הפסוק מוסיף: וַיִּתֵּן ה’ אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם. הדבר מתמיה, וכי יציאת מצרים הייתה נראית אחרת אם לא היינו נושאים חן בעיני מצרים ואם משה לא היה גדול בעיני משעבדינו?

רש”י מביא את המדרש: “דבר נא – בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, אברהם: ‘ועבדום וענו אותם’ קיים בהם, ‘ואחרי כן יצאו ברכוש גדול’ לא קיים בהם”. אולם אין בכך די. ראשית, לצורך קיום הבטחת הרכוש הגדול היה די בביזת מצרים. שנית, השאלה אכן קשה גם על ברית בית הבתרים – מדוע חשוב היה לומר כבר לאברהם שיציאת מצרים תלווה ברכוש גדול.

יצוין שגם במעמד הסנה מצורפת בשורת הרכוש לגוף היציאה: …וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם וגו’. וגם בתיאור היציאה טורח הפסוק להזכיר שהם לקחו כלי כסף וזהב.

נראה שלרכוש נודע תפקיד רב חשיבות ביציאה ויש להבינו.
בני ישראל נתונים במצב של עבדות במשך מאות שנים. עבד שפתחו את כבליו עדיין נותר עבד במהותו, במיוחד הם, הנמצאים כבר כמה וכמה דורות תחת עול השעבוד. באופן טבעי צריכים היו להיות כנועים ומרוסקים. די אם נביט בדוגמה של שחרור העבדים בארצות הברית, גם כעבור שנים רבות, עדיין ניתן להבחין בצלקות העבדות בקרב האוכלוסייה השחורה. עבדות ממושכת משאירה חותם עמוק בנפש העם, והשתחררות מכבלי העבדות הפיזיים אינה מבטיחה שחרור מתודעת העבדות.

לכן היה חיוני שישראל לא יצאו ריקם. לקיחת הרכוש ממצרים, ובמיוחד העובדה שהמצרים נתנו להם אותו מרצונם, היוותה מהפך תודעתי. העבדים של אתמול הפכו לבעלי רכוש, והאדונים המשעבדים נעשו נותנים. היציאה בתודעת עושר גורמת להם ללכת עם ראש מורם, במגמה לבנות משהו חדש. היא מאפשרת להם להיות עם הפנים לעתיד ולא להיתקע בתלונות על העבר.

בנוסף, נותן ה’ את חינם בעיני מצרים. פירוש, העם ששיעבד אותם מכיר בעליונותם. גם זה הכרחי עבור איכות היציאה. המעבר מתודעת עבדות לתודעת חירות מחייב שינוי ביחסי הכוחות בין המשעבד למשועבד. כשהמצרים מגלים כלפיהם יחס של כבוד, יש בזה כדי להותיר את שפלות השעבוד מאחוריהם.

בני ישראל גלו למצרים, כפי שכתבנו בשבוע שעבר, כדי להפיק משם לקח וללמוד איך חיים כאומה. זהו כור היתוך שהם היו צריכים להוציא בתוכו זהב מסיגים. מצד אחד להתרחק מהזימה של מצרים (‘כמעשה ארץ מצרים לא תעשו’) ומצד שני ללמוד את הדברים הטובים. לו היו נותרים בתודעת עבדות ואומללות, הם לא היו יכולים ללמוד מאומה.

את זיכרון העבדות מבקשת התורה לנצל לדבר אחד בלבד: וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כג, ט). רק עם שהשתחרר מתודעת העבדות, שיצא בקומה זקופה ובהכרה מצד משעבדיו, יכול להפוך את זיכרון השעבוד למקור של חיוב כלפי אחרים.

הפוסט רכוש מצרים – תנאי לחירות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לפני הפתרונות המהירים, שווה להעמיק בבסיס הבעיה: חוסר בתיאום ציפיות שיוצר תוצאה ידועה מראש של עצבים וקושי. אנחנו לא ברורים מספיק.

“אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו”, והמכולת מרכזת הזדמנויות לבטא את כל אלו בצורה מושלמת: הילדים רואים מה אנחנו קונים כדי ליהנות, על מה אנחנו מוציאים כסף, ואפילו איך אנחנו פורקים כעס ורגשות שליליים (באמצעות אוכל או בחניה ומול תורים).

בדיוק בגלל זה, חשוב לקחת ילדים לקניות כדי לתת להם מודל חיובי (זו הסיבה שילדים גדלים עם הורים), וגם לתת להם להתנסות בכל אחד משלושת הדברים הנ”ל.

אז איך עושים את זה? בעיקרון מספיק טיפ אחד: שימו לב שהילדים מסתכלים עליכם כל הזמן, ולומדים מכם כיצד להתנהל. הם שמים לב איך אתם בוחרים, מה עושה לכם טוב, בוחנים את ההחלטות שלכם, קולטים את סדרי העדיפויות וכמובן יעתיקו מכם את שיטת ההתנהלות מול דברים מעצבנים.

ההבנה שאני מודל קבוע היא כל התורה כולה – וכל השאר פירוש. אז בואו נתחיל:

זמן: אל תקחו ילדים לקניות אם אין לכם סבלנות לתת להם מודל חיובי.

תיאום ציפיות: מה קונים? מצטיידים ברשימת קניות וכלל מפתח בנושא קניית מותרות, למשל: בענייני ממתקים, כל אחד יכול לבחור ממתק אחד לעצמו עד 3 שקלים. תיאום ציפיות ברור.

מה עושים כשכועסים? לשאול אותם את השאלה הזו. להכין אותם לסיטואציה שהם לא יקבלו כל מה שהם רוצים, ועד שאין להם תשובה טובה – לא הולכים. כדאי מאוד לעשות סימולציה בבית (לעשות כאילו הם רוצים משהו ואבא לא מרשה, ואז לראות איך מנסים להתגבר על זה. למשל, אצלי קופצים 60 פעם כדי “לערבב” את המוח (לשחרר דופמין שמרגיע, כמובן מבחירה של הילדים).

שיתוף וחשבון נפש: תנו להם להכין רשימת קניות של דברים בסיסיים הנצרכים בבית. שאלו אותם כמה לדעתם הקנייה תעלה (אם הם בגיל המתאים), וכמה מוצרים אנחנו הולכים לחרוג מהרשימה, ובדקו איתם בקופה איפה אתם מול הרשימה והסכום. (חשבון נפש, זו מיומנות חשובה שניתן ללמוד ממנה הרבה).

מלוותר לא מפסידים: מותר לוותר לאנשים בתור. זה ילמד אותם כנראה לוותר גם בבית. במיוחד אם בזמן הפנוי של הוויתור, אתם לא רוטנים או לחוצים אלא נהנים ועושים איתם משחק קטן. השקעה לגמרי משתלמת.

קבלת החלטות: שווה גם להראות להם שאתם מתלבטים בקניות, ולפי אלו פרמטרים מחליטים איזה מוצר לקחת (מחיר, איכות, אמא ביקשה דווקא את המותג הזה).

וכמובן, לתת להם תפקידים: כשנותנים לילד תפקיד הוא חש אחריות. יחד עם זה, צריכים גם ללמד אותו איך לבצע את התפקיד, לחנוך אותו פעם ראשונה בבחירת עגבניות למשל, ואז לסמוך עליו. התועלת של זה תהיה גבוהה יותר מעגבניות מושלמות שאבא בחר.

לסיכום: חשבו לפני היציאה על כך שאתם רוצים לייצר חינוך לילדים שלכם באמצעות המכולת. חשבו איזה ערך, איזה מיומנויות, ואיזה מודל אתם רוצים להשאיר להם כי זו הזדמנות נפלאה שמבטאת את שלושת הדברים שאדם ניכר בהם.

בהצלחה!

הפוסט עם חינוך כן הולכים למכולת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אך בענווה יש לכאורה קונפליקט. לא מדובר באדם שלא מכיר את ערכו, אלא שעדיין הוא מבין את קטנותו בהיותו בן תמותה, כחציר יבש וכרוח נושבת וכחלום יעוף. התורה מלמדת אותנו איך ניתן להגיע לענווה, ומהי ענווה.

התורה מעידה על משה רבינו “והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”. אולם, כאשר קורח מערער על מנהיגותו, לכאורה היה ניתן לצפות שמשה יגיד להקב”ה, אולי קורח אכן צודק ויש מנהיג ראוי ממני, אבל משה עונה: “ויחר למשה מאד, ויאמר אל ה’ אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם”. משה עומד על זה שהוא מנהיג ראוי ומתאים, וזה יסוד ההגדרה הנכונה של ענווה. ענווה איננה ביטול היכולות והכשרונות, אלא להכיר ביכולות ובד בבד לזכור תמיד שזה מאת ה’ יתברך. להתכחש למתנות שהבורא נותן לך, זו כפיות טובה – לא ענווה.

פעמים אנו פוגשים תלמיד חכם המבטל את עצמו מאוד. ביטול זה מתפרש אצל רבים כחוסר ייצוגיות ראויה למה שמייצג אותו אדם. לדוגמה, כאשר רופא מעביר הרצאה, הוא מייצג בכבוד את תורת הרפואה ולא יבטל את חוכמתה. ההבדל יהיה כאשר יקבל קומפלימנט אישי ויתגאה כטווס. אך כל עוד מתפעלים מהרפואה, אין מקום לגאווה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחכמת התורה.

“למדתי תורה ואני יודע את התורה”, אין בכך גאווה. ואם אני חי כך, ומעביר לבן או לתלמיד את הגאווה הזו, הוא שואף אליה ורוצה לזכות בה. אך כאשר היא לא מיוצגת בכבוד, הוא איננו יודע לפרש את זה ממקור של ענווה. קל וחומר כשמדובר באדם שאיננו שומר תורה ומצוות. זאת כאמור, לצד זיכרון מתמיד שאין בזה דבר אישי ומה שיש הכל מאת ה’.

כבר במצוות הקרבת קרבן פסח הראשון בהיסטוריה, מצווים בני ישראל על עיקרון זה, כדברי הרש”ר הירש (פרשת בא פרק יב פסוק ג) וזה לשון קודשו: “ה”שה” היהודי אינו “סובל מכאובי העולם”, אינו נפש שפלת-רוח ונכאה, המובלת, נכנעת, לטבח: שה תמים זכר בן-שנה יהיה לכם, שלם בגוף, גברי, ברעננות-נעורים נצחית – כך יסמל את אופיינו ומגמתנו. צאן ה’ יהיה מושלם ועצמאי, ועם זאת לעולם צעיר; לעולם לא גמול מההנהגה האלוהית, בין אם מצד מעמדנו החברתי, נהיה ככבש או כעז, מן-הכבשים ומן-העזים תקחו. במסגרת מין הצאן ניתן לבחור בין כבש לעז. העז – תכונתה האופיינית היא העצמאות הגדולה יותר כלפי חוץ; מכאן “עז” לגלות התנגדות עזה: העז חושפת את קרניה לכל זר, אך כלפי הרועה היא צייתנית ונכנעת, ככבש”.

חשוב להיות כבש, אבל לא פחות מזה חשוב להיות עז!

הפוסט מהי ענווה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במבט ראשון נראה כי דין המשנה מובן מאליו, אלא שהגמרא ביקשה להסיק מדין זה הכרעה בשתי מחלוקות משמעותיות בין אביי ורבא. במסגרת זו נתמקד רק במחלוקת הראשונה.

המחלוקת היא מאיזה רגע אנו מסיקים כי העד הזומם פסול, האם מרגע העדות בבית הדין (למפרע, כשיטת אביי) או מרגע ההזמה (מכאן ולהבא, כשיטת רבא). הגמרא מבקשת (עג.) להכריע מהמשנה שלנו כי העדים לא נפסלים רטרואקטיבית, שכן, אם כל העדויות שלהם נפסלות רטרואקטיבית, מתברר ברגע שעדות הגניבה הוזמה, כי עדות הטביחה שלהם לא התקבלה בבית הדין שכן מדובר בעדים פסולים, וממילא הם לא יכולים להיענש עליה כי זו לא הייתה עדות תקינה.

הגמרא דוחה ראיה זו, אך עמדתו של רבא משאירה אותנו נבוכים. כיצד ייתכן שנסתמך על עדויות של עד שהתברר כרשע וכשקרן? (ניתן לשאול שאלה זו בשני ממדים, הן הממד ההלכתי הקובע כי רשע פסול לעדות, והן בממד של נאמנות: איך ניתן להתבסס על אדם שמשקר בבית הדין?).

הגמרא עצמה מתקשה בדברי רבא – ובאופן חריג ההלכה לא כמותו – ומציעה שתי סברות, וכאן נתמקד בסברה הראשונה. רבא אומר כי למעשה “עדים זוממים הם חידוש, ואין לך בו אלא משעת חידוש ואילך”, החידוש הגדול בעדים זוממים לדברי רבא הוא העובדה שאנו מקבלים את גרסת הכת השנייה ולא את גרסת הכת הראשונה. רבא סבור כי למרות שהעדים המזימין אומרים לעדים הראשונים “עמנו הייתם”, כך שהם לא מתווכחים על הסיפור באופן ישיר, אלא הם מתווכחים עם “היכולת של העדים להעיד”, עדיין מדובר כאן בהתנגשות בין שני כוחות שווים, ואין סיבה להאמין לשניים יותר מהראשונים. אלא שהתורה קבעה כי יש לקבל את גרסת האחרונים, ומכיוון שמדובר בחידוש של התורה, יש להתחיל לנהוג לפי קביעה זו, רק מכאן ואילך.

אך דברי רבא טעונים ביאור, שכן גם אם מדובר בחידוש (או בגזירת הכתוב כלשונו של הרמב”ם, פי”ח מהלכות עדות), הרי בסופו של דבר התורה הכריעה כי יש ללכת אחרי העדים האחרונים וקבעה כי אנו דנים את הראשונים כשקרנים ורשעים, ושקר זה נעשה בזמן העדות ולא בזמן פסילת העדות.

נראה להציע, כי רבא לא מתכוון לטעון כי אין היגיון בהעדפת העדים האחרונים (ניתן להציע את הסברה של הר”ן בדרשה (יא) כי העדים השניים מן הסתם זהירים יותר, וסברות נוספות) אך טענתו היא כי ההכרעה שלנו כי העדים הראשונים ביצעו עבירה וכי הם שקרנים, היא תוצאה עקיפה של קבלת העדות של הכת השנייה, ‘אם העדים לא היו בירושלים, הם לא יכלו לראות את הגניבה, וממילא מתברר שעדותם היתה שקרית’. ומכיוון שכך, ההכרעה כי פעולת העדות הראשונה שלהם, היא ‘מעשה עבירה’, איננה אוטומטית, אלא היא מעין ‘הכרעה משפטית’, ולכן היא יכולה להיות רק מכאן ולהבא. זאת בשונה מגנב וגזלן רגילים שנפסלים (ראו רמב”ם עדות י ד) מרגע פעולת הגניבה.

הפוסט מכאן ולהבא הוא נפסל? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

“ובעבור כי הקב”ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון.

כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה, כבר הודה בחידוש העולם, ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול, לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.

ולפיכך אמרו (אבות פ”ב מ”א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלקיו.

וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה. ואין אל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו.

וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו.

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כלה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם…” (רמב”ן, שמות יג פסוק טז).

מבואר בדבריו הקדושים שלמרות שאין רצונו ית’ לעשות ניסים כל הזמן, בכל זאת אומה שחיה תמיד את זיכרון יציאת מצרים, היא אומה עם תודעה ניסית מובנית.

העם שלנו שונה משאר העמים, אשר מטבע ברייתם כפופים לחוקי הטבע ומשועבדים אליו. אנו העם אשר בעצם קיומו מאיר בעולם את העל-טבעי, את האפשרות של הנס על ידי התערבות אקטיבית של הבורא בבריאתו.

באותו עניין שמעתי מאאמו”ר הרב לוי גדלביץ’ שליט”א מעשה שהיה באחד מבתי הספר הצבאיים בעולם כאשר אחד התלמידים קם ושאל את המורה : מה אפשר ללמוד ממלחמה פלונית שהייתה בישראל? השיב לו המורה: מהמלחמות של ישראל אין אנו יכולים ללמוד מאומה. כעס התלמיד והקשה: וכי זה בית ספר אנטישמי? השיב לו המורה: לא, אלא שבישראל, מרגע שפורצת מלחמה אין אנו יכולים לנתח ולמדוד את הנעשה שם בכלים טבעיים רגילים.

יהיו דברים אלו חיזוק לנפש העם לקראת הדיון המסכם בבית המשפט בהאג, שבו ידונו אבירי לב את זכותנו היהודית האנושית והלאומית להגן על ארצנו ועמנו.

הבה נזכור שלא מפיהם אנו חיים ועל חוקים ומשפטים כאלה נבקש ונתפלל: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה.

הפוסט תודעה על-טבעית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

פרעה חושד לאורך כל הדרך ואומר: ‘ראו כי רעה נגד פניכם’. הוא מבקש שבני ישראל ישאירו במצרים את הנשים והטף או לכל הפחות את הצאן והבקר. משה משיב שהקב”ה דורש מהם לעבוד אותו על נשיהם ועל טפם, ושהצאן והבקר דרושים להם לצורך הזבח. וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת י”י עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה. האם עלינו לקרוא פסוקים אלו באירוניה? האם משה מסובב את פרעה בכחש?

אין לומר שפרעה הבין היטב שזו משמעות שחרורם של ישראל ממצרים. מתיאורי המקראות נראה שהוא מופתע לגמרי מבריחתם. וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם. הוא חשב שהם חוזרים. חז”ל אומרים שהוא אף שלח עמם מרגלים כדי לוודא את חזרתם. האם התוכנית האלוקית הייתה לרמות אותו?

לכאורה גם פרשת שאילת הכלים היא סיפור של הטעיה. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם. בני ישראל מרוקנים את מצרים, לכאורה כדי לקיים את נבואת ‘ואחרי כן יצאו ברכוש גדול’. כנראה שקל להצדיק מעשה הונאה שכזה ביחס למצרים ששעבדו אותם, וכמבואר במעשה גביהא בן פסיסא (סנהדרין צא א), אך האם אכן זו הייתה כוונת ישראל, להציג למצרים מצג שווא של שואל על מנת להחזיר ולמעשה לרוקן את בתיהם?

ייתכן לומר שמלכתחילה אכן הייתה התוכנית לצאת לשלושה ימים בלבד. ורק בהמשך להתגלגל מכך ליציאת מצרים מלאה. כמובן לא קצרה יד ה’ מלהוציאם לגמרי, אלא שה’ מבקש להעמיד את פרעה בפני החלטה שנתונה לכוח הבחירה שלו. לוותר על משאב כלכלי אדיר בדמות עם-עבדים, זה היה מעבר לנקודת בחירתו באותה עת. אך לשולחם לשלושה ימים לעבוד את אלוקיהם, זאת בהחלט נתבע ממנו. בנוסף, יש לזכור שגם לבני ישראל נאמר שהם יוצאים לשלושה ימים. נראה שגם ביחס אליהם היה עדיף שהשחרור ממצרים יבוא בתהליך מדורג. כפי שרואים בכל חטאי דור המדבר, שוב ושוב רצו בני ישראל לחזור למצרים ולעבדות, וזאת משום שהיציאה הפתאומית למדבר ללא מזון וללא מים הייתה ניסיון קשה מנשוא. אפשר שלכן ביקש ה’ להוציאם לשלושה ימים לעבוד אותו במדבר, וכך להרגילם לאט לאט אל האמון בה’.

לו היה פרעה נענה לבקשה, היו בני ישראל שבים למצרים אחרי עבודת ה’ במדבר וקבלת התורה, ובתהליך ממושך היה פרעה מבין שעליו לשחררם כליל. הם גם היו משיבים את כלי הכסף והזהב ששאלו מהמצרים, שהרי הם קנאום בדין בזמן שרדפו אחריהם המצרים, כפי שכותב הספורנו, ואם לא היו רודפים אחריהם, לא היו זוכים בהם. אם כן, הבקשה לצאת לשלושה ימים לא הייתה שקר ושאילת הכלים לא הייתה במרמה.

מדוע אם כן סירב פרעה לשלח אותם? התשובה טמונה במספר: ‘שלושת’ ימים. שלושה ימים הוא ריחוק משמעותי. ארון הברית הלך לפני המחנה מהלך שלושה ימים. בני ישראל התלוננו על המים כאשר הלכו שלושה ימים ולא מצאו מים לשתות. ובין צאנו של יעקב לצאנו של לבן הקפיד האחרון לשים דרך שלושת ימים.

הבקשה להתרחק מהלך שלושת ימים מבטאת את ההתנתקות מאזור השליטה של פרעה. בני ישראל מבקשים להכיר בכך שגם בתוך העבדות יש לעבד זכות להיות כפוף לאדון האמיתי, לה’. הם לא מעוניינים לעבוד את ה’ בתוך מצרים אלא דווקא במרחק ניכר מתחום סמכותו של פרעה.

פרעה מבין זאת היטב ולכן מסרב. הוא מבין שגם אם ישראל ישובו, כפי שתכננו וכפי שהבטיחו לעשות, הם לעולם לא ישובו להיות עבדים כמו שהיו, נטולי זהות עצמית. ברגע שהם טעמו את טעם החירות הדרך סלולה לחירות מלאה ומוחלטת והפסקת השעבוד. רק אחרי עשר מכות ובלית ברירה פרעה שולח את ישראל לעבוד שלושה ימים במדבר.

וכשבני ישראל יוצאים מורה להם הקב”ה: ‘וישובו ויחנו לפני פי החירות’. מפרש רבי יוסף בכור שור: “וישובו – איני רוצה שתהיו בדאים, שאמרתם ‘דרך שלושת ימים’ ותחזרו, וגם שאלתם כליהם על מנת להחזירם ולכן תשובו לעמוד על אמונתכם”. ומה שכתוב שלא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, הכוונה היא שלא רצה שיתקרבו בשלושת הימים הללו לארץ ישראל, שלא יצאו לקראתם הפלשתים ויחושו בטעם המלחמה ושוב לא ירצו לעולם לצאת ממצרים.

אלא שלפרעה הוגד שבני ישראל בורחים. האם בצדק הוגד לו? הפסוקים עצמם אומרים שלא. הוא פירש לא נכון את העובדה שהם פנו לכיוון המדבר כביכול ‘נבוכים הם בארץ’ ובכוונתם להימלט ולכן החליט לפתוח במרדף. בלשון רבי יוסף בכור שור: “מספרי לשון הרע היו, שהיו אומרים ודאי לא כיוונו כי אם לברוח”. מכיוון שקיבל פרעה שקר זה, רדף אחריהם ובכך גזר על עצמו מיתה בים סוף, ועם ישראל יצאו לחירות עולם.

הפוסט האם רימה משה את פרעה? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.