>> העניין הוא שלעיתים קרובות אני מקבל הודעות מייל ששלחו עובדים חילונים כאשר אצלם עדיין שבת, והן דורשות התייחסות מצדי. ישנן גם הודעות מייל קבוצתיות שנשלחות לכמה נמענים, ובהם אותם עובדים שנמצאים בחוף המערבי. האם עלי להימנע מלהגיב למיילים כאלה, שנשלחים בשבת או ביום טוב?

הנחת היסוד היא שאם ברור לנו שמכוּתָּב יהודי שלנו יפתח את המייל ששלחנו לו בשבת או בחג לפי שעונו, אסור לנו לשלוח לו מייל או לתקשר איתו בכל דרך אחרת, כדי לא לעבור על איסור “לפני עיוור לא תיתן מכשול”.

אבל מה קורה כאשר אין לנו ודאות כזו, ואנו מסתפקים אם המקבל אכן יבדוק את הדואר האלקטרוני שלו ויפתח את ההודעה שלנו? כיצד ניתן להעריך את הצפוי לקרות? האם עלינו לקחת בחשבון את התנהגותו האופיינית של אותו אדם במקרים דומים בעבר? ואולי יש להשתמש להכריע בהתאם למחקרים סטטיסטיים המצביעים על כך שרוב האנשים בודקים את המייל שלהם פעמים רבות ביום?

יש מן הפוסקים הסבורים שאיסור “לפני עיוור” מתקיים רק כאשר ברור לנו שהשני יחטא מחמתנו, אבל בכל מקרה שבו אפשר לפקפק ו”לתלות” שאולי המעשה שלנו לא בהכרח יגרום לחטא, אין בו איסור “לפני עיוור”. לפי גישה זו, היה ניתן לומר שיש מקום להקל בשליחת אימייל שלא ברור לנו האם הוא ייפתח בשבת.

אך האם באמת מדובר כאן במקרה של “ספק” אמיתי ובעל משקל? רובנו בודקים את תיבת הדואר האלקטרוני שלנו מדי יום ואפילו מדי שעה, שלא לדבר על ההתראות המותקנות בטלפונים החכמים, המבשרות לנו על כל הודעה חדשה שהתקבלה.

למעשה נראה שאם יש לנו ידע ספציפי על הרגליו של הנמען בנוגע לקריאת מיילים, מותר להסתמך על כך ולהתעלם מההרגלים הכלליים של מקבלי דואר אלקטרוני בכלל. במילים אחרות, ברירת המחדל היא שרוב האנשים בודקים את המייל שלהם פעמים רבות ביום, וזו צריכה להיות הנחת המוצא שלנו. אבל אם ידוע לנו שנמען מסוים שאינו שומר מצוות אינו צפוי לפתוח את המייל בשבת או בחג, מותר להסתמך על ידע זה ויש מקום להקל.

אם יש לנו ספק האם הנמען אכן יפתח בשבת את המייל, עלינו לשאול את עצמנו: “מה סביר יותר שהוא יעשה, יבדוק או לא יבדוק את הדואר האלקטרוני שלו בשבת וחג?”. אם הסבירות גדולה יותר שיפתח, אין מקום להקל ולשלוח לו את המייל (על פי שיחה בעל פה עם הרב אשר וייס).

הפוסט האם מותר לשלוח דוא”ל ליהודי חילוני כשאצלו שבת? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

המלצתי היא לא להתרגש במיוחד. קנאה היא רגש טבעי ונפוץ בקרב ילדים, ובמיוחד כשיש אחים בתמונה. יחד עם זאת כשהקנאה יוצאת משליטה, היא יכולה לזרוע מתחים, מריבות ופגיעה בקשר המשפחתי ולכן כדאי לנו לחשוב בכל זאת איך אנחנו, כהורים, יכולים לעזור לילדים שלנו להתמודד עם הרגש המאתגר הזה ולהשאיר אותו ככל האפשר על אש נמוכה.

הנה כמה טיפים שכדאי ליישם:

1. אל תתעלמו, תתמודדו – קנאה היא חלק מהדינמיקה המשפחתית, ולכן חשוב להכיר בה ולא להתעלם ממנה. הקשיבו לילד, נסו להבין מה עומד מאחורי הקנאה, ועזרו לו למצוא דרכים לבטא את עצמו בצורה בונה.

2. שימו לב להוגנות – ילדים רגישים לחוסר הוגנות. שימו לב שאתם לא נותנים יתרונות או מתייחסים בהעדפה לילד אחד על פני האחר, אך גם התאימו את היחס לצרכים האישיים של כל ילד.

3. חגגו את הייחודיות של כל ילד – במקום להשוות, הדגישו את הכישורים והתכונות הייחודיים של כל ילד. עזרו לכל אחד למצוא את הכוחות שלו ולטפח אותם.

4. נסו להבין את שורש הקנאה – לפעמים, קנאה נובעת מצרכים רגשיים לא מסופקים. נסו להבין מה הילד באמת צריך ותנו לו את זה.

5. עודדו שיתוף פעולה במקום תחרות – במקום לעודד תחרותיות בין האחים, צרו הזדמנויות לשיתוף פעולה ועבודת צוות. משחקים, פרויקטים או מטלות שהם עושים ביחד יכולים לבנות קשר ולהפחית מתחים. למשל, אצלנו בבית יש משימה להכין לשבת מאכל שכמה שיותר ילדים עזרו בשלבי ההכנה שלו.

6. למדו אותם אמפתיה – עזרו לילדים להבין את נקודת המבט של האחר. עודדו אותם לדמיין את עצמם בנעליים של הזולת.

7. היו דוגמה אישית – ילדים לומדים יותר ממה שהם רואים מכם. בואו נהיה המודל הטוב ביותר שאנחנו יכולים להיות.

8. תנו זמן אישי לכל ילד – השקיעו זמן איכות אישי עם כל ילד בנפרד, לחיזוק הקשר והערך העצמי. זה מפחית את הצורך להתחרות על תשומת לב.

9. עודדו את הילדים לפתור סכסוכים בעצמם – גם אם תתערבו כשצריך, תנו לילדים הזדמנות לפתור מחלוקות בעצמם ולמדו אותם כלים לפתרון סכסוכים, כמו הקשבה, פשרה וחשיבה יצירתית. האמון שלכם ביכולת שלהם לנהל את היחסים ביניהם יעצים אותם ויקנה להם כלים חשובים לחיים.

הרמח”ל במסילת ישרים כותב: “בשבעה דברים נבחן האדם… אם תמצא לומר אף באחיו”. קנאה בין אחים היא אתגר, אך גם מנוף לצמיחה אישית וקבוצתית. אנחנו ההורים יכולים להפוך את הקנאה מכוח הרסני לכוח מאחד, ללמד את ילדינו לראות את הטוב בכל אחד ולאהוב זה את זה ללא תנאי.

העבודה על קנאה בין הילדים לא תמיד תהיה קלה. יהיו רגעים שתחשבו שכבר הכל הסתדר ושוב זה יחזור, אבל אל תתייאשו. כל פעם שבה אנחנו מעבירים מסרים נכונים, נקלטת. ולטווח הארוך, ההשקעה לגמרי משתלמת.

בהצלחה!

הפוסט קנאה בין אחים – איך מתמודדים עם זה? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

עוד בהיותו בספרד הוא פגש את רבי יהודה הלוי, איתו הייתה לו ידידות עמוקה וקשרים לימודיים, מה שמסביר את חלופת השירים הענפה ביניהם. לדברי האברבנאל (ה’קצ”ז–ה’רס”ט, 1437–1508) רבי יהודה הלוי לקח את ראב”ע לחתן, שכן הוא כותב בפירושו על התורה (שמות לב א, ד”ה ומסכים לזה): “הנך רואה שדברי שני החכמים האלה [ראב”ע וריה”ל] חתן וחותן הם מסכימים בזה הדעת, לא ידעתי מי קבלו ממי, אם הראב”ע מר’ יהודה הלוי בעל ספר הכוזר, או קבל הוא מהראב”ע חתנו, כי שניהם היו בזמן אחד ודברו פעמים רבות בדברי תורה כמו שזכר הראב”ע בפירושיו”.

בקורדובה הוא פגש והתיידד עם רבי יוסף אבן צדיק בעל ספר ‘העולם הקטן’ ותלמידו של הרי”צ גיאת, אותו מתאר ‘המאירי’ (הקדמה לבית הבחירה למסכת אבות) לאחד מגדולי הרבנים שהיו בספרד. בין שניהם שררה ידידות גדולה, עד כדי כך שרבי יוסף כינה את ראב”ע ‘אחי’, וראב”ע החשיב את רבי יוסף ‘אבי בשיר כליל החכמה’.

בהמשך, עם הגיעו לפרובאנס מצא לו ידידות עם רבינו תם כפי שהזכרנו במאמר הקודם, אך עוד קודם לכן, ברומא שבאיטליה מצא לו חבר את רבי מנחם בן שלמה, מחבר מדרש שכל טוב, וגם במקרה הזה כתב ראב”ע לכבודו כמה שירים.

סיפור נישואיו

סיפור נישואיו של האבן עזרא עם בתו של ריה”ל, שזור במעשה מופלא המובא בספר ‘סדר הדורות’ (ד’תתקל”ד), ומביאו הגר”ע יוסף בהקדמה לביאורו את הפיוט ‘מי כמוך’ לריה”ל (חזו”ע פורים עמ’ שנא):

ריה”ל היה עשיר גדול, והיתה לו בת יפה כלבנה ברה כחמה, וכשבגרה הייתה אמה לוחצת עליו להשיאה בהקדם, עד שקצף הזקן ונשבע להשיאה ליהודי ראשון שיבוא לפניו. ולמחרת בא לפניו רבי אברהם בן-עזרא בלבוש בלוי. ובראות האשה כן נפלו פניה, והתחילה לחקרו מה שמו ומה מדעו. ויתנכר האיש, והסתיר ממנה האמת. ותלך האשה אל בעלה, ותבכה לפניו, ויאמר לה רבי יהודה: אל תיראי, אני אלמדנו תורה. ויקראהו רבי יהודה ויחקרהו, ורבי אברהם הערים ולא רצה לספר לו האמת. ואז היה ריה”ל עוסק בבית מדרשו בעריכת הפרק הראשון של פיוט ‘אָדוֹן חַסְדֶּךָ בַּל יֶחְדַּל’, על סדר הא’ ב’ (הוא פיוט ‘מִי כָּמוֹךָ’), וכשהגיע לאות ר’ לא נזדמן לו לערכו, ובאותה שעה באה אליו אשתו והפצירה בו שילך לאכול. ואחר שפנה ללכת לביתו, קם ראב”ע והלך לבית המדרש, ומצא הפיוט לפניו, ויקח קולמוס, והתחיל לתקן בפיוט בשנים ושלשה מקומות, וכשהגיע לאות ר’ כתב כל הבית ההוא בזה הלשון:

רָצָה הָאֶחָד לִשְׁמֹר כִּפְלַיִם / מִשְׁמַרְתּוֹ וּמִשְׁמֶרֶת חֲבֵרוֹ שְׁתֵּי יָדַיִם / וְהַשֵּׁנִי שָׂם בְּסֵפֶל הַמַּיִם / שָׁם שָׂם לוֹ.

כשחזר רבי יהודה לבית מדרשו, וראה את אשר כוננו אצבעותיו של רבי אברהם, הכירו, ושמח מאוד לקראתו, ויחבקהו וינשקהו, ויאמר לו: עתה ידעתי כי אברהם בן עזרא אתה, וחתן אתה לי. ואז הסיר המסווה מעל פניו והודה על האמת. ויתן לו את בתו ויתעשר עושר גדול. אבל רבי יהודה חזר וכתב אות ר’ בזה הלשון:

רָחֲשָׁה אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר / בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְנִכְתַּב בַּסֵּפֶר / בֻּקַּשׁ וְנִמְצָא לִפְנֵי צְבִי עֹפֶר / כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ.

עם זאת, השאיר ריה”ל גם את אשר כתב רבי אברהם לכבודו.

בשבוע הבא נמשיך לספר על חיבוריו, פרשנותו לתורה, דקדוק ובלשנות, מתמטיקה, אסטרולוגיה ואסטרונומיה, שיריו ופיוטיו.

הפוסט רבי אברהם הספרדי: רבי אַבְרָהָם אִבְּן עֶזְרָא – חלק ב’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ר’ מאיר התייעץ עם הסופרים והמומחים, ובחר בקפידה את המרכיבים. את הפרשיות הזמין מסופר סת”ם ידוע ומנוסה מווילנה, שכתב אותן בכתב מרהיב ומדויק. את הבתים רכש מאומן ידוע מוורשה, מומחה לעשיית בתים מפוארים לפי כל החומרות וההידורים. וכמובן גם ברצועות לא התפשר, והזמין אותן מעשה ידי יהודי ירא שמים שהשתמש רק בעורות מובחרים וכשרים למהדרין.

כשהגיעו התפילין המיוחלות, התרגש ר’ מאיר עד מאוד. הוא מיהר לבית הכנסת, עטף בהתלהבות את התפילין המהודרות על זרועו וראשו, ובירך בכוונה עצומה “להניח תפילין”. לאחר התפילה, רץ ישר לבית רבו הנערץ – ה”חפץ חיים”, להראות לו את התפילין ולשמוע את דעתו.

שמח ה”חפץ חיים” לראות את התפילין המפוארות ואת ההתרגשות של תלמידו הצעיר. הוא בחן אותן בעיון, ושיבח את ההקפדה על ההידורים והפרטים. אך לפתע שאל: “ר’ מאיר, כמה עלו לך התפילין הללו?”.

“18 רובל, רבי”, ענה ר’ מאיר בגאווה.

החפץ חיים נענע בראשו והרהר: “18 רובל… זהו סכום גדול מאוד. ר’ מאיר, הקפדת יפה על כל פרט בתפילין ורכשת רק מהמובחר והמהודר ביותר. אבל האם חשבת לבדוק גם את טהרת המעות עצמן? האם גם ה-18 רובל הושגו בדרך הישרה ביותר, לפי כל כללי ההלכה?”

ר’ מאיר היה מופתע מהשאלה. הוא החל לגמגם: “ובכן, רבי, חסכתי את הכסף בעמל רב, מעבודתי וממלאכות שונות…”.

“ומהיכן באו המעות ששולמו לך, האם אתה בטוח שמעבידיך השיגו אותן בדרכי היושר?”, שאל שוב ה”חפץ חיים” בעדינות. “דע לך שלא פחות משצריך להיזהר בקדושת והידור התפילין עצמן, חובה עלינו לוודא את כשרות המעות. כי אם חלילה יש בהם שמץ של גזל או ממון שלא כדין, כל התפילין עלולות להיפגם”.

ר’ מאיר שמע את הדברים בתדהמה, ופניו החווירו. מעולם לא חשב על ההיבט הזה. הוא הבטיח לרבו לברר היטב את מקור המעות ששולמו לו, ולוודא שכולן הגיעו בדין ובמשורה. “עדיף לקנות תפילין פשוטות בממון כשר מאשר תפילין מהודרות במעות מפוקפקות”, אמר ה”חפץ חיים” לסיום.

מה אפשר ללמוד מהסיפור?

הסיפור מדגיש מסר חשוב ביותר על חשיבות יושרה וטוהר המידות בכל תחומי החיים, גם בפרטים שלא תמיד חושבים עליהם.

1. אין להתפשר על יושרה וכשרות – כשם שהקפיד ר’ מאיר לרכוש תפילין ללא שום פשרות, כך יש להקפיד שגם המקור של הכסף ששילם עבורן יהיה ללא רבב. המסר הוא שיושרה צריכה לחול על כל תחומי החיים, גם הפחות גלויים.

2. חשיבות הייעוץ והלמידה מחכמים – ר’ מאיר לא היסס לגשת לרבו ולבקש את דעתו. כדאי תמיד להתייעץ עם אנשים נבונים ובעלי ניסיון, ולא להתבייש ללמוד מהם.

3. הכסף אינו מטרה בפני עצמה – גם אם חוסכים בעמל רב לטובת מטרה נעלה, עדיין יש לבדוק היטב את דרך השגת הממון. ערכים רוחניים גוברים על שאיפות חומריות.

4. ללמוד לבחון דברים מזוויות שונות – החפץ חיים הציג לר’ מאיר נקודת מבט חדשה, שהפנתה זרקור לפרט שכלל לא חשב עליו. חשוב לפתח מבט רחב ולבחון סוגיות מכל צדדיהן.

5. טוהר כוונות אינו מספיק – גם אם הכוונות של ר’ מאיר היו זכות ונעלות, עדיין היה עליו לוודא את הפרטים המעשיים.

הפוסט תפילין מהודרות? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בהזדמנות זו נעיין באחד המעשים המפורסמים שאירע לאחר יציאתם של רשב”י ובנו רבי אלעזר מהמערה.

‘חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף, יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם, חיזרו למערתכם. (לאחר יציאתם השניה) נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוה מסי רבי שמעון, אמר לו, בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה הני למה לך אמר להו לכבוד שבת, ותיסגי לך בחד, חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור, אמר ליה לבריה, חזי כמה חביבין מצות על ישראל, יתיב דעתייהו’ (שבת לג:)

הגרי”ש אלישיב ביאר שאין מעשה זה קשור בשיטת רשב”י (ברכות דף לה:) ‘רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה … תורה מה תהא עליה’, אלא הפירוש ‘דהיו בדרגא גבוהה כל כך שלא יכלו לסבול שבני אדם עובדים בשדות ואינם לומדים’.

ועומק העניין שהסתכלותם שנבעה מדרגתם, הינה גם הסתכלות אמיתית ותובעת כלפי שמיא, שאחרת לא הייתה ניתנת להם רשות ‘להחריב עולמי’.

וצריך להבין מה השתנה לרשב”י, בין יציאתו הראשונה לשנייה, וכן מה הניח את דעתו של רבי אלעזר בטענת ‘חביבין מצוות על ישראל’, הרי עדיין מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה.

ר’ צדוק (פרי צדיק פרשת לך לך) מסביר, שיש להבחין בין ציוויו לבין רצונו של הקב”ה, ‘והיינו דוודאי לא צוה ה’ יתברך לשבות כל הימים. רק לשבות בשבת ושמיטה (כמו ציווי התורה בתחילת פרשתנו, ופרט לפי המפרשים שביארו טעם מצוות שמיטה שיהיה האדם פנוי לעסוק בחיי הרוח). רק רבי שמעון בן יוחאי אמר, כיון שידוע שרצונו של מקום שיהיה האדם פנוי רק לדברי תורה כמו שהיה קודם הקלקול, שלא היה לאדם שום עסק בעניני עולם הזה’.

רשב”י ובנו חיפשו את קיום רצונו של מקום ולא רק ציוויו, ואת זה הם ראו בההוא סבא, שלחיבוב המצווה עשה יותר מהמצווה, וזה ביטוי חביבות המצוות – להוסיף על המצווה ולעשות רצונו של מקום.

למדנו מכאן את חשיבות חיבוב המצוות וקיום רצונו של מקום.

ובעניין בית מדרשנו – אחוות תורה – על אף דברי רשב”י (מנחות צט) ‘אמר רבי יוחנן משום ר”ש בן יוחי אפי’ לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש’, שבק”ש שחרית וערבית קיים מצוות תלמוד תורה, מתקבצים לבתי המדרש מדי יום ביומו ללימוד משמעותי מתוך חיבוב מצוות תלמוד תורה וקיום רצונו של מקום.

הכותב הניו ראש קהל ‘אחוות תורה’ בית הכנסת ‘תפארת ישראל’ שיכון ה’ בני ברק

הפוסט קיום רצונו של מקום הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בשתי המצוות האדם שובת ממלאכת השדה, אולם בשנת השבע המסר העיקרי של הפסוקים הוא שהאדמה אינה שלך. עליה לשבות שבת לה’, וכל מה שצומח בה הוא הפקר לכול, לעבד ולאמה כמו גם לבהמה ולחיה. מתוך כך שהאדם אינו דואג למאכלו בשנה השביעית, הוא מפנים שגם תבואת שש השנים באה מאת ה’, ומושרשת בו מידת הביטחון.

ביובל, לעומת זאת, המסר שונה לחלוטין. הנושא העיקרי בפסוקים הוא הדרור, החופש. כל אדם מקבל בחזרה את אדמתו, חוזר לבית שמכר, משתחרר מאדונו ושב למשפחתו ולמקומו הראשון. היובל מעניק לאדם בחזרה את נחלת אבותיו ואת בעלותו על עצמו.

האיסור על עבודת האדמה ביובל, שונה בהכרח מאיסור העבודה בשמיטה. בשמיטה הדגש הוא על התוצרת – אין לעבוד כדי להפיק תוצרת, והתוצרת אינה שייכת לך. ואילו ביובל האיסור הוא חלק מהדרור. כיון שעיקר עיסוקו של האדם היה בחקלאות, שביתה ממלאכה פירושה חירות מעבודה. חירות אמיתית, כך מסתבר, איננה מסתיימת בכך שאין לך אדון ורכושך חוזר אליך. האדם יכול להיות עבד לעצמו, לעבודתו. היובל הוא השחרור מעבדות הזמן.

אם השמיטה אומרת שהשדה אינו שלך אלא של ה’, היובל אומר את האמירה ההפוכה: אף אחד אינו יכול לשעבד אותך, יציאת מצרים הפכה אותך לבן חורין, ואפילו לעבודתך אינך עבד.

למרות ההבדלים בין השמיטה ליובל, התורה מעמידה אותן כמערכת אחת. לאחר שבע שמיטות מגיע יובל (כמו שלאחר שבע שבתות מגיע חג השבועות). כלומר למרות שהמסר של השמיטה והמסר של היובל נראים הפוכים, שנת החמישים נובעת איכשהו דווקא מן השמיטות.

הביאור בזה הוא כך. היהודי בעצם מציאותו ניצב בין שתי תפיסות יסוד. מחד הוא יודע שהוא בטל לה’, וכל מה שיש לו אינו באמת שלו. “לך שמים אף ארץ לך”. מהי משמעות מעשיו הקטנים של האדם לעומת השלמות הבלתי מושגת של ה’ יתברך, והרי אפילו את מעט המעשים הטובים איננו יכולים לעשות בלי עזרתו. מאידך, הוא מאמין שניתנה לאדם בחירה חופשית, והקב”ה ברצונו העניק לנו את האחריות למצבנו ולמצב העולם.

אם אדם שוקע בתפיסת הביטול, בכך שאין משמעות לאדם ולמעשיו, הוא עלול לאבד אחריות ולהביא לקלקולים גדולים. הקטנת האדם, אף שתחילתה התמסרות מוחלטת לה’, סופה לעתים קרובות עיוות והשחתה מתוך איבוד אחריות. מנגד, אם האדם מתמקד בתפיסה השנייה, הוא עלול ליפול בקלות ל’אני ואפסי עוד’ ולחשוב שבאמת הוא זה שקובע ומחליט ולשכוח את מי שנותן לו כוח לעשות חיל.

הסדר הנכון שקבעה לנו התורה הוא עבודה של שש שנים בשדה, בתוך המציאות שדורשת את מעשינו ואת לקיחת האחריות שלנו. אך אחת לשבע שנים אנו צריכים לעצור ולזכור שהארץ היא של ה’, כל פרנסתנו היא ממנו ואנו ניזונים מכף ידו, כמו החיה והבהמה. אולם אין לטעות ולחשוב שתובנת השמיטה היא הפסגה. השיא מגיע דווקא בשנת החמישים. לאחר שבע שמיטות שבהן האדם השריש את התבטלותו לה’, הוא יכול לשוב ולעמוד לפני ה’ במלוא תפיסת האחריות. הוא קורא דרור לכולם ואף לעצמו, וחירות זו היא קודש לה’, בלי כוחי ועוצם ידי, אך גם מבלי להשתעבד לאיש.

גם אם נדרש להבין לעתים את אפסות האדם אל מול מחשבת הכפירה שאנחנו מרכז היקום ואין בלתנו, אין תפיסה זו תכלית התורה והמצוות. הקב”ה ברא אותנו כדי שניקח אחריות על מצבנו ונתקן עולם במלכות שד־י, ולאחר שהתחנך האדם והבין את מקומו לפני ה’, יכול הוא לשוב וליטול את שרביט תיקון המציאות, מבלי להיות משועבד לאף רוח זרה.

הפוסט התבטלות או אחריות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בסיפורי מעשיות למוהר”ן מברסלב ישנו סיפור ארוך ומרתק על ארמון מלוכה בו מתרחשת דרמה: באותו זמן נולדו שני ילדים – בן למלכה ובן לשפחה המשרתת את המלך. המיילדת מחליפה את הוולדות בלי שידעו על כך, וכך יוצא שבן השפחה גדל כנסיך ובן המלך גדל כבן שפחה באותו ארמון.

השמועה על החילוף מתפשטת ברחבי הממלכה, ואף אחד לא מסוגל, מחוסר ראיות, לאשש או להפריך אותה. בן השפחה שעולה למלוך מחליט לגרש את בן המלך. רגע לפני יציאתו למסע, הוא שומע מאימו החורגת את סיפור ההחלפה וכמה כואב לה שהוא צריך לגלות מהארמון והממלכה.

בשנות הגירוש, עוצר בן המלך פעמים רבות ומנסה לבחון ולהגדיר את זהותו: האם אני בן מלך או בן שפחה? חוויה קשה זו של טשטוש ובירור הזהות העצמית מלווה אותו בשנות נדודיו. ברגעים הקשים, לעתים הוא פונה עורף לעברו ומטביע את יגונו בשתייה לשוכרה, ולפעמים הגעגועים והמחשבה שהוא בן המלך שבים ומציפים אותו. כך נמשך המסע הפיזי והנפשי הכואב והמייסר.

רבי נתן מאריך לבאר שבמעשה זה נרמז סוד גלות ישראל בין העמים: “שזה סוד כל ענין גלות ישראל שהם מגורשים מארצם וממקומם. והם כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו ומפוזרים בין הדוים. והמלכות והממשלה היא אצלם. וישראל נחשבים בעוונותינו הרבים כעבדים ושפחות. שכל זה נמשך מבחינת החליפין הנ”ל של הבן מלך שנחלף”.

דיבורים אלו מיטיבים לתאר את מה שאנו חווים בימים אלו, כאשר בן השפחה מצליח לגרש ולחטוף את בן המלך. אנו, במסע הקשה והכואב הזה, עדיין זוכרים שבני מלך אנחנו, או שמא מחמת הצרות והייסורים, הגירושים והטלטלות, בחרנו להטביע יגוננו בהנאות העולם ושכחנו את זהותנו, ייעודנו ותפקידנו?

על כן באה התורה ומזכירה לנו: “כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם”. תזכרו, בנים אהובים, את היחס הנכון בין המלך והעבד, בין הנשמה והגוף. כמו שהמלך מושל בעבד ולא ההיפך, כך הנשמה מושלת בגוף. כאשר תזכרו את הייעוד שלכם להיות עבדי ה’, זה יעלה אתכם לייעוד הנצחי ולשורש האמיתי שלכם. אתם בני מלך, והייעוד שלכם בעולם זו עבדות ה’, שהיא החירות האמיתית.

כאשר אתם שוכחים את הייעוד הזה, אתם הופכים בזהות העצמית, בעיני עצמכם, לבני שפחה. ואזי, בני השפחה מושלים בכם. אבל כשאתם זוכרים שבני מלך אתם וייעודכם עבודת ה’, אזי אף אומה לא יכולה לשלוט בכם.

הפוסט כי לי בני ישראל עבדים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בסוגיה יש קובץ של מימרות של רבא על מקרים שבהם אדם שוכר פועלים לביצוע מלאכה, אך בסופו של דבר אין צורך בביצוע המלאכה (שכר אותם להשקות את השדה, אך בלילה ירד גשם, ש”ט). המימרא האחרונה קובעת כי במקרה שאדם שכר פועלים ליום עבודה, אך הם סיימו את העבודה בחצי יום, בפני בעל הבית עומדות שתי אפשרויות: או לתת להם עבודות חלופיות אחרות, ובתנאי שאינן יותר קשות מהעבודה העיקרית לשמה הוא שכר אותם, או לשלם להם על כל היום, אך מכיוון שבחצי השני הם לא עבדו, הוא ינכה משכרם את העונג שהיה להם בכך שהם יכלו להתבטל במקום לעבוד.

הגמרא מסייגת את הקביעה הזו ואומרת כי יש מקרים בהם על בעל הבית לשלם שכר מלא לעובדים שהפסיקו לעבוד באמצע היום, במקרה של “אכלושי דמחוזא”, שהם חופרי אדמה (לפי הרמב”ם) או נושאי משאות (רש”י) שהם רגילים בעבודה פיזית, ואם הם יושבים בטלים הם נחלשים. כלומר, הם לא מרוויחים מהבטלה. במובן מסוים, הם היו מעדיפים לקבל עבודה נוספת למלא את זמנם, ולכן על בעל הבית לשלם להם שכר מלא בלי לנכות משכרם את העובדה שהם לא עבדו.

ר’ חיים קמיל דפדף איתי לדברי הרא”ש שנמצאים בסוף הגמרא והקריא לי “מכאן פסק רבנו יואל ז”ל, מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד … אי לא שכיח במתא (אם החולי לא נפוץ והמלמד לא היה צריך לקחת את זה בחשבון, ש”ט) הרי שזו פסידא דבעל הבית, ומשלם לו את שכרו השלם, ולא כפועל בטל, שכל לומדי תורה דמי לאוכלוסי דמחוזא, שהבטלה גורמת להם שכחה וכובד איברים”.

או במילים אחרות, מלמד שמתבטל לו שיעור, איננו מאושר, להפך, זה מסב לו צער פיזי ונפשי, הוא שוכח את לימודו ונחלש, ולכן, במקרה שהשיעור מתבטל באשמת מי ששכר את המלמד, על אבי התלמיד לשלם לו שכר מלא, ואינו יכול להגיד ‘בוא ננכה חלק, כי נהנית מזה שלא לימדת’.

בחלוף השנים, לא זכרתי הרבה מפרק השוכר את האומנין, וגם את דברי הרא”ש לא זכרתי בדיוק, רק זכרתי את המסר של הרב לפיו ‘היעדר העיסוק בתורה יכול לגרום לחולי’. שנים לאחר מכן, גיליתי כי אכן הדברים נמצאים בכתבי ראשונים נוספים וגם נפסקו להלכה ברמ”א (חושן משפט, סוף סימן שלד, ותחילת סימן שלה). לשון הרמ”א במקום אחד הוא “שכל לומדי תורה נוח להם ללמוד מללכת בטל”, אך במקום אחר מדגיש הרמ”א (בעקבות הרשב”א בתשובה) כי בית הדין בודק האם אותו מלמד ‘נהנה’ מכך שהתבטל לו השיעור, או שהוא ‘סובל’ מכך, אם ניכר שהוא נהנה מה’חופש’, יצטרך האב לשלם לו שכר רק כפועל בטל.

אני תוהה מפני מה בחרתי להקדיש את הטור השבוע לאנקדוטה אישית זו, שמא מפני שגיליתי שאנקדוטה זו נחרתה בזכרוני והשפיעה עליי, שמא בכדי להמחיש את הכח הגדול שיש לדיבור ולהקדשת זמן לילדים צעירים, ושמא בכדי להעביר את המסר שביקש להעביר לי הרב כי יש עלינו לראות בלימוד התורה עם עצמנו ועם ילידנו, משהו חיוני, שבלעדיו איננו מתמצאים במרחב, וחשים שכחה וכובד איברים.

הפוסט חברותא עם ר’ חיים קמיל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מנער או נערה שמוצאים אוזן קשבת אצל הוריהם או מחנכיהם, ומשתפים אותם בהתלבטויותיהם, יימנעו בעתיד בעיות חמורות לאין ערוך.

אם כך, מדוע אותם בני נוער נמנעים מלפנות לעזרה? התשובה טמונה בגישתו של נותן המענה. ישנה גישה הגורסת כי המחנך עושה חסד עם הפונה אליו. הנער חש בחסד זה, ומרגיש שהוא “מנצל” את משאביו וכוחו של נותן הטובה. תחושה זו הופכת את השיחה למערכת יחסים של נתינה וחסד, ופוגעת באותנטיות ובמהות האמיתית של מטרת השיחה.

לעומת זאת, ישנם מחנכים הנותנים מענה של אמת, מענה הנובע מתחושת שליחות לסייע לנשמה נוספת. מענה כזה מעניק חיות אמיתית לשיחה ומבטיח דיאלוג פורה וכן.

סיפר לי פעם יהודי מבוגר כי נקלע לקבוצת בחורים שדיברו אליו בזלזול, מבלי לדעת כי מדובר באיש חינוך חשוב. כשהתגלה להם כי בן שיחם הוא דמות מבוקשת שאף הם עצמם חפצים בקרבתה, הם התביישו. בתחילה חשבו כי הם עושים עמו חסד, אך לבסוף גילו שהוא זה שעשה עמם חסד.

כאשר איש חינוך נותן מענה אמיתי, הוא מסייע לעצמו הרבה לפני שהוא מסייע לנער. הוא מחנך את עצמו לכבד את הזולת, להיות קשוב, ללמוד סוגיות מחנכות ועוד. אך כל זאת רק כאשר הדבר נובע ממקום כן ואמיתי. לעומת זאת, כאשר המענה נובע מהתנשאות, גם אם איש החינוך הוא בעל תארים והשכלה רבה, לא תהיה בכך כל עזרה לנער הזקוק לה.

בפרשתנו אנו מזהים את האח העומד ליפול – טרם נשירה – “כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ”. יש ציווי כיצד לדבר ולהתבונן על אדם במצב כזה: “וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד”. הוא הגיע אליך ופתח בפניך את סגור ליבו, הוא מכר את עצמו אליך. אל תהפוך זאת למקום של ניצול בשם מעמדך כמחנך ויועץ חינוכי. “לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ”.

הרש”ר הירש בבראשית כ”ד כ”ז כותב: “האמת כביכול מגבילה את החסד. חסד ואמת – מעשה אהבה, שאינו פוגע באמת. אהבת האדם עיוורת; היא ממלאת את משאלות האהוב, בלא התחשבות בערכן האמיתי, אך חסד ה’ הוא ‘חסד ואמת’, אין הוא ממלא אלא את אותן משאלות, העשויות להיות לטובה באמת; בחסד ה’ אין האמת נעדרת”.

אם ברצונך לזכות בחסד ה’, הענק את אותו החסד לנער הפונה אליך – חסד של אמת, חסד אובייקטיבי שמטרתו היחידה היא לסייע לנער. עשה זאת, והקב”ה ישיב לך כגמולך.

הפוסט חינוך מתוך אמפתיה ואמת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.