החשש של האחים לא היה תלוש. חז”ל במדרשם (ב”ר ק, ח) אומרים שאחר מותו של יעקב הפסיק יוסף להזמינם לסעוד אצלו. היה גם סיבה לחשוב שכל חיי יעקב לא רצה יוסף לצערו, אך עתה הוא יגבה את מחיר המכירה.

בשלב ראשון סברו האחים שדי למסור לו את שציווה אביו לפני מותו למחול להם. אך כפי הנראה, בכיו של יוסף התפרש אצלם באופן שגוי. הם סברו שבעקבות השליחות, נפער מחדש הפצע הכואב של זריקתו לבור ועל כך הוא בוכה. לכן הם ממהרים להופיע בעצמם ולהציע להפוך לעבדיו. אולם יוסף בוכה מסיבה אחרת לגמרי. הוא בוכה על עצם הקרע בינו לאחים, שהגיע עד כדי כך שהם חוששים מהאפשרות שהוא יהרוג אותם.

יוסף מבטל את חששם ואומר: אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.

פליאתו ‘התחת א-לוהים אני’ אינה מובנת דיה. הלוא הקב”ה נתן סמכות לאדם לעשות צדק ואין צריך להיות אלוקים לשם כך, מה גם שהוא משנה למלך ואין ספק שהוא רשאי להעניש. ובכלל, יש להבין, אלו תעצומות נפש שימשו את יוסף כדי להבליג על השנים הקשות כל כך שעבר בגללם.

צריך לזכור שהמחלוקת בין האחים לא באה לפתרונה. תהום פעורה בין גישתו של יוסף לגישתם של האחים. הוא יפה תואר ויפה מראה, מסלסל בשערו, מצליח בבית פוטיפר, מצליח בבית הסוהר ולבסוף מתמנה למושל על האימפריה הגדולה בעולם. מולו האחים מבקשים להתבדל, לשבת בארץ גושן, לא להתמנות כשרי מקנה אצל פרעה. בעקבות הוויכוח ביניהם על ההנהגה הראויה הם מכרוהו. הוא אמר להם שהוא הולך להנהיגם על פי דרכו והם סירבו והחליטו להגותו מן המסילה. גם כעת, הם עדיין אינם מסכימים עם דרכו. המחלוקת האידאולוגית ביניהם נותרה בעינה, גם כשהם מתחננים אליו שהוא יסלח להם. והיא עוד תמשיך לפעפע שנים ארוכות, עד לפילוג הממלכה. מדוע אם כן מסכים יוסף לשכוח הכול.

כדי להבין זאת צריך להקשיב ללשון הפסוקים: הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי – אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה. כלומר הסיבה שהוא לא שם עצמו תחת א-לוהים היא לא עניין של ענווה או חוסר סמכות, אלא משום שהוא מתמקד בשליחות הנפלאה שהוטלה עליו בעקבות מעשיהם, ‘להחיות עם רב’. מבחינתו זו משמעות האירועים. הוא התגלגל למצרים כדי לכלכל את משפחת יעקב ולהצילה ממוות. אם הוא יפגע בהם, לא יהיה פשר לכל סבלו.

ניתן לשמוע זאת גם בסיום דבריו: “וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ, אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם”. יש כאן תפנית מדהימה – האחים שמכרו אותו לעבד עומדים כעת בפניו ומציעים את עצמם לעבדים. אבל יוסף, במקום לקבל את הצעתם או להענישם, מתעקש דווקא להמשיך לכלכל אותם. למה? כי זו השליחות האלוקית שלו.

במעשי יוסף מונח לקח לדורות, לכל מי שפועל למען אחיו, אך לא בהכרח זוכה להכרת טובה ולפעמים גם להיפך. אם הוא זוכר שכל מעשיו נבעו משליחות של דאגה לאחיו, הוא יכול תמיד לשים בצד את המחלוקת ולדבוק בשליחות המונחת לפתחו.

הפוסט השליחות גוברת על המחלוקת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רגעים כאלה הם צמתים קריטיים בקשר שלנו עם ילדינו. התגובה שלנו ברגעים אלו עשויה לקבוע האם הם ימשיכו לשתף אותנו בעתיד.

כאיש חינוך שעבד עם נוער בסיכון הרגלתי את עצמי לא להזדעזע או להתרגש משום דבר. עזרה לי תקופה קצרה בה עבדתי בכלא בשבתות בצעירותי, זו ״נתנה״ לי את הזכות לומר לבני הנוער שבחנו אם ניתן לספר לי משהו, ש״כל עוד לא עשית רצח עם – אתה יכול לדבר איתי״.

כהורים וכאנשי חינוך אנחנו צריכים לסגל לעצמנו את ההכרה בכך שאוזן קשבת היא מתנה יקרה יותר מעצה טובה. בעולם של היום, כשהילדים שלנו מוצפים במידע ובהשפעות מכל עבר, היכולת שלהם לדבר איתנו בפתיחות היא קו ההגנה החשוב ביותר שלהם בפני נפילות.

אך כיצד יוצרים דיאלוג פתוח ואמיתי? איך מייצרים אווירה שבה הילדים מרגישים בטוחים לשתף אותנו בכל – גם בדברים שקשה להם לדבר עליהם?

הצעד הראשון הוא להקשיב באמת. לא רק לשמוע, אלא להקשיב – בלי לשפוט, בלי למהר לתת פתרונות, ובלי להיבהל ממה שאנחנו שומעים. כשילד משתף אותנו במשהו קשה, התגובה הראשונית שלנו קריטית. “אני שמח שסיפרת לי”, “זה דורש אומץ לדבר על זה” – משפטים כאלה פותחים את הדלת להמשך שיתוף.

הצעד השני הוא לתת לגיטימציה לרגשות. ילד שמרגיש שכל רגשותיו מקובלים – גם הכעס, גם הפחד, גם הקנאה – ילמד לבטא אותם בצורה בריאה. חשוב להבחין: הרגש תמיד לגיטימי, גם אם ההתנהגות שנובעת ממנו דורשת תיקון. בזה שאתם מכירים ברגש זה ממש לא אומר שאתם מסכימים עם הפעולה השלילית לפעמים שנבעה ממנו.

הצעד השלישי הוא ליצור הזדמנויות לשיחה. לפעמים דווקא ברגעים השגרתיים – בנסיעה ברכב, בהליכה משותפת, או בזמן ארוחת ערב – נפתחים הדיאלוגים המשמעותיים ביותר. חשוב לייצר את ההזדמנויות האלה באופן קבוע ושהן יהיו טבעיות ומאפשרות.

חשוב במיוחד להיות זמינים כשהילדים רוצים לדבר, גם אם זה לא הזמן הנוח ביותר עבורנו. ילד שמרגיש שדוחים אותו כשהוא רוצה לדבר, עלול שלא לנסות שוב. אם באמת אי אפשר עכשיו, חשוב לקבוע זמן מוגדר – ולעמוד בו.

נקודה קריטית נוספת היא היכולת שלנו לדבר גם על נושאים מורכבים. כשילד שואל שאלה קשה או מביכה, התגובה שלנו צריכה לשדר: “זו שאלה לגיטימית, ואני שמח שאתה שואל אותי”. גם אם איננו יודעים את התשובה, עצם הנכונות לדון בנושא חשובה. לפעמים כדאי ללכת איתו יחד לשאול איש מקצוע וכך הוא ילמד איך פונים לייעוץ, שזו מיומנות חשובה מאוד.

לפעמים דווקא השיתוף שלנו בהתלבטויות ובקשיים (באופן מותאם לגיל כמובן) יכול לפתוח פתח לדיאלוג אמיתי. כשילדים רואים שגם לנו יש התמודדויות, ושאנחנו מוכנים לדבר עליהן, הם מרגישים בטוחים יותר לשתף בשלהם.

זכרו: דיאלוג פתוח אינו מחליש את הסמכות ההורית – הוא מחזק אותה. ילד שמרגיש שהוא יכול לדבר עם הוריו על הכל, יפנה אליהם גם ברגעי משבר ואתגר. הוא ידע שיש לו כתובת בטוחה, מקום שבו יקבל הכוונה מתוך אהבה והבנה. וזו מהות תפקידנו כהורים.

בנוסף, ילד שמרגיש שמקשיבים לו, ילמד גם הוא להקשיב וזו השקעה שתניב פירות לאורך שנים בזוגיות, בהורות, ובקשרים חברתיים נוספים.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט דיאלוג פתוח עם ילדינו: המפתח לקשר אמיתי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שנים עשר שבטי ישראל מתאספים יחד סביב מיטת הזהב שעליה שכב יעקב. כשכולם נמצאים סביבו, הוא מנסה לגלות להם את זמן הקץ, אך המידע נעלם ממנו. הוא לא מצליח לחשוף את מועד ביאת המשיח. יעקב חושש שאולי יש בין בניו מי שאינו ראוי, ולכן נמנע ממנו לגלות את הקץ, כמו שהיה לאברהם עם ישמעאל וליצחק עם עשו. הוא תוהה אם גם לו יש בן שאינו ראוי, וזו הסיבה שאיבד את היכולת לגלות את הקץ.

אבל כששומעים הבנים את חששו: “אמרו לו בניו: שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. כך מתואר במסכת פסחים דף נו.

הצל”ח מפרש את הגמרא הזו באופן שונה מהמקובל, ועיקר דבריו הם: יעקב חושש שבניו לא יצליחו לעמוד בקשיים של הגלויות השונות שיהיו קשות מנשוא, כי הקב”ה יביא עליהם אויבים כמו המן הרשע כדי להחזירם למוטב. יעקב רצה לגלות להם את זמן הגאולה כדי שיהיה להם כוח נפשי להתמודד עם צרות הגלות וחבלי משיח. אך למעשה חשדו היה לחינם, כי עם ישראל קדושים הם ומוכנים לסבול עוד ועוד כדי לקרב את גאולת השכינה. בגלל החשד הזה בעם ישראל הסתלקה ממנו השכינה, על שחשד שיתייאשו מהצרות, וכששמע את הצהרת האמונה שלהם, הבין יעקב שטעה בחשדו.

החתם סופר מוסיף בכיוון זה של הצל”ח ועיקר דבריו הם שהסיבה להסתרת הקץ מיעקב נובעת מאחת משתי סיבות: או מפני שיעקב לא היה בטוח שלא יאבדו את אמונתם כאשר ייוודע להם כמה ארוכה תהיה הגלות, או כי שחשש שיש בשבטים מי שעלול להתקלקל ולא יוכל לסבול את משך הגלות הארוך. לכן הם ענו “ה’ אחד”, כלומר שה’ שהוא עכשיו אלוקינו יהיה בעתיד אחד, והכוונה היא שבעתיד יבינו שכל מה שנראה רע היה בעצם לטובה.

בפירוש התפילות לר”י ב”ר יקר (מרבותיו של הרמב”ן) הסביר, שיעקב חשש שבגלל שלא התגלה לו הקץ כעת, בניו יפקפקו באמונה ובגאולה העתידית ויחשבו שיישארו בגלות לנצח. על זה ענו לו בניו: אל תחשוד בנו, אנחנו מאמינים ונמשיך להאמין.

מכאן אנו לומדים שבאמירת קריאת שמע אנחנו ממשיכים את השבועה של שבטי ישראל שנשבעו שבכל מצב של גלות וקושי ימשיכו להאמין בגאולה העתידה, ושהצרות לא ישברו את רוחם, כי עם ישראל הוא עם קדוש שמוכן לקבל על עצמו את סבל הגלות כדי לגאול את השכינה המשתתפת בצערם של ישראל.

הפוסט שמע ישראל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בואו נראה ציטוט ממשנה שדווקא עוסקת בדבר אחר לגמרי (ואולי לא…): “רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ”. לכאורה, מה הדחף שיש לכל אדם רגיש ואמפתי כלפי אדם כועס? להרגיע, לרצות ולפייס.

אז לא! רבי עובדיה מברטנורא מביא מהגמרא במסכת ברכות: “דכתיב פני ילכו והנחותי לך, אמר לו הקב”ה למשה המתן עד שיעברו פנים של זעם”. עד כאן תורה. עכשיו נסתכל קצת על העולם ונראה איך הדברים מדויקים:

1. לחכות שהשפיות תחזור: כשאדם לחוץ וכועס, משתחרר אצלו הורמון בשם קורטיזול. ההורמון הזה נשאר בדם בין 40 דקות לשעה מהרגע שהופרש. אם אתם רוצים לסיים את הריב עם בן הזוג או להירגע לפני שמקבלים החלטות קשות או אומרים מילים קשות – עצרו הכל למשך שעה וחצי (ליתר ביטחון). תנו לקורטיזול לחלוף ולשפיות שלכם או של האחר לחזור אליו.

2. להתמקד בהווה ולנשום: כדי להבין איך מרגיעים מתח וחרדה, צריכים להבין דבר פשוט. חרדה נובעת מתוך דבר אחד: העתיד. כל הפחדים שלנו נובעים מדברים שהעתיד צופן לנו. משום כך תפקידנו מול עצמנו ומול ילדנו, לתת עוד ועוד חוויות של ״כאן ועכשיו״. חוויות של מיקוד בחוויית הרגע. למשל: עשו עם הילדים את התרגיל הבא: קוביית שוקולד על הלשון (גם צימוק עובד), עוצמים עיניים ומחזיקים אותה כמה שיותר זמן על הלשון. לאט לאט, עם נשימות עמוקות תוך כדי. גם ליטוף של בעלי חיים קטנים ורגועים שחיים את ה״כאן ועכשיו״ יכול להועיל מאוד.

3. אתה לא לבד: איך מרגיעים אדם? החשש הגדול ביותר של בני אדם הוא להיות בודדים ולסבול לבד. אף אחד לא יודע את העתיד, אבל אם אדע שלא משנה מה יהיה – לא אסבול לבד, זה יקהה מאוד את החרדה. כל הקהילתיות ודרכי היציאה מאובדן הקיימים במסורת שלנו, יושבים על ההבנה הזו.

עד כאן להיום. יש עוד כמה טיפים חשובים בכדי להרגיע את עצמנו על העבר והעתיד. ועל כך אי”ה בפעם אחרת.

שמרו על עצמכם, התפללו על חיילינו וחטופינו, אמרו תודה על מה שיש, ובעז״ה נצא מחוזקים.

הפוסט איך נתמודד עם לחץ וחרדות? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הרש”ר הירש בהקדמה לספרו ‘חורב’ כותב להוריו את ההקדשה הבאה: “שומרַי בילדותי, מדריכַי בנערותי, ידידַי בבגרותי”. בילדותו נזקק הילד לשמירה, לדעת את האסור והמותר – שמירה טכנית. בנערותו, הנער כבר סקרן ושמירה טכנית אין בה די כדי לשמור עליו. הוא זקוק להסבר מניח דעת לכל דבר ולשם כך הוא יצטרך מדריך שכבר פסע בדרך הזו ויודע להדריך את הצועדים בה לראשונה. אם קיבל את צרכיו אלו, ובסדר הזה, פוגש הבוגר את הוריו כידידים. לו יחליפו ההורים את הסדר, ידריכוהו בילדותו וישמרוהו בנערותו, התוצאה הסופית לא תהיה ידידות עם ההורים.

אך מה בין ‘ידידות’ עם ההורים ל’חברות’?

רבינו יונה (מסכת אבות פרק ב’ משנה ט’) מסביר מה הוא ‘חבר טוב’: “להרגיל עצמו שתהא רוח אחרת נוחה הימנו וכן יבא באהבה עם כל הבריות”. זאת אומרת: טובת המציאות של חיי חברה היא בכך שאנו לומדים לחיות עם אנשים שונים מאיתנו. לעומת זאת מסביר המצודת ציון (ישעיהו פרק ה’ פסוק א’) מה זה ‘ידיד’: “לידידי – אהובי”. מי שרוצה לייצר מציאות של אהבה עם ילדיו צריך לשאוף להיות ידיד שלהם, אבל כל זה אחרי שהוא יהיה שומר ומדריך, בסוף תצמח אהבה.

בעידן המודרני שבו חינוך ילדים נעשה מורכב אל מול המציאות המתחדשת והקדמה הדוהרת בצעדי ענק, מקומם של ההורים נעשה פעמים רבות מטושטש. ההורים מרגישים ליד הילדים חסרי ידע, או אף נתקפים תחושת בהלה אל מול הידע שלהם. מה שמדרבן את ההורים לרצות “להציל את המצב” על ידי שייעשו לחברים של ילדיהם.

בתחילה זה נראה פנטסטי אבל עם הזמן הניגודים ניכרים ופוגעים. ההורה שבמהותו אמור להיות מוגדר כמבוגר מוביל, נעשה למבוגר שותף בהובלה וזו כבר חברות. וזאת עלינו לדעת, שמה שנכון בחיי חברות, לא יהיה נכון בקשר מול הורים או מחנכים.

בשונה ממערכת ידידות, שהיא כזו המאפשרת אוטונומיה של ההורה במהותו כמוביל; חברות, מגבילה את היכולת של הילד לקבל את ההדרכה שלה הוא זקוק. רק לאחר שהבן עבר מסלול שבו הוריו היו שומריו בילדותו ומדריכיו בבגרותו, תתפתח מערכת של ידידות. כי יש בהורה יכולת שאין בבן, ורק מתוך גישה זו ניתן לבנות מערכת בריאה.

על רגעי הפרידה של יעקב מבניו מסביר הרש”ר הירש (פרק מט פסוק ג): “האספו”, “הקבצו” – אלה היו המחשבות הראשונות, שמילאו את רוח יעקב למראה בניו סביב מיטתו. אחדות וליכוד והתעניינות ערה לכל ערך רוחני – אלה דברי הצוואה שהופנו בראשונה אל כולם. אולם ציבור המורכב מיסודות כה שונים זה מזה, לא יוכל להתאחד כלפי פנים וכלפי חוץ, אלא אם כן יש בראשו הנהגה. עתה מבקש יעקב את הראוי למנהיגות, ולשם כך הוא סוקר את בניו”.

אם אתם רוצים לשמור על קשרי משפחה טובים, לא ניתן להשיג זאת על ידי שוויון, אלא חייבים הנהגה. בלי הנהגה, הניגודיות תתפרץ ותחריב כל חלקה טובה. רק על ידי שאני אמנה את אחד מכם להיות מנהיג וכולכם תקבלו אותו – אומר יעקב אבינו – תצליחו ליצור חיי משפחה ענפה וגדולה, משפחה מגוונת אך כזו שחיה בידידות.

הֶיו ידידים של ילדיכם ותלמידיכם, לא חברים שלהם.

הפוסט להיות חבר של הבן שלי? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לפני הסיפור על בתו של נחוניא חופר שיחין, הגמרא קובעת כי אדם שחופר בור עבור הרבים, פטור משעה שהוא מוסר את הבור לשימוש הרבים. כדאי לשים לב כי גם אדם שחופר בור עבור הרבים נושא באחריות במשך כל זמן העבודה על כריית הבור, אך מרגע שהוא מסיים את הבור ומעביר אותו לרבים, האחריות לשמור על הבור עוברת לרבים.

נחוניא חופר שיחין היה ממונה במקדש על חפירת בורות (משנה שקלים ה, א, וראו רש”ש כאן, ודבריו דחוקים) ונהג למסור את הבורות לרבים ובכך לסיים את האחריות שלו. ועל כך מסיימת הגמרא כי “כששמעו חכמים בדבר, אמרו קיים זה (נחוניא חופר בורות) הלכה זו”. הגמרא עצמה תמהה מה החידוש בכך שהוא שמר על הלכה? ומתרצת כי יש לגרוס “קיים זה *אף* את ההלכה הזו”.

אך דומה כי מתחת לפני השטח יש ביקורת סמויה על נחוניא חופר שיחין שמיד כשסיים את החפירה למען הציבור הוא הסיר אחריות מהשמירה על הבורות. קריאה זו מתחזקת מנוסח התוספתא (בבא קמא ו, ה) שהיא המקור של ההלכה אצלנו בגמרא, שם נאמר “וכשבא הדבר לפני החכמים, אמרו: עשה זה כהלכה”. בנוסח התוספתא ברור כי היו טענות על נחוניא, ולכן הדבר ‘בא’ לפני חכמים, וחכמים גם הגיבו כי אכן נחוניא פעל כהלכה, וההלכה מאפשרת למי שפועל למען הציבור וחופר עבורו בורות, להעביר את האחריות על שמירת הבור לציבור הרחב.

על רקע זה הגמרא מספרת את הסיפור המוכר כי בתו של ‘נחוניא חופר שיחין נפלה לבור (ה)גדול’, וניצלה בגלל מאמצי אביה בכל מה שקשור לחפירת בורות. אך מיד לאחר מכן, מספר לנו רבי אבא כי “אף על פי כן, מת בנו בצמא, שנאמר ‘וסביביו נשערה מאוד’, מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה”.
ופרשנים רבים תמהו (ראו לדוגמה תוספות ד”ה דבר) , כיצד העובדה שבנו מת בצמא כשאביו דאג לבורות מים, מסתדרת עם הקביעה של ר’ חנינא בן דוסא כי ‘לא ייתכן שבתו של נחוניא מתה בדבר שאביה טרח בו’? כמו כן, יש לתהות מה הוא אותו חטא שעליו אומר ר’ אבא שהקב”ה דקדק עם נחוניא כחוט השערה ולא הציל את בנו ממוות בצמא?

נראה להציע, כי הגמרא רומזת כי נחוניא חופר שיחין בחר לסיים את תרומתו לציבור העולים בכריית הבור, אך מרגע שהבור נכרה והיה מוכן לקליטת מים הוא העביר את הבור לרשות הציבור. ומכיוון שכך, הרי שבכל הנוגע לעצם כריית הבור, זכה נחוניא להגנה הייחודית של “וכי אותו דבר שנצטער בו אותו צדיק, זרעו יכשל בו?”. אך בכל הנוגע לתפעול הבור, לשלב שבו יש בבור כבר מים, לא זכה נחוניא לאותה הגנה, ובנו מת בצמא. וזו הסיבה שסוגיית הגמרא עוברת לדון על דקדוק הדין, על כך שהקב”ה בוחן גם פרטים של מעשים טובים, וכל הנהגתו בדקדוק ובדיוק.

הפוסט דקדוקי הלכה ואגדה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ופירש רש”י “ואקברה שם: לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בליבך עלי. אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם. שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזארדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר ‘קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה’ והקב”ה משיבה ‘יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם'”.

יש לברר מהו כוחה המיוחד של רחל, איך זה קשור למקום קבורתה ומדוע כל כך חשוב היכן נקברה? כדי לבאר זאת, חשוב להבין שיש לנו בחיים שני סוגים של מורי דרך: מורי דרך להשגת תוצאה ומורי דרך איך ללכת בדרך עצמה.

סיפור חייה הטראגי, הכואב והמלמד, של רחל אימנו; הוא סיפור חיים שמתווה לנו דרך, כיצד הולכים בדרך עצמה, אף אם היא קשה, ואף אם לא רואים תוצאות מיידיות.

הבה ונתבונן מעט בהיסטוריה של רחל אמנו. יעקב עובד שבע שנים כדי לשאתה לאישה והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, ובסוף יעקב מקבל את לאה. ורחל, נישאת ליעקב רק בתום ימי המשתה של אחותה, כצלע שנייה, ואז היא ממתינה ושוב ממתינה להיפקד בבנים. בינתיים היא עדה לזה שנולדים ליעקב ילדים מלאה ומהשפחות ורחל עדיין ממתינה. ומה מתרחש עם לידת בנה השני בנימין? רחל נפטרת לבית עולמה.

המאפיין הבולט במסע חייה היא העובדה שכשכולם סביבה קוצרים הצלחות ורואים תוצאות מוחשיות, רחל עדיין נמצאת בדרך, היא עדיין בגעגועים וכיסופין אל המטרה.

מנין שואבת רחל את כוחות הנפש להחזיק מעמד במסע חיים כזה כאשר היא כל הזמן בדרך אל היעד?

מבאר מוהרנ”ת: “הכלל, שהאדם צריך להשתדל כל ימיו … כי אין שום יגיעה ובקשה נאבד כלל ובוודאי מצא מה שמצא על ידי כל דיבור ודיבור ועל ידי כל יגיעה וחיפוש, כי לית רעותא טבא דאתאביד [-אין רצון טוב שאובד] וזה שאמרו רבותינו ז”ל יגעתי ומצאתי תאמין. ולכאורה אינו מובן מהו העניין תאמין, הלא יכולין לראות אם מצא אם לאו, אך באמת על פי הנ”ל מבואר היטב, כי אפילו אם עדיין אין רואים מה שמצא, ונדמה לו שעדיין לא מצא כלום, ועדיין הוא רחוק מהשם יתברך כמקודם חס ושלום, אף על פי כן צריכין להאמין באמונה שלמה שבוודאי מצא על ידי היגיעה בעצמה כנ”ל וע”כ יגעתי ומצאתי תאמין בוודאי, כי צריכין להאמין שבוודאי מוצאין על ידי היגיעה, אף על פי שעדיין אין רואים מה שמוצאין…”. (לקוטי הלכות ברכת הפירות ה”ה).

למדנו כאן יסוד נפלא וחיוני לתקופתנו: הקב”ה פונה לכל יהודי ויהודייה ואומר כך: לא משנה באיזה מסע אתה נמצא ועם מה אתה מתמודד, במשפחה או בפרנסה, בשדה הקרב או בישיבה, בזוגיות או בעסקים. אם השלב שבו אתה אוחז הוא שלב של דרך געגועים וראיית היעד מרחוק, בבקשה ממך, תלמד מהמורָה הגדולה של האומה הלא היא רחל הצדקת אשר כל חייה היו עדות להימצאות בדרך מתוך אמונה וחיבור איתן לצור העולמים. אל תערוץ ואל תֵחת כי ה’ עמך בכל פינה ודרך בה אתה הולך.

הפוסט דרכה של רחל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בסוף הפרשה אנו מוצאים בקשה דומה שבאה מכיוונו של יוסף. גם הוא משביע את אחיו: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה.

שני הבדלים בולטים בין יעקב ליוסף. הראשון: יעקב מבקש להיקבר עם אבותיו. הוא לא מדבר על ארץ ישראל. הוא מבקש שלא להיקבר במצרים, אך אינו מזכיר את הארץ. עיקר הדגש בדבריו הוא על חיבורו חזרה אל האבות. לעומת זאת, יוסף מתחיל את דבריו בהבטחה שאלוקים יפקוד אותם וישיב אותם לארץ ישראל, וכהמשך לכך מזהיר אותם שכשהם יעלו ארצה ייקחו עמם את עצמותיו. ההבדל השני: יעקב מבקש להעלותו מיידית ולקבור אותו מחוץ למצרים, ואילו יוסף מבקש רק להעלות את עצמותיו, ולא באופן מיידי אלא כאשר יפקוד אותם ה’ ויעלה אותם לארץ.

כאן עלינו לעצור ולשאול, מדוע יוסף לא מבקש להעלותו מיד ולקוברו בארץ ישראל. שאלה זו מהדהדת שאלה חמורה יותר: מדוע משפחת יעקב כולה אינה עולה ממצרים מיד בתום שנות הרעב. הרי כאשר יוסף הציע לאחים להוריד את יעקב למצרים, לא היה בתוכניתו שמשפחת יעקב תשתקע שם. הוא מבקש מאחיו לומר ליעקב: רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד… וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. לאמור, יוסף התכוון לירידה זמנית, למשך שנות הרעב בלבד. יעקב גם הוא לא התכוון שמשפחתו תישאר שם. הוא ביקש רק: אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת. אם כן, מדוע הם לא שבים? השאלה קשה גם על יעקב שמבקש לקוברו מיידית בארץ ישראל, אך עם כל זאת אינו עולה בעצמו כאשר הרעב נגמר.

נראה כי הדבר ששינה את כל התוכניות הוא הנבואה שיעקב קיבל במראות הלילה, בבאר שבע, על סף הירידה למצרים: אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. כאן התבשרה משפחת יעקב שהירידה הזו למצרים היא זו שמיישמת את הבטחת בין הבתרים, והתוכנית היא לשוב ולעלות לארץ ישראל אחרי שייעשו לגוי גדול עצום ורב.

מדוע באמת צריכים בני יעקב להתפתח לעם דווקא בארץ זרה. מדוע לא יעשו זאת בארץ ישראל?

בברית בין הבתרים ובנבואת מראות הלילה של יעקב רואים שההתפתחות של עם ישראל צריכה להיעשות דווקא במצרים. המטרה היא שעם ישראל יברר ויוציא מתוך הטומאה של מצרים את הנקודות הנכונות, ואותן הוא ייקח איתו להקמת העם והארץ המיועדים. העיקרון הזה נכון לכל הגלויות של ישראל, אולם כאן, בנקודת הרֵאשית של עם ישראל, יש עניין מיוחד. היצירה של העם צריכה להופיע דווקא מתוך מצרים מפני שהיא התרבות המפותחת ביותר של אותה עת. בתוך האימפריה האדירה אמור עם ישראל להתפתח כעובר במעי אימו, כגרעין בתוך האדמה. בזמן זה הוא יקנה את מה שנכון לקנות ויקיא את מה שנכון להקיא, עד שה’ יוציא אותו והוא ייוולד כעם שעומד לעצמו.

זהו פשר הנבואה ‘כי לגוי גדול אשימך שם’. דווקא שם ייעשה עם ישראל לגוי גדול, כשהוא מתכתב עם התרבות השלטת, עומד מולה ומעמיד איך אומה צריכה להיראות בצורתה הטובה והראויה. זהו עומק דברי חז”ל (ברכות ט ב) “וינצלו את מצרים א”ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור”ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים”. הם הפיקו ממצרים את כל מה שניתן להפיק ממנה, גם במובן התרבותי. גם משה רבנו, הגואל, יוצא דווקא מתוך בית פרעה, מה שמאפשר לו לקחת משם את כל תכסיסי המלכות הטובים והראויים להנהגת עם ישראל.

יעקב ידע, אם כן, שארץ ישראל, שהוא מבקש להעלותו אליה עם מותו, איננה עומדת לעת עתה אלא כהבטחה רחוקה. בניו צריכים להישאר במצרים, ובזמן שיעלוהו ארץ ישראל עוד לא תהיה מקום מגוריהם של בני ישראל. הסיבה שהוא מבקש שיקברו אותו בה היא כדי שיזכרו שמצרים היא לא מולדתם, השורשים שלהם אינם נמצאים בה. כל אבותיהם הקדומים קבורים הרחק ממנה. זו הסיבה שהוא מבקש לקבור אותו מיידית מחוץ למצרים, כדי להזכירם בכל זמן מגוריהם שם שלא ישתקעו בה כאזרחים. זה גם הטעם שהוא לא מזכיר את ארץ ישראל, משום שעלייתו איננה העלייה המיועדת לארץ ישראל, אלא רק סימן וזיכרון לקראת העלייה האמיתית שתתרחש רק כשיסיימו את הגלות הארוכה שם.

לעומת זאת, יוסף מדבר על היציאה המובטחת. זו שעתידה לבוא בזמן גאולת מצרים. יוסף נשאר עם בני ישראל עד סוף גלותם. הוא חלק מהסיפור של ‘לגוי גדול אשימך שם’. לכן, בקשתו היא שבסופה של הגלות יזכרו את שבועתם לעלות חזרה לארץ ישראל ושייקחו אותו עימם.

הפוסט הבקשה האחרונה של יעקב ויוסף הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.