>>הנה כמה דוגמאות לדילמות שאני נדרש להתמודד איתן: עובד שלי צריך לצאת לנסיעת עסקים, והוא רוצה לטוס בשבת. הוא בא אליי עם תוכנית הטיסה שלו, ומבקש ממני לאשר אותה. מטבע הדברים, אני לא יכול לומר לו: “מצטער, אני אדם דתי ולכן אינני מאשר לך לטוס בשבת”. מה אוכל לעשות כדי לא לעבור על “לפני עיוור”?

>>דוגמה נוספת: הבוס החילוני שלי נמצא בפגישות בחו”ל, ושולח לי אימייל דחוף שאני מקבל אחרי צאת השבת אצלי. האם מותר לי לענות לו כאשר אצלו עדיין שבת? אם אעשה זאת, האם אינני עובר בכך על איסור “לפני עיוור”?

לפני שנצלול לפרטים מעשיים, נרצה לעמוד על גדרי האיסור שמהם נוכל להקיש בהמשך לפרטים שנוכל להיתקל בהם בחיי המעשה.

הגדרת האיסור

כך נאמר בגמרא (עבודה זרה ו:): “מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואיבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר (ויקרא יט ד): ‘וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל'”. כלומר, האיסור “לתת מכשול לפני עיוור” אינו חל רק כפשוטו, במישור הפיזי, אלא גם במישור הרוחני: אסור לנו להכשיל יהודי אחר בחטא.

שתי הדוגמאות שנוקטים חז”ל כדי להמחיש את האיסור הן של הגשת מאכל או משקה אסור לאדם אחר: הושטת כוס יין לנזיר, ששתייתה אסורה עליו, והושטת “איבר מן החי” לבן־נח, כלומר לגוי, שגם עליו נאסרה אכילת איבר מן החי.

וכך מגדיר הרמב”ם (ספר המצוות לא־תעשה רצט) את מהות האיסור: “ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא שעיוורה תאוותו עין שכלו… ויפתֵּהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סיבת העבירה”.

אם כן, מי שמסייע או מאפשר ליהודי אחר לעבור עבירה, עובר בעצמו על איסור “לפני עיוור לא תיתן מכשול”.

בפרק, או בפרקים הבאים, נרחיב על דוגמאות שבהן אנו עלולים להכשיל אחרים באיסור, ונדון על האסור והמותר בהתנהלותנו מול לקוחות, מעסיקים ושותפים. אך לפני כן, כמה מילים על המקבילה העסקית של נתינת מכשול פיזי לפני עיוור:

עצה עסקית גרועה

נעיר בקצרה שאיסור “לפני עיוור” כולל גם מתן עצה עסקית גרועה לזולת הבא להתייעץ עמך, כאשר הדבר נעשה בזדון וכדי להכשיל את הזולת. וכך אומר רש”י: “לפני הסומא בדבר, לא תתן עצה שאינה הוגנת לו; אל תאמר מְכוֹר שָֹדְךָ וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו”.

הפסוק מסתיים במילים “וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'”, ועל כך ממשיך רש”י וכותב, בהתאם להבנה שהאיסור עוסק גם בהכשלה עסקית של הזולת: “לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות, לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להישמט ולומר ‘לטובה נתכוונתי!’… לפיכך נאמר בו ‘ויראת מא־לוהיך’, המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מא־לוהיך”.

מיותר לציין עד כמה גם המובן הזה של “לפני עיוור” רלוונטי ואקטואלי מאוד בעולם העבודה והעסקים.

הפוסט לפני עיוור” בעולם העבודה – פרק א הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

דוגמה זו, שאינה נדירה, ממחישה את המאבק שרבים מאיתנו חווים: למצוא דרכים בריאות להתמודד עם לחצים, למלא נכון את שעות הפנאי, ולהצליח למצוא זמן שהוא רק שלנו.

בעידן הרובוטים והבינה המלאכותית, אנו חיים בלחץ מתמיד של החלטות, בעוד הרובוטים מבצעים את הרוטינות ומפנים לנו יותר זמן פנוי. גם ילדים חיים תחת עומס נפשי, בהיותם חלק ממערך חברתי הנמצא תחת עיני החברה כל היום. לכן, נושא הפנאי הופך משמעותי יותר, ונדרשת מאיתנו השקעה בהצמחת ילדים שיודעים לנצל נכון את זמן הפנאי. הרגלים אלו יסייעו להם בבחירות עתידיות ובהתפתחות תקינה.

בתקופת ההתבגרות, המלאה בשינויים, לחצים וחיפוש עצמי, הצורך בזמן איכות עם עצמם, בהתנתקות ובהנאה מקבל משנה תוקף. חשוב לעודד את המתבגרים לנצל את שעות הפנאי בדרכים בריאות, ולא לפנות להתנהגויות הרסניות.

הנה כמה רעיונות שיכולים לסייע לנו:

1. עודדו תחביבים ופעילויות חיוביות – עזרו לילד שלכם לזהות תחומי עניין ותחביבים. בין אם זה ספורט, אמנות, מוזיקה, בישול או התנדבות – מצאו דרכים לתמוך ולאפשר לו להתפתח בתחומים אלה. פעילויות אלו מספקות תחושת הגשמה ומשמעות, ויכולות להיות מפלט בריא בזמני לחץ.

2. חשפו אותם לאפשרויות מגוונות – לא כל מתבגר יודע מה מעניין או מהנה אותו. ערכו יחד רשימה של פעילויות פנאי אפשריות, מבלי לשפוט. זה יכול להיות הכל החל מקורס ציור ועד טיולים בטבע. ככל שנחשוף אותם ליותר אפשרויות, כך גדל הסיכוי שימצאו את מה שמדבר אליהם.

3. גם פנאי יום-יומי וגם משהו לצפות לו – כל אדם וכל ילד צריכים פנאי קטן יום-יומי, וגם תכנית לפנאי משמעותי יותר בחופשים. בדרך כלל אנחנו שוכחים שצריכים לתכנן את הפנאי היום-יומי ורק מתעסקים בחופשות הגדולות. אכן מאתגר יותר למצוא משהו ליום-יום אך זה לגמרי אפשרי.

4. למדו מיומנויות של ניהול זמן – זמן “אני” חשוב, אבל חשוב גם לשמור על איזון. הציעו את עזרתכם בבניית לוח זמנים מאוזן שיכיל את מה שחשוב. הכניסו ביומן ובתכנית היומית את זמן הפנאי. ניהול זמן זו מיומנות שצריכים ללמוד.

5. דברו על סיכונים – לא ניתן להתעלם מהעובדה שחלק מהמתבגרים פונים לפעילויות מסוכנות או שליליות בשעות הפנאי. שוחחו באופן פתוח וכן על הסכנות שבשימוש בחומרים ממכרים (כמו עישון), בהתנהגויות מסוכנות או בהרגלים לא בריאים (כמו אכילה רגשית בהיקף גבוה). הדגישו שאתם תמיד שם בשבילם, ללא שיפוטיות, אם הם נקלעים למצוקה.

6. היו מודל לחיקוי – אם אתם מנהלים פנאי בריא ומהנה, סביר שגם הם ילכו בעקבותיכם. שתפו אותם בתחביבים שלכם, בפעילויות ההרפיה שאתם אוהבים, במה ש״מאפס״ אתכם. הראו להם שאפשר וחשוב למצוא את האיזון גם כמבוגרים. מי שמתקשה למצוא – נסו מיינדפולנס – פעילות שהוכחה מחקרית כפעילות מיטיבה וחיובית.

7. תנו להם מרחב – עם כל הרצון הטוב לכוון ולעזור, זכרו שהמתבגרים זקוקים גם לאוטונומיה. תנו להם מרחב לחקור, להתנסות ולפעמים גם לטעות בתוך גבולות המוגנות. זה חלק מתהליך הצמיחה והגילוי העצמי. כמובן, תמיד תהיו שם כרשת ביטחון אם תמצאו לנכון.

איך מרחב אוטונומי ורשת ביטחון יכולים ללכת יחד? מתוך היכרות, שיח, כנות וחיבור שאתם יוצרים תוכלו לדעת מתי נדרשת יד מסייעת מכם ובשאר הזמן תנו להם לגלות מי הם ולבחור. אין מתבגר שלא חווה תקופה כזו, ובגיל ההתבגרות תמיד יהיו רגעים של אי־יציבות.

החוכמה היא ללמוד ולהבין את הצרכים הייחודיים של המתבגר שלנו, להציע לו ולתווך לו כמה שיותר מוקדם אופציות לפנאי, לגלות פתיחות לדרך שהוא בוחר, ולהיות שותפים תומכים במסע שלו אל עצמו.

לסיכום: ליווי ילדים ומתבגרים זו משימה מורכבת, שדורשת רגישות, אהבה ואינסוף סבלנות. זכרו שכל ילד הוא עולם ומלואו, וכל אחד ימצא את הדרך הייחודית שלו למלא את זמנו ו״לתדלק״ את עצמו.

לעזור להם – זו המשימה שלנו!

בהצלחה!

הפוסט חינוך לפנאי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (מכונה ראב”ע; ד’תתמ”ט, 1089 – א’ באדר א’ ד’תתקכ”ד, 27 בינואר 1164) נולד לגדות נהר האֶבְּרוֹ בעיר טודלה שבספרד. חייו התאפיינו בנדודים, כך שכבר בצעירותו נדד ממנה ועבר בערים טולדו, אליסנה וקורדובה שהייתה מרכז השכלה וחוכמה בתקופה זו, ובה שהה שהייה ממושכת.

בהמשך נדד ראב”ע גם בארצות צפון אפריקה: מרוקו, אלג’יריה ותוניסיה. כך למשל מתאר תלמידו לימים, רבי שלמה פרחון בעל ‘מחברת הערוך’, על הגעתו לצפון אפריקה יחד עם רבי יהודה הלוי: “וכשבאו רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא ש”ן לאפריקי, וראו כל העולם קורין אשתים, תמהו מזה…” (מחברת הערוך, ד ב).

במהלך נדודיו במרוקו התיידד עם רבי יוסף בן עמראן, דיין העיר סיג’ילמסה, אצלו שהה תקופה ממושכת. ראב”ע הביע התפעלות מחוכמתו, וכתב ששה שירים המספרים בשבחיו. בהיותו בתוניסיה התיידד עם רבי שמואל אבן ג’אמע, אב בית הדין בעיר גאבס, אשר אף אצלו התגורר תקופה ממושכת, ושיבחו בשיר ‘ארי קם בתוך צאן והיה לגואל’. מידידיו הנוספים היה איוב שלמה אבן אלמועלם, משורר ורופא בחצר מלך מורביטון בעיר מרקש, וכהרגלו הוא שורר לכבודו מספר שירים.

נדודיו והיכרותו את קהילות עם קודש בחבל ארץ זו, תרמו תרומה מכרעת לכתיבת הקינה המפורסמת ‘אהה עלי ספרד’, אותה חיבר לאחר הפרעות בקהילות היהודיות בספרד וצפון אפריקה, בתקופת שלטון אל-מוואחידון, ובה הוא מבכה את חורבן הקהילות, כשהוא מונה אותן אחת לאחת.

בשנות הארבעים לחייו עזב ראב”ע את ספרד, והתחיל במסע נדודים בקהילות היהודיות בדרום אירופה ובמערבה.

את נדודיו באירופה החל ראב”ע בדרומה, בעיר רומא שבאיטליה. מהעיר רומא נדד לעיר סלרנו, שם הייתה קהילה יהודית גדולה, ובשיריו הוא משבח ומעריך את פטרונו בשם אליקים שתמך בו בשהותו בעיר. משם המשיך לנדוד ברחבי איטליה, כשהוא עובר בערים לוקה ומנטובה. במנטובה חלה במחלה קשה ואף נטה למות, או אז נדר לפרש את התורה לפי הפשט, והחלים. לאחר מכן המשיך בנדודיו לוורונה. בנדודיו ברחבי איטליה התחיל לכתוב ספרים רבים. כך למשל הוא כתב את פירושו לספר קהלת באיטליה, אותו סיים בשנת ד’תת”ק (1140 לסה”נ), כפי שכתב בפירושו לפסוק האחרון בספר “לחשבון היודעים, תעודת שעשועים, תשע מאות יש עם, אלפים ארבעה”.

מאיטליה המשיך ראב”ע מערבה לצרפת ולפרובנס. בצרפת התגורר בתחילה בעיר בדרש (כיום: בזייה), שם קיבלוהו יהודי המקום בכבוד גדול והוא אף חיבר לכבודם את ‘ספר השם’. לאחר שהותו בבדרש המשיך לכיוון נרבונה בחבל לנגדוק שבדרום צרפת, ואחר כך לרואן בחבל נורמנדי שבצפון צרפת.

בשהותו בצרפת התיידד עם רבנו תם, עמו נשא ונתן במלחמתה של תורה. כך למשל – באווירת הימים ולסימנא מילתא – דנים ראב”ע ור”ת על פשר הביטוי ‘מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח’ (יהושע ה, יא). דבריהם מובאים בתוספות למסכת ראש השנה (דף יג ע”א ד”ה דאקריבו): הקשה ר’ אברהם אבן עזרא הא ממחרת הפסח היינו ט”ו בניסן וכו’, והשיב לו רבינו תם וכו’. יעויין שם למוצאי דעת.

בפירוש ספר היצירה שמיוחס ביסודו לרב סעדיה גאון, נוסף קטע מאוחר המספר כי ראב”ע הדגים לר”ת יצירת גולם על ידי צירוף אותיות. רבי יעקב עמדין בספרו ‘מטפחת ספרים’ (ח”א פ”א ד”ה ‘והנה בענין שורש’) תוקף טענה זו בחריפות וכותב: “וכי מי לא ידע שלא היה לאבן עזרא חלק ונחלה בחכמת הקבלה?! אין צריך לומר בחלק המעשיי שבה, הלוואי שלא היה מכחישה. לכן סיפור מעשה הנ”ל – הבל הוא בוודאי”. לזכות הכותב הוא כותב: “כבוד בעל הפירוש ההוא במקומו מונח, שהיה בלי ספק אשכנזי ירא שמים, שמיהר להאמין בשיחה בטלה, מבלי חקירה וידיעה ברורה, כי חשבה לצדקה לכבוד התורה”.

עם זאת, לא ניתן להתעלם כי בדברי ראב”ע מצוי לרוב המונח ‘סודות’. כמו כן, עדות לרוח הקודש לה זכה בנדודים אלו, ניתן למצוא במכתב ששלח לרבי שמואל אבן ג’אמע, ובו הוא כותב: “…ואשמע את השם מדבר אליי, ביד הנדוד נפשך מסורה”.

בשנת ד’תתקי”ח (1158) שהה אבן עזרא בלונדון שבאנגליה, שם היה למורו של ר’ יוסף בר’ יעקב ממורויל, ושם כתב את איגרת השבת המפורסמת בט”ו בטבת ד’תתקי”ט, עליה נרחיב קמעה בעוסקנו ביצירותיו במאמר הבא.

בנדודיו הוא נשא בגאון את הכינוי “אברהם הספרדי”, כשהוא מקפיד לכתוב בעברית צחה ומדויקת, וכך למעשה הצליח להפיץ את חכמת יהדות ספרד, אשר הייתה כתובה ברובה בערבית יהודית. כמעט כל ספריו נכתבו במהלך נדודיו.

מכתש אבן עזרא (Abenezra)

בין למעלה מחצי מיליון מכתשים על פני הירח, ישנו מכתש המכונה ‘אבן עזרא’ על שמו של מושא מאמרנו רבי אברהם אבן עזרא. קוטרו 42 ק”מ, ועומקו 3.7 ק”מ. המכתש ממוקם באזור הדרומי-מרכזי של הירח, והוא מחובר לקצהו הדרומי-מזרחי של מכתש אצופי. מצפון מזרח לו שוכן מכתש גבר, ומדרום מזרח נמצא סקרובוסקו הגדול יותר.

מכתש זה כונה כך, משום שה’אבן עזרא’ עסק רבות בתחום האסטרונומיה, כתב לוחות אסטרונומיים, וערך תצפיות שונות ומחוכמות במערכת גרמי השמים. ספריו בתחום המתמטיקה, האסטרולוגיה והאסטרונומיה, היוו בסיס למתמטיקאים ולאסטרונומים בארצות אירופה ובעולם המערבי שנים לאחר מכן.

קיימים עוד שני מכתשים על שמם של ענקי רוח יהודיים. האחד, ‘מכתש רבי לוי’ (Rabbi Levi) על שמו של רבנו לוי בן גרשום מגדולי אשכנז, אשר חי כמאתיים שנה לאחר האבן עזרא (ה’מ”ח, 1288 – ה’ק”ד, 1344) וכמוהו, עסק רבות בתחומי המתמטיקה והאסטרונומיה, לצד גדלותו התורנית. רלב”ג אף פיתח מכשיר לניווט ימי המבוסס על צפייה במערכת גרמי השמים בשם ‘מטה יעקב’, ששימש במשך כארבע מאות שנה יורדי ים ונווטים. ספריו של רלב”ג תורגמו לשפות זרות, ושמשו בסיס מדעי לחוקרים ולמפתחים בתחום. רלב”ג אף ביצע תצפית על ליקויי חמה ועל ליקויי לבנה בתחילת המאה ה-14. המכתש הנוסף קרוי ‘זַכּוּת’ (Zagut) ע”ש רבי אברהם זכות בעל ‘ספר יוחסין’ שחי במאה ה-15 וה-16 (1452–1515), כאשר אף הוא לצד גדלותו העצומה בתורה, זכה להכרה עולמית בזכות ידיעותיו העמוקות בתחום האסטרונומיה. כך למשל כריסטופר קולומבוס הנודע התייעץ והשתמש בלוחות האסטרונומיים שלו לפני ובמהלך מסעותיו לעולם החדש.

הפוסט רבי אברהם הספרדי: רבי אַבְרָהָם אִבְּן עֶזְרָא – חלק א’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כל בן אדם מורכב מארבעה רבעים: פיזי, רגשי, שכלי ורוחני-אינטואיטיבי (תחושה פנימית). בלידה אנו פיזיים בלבד. כדי לגדול ללא פחד מהחיים ומהמוות, אנו זקוקים להרבה אהבה ומגע פיזי תומך.

על מנת לעבור בהצלחה את כל שלבי החיים, בראשיתם אנו זקוקים לשילוב של אהבה לצד כללים, מה שיפתח את התחום הפיזי והרגשי יחדיו. הכללים מפגישים את הילד עם החלק של החיים שבו החוק הוא ההיגיון, ללא הסבר רגשי נלווה.

כדי להגיע לתובנה זו יש צורך בהענקת אהבה נכונה וליווי רגשי מדויק לתהליכי החיים, לתווך ולהסביר אירועים מורכבים לפי דעתו ושכלו של הילד. הסתרה של אירועים כדי למנוע התמודדות אמנם פותרת מצב עכשווי, אך מונעת התפתחות עתידית.

בימים אלה, כאשר זיכרון ימי השואה לצד זיכרון חללי צה”ל, מערכות ישראל ופעולות האיבה מלווים אותנו, ובמיוחד בשנה קשה זו, שאלת המפגש עם המוות וסיבת החיים תופסת תאוצה ומצריכה מענה.

שורד השואה ויקטור פראנקל ז”ל, הידוע כאבי שיטת הלוגותרפיה, הסביר שהדחף העמוק ביותר של האדם, או ליתר דיוק הרצון העמוק ביותר, הוא השאיפה למשמעות ולהבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא. הבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו.

פראנקל טוען שהאדם המודרני, שיש בידו את האמצעים אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות, אותה הוא מכנה “ריק קיומי”, ושהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה זו באה לידי ביטוי, לפי פראנקל, במשולש של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות.

על פי פראנקל, ברגע שהאדם ימלא את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, לקראתו יוכל לחתור ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו תיפתרנה.

למעשה, שיטתו של פראנקל ביסודה, כבר רמוזה או כתובה בדברי הרש”ר הירש (פרשת אמור כ”א, ה’) בעניין האיסור על כהן להיטמא למת: “שעה שהמוות קורא את בני העם לגמול חסד עם מעטה הגוף של נפש שנאספה אל עמיה – חייבים כהני ה’ להתרחק; בעצם עמידתם מרחוק יעלו את נס החיים בצד גופת המת; יעוררו בלב העם את רעיון החיים; יזכירו להם את רעיון החירות המוסרית; ישוו לנגדם את היישות האלוהית של האדם, שאיננה משועבדת לכוחות הגוף, הממיתים כל חירות מוסרית; יחזקו בלבם את רעיון החיים – לבל ינוצח על-ידי רעיון המוות”.

כאשר אנו מדברים על המוות, חובה עלינו לצד זה לשוחח על החיים, על מטרתם, תכליתם וקדושתם. אדם שחי בחירות מוסרית ראויה, המוות לא יהווה עליו איום.

עבור אדם שחי חיים ראויים ומלאים, המוות הוא המשך מימוש התכלית ורעיון זה מסיר כל עצב ואבדון. כאשר אנו משוחחים על סיפור הנופלים והנרצחים, עלינו לצד זה לספר את סיפור חייהם, כי זה מעלה אותנו לדרגתם ועושה נחת רוח לנשמתם.

הפוסט המוות לצד החיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נפתח דווקא באנקדוטה האחרונה (עד.) רב פפי מעיד משמו של רבא, כי ‘האי סיטומתא קניא’, כלומר, במקרה שאני מסכם עם החנווני על רכישה של חביות יין, והוא מסמן על כמה חביות כי הן מיועדות לי, פעולה זו נחשבת כמכירה, למרות שלא נעשה מעשה קניין. הגמרא מבהירה כי עיקרון זה נפסק להלכה, ובמקום שנהגו לקנות בדרך זו, מדובר בקניין גמור.

גמרא זו שמצויה באמצע דיני ריבית, מהווה מקור יסודי לכך שלמרות העיסוק הרב בדרכים הפורמליות לביצוע קניינים, בסופו של דבר הקניין תלוי במנהג ובגמירות דעת. הרדב”ז (א רעח) פסק על סמך הגמרא הזו, כי אם אדם אמר לחברו אחרי לידת בנו כי הוא מכבד אותו בסנדקאות לבנו, חברו קנה את הזכות לסנדקאות באמירה זו בלבד.

סיפור נוסף (עג:) מתאר כיצד רבינא פונה לרב אשי עם שני חששות הלכתיים בנוגע לעסקת יין שביצע עם תושבי ‘אקרא דשנוותא’, הוא הביא להם כסף כמה חודשים לפני שהוא קיבל את היין, והם הביאו לו קצת יותר יין ממה שהוא הזמין. רבינא חשש לריבית, אך רב אשי אמר לו שאין מה לדאוג, שכן במקרה זה הם הביאו את התוספת הזו מרצונם החופשי, ומדובר ב’מתנה גמורה’ שלהם.

רבינא גם הביע את חששו שיש בעיה עם הבעלויות בשדה הזו, שכן מדובר בשדה שהיתה שייכת לאנשים אחרים, אלא שהם לא שילמו את המסים ולכן המלך העביר את השדה למייצרי היין הנוכחיים ששילמו את המס במקום הבעלים. גם מחשש זה הורה רב אשי להתעלם, שכן הקרקע משועבדת למס, והמלך – אחראי המס – קבע שמי ששילם את המס, ייהנה מהקרקע.

שתי דוגמאות אלו מראות כיצד ניתוח המציאות הריאלית הביא לכך כי הבעיות הפורמליות (ריבית וגזילה) נעלמו מעיקרן.

הסיפור האחרון שארצה לדון בו קשור לדיני נזיקין: רב חמא קובע כי אדם שקיבל כסף מחברו בשביל לרכוש לו יין בזול (בזמננו, אפשר לחשוב על כסף שאני נותן לחבר כדי שיקנה לי משהו שנמכר כעת במבצע ברשת כלשהי, ש”ט) והחבר לא ביצע את הרכישה, עליו להביא יין לחברו לפי המחיר הזול שבו הוא היה אמור לרכוש את היין.

על אף שהגמרא מסייגת דין זה, הרי שהדין העקרוני הזה נשאר. דין זה כמובן מעורר תהיה בקרב מי שמכיר את דיני נזיקין, וכפי ששואלים הראשונים, הרי למדנו בירושלמי (ב”מ ה ג) ש’המבטל כיסו של חברו פטור’, כלומר, שמי שמונע רווח מחברו (באמצעות הסתרת הארנק וכדומה, ש”ט) פטור מלשלם לו. חלק מהראשונים מעמידים כי מדובר כאן במקרה שבו הייתה התחייבות ישירה של השליח לשאת באחריות במקרה של אובדן העסקה.

אך הריטב”א מחדש, כי “מכיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע”י עצמו או ע”י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו *וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב*”. לדעת הריטב”א, יש מקרים שבהם ניתן לחייב אדם ממון על כך שלא ביצע את העסקה כפי שהיה מצופה ממנו. הריטב”א מסיים במילים ‘וזה דין גדול’.

על אף שאין ראשונים נוספים שאומרים במפורש כהריטב”א, כתב החתם סופר (חו”מ סוף סימן קע”י): “ולפי עניות דעתי כל הפוסקים מודים לו, אבל הואיל ולא מצאתי כן מפורש, על כן שיבוא לידי אראה לפשר ולבצע (לחתור לפשרה ולתשלום חלקי, ש”ט) על כל פנים”. הרי לנו דוגמה נוספת, שעל אף שמבחינה פורמלית מדובר ב’גרמא’, פסיקת ההלכה בפועל מאפשרת במקרים מסוימים לחייב גם על אובדן רווח כשהוא נעשה בפשיעה.

הפוסט הקשר, מנהג וכוונה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

התלבט הסוחר מה לעשות. מצד אחד, זו הזדמנות נדירה להרוויח סכום נאה. מצד שני, הוא לא רצה ליהנות ממעשים לא הגונים. כששיתף את אשתו בהתלבטות, היא אמרה: “למה לך להסתבך? לך לרבה של העיר, רבי חיים אליעזר וקס, ובקש את עצתו”.

למחרת, השכים הסוחר קום ונסע לקאליש. כשנכנס אל הרב וסיפר לו על ההזדמנות העסקית ועל החשש הקל מהמקור של הסחורה, הרהר הרב כמה רגעים ואמר: “אתה זוכר מה אומר הפסוק על לוחות הברית? ‘מזה ומזה הם כתובים’. חכמינו לימדו אותנו שזה בא ללמד שלא משנה איך מסובבים את הלוחות, תמיד רואים מולנו את הציווי ‘לא תגנוב'”.

המשיך הרב: “כשיהודי עומד בפני פיתוי או התלבטות בענייני ממון, גם אם נדמה שיש דרך עקיפה להרוויח בקלות, אל לו לשכוח לרגע את ‘לא תגנוב’ הניצב מולו. עליך לברר היטב את מקור הסחורה ואם יש ספק כלשהו, עדיף להימנע מהעסקה, גם במחיר ויתור על רווח”.

החליט הסוחר שלמרות הפיתוי, הוא לא יסטה מדרך האמת והיושר בה הלך כל חייו. שב הסוחר הביתה ובדק שוב את פרטי העסקה. משהתברר לו שמקור הסחורה אינו נקי מספקות, ויתר על הרווח המובטח, ובלב שלם השיב תשובה שלילית לאותו מציע.

קשה היה לאשתו של הסוחר לראותו מוותר על שפע כה גדול, אך הבינה כי טוהר הנפש והיושר עומדים אצל בעלה מעל הכל. יחד, בנו את ביתם על אדני האמונה ומידות טובות, ודרכם צלחה והם זכו לנחת מכל ילדיהם ההולכים בדרך התורה.

מה אפשר ללמוד מהסיפור?

הסוחר עמד בפני פיתוי של רווח קל, אך בחר בדרך הישר. זה מלמד אותנו שלעיתים נכון לוותר על תועלת מיידית לטובת ערכים נעלים יותר.
כשהסוחר התלבט, הוא פנה לרב העיר לבקש הכוונה. זה מדגיש את הערך של פנייה לדמויות סמכותיות ומנוסות בעת הצורך.
ההקפדה של הסוחר ואשתו על ערכי מוסר השפיעה על ילדיהם שהלכו בדרכם. זה ממחיש את כוחם של ההורים כמודלים לחיקוי עבור ילדיהם.

הפוסט הרווח האמיתי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

חז”ל בזוהר הקדוש אמרו: ‘וספרתם לכם, לכם דייקא. אוף הכא לכם לעצמכם’ (זוהר ח”ג צ”ז ע”ב). מהי משמעות הדבר שצריך האדם לספור לעצמו? ביאר בזה רבי נתן מברסלב וזה לשונו:

“לכם – לעצמכם. לכם – לעצמכם דייקא, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר שהוא בחינת התחזקות לעצמו, כפי מה שהוא; ולא יפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחביריו בני גילו טובים ממנו הרבה. כי אף על פי שהוא מידה טובה להיות עניו, ולהחזיק כל אדם טוב ממנו, אבל אם יפול בדעתו על ידי זה, חס ושלום, אין זה ענוה: אדרבא זהו גדלות גדול, שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה להשם יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך, וחביריו כבר זכו למה שזכו…” (ליקוטי הלכות, אורח חיים, פסח, ט,כב).

למדנו כאן יסוד נפלא מספירת העומר – עבודת השם יתברך היא המסע שלי עם השם יתברך, ללא השוואות וללא תחרות. זה רק אני והשם יתברך.

רבי נתן מביא שם את הדוגמה של התם בסיפורי מעשיות למוהר”ן זצ”ל, אשר למלאכתו עסק ברצענות והכנת נעליים. הנעל שהיה מצליח לייצר לא הייתה הנעל היפה ביותר בשוק, בלשון המעטה, ובכל זאת היה התם משבח את יופי הנעל ומתפעל ממנה. אשתו הייתה שואלת אותו מדוע הוא מרוויח חצי משאר הרצענים, אם נעל זו כל כך יפה. והיה משיב לה: “זה מעשה שלי וזה מעשה שלו”.

התם היה תמיד מלא שמחה. לעומתו, החכם בסיפור חיפש לעצמו תמיד שינויי קריירה, וכל ימיו היה עסוק בחשיבה השוואתית ותחרות. אמנם הגיע לרמה גבוהה של אינטליגנציה ותעסוקה נחשבת, אבל יחד עם זה היה מלא ייסורים תמיד.

ולמד מסיפור זה רבי נתן לנושא שבו אנו עוסקים: אמנם תמיד ברוחניות נשאף להתקדם ולהוסיף חיל, אבל כמה חיוני לסגל את דרכי החשיבה של התם ואת כלי ההערכה שלו.

כאשר ‘המוצרים’ הרוחניים שלנו – התורה, התפילה, המצוות והברכות שלנו – נראים כמו שהם נראים, לא ניפול ברוחנו, ונדע להעריך באמת ולשמוח במה שהצלחנו לייצר לפי מבחן הדרך וההשקעה האישית שלנו.

הפוסט המסע האישי בעבודת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לפי זה יש להבין, מדוע נקבעו דווקא ימים אלו, האמורים להיות ימים של שמחה והכנה ליום הגדול יום מתן תורה, לימי אבלות ועצב? מה המשמעות של פטירת תלמידי רבי עקיבא שנקבעו כימי אבלות לדורות, מה שלא מצאנו בהרבה מקרים אחרים?

וביותר יש להבין, הכיצד דבר זה תורם להכנה שלנו למתן תורה? הרי יסוד גדול בעבודת השם הוא השמחה, “עבדו את ה’ בשמחה”, ואם כן מדוע לקבוע דווקא את ימי הספירה לימים של אבלות?

אם נתבונן קצת בסיפור של רבי עקיבא ותלמידיו, יש בו דבר מפעים: בכל יום נפטרו לו מאות תלמידים, כל מפעל חייו יורד לטמיון מול עיניו. 24,000 תלמידים שהיו יקרים לו כבנים, כולם נפטרים תוך זמן קצר.

כל אדם אחר היה נכנס לדיכאון או אפילו יורד מדעתו מרוב עצבות, אך לא רבי עקיבא! הוא קם בכוחות מחודשים, ממשיך לחפש עוד תלמידים ללמד, וכך מחמשת התלמידים שנותרו הוא זכה להעמיד שוב את התורה על תילה.

רבי עקיבא, מהאסון הגדול שאירע לו, משדר לנו את סוד ההצלחה בחיים. אסור אף פעם להתייאש, לא משנה מה קרה, צריך תמיד לקום ולנסות שוב.

אותו רבי עקיבא אף הצליח לנחם את חבריו כאשר ראו שועל מהלך בקודש הקדשים. הוא הצליח לראות דווקא את הנחמה והתקווה לימים טובים יותר.

לכן קבעו לנו חז”ל דווקא בימים אלו של ההכנה לקבלת התורה להיזכר בסיפור הזה של רבי עקיבא ותלמידיו. גם אם הדרך רצופה בקשיים וניסיונות, צריך תמיד להסתכל קדימה ולא להתייאש. גם אם נופלים מדי פעם, חייבים לקום ולנסות שוב.

כך זוכים לקבל את התורה!

יהי רצון שנזכה להפנים את המסר הזה שלימד אותנו רבי עקיבא, ולנצל את ימי הספירה להכנה אמיתית לקראת מתן תורה.

הכותב הינו ראש קהילת ‘היכל התפילה’ רמב”ש ג’

הפוסט ימי אבלות כהכנה לקבלת התורה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

האם יש ללמוד מכך על יחס שלילי של התורה לבעלי מומין? האם הדחייה של כהנים אלו נובעת מהדרה של מי שהוא אחר וחריג? כמובן שהתורה אסרה לבזותם, והזהירה לא לקלל חרש, אך האם התורה מתייחסת למום כאל פחיתות?

הפסוק מדגיש שבעל המום אינו מופקע כללית מן הכהונה: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל. כלומר רק לגשת אל הקודש ואל המזבח נאסר עליו, ואילו את הקדשים הוא אוכל כיתר אחיו הכהנים. חז”ל בספרא למדו שדין ‘וקדשתו’ אף הוא חל על בעלי המומין, לפתוח ראשון, לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. כלומר אין כוונת התורה במצווה זו שבעל המום אינו ראוי לכהונה ולקדושתה בגלל פחיתות כלשהי שדבקה בו. מדוע אם כן אסור לו להקריב ולהיכנס אל הקודש?

בית המקדש הוא מקום שבתו של ה’. הנכנסים בשעריו באים להיראות לפני האדון ולעובדו. על כן צריך להיות המקדש נכבד ונורא בעיני בני אדם, כי הוא מסמל כביכול את כבוד ה’. כפי שה’ שלם בתכלית השלמות, כך ביתו שלם וכליל יופי. מטעם זה המקדש כולו עשוי ברוב פאר והדר, כליו כלי זהב, והכוהנים משרתים בו בבגדים יפים, לכבוד ולתפארת.

זה לשון מורה הנבוכים בטעם המצווה: “ולהגדיל הבית עוד, הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלוים, וצוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים בגדי קדש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום לבד אלא הכעורים ג”כ פוסלים בכהנים כמו שהתבאר בתלמוד זאת המצוה, ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל” (ג, מה). כלומר אין חיסרון אמיתי בבעל המום, אלא שכדי להגדיל את מעלת הבית בעיני רואיו הילכה תורה כנגד רוחו של ההמון המתפעל משלמות ומיופי (גם ספר החינוך כתב ששורש המצווה הוא להגדיל כבוד הבית, אך שונה ממנו המו”נ שמדגיש שאין זו מעלה אובייקטיבית, אלא היא נובעת מתפיסת ההמון).

נמצאנו למדים שאין המוגבלות פוסלת, אלא ההפרעה להתפעלות ההמון מהקודש, היא זו שפוסלת את עבודתם. והרי גם קרח הינו בעל מום ופסול מעבודה, אף שאין בכך כל מוגבלות, אלא הכיעור כשלעצמו פוסל, משום שהמקדש צריך לסמל את השלמות, ובני האדם נוטים להקיש מהשלמות החיצונית שלו על שלמות היושב בו. זהו אף הטעם שאין לויים בעלי מומין נפסלים מעבודתם אלא אם יש להם מום בקולם (חולין כד.), משום שעבודתם היא בשיר, וההתפעלות משירתם אינה נפגעת אלא כאשר קולם מתקלקל.

עוד יש להוכיח שאין התורה מתייחסת לבעלי המומין כפחותים מכך שבעל מום מותר להתמנות כמלך. מכאן שמצד עצם השררה אין כל פגם במוגבלות. רק היכן שהתפקיד עומד בזיקה לשלמות ה’, חוששים שמא תיפגע היראה. ואכן, מצינו שגם לסנהדרין אין ממנים בעלי מומין (קידושין עו:), ובגמרא אף הוסיפו שיש למנות בעלי קומה ובעלי מראה נאה (סנהדרין יז.). טעם הדבר הוא כעין איסור בעלי מומין לכהונה. הדיינים מסמלים את דבר ה’ בעולם ונסמכו אצל המזבח, על כן ראוי שיהיו שלמים בצורתם וכך תתחזק סמכותם וקדושתם בעיני העם. כעין זה מצינו גם לגבי שליח ציבור, שהמגן אברהם הביא בשם הזוהר להחמיר שלא למנות בעל מום, אך המשנה ברורה פסק כמהר”ם מרוטנבורג שהתיר, אלא שכתב שיש מחמירים, וטעמם, משום ששליח ציבור הוא ככהן לעבודה, והוא מביא את תפילת הציבור לה’.

הפוסט מעמדם של בעלי מומין הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.