במשימה. ככל שהילד גדל, ניתן לעודד רפלקציה מורכבת יותר, כמו לנתח מדוע הוא הגיב בכעס במצב מסוים ואיך יוכל להתמודד טוב יותר בעתיד. לכן, חשוב לעודד רפלקציה בכל שלב התפתחותי, תוך התאמת הציפיות והכלים לגיל הילד ולרמת המטא-קוגניציה שלו.

בעבר היה יותר זמן ומרחב לרפלקציה, אך היום כשקצב החיים מהיר – מיומנות הרפלקציה כבר לא מובנת מאליה וחייבים לחזק אותה באופן מכוון.

נקודה חשובה נוספת היא שתהליכים רפלקטיביים כדאי לעשות ברגעים נעימים ורגועים, ולא תוך כדי ביקורת או כעס. כשילד נמצא במצב רגשי שלילי או חווה ביקורת נוקבת, הוא עלול להתנגד לתהליך הרפלקציה או לחוש מאוים ממנו. לעומת זאת, כשהרפלקציה נעשית בסביבה תומכת ובאווירה חיובית, הילד יהיה פתוח יותר ללמידה ולצמיחה. לכן, בחרו רגעים מתאימים לעודד רפלקציה, כמו שיחה נינוחה בסוף היום או במהלך פעילות משותפת נעימה. רפלקציה מתוך כעס לא מובילה לשום מקום חיובי.

סיבות נוספות לטפח רפלקציה

פיתוח מודעות עצמית: רפלקציה מאפשרת לילדים להבין טוב יותר את עצמם, את רגשותיהם, מחשבותיהם והתנהגותם. היא מסייעת להם לזהות דפוסים, חוזקות וחולשות, ולפתח מודעות עצמית חיונית להתפתחות רגשית בריאה.

למידה מטעויות: באמצעות התבוננות במעשיהם, ילדים יכולים ללמוד מהצלחותיהם ומכישלונותיהם. הם מפתחים יכולת לזהות מה עבד ומה לא, ולהסיק מסקנות לעתיד. הם מבינים את הקשר בין מעשה לבין התוצאות שלו וכך הם הופכים לעצמאיים ואחראים יותר.

פיתוח חשיבה ביקורתית: רפלקציה דורשת מהילדים לשאול שאלות, לנתח מצבים מזוויות שונות ולגבש דעה מנומקת. כך נבנית אצלם חשיבה ביקורתית, כלי חשוב לקבלת החלטות ופתרון בעיות.

חיזוק תחושת מסוגלות: כשילדים חושבים על הצלחותיהם ומה תרם להן, הם מפתחים ביטחון ביכולותיהם. הכרה בכוחות ובהישגים מחזקת את תחושת המסוגלות והמוטיבציה להמשיך להשקיע ולהתקדם. חשוב לומר שרובנו יודעים לעשות רפלקציה שלילית על עצמנו (שאנחנו לא טובים) אך מתקשים לעשות את זה באופן חיובי.

שיפור תקשורת ויחסים: שיתוף ברפלקציה מול המבוגרים מעודד דיאלוג פתוח. זו הזדמנות לילדים לבטא את עצמם, להיחשף לנקודות מבט שונות וללמוד איך אחרים תופסים אותם, ובכך לשפר מיומנויות תקשורת ויחסים בינאישיים.

ההתבוננות פנימה וההכרה העצמית הן חלק מהותי בעבודת ה’ ובצמיחה הרוחנית. בדומה לכך, גם בחינוך ילדינו, עלינו לעודד אותם “להשיב אל לבבם” – להרהר, לנתח את מעשיהם ולהסיק מסקנות. לכן הרפלקציה (שטבועה עמוק ביהדות, בתורת המוסר ובחסידות) עוזרת מאוד גם להתפתחות הרוחנית.

אז איך מעודדים רפלקציה?

הקדישו זמן: צרו הזדמנויות קבועות לרפלקציה, כמו שיחת סיכום בסוף היום או כתיבה ביומן בשבוע.

שאלו שאלות פתוחות: במקום לשפוט או להעיר, שאלו שאלות שיעודדו חשיבה. “מה למדת מזה?”, “מה היית עושה אחרת בפעם הבאה?”, “איך ההצלחה הזו גרמה לך להרגיש?”

שתפו מניסיונכם: חלקו עם הילדים רפלקציות שלכם, כדי שילמדו דוגמה אישית לתהליך.

תנו משוב בונה: חזקו את הילדים על תובנות וכנות ברפלקציה. הדגישו שאין תשובות נכונות או לא נכונות, אלא תהליך למידה.

עודדו פתרונות: בנוסף לזיהוי בעיות, כוונו את הילדים למציאת דרכים לשיפור המצב בעתיד.

לסיכום, רפלקציה היא כלי רב עוצמה לצמיחה והתפתחות. בעידוד ההתבוננות פנימה, אנו מציידים את ילדינו במיומנויות קריטיות לחיים. בואו ניצור עבור ילדינו סביבה תומכת ומעודדת לרפלקציה, ונעניק להם את המתנה הזו שתסייע להם לצמוח, להתפתח ולממש את הפוטנציאל הטמון בהם.

בהצלחה!

הפוסט חשיבות הרפלקציה בחינוך הילדים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אחד המשקאות הפופולאריים ביותר בעולם הוא הקפה. פרשנויות רבות ניתנו על מה מיוחד בקפה. לפני שנצא להפסקת־קפה שלנו, שווה פעם אחת לעיין בהיסטוריית הקפה.

אגדה אחת מספרת כי רועה עיזים ערבי בשם חאלדי היה הראשון לגלות את תכונות פולי הקפה. הוא הבחין שכאשר העיזים שלו אכלו מגרגרי יער אדומים בוהקים של שיח מסוים, הן הפכו לאנרגטיות. חאלדי לעס את הפרי וחש את ההשפעה בעצמו. הוא הביא את הגרגרים לכפר והסביר את שהתרחש. חבריו לעגו לו והשליכו אותם ללהבה הסמוכה. זמן קצר לאחר מכן, ארומה עוצמתית עלתה מן האש ומלאה את החדר. מושל הכפר הורה להוציא את הגרגירים מן האש ולהשליך עליהם מים על מנת לשמר את הארומה. עם שתיית התערובת הם חוו את התחושה השלווה, המחממת והמרגיעה שהעניקה להם כוס הקפה הראשונה בעולם.

עם השנים, כוס הקפה נעשתה לכוס הניגודים: סוכר מתוק עם גרגירי קפה מרים, מים חמים עם חלב קר וכו’. הקפה במהותו מעורר, ואולי בגלל הניגודים העוצמתיים שקיימים בו נבנית תחושה ייחודית.

בתפילת ערבית אנו מדברים כל יום על הניגודים הקיימים בבריאה: בורא יום ולילה, גולל אור מפני חושך ומעביר יום ומביא לילה. ובדומה לזה בברכת יוצר אור, השגרה של הברכה והמציאות הזו משכיחה מאיתנו את העוצמה של המציאות הייחודית הזו, של הניגודים הללו. האם יצא לנו להתבונן על חלופת העונות, על מעברי יום ולילה, על השמש הזורחת ועל הגשם היורד, ופשוט להתלהב מזה, להביט על זה ולראות את הבריאה ובעיקר את הבורא?

אם ניישם לעצמנו הרגל להתבונן אל חלופות העיתים, נפגוש את בורא העולם של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בכל רגע נתון בחיינו, עד כדי שתזדעק מפינו קריאת הלל יומית וקילוס אינסופי על הבריאה המופלאה. ואולי כך נשמר את גחלת הימים הקדושים גם “בימי שגרה”. בזמן המקדש היה זה קרבן התמיד שהזכיר לנו חובת הודאה זו.

וכך כותב הרש”ר הירש בפרשת אחרי מות פרק טז פסוק כג: “כל יום בחליפות עיתותיו – מזריחת החמה ועד שקיעתה – קורא להלל את שם ה’; הוא מזמין לקלס את האל היחיד, הבורא ומנהיג את כל הקיום הארצי; אף הוא מזמין להתמסר להנהגת ה’ בכל החליפות המנוגדות של הקיום הארצי; וקילוס זה והתמסרות זו יבואו לידי ביטוי בקרבן התמיד”.

ועל זו תפילתנו ברגלים, בעת שמאירה לנו האמונה אנו מבקשים: “והשיאנו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום”, שנוכל ליישם את אור האמונה גם במה שנראה לנו שגרה.

שנזכה לשגרה מבורכת שהיא בבחינת כל יום חג.

הפוסט מועדים לשגרה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מבאר בספר ‘אוצר היראה’ על פי ה’ליקוטי הלכות’ (אורח חיים הלכות יום טוב ה’):

“יש כלים נפלאים הרבה שנעשים באמנות נפלאה, והכל על-ידי חכמת כח המושך וכח המכריח. ומי שבקי באמנות זו איך לכוון יחד שני הכחות הנ”ל במזג הצריך, אזי נעשים על-ידי-זה כלים נפלאים שעושים פעולות נפלאות.

“וכמו-כן בכל אדם יש בחינת כח המושך, שהוא הנפש, וכח המכריח שהוא הגוף; וכשתאוות הגוף או שאר מניעות, שהם מבחינת כח המכריח, מתגברים ביותר עד שמרחיקים את האדם מקדושת נפשו בשורשה, זה בחינת מיתה ממש, רחמנא לצלן; אך כששני הכוחות הנ”ל מתנהגים במשקל הראוי, עד שתמיד הכח המושך מתגבר על הכח המכריח – אך באופן שלא לבטלו לגמרי, כי זה בחינת “בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ”, ועל זה הזהירו את ישראל ביותר בשעת מתן תורה: פן יהרסו לעלות, כי העבודה צריך להיות בבחינת והחיות רצוא ושוב, ואז – אדרבא, זה עיקר החיים, שהוא בחינת חיבור גוף ונפש, ודייקא על-ידי חיבור שני כוחות אלו ביחד נעשים תיקונים נפלאים בכל העולמות על ידי האדם הבעל-בחירה המחובר משני הכוחות אלו ביחד”.

עניין זה, לשמור על איזון בין הכוחות השונים של הגוף והנפש, הוא נכון וחיוני תמיד, אבל בפרט הוא קריטי ממש כאשר מסתיים חג מיוחד ומאיר כל כך כמו חג הפסח, בו זכינו לאתערותא דלעילא ולהמון טוב ושפע שלא לפי ההכנה שלנו, אלא בחיפזון יצאנו ממצרים ומאהבת ה’ יתברך אותנו הוא משפיע עלינו שפע גדול. אחר כך אנו צריכים להטמיע את האור הזה בחיים שלנו, בכל צומת ובכל פינה, בכל נקודה, במידה ובמשקל הראוי – וזה מאתגר מאוד.

קיים פער משמעותי בין החוויה של הקדושה במועד להתמודדות של חיי השגרה האפורים יחסית. הדבר דורש מאיתנו משמעת, השקעה, והמון תשומת לב, רגישות ואיזון בין גוף ונפש. עלינו להיזהר לא להתרסק מהשאיפה להגיע לרום המדרגות הרוחניות, אך מאידך, לא להיגרר אחר תאוות הגוף והחומריות.

חיוני וחשוב שכל אדם ישים לב מה הם הדברים שעוזרים לו להשיב את ספינת חייו לתלם ולמסלול השגרתי, ולהשתדל לקיים בפועל ממש הנהגות שמסייעות לו בהסללה, התמתנות, איזון והשקטה. העיקר הוא למצוא את המיזוג הראוי בין גוף ונפש, כדי שנוכל לעבוד את ה’ בשמחה ובטוב לבב מתוך חיבור נכון ובריא לשני חלקי המציאות שלנו.

בעזרת ה’, נזכה ליישם את הלקחים של פרשת השבוע ולמצוא את האיזון הנכון בעבודת ה’, להטמיע את קדושת המועדים בחיי היומיום, וכך להתעלות ולהתקדם בדרכנו הרוחנית בצורה בריאה ויציבה.

הפוסט האיזון הנדרש בעבודת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אז מה היה כל כך דחוף אחרי 210 שנים של עבודת פרך לרוץ להר סיני? למה לא לקחת כמה ימי חופשה בדהב, להירגע קצת בנואיבה? בשביל לענות על השאלה הזו צריך לצלול למשמעות העמוקה של החופש, או אולי: החירות.

אין לך בן חורין, קובעים חז”ל, אלא מי שעוסק בתורה. קשה להבין. ניתן להניח שהתורה מעניקה לנו חיי נצח בגן עדן, ברכת ה’ בעולם הזה, אבל איך עם תרי”ג מגבלות איסורים וציווים ניתן לדבר על חירות? צידה השני של השאלה הזו הם הסיפורים המצמיתים על יהודים שחגגו חירות בבתי אסורים מכל סוג ובכל תקופה, גם בסיביר, גם באושוויץ. נראה שיש חירות שתקפה גם במקומות אלו, חירות שאולי אנחנו לא מבינים.

הפילוסוף ישעיהו ברלין מדבר במסה המפורסמת על שני מושגים של חירות: חירות מ- וחירות ל-.

בקצרה, ישנה חירות מהכלא, ממדי האסירים וממסדרי הזיהוי. אדם שיוצא לחופשי משעבוד כזה בהחלט עבר צעד גדול בדרך לחירות. זוהי חירות מ-, אבל היא לא מספיקה. תתארו לכם אסיר שיוצא מהכלא ומגלה שהוא באי בודד. תתארו לכם אדם מובטל. הם חופשיים לכאורה, בדרך מאוד מוגבלת.

החירות השניה, אומר ברלין, היא החירות ל-. החירות לפעול, לממש, ליצור, להשפיע, לחולל. החירות הזו חשובה הרבה יותר. כעת, תתארו לכם אדם בעל מוטת השפעה רחבה, מנהל מפעל גדול, טייס במטוס קרב, משהו. דמיינו אלו מגבלות מוטלות עליו, איזו אחריות כבדה, אלו זהירות ומחשבה הוא צריך לנקוט בכל החלטה, דווקא בגלל שאפשרות ההשפעה שלו נרחבת כל כך. כעת, דמיינו את המובטל ההוא עושה מה שבא לו, ישן וקם, אוכל ושותה, הולך וחוזר, חירות מוחלטת? לא, הוא לא חופשי לעשות משהו בעל ערך, הוא לא חופשי ליצור, הוא מוגבל מאוד, הוא ממש אסיר בתוך המרחב הלא־משמעותי שלו.

אנשים משקיעים חיים שלמים בשביל האפשרות לפעול. בעבודה למשל, כמה שנים של לימודים, של הכנה? כמה שנים של פנסיה? ימי מחלה, מלחמה, משבר בענף?

התורה מעניקה ליהודי חירות מוחלטת של פעולה, של משמעות, של צבירת ערך מימוש עצמי ויצירה. בילדות ובזקנה, במלחמה ובשלום, בטוב וברע. אין פיטורין, אין משבר בענף, אין ימי חופש, 360 מעלות, 365 ימים בשנה, 120 שנה, גם בפנסיה, גם בחופשה, גם באושוויץ.
בפסח יצאנו מהמיצר, חירות מ- חירות חלקית מאוד, ומיד התחלנו לספור את הימים ולרוץ לכיוון הר סיני, שם קיבלנו את הג’וב הגדול שלנו, את ספר ההנחיות המופלא שמעניק לנו משמעות בכל זמן, הנחיות בכל מצב, ובעצם את החירות ל-, החירות הגדולה שלנו.
שנזכה לקבל תורה באהבה.

הכותב הינו ראש קהילת ‘אחוות תורה’ בשכונת טלביה, ירושלים

הפוסט בין פסח לעצרת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לאמיתו של דבר, בדין שחוטי חוץ עצמו יש ביטוי מיוחד שמתייחס לעניין הדם: “דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ”. על פניו טעם האיסור של שחוטי חוץ הוא כדי שלא יזבחו לשעירים אשר הם זונים אחריהם, כלשון הפסוק, אך המילים ‘דם שפך’ – שהן הכינוי למעשה הרציחה בבני נח: “שופך דם האדם באדם דמו יישפך” – מלמדות שיש טעם נוסף למצווה. שפיכות דם. הקשר בין שני הטעמים גם הוא צריך כמובן ביאור.

עבודת הקורבן בעיקרה היא זריקת הדם. עניין הקורבן הוא הקרבת החִיות לה’, והדם הוא הנפש. לכן, משעת הזריקה – הקורבן כשר, גם אם לא הוקרבו האֵמורים. נקודה זו היא השורש הן לאיסור אכילת דם והן לדין שחוטי חוץ. העיקרון הוא שהחיים הם קדושים, הם אינם מסורים ליד האדם. הם שייכים לה’ לבדו. הוא נותן אותם והוא לוקח אותם. באופן עקרוני היה אסור לאכול בעלי חיים, וכך היה קודם המבול. אך גם לאחר שהותרה אכילת בשר בעקבות השחתת האנושות בזמן נח, לא הותרה אכילת הדם. את הדם, המסמל את עצם החיים, יש להשאיר לה’.

מכאן נובע דין שחוטי חוץ. מרגע שיש משכן ויש אפשרות להקריב לה’, נאסר על ישראל לאכול בקר וצאן בלי לזרוק את הדם על המזבח. אף הטעם שהתפרש: ‘ולא יזבחו עוד לשעירים’, שייך לעיקרון שייכות החיים לה’. הרי כל עניינה של עבודה זרה הוא להשפיע על הכוחות הפועלים בעולם דרך הקרבת קורבנות. כך שהזובח לשעירים מפקיע את קדושת החיים ומשתמש בה לשם השגת צרכיו והגשמת מטרותיו. כנגד זה באה התורה ומלמדת שהחיים שייכים לה’ ואין לבני האדם זכות לסחור בהם וליהנות מהם. מי שעושה כך, כמוהו כשופך דמים. “דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ”.

מכאן גם נובע איסור לאכול דם, “וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם”. הקב”ה מסר את חיי בעלי החיים לידינו כדי שנמסור אותם חזרה לה’ ונכפר על חיינו שלנו. אם משום שחיי הקורבן מזכירים לנו את חיינו, ואנו מתעוררים על ידם להבנה שכל חיותנו שייכת לה’, ואם משום שיש בהקרבה מסירה כללית של החיים לה’.

ישנה בפרשה מצוות נוספת, מצוות כיסוי הדם, המתפרשת בסמיכות לשתי המצוות הקודמות וניצבת אף היא על אותם היסודות. מי שאוכל חיה ועוף, שאין אפשרות להקריב את דמם על המזבח, ניצב בפני בעיה. היות שהחיים קדושים והדם המסמל את החיות אינו נתון לאדם, נשאלת השאלה מה יעשה מי שאוכל בעלי חיים שאין אפשרות למסור את דמם לה’. כיסוי הדם הוא המענה לבעיה זו.

המתבונן יראה זאת בלשונם הנפלאה של הכתובים: “וְאִישׁ… אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא”. הלשון ‘ושפך את דמו’ מתקשרת להתייחסות לשוחט בחוץ כשופך דמים. האמירה הטמונה כאן היא שבכל אכילה של בעלי חיים, גם אלו שאינם קרבים על המזבח, יש משום שפיכת דם, ולכן שופך דם חיה ועוף צריך לכסות את הדם בעפר, כעין קבורה. הוא אינו יכול להתעלם מהחיים שניגרים על הארץ משום שכל חיים הם קדושים ושייכים לגבוה.

בשורה של דינים בפרשתנו מבהירה התורה שהחיים שייכים לה’, ואסור לאדם ליטול אפילו את חיותם של בעלי החיים מבלי להתייחס לכך

בפרשת השבוע התפרש דין שחוטי חוץ. אם ישראל מעוניינים לאכול בקר וצאן, עליהם להביאם למשכן ולהקריבם אצל המזבח. בסמיכות, התפרש האיסור לאכול דם, והתבאר טעמו: “כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר”. כלומר יש קשר ישיר בין המצוות. בגלל שהדם צריך להיות מוקרב על המזבח, לכן גם אין לאוכלו. כמובן שהדבר צריך ביאור.

לאמיתו של דבר, בדין שחוטי חוץ עצמו יש ביטוי מיוחד שמתייחס לעניין הדם: “דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ”. על פניו טעם האיסור של שחוטי חוץ הוא כדי שלא יזבחו לשעירים אשר הם זונים אחריהם, כלשון הפסוק, אך המילים ‘דם שפך’ – שהן הכינוי למעשה הרציחה בבני נח: “שופך דם האדם באדם דמו יישפך” – מלמדות שיש טעם נוסף למצווה. שפיכות דם. הקשר בין שני הטעמים גם הוא צריך כמובן ביאור.

עבודת הקורבן בעיקרה היא זריקת הדם. עניין הקורבן הוא הקרבת החִיות לה’, והדם הוא הנפש. לכן, משעת הזריקה – הקורבן כשר, גם אם לא הוקרבו האֵמורים. נקודה זו היא השורש הן לאיסור אכילת דם והן לדין שחוטי חוץ. העיקרון הוא שהחיים הם קדושים, הם אינם מסורים ליד האדם. הם שייכים לה’ לבדו. הוא נותן אותם והוא לוקח אותם. באופן עקרוני היה אסור לאכול בעלי חיים, וכך היה קודם המבול. אך גם לאחר שהותרה אכילת בשר בעקבות השחתת האנושות בזמן נח, לא הותרה אכילת הדם. את הדם, המסמל את עצם החיים, יש להשאיר לה’.

מכאן נובע דין שחוטי חוץ. מרגע שיש משכן ויש אפשרות להקריב לה’, נאסר על ישראל לאכול בקר וצאן בלי לזרוק את הדם על המזבח. אף הטעם שהתפרש: ‘ולא יזבחו עוד לשעירים’, שייך לעיקרון שייכות החיים לה’. הרי כל עניינה של עבודה זרה הוא להשפיע על הכוחות הפועלים בעולם דרך הקרבת קורבנות. כך שהזובח לשעירים מפקיע את קדושת החיים ומשתמש בה לשם השגת צרכיו והגשמת מטרותיו. כנגד זה באה התורה ומלמדת שהחיים שייכים לה’ ואין לבני האדם זכות לסחור בהם וליהנות מהם. מי שעושה כך, כמוהו כשופך דמים. “דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ”.

מכאן גם נובע איסור לאכול דם, “וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם”. הקב”ה מסר את חיי בעלי החיים לידינו כדי שנמסור אותם חזרה לה’ ונכפר על חיינו שלנו. אם משום שחיי הקורבן מזכירים לנו את חיינו, ואנו מתעוררים על ידם להבנה שכל חיותנו שייכת לה’, ואם משום שיש בהקרבה מסירה כללית של החיים לה’.

ישנה בפרשה מצוות נוספת, מצוות כיסוי הדם, המתפרשת בסמיכות לשתי המצוות הקודמות וניצבת אף היא על אותם היסודות. מי שאוכל חיה ועוף, שאין אפשרות להקריב את דמם על המזבח, ניצב בפני בעיה. היות שהחיים קדושים והדם המסמל את החיות אינו נתון לאדם, נשאלת השאלה מה יעשה מי שאוכל בעלי חיים שאין אפשרות למסור את דמם לה’. כיסוי הדם הוא המענה לבעיה זו.

המתבונן יראה זאת בלשונם הנפלאה של הכתובים: “וְאִישׁ… אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא”. הלשון ‘ושפך את דמו’ מתקשרת להתייחסות לשוחט בחוץ כשופך דמים. האמירה הטמונה כאן היא שבכל אכילה של בעלי חיים, גם אלו שאינם קרבים על המזבח, יש משום שפיכת דם, ולכן שופך דם חיה ועוף צריך לכסות את הדם בעפר, כעין קבורה. הוא אינו יכול להתעלם מהחיים שניגרים על הארץ משום שכל חיים הם קדושים ושייכים לגבוה.

הפוסט כותרת: החיים אינם שייכים לאדם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.