תפקיד זה, שהתפתח מעולם החינוך הבלתי פורמלי, נחשב כיום למרכזי בבניית אישיותם וזהותם של התלמידים. הדגשנו את חשיבות המקצועיות והידע בתחום זה, וציינו כי לעתים ישנה אי־הבנה לגבי מהות התפקיד, שחורג מעבר לארגון אירועים גרידא. הרכז נתפס כ”מנוע החינוכי” של המוסד, המוביל תכניות ערכיות ומעודד מעורבות פעילה של התלמידים.

השבוע נעסוק, כפי שהבטחנו, בפירוט תפקידי המפתח של הרכז.

1מוביל ערכי

– גיבוש והובלת התפיסה הערכית-חברתית של בית הספר בהשראת המנהל ורוח המוסד.

– יצירת “מצפן ערכי” המנחה את כלל הפעילויות החינוכיות, ואת כלל הרכזים האחרים (טיולים, פדגוגי, מעורבות חברתית, ועוד).

– בניית התכנית החינוכית השנתית של המוסד החינוכי, הכוללת חזון חינוכי, תפיסת הבוגר הראוי (כיצד אנו רוצים שייראה הבוגר שלנו בגיל 25), סט הערכים והמיומנויות שאליהם המוסד מכוון את בוגריו, ומערך מדידה והערכה לבדיקת האפקטיביות של התכנית (המחוז החרדי במשרד החינוך, למשל, עובד עם מודל ייחודי לתכניות חינוכיות מחזון ועד מדידה והערכה).

– ניהול והובלה של הצוות החברתי, הכולל את רכז הטיולים, רכז המעורבות החברתית ואנשי צוות נוספים הקשורים לעשייה החברתית-ערכית.

– בתוך כך, רכז החינוך החברתי הוא המנוע החינוכי של המוסד. בשונה מהמנהל המחזיק את שרביט החוקים והאכיפה, כלי העבודה המרכזי של הרכז הוא הידע שלו ביצירת מוטיבציה חיצונית ופנימית – כולל מוטיבציה ללמידה – אצל התלמידים והמורים. לטווח הארוך כלים אלו חזקים מאכיפה וענישה.

2. מתכנן, רותם, ומבצע

– אחריות על תכנון וביצוע הפעילויות החברתיות והערכיות ברצף חינוכי הגיוני לאורך השנה ולאורך ציר ההתפתחות של התלמידים במבט רב-שנתי. הרכז אמור לרתום את המחנכים, המורים והתלמידים (בעיקר) לקיום הפעילויות השונות כשבראשו כלל מפתח: כל מה שהתלמידים יכולים לעשות – אף מורה לא עושה.

– ארגון אירועים, ימי שיא, פעילויות חגים, סמינרים וחגיגות חוויתיות המעצבים את הווי בית הספר ומהווים פלטפורמה להטמעת הערכים.

– אחראי על הנראות והדברור של פעילויות חינוכיות-חברתיות מוסדיות מול הרשות, ההורים, תורמים וכל הדמויות הרלוונטיות.

3. מנחה צוות חינוכי:

– הדרכה וליווי של המחנכים והמורים בהטמעת תכנים ערכיים ומיומנויות בסיס לקיום הערכים דרך הנחיית “שעת מחנך” בשגרה, ודרך עיסוק בנושאים אקטואליים.

– פיתוח כלים פדגוגיים לשילוב ערכים, תחושת משמעות, ומיומנויות רכות בהוראה השוטפת, כולל של המורים המקצועיים, ומעקב אחרי הנעשה.

4. מקשר קהילתי:

– יצירת שיתופי פעולה עם גורמים בקהילה, ובראש ובראשונה ההורים.

– ארגון פעילויות המחברות בין המוסד להורים.

5. מפתח מנהיגות:

– הובלת תכניות לפיתוח מנהיגות תלמידים, כגון מועצת תלמידים, ודחיפה לשליחת תלמידים להדרכה (בוגרים) או השתתפות (צעירים ובוגרים) בתנועות וארגוני נוער.

– טיפוח יוזמות תלמידים ועידוד מעורבות פעילה בחיי בית הספר. הכלל הוא שתמיד עדיפה פעילות ״סבירה״ של תלמידים על פני פעילות “מושלמת” שיצרו מורים. מוסד חינוכי הוא ״חדר מכונות״, בו נבנים אנשים. הוא אינו מיועד להיות גלריה מצוחצחת שבה הנראות היא הדבר החשוב ביותר.

6. מטמיע תכניות ארציות:

– אחריות על יישום תכניות ערכיות וחברתיות חדשניות (למשל “שבוע האחריות המחוזי” שהונהג בשנה שעברה במחוז החרדי של משרד החינוך).

– התאמת תכניות ארציות לצרכים הייחודיים ולקוד התרבותי של בית הספר והקהילה.

בשבוע הבא נמשיך לעסוק ברכז החינוך החברתי ונדבר על האתגרים הייחודיים והמורכבים שהוא מתמודד איתם במערכת החינוך החרדית, כולל איזון בין ערכים מסורתיים לצרכים מודרניים, התאמת פעילויות למגוון תלמידים, התמודדות עם מגבלות משאבים, ויצירת חינוך ערכי משמעותי בתוך מסגרת זמן מוגבלת.

הפוסט הכרת אנשי המקצוע: רכז החינוך החברתי (הקהילתי-ערכי) | חלק 2 הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

עד ש… כל אחד מאיתנו קלט את גודל הטרגדיה. יש כאלו שזה קרה להם באמצע הקפיצה של “משה אמת”, ויש כאלו באמצע תנומת צהרים קצרה, או אפילו רק בצאת היום. אבל זה רק אצלנו; ישנו ציבור ענק שהטרגדיה שיתקה אותו כבר משעות הבוקר. היו אלו גיבורי מלחמה, חלקם תלמידי חכמים ואנשי מעשה, שעזבו הכל, עלו על הרכב ופשוט נסעו להשתתף במלחמת המצווה.

ויש כאלו שלא חזרו למשפחתם בכלל, ויש שחזרו בתוך ארונות, ואחרים חזרו עם איברים קטועים, ויש שחזרו בסוף החורף אחרי שבעה חודשי קרב קשים – נחו ושבו או נחו ולעולם לא שבו למה שהיו, אחרי כל מה שראו.

ביקרתי לאחרונה במחלקת “חוזרים לחיים” בתל השומר. אני אדם שזכה בחייו להיות רבות בבתי חולים במחלקות שונות וקשות, וזה מלבד היותי חובש מעל עשור באיחוד הצלה, כך שאני לא נבהל ממראות שכאלו. אבל שום דבר לא הכין אותי לעוצמה שפגשתי שם, שדווקא היא גרמה לי להישבר. עמדתי שם בצד ובכיתי כמו תינוק: בחורים צעירים קטועי גפיים, אחרים עם פציעות שונות, וכולם מחייכים ומדברים באמונה גבוהה. הרגשתי ננס לידם.

וכשיצאתי מבית החולים תל השומר, ועודני מושפע מהדברים הנוראים שראיתי שם, נתקלתי בקבוצת מפגינים נגד הגיוס. אין בשורות אלו להביע דעות בעד או נגד, אבל יש בשורות אלו צעקה לחינוך הילדים על השותפות ברגשות אחרים, להתחשבות, נדיבות ועוד. לא ייתכן שבמרחק עשרות מטרים בודדים שוכבים מלאכים קטועי גפיים מחזקים ומחוזקים, וביציאה משם עומדים אנשים וצועקים משפטים חסרי רגישות שפוגעים במשפחות הפצועים שחולפות שם.

אין בשורות אלו שום הבעת דעה בקשר לגיוס חרדים, אבל כן יש בשורות אלו שאלה להוריהם של אותם נערים: האם לזה כיוונתם בחינוך ילדיכם?

הרש”ר הירש בפרשה (כב, כא) אומר מילים קשות על אחריות ההורים כאשר הבן או הבת מתנהגים שלא כשורה: “‘והוציאו – מבית בעלה אל – פתח בית – אביה’, כלומר ‘ראו גידולים שגידלתם’… פריצות האשה הצעירה נזקפת לחובת החינוך שקיבלה בבית הוריה, והיא ממיטה קלון על האומה כולה: כי – עשתה נבלה בישראל, ‘לא עצמה בלבד ניוולה אלא כל בתולות ישראל’ (ספרי)”. האחריות של מעשה שכזה איננה רק על החוטא אלא על מקור היניקה שלו, כי הוא ממיט קלון על כולם”.

על ההבדל בין עם ישראל לשאר האומות, מוצא לנכון הרש”ר הירש לפרש דווקא במצוות זכירת עמלק (כה, יז) וזה לשונו הקדוש: “בני העם הזה לא ינצלו לרעה את אמון האדם בחברו, שבלעדיו אין בני אדם יכולים לחיות בחברה אחת. הם חדורי אמונה שה’ הוא א-לוהיהם רק אם הם נרתעים ויראים מכל עוול כלפי בריותיו, ומכאן נובע צדק ויושר ללא רבב במשא ומתן בין אדם לחברו. אלה היו הקווים האחרונים שהתורה ציירה בהם את תמונת האופי של העם הנקרא על שמה ומודרך על ידיה. באופי הלאומי של העם הזה יאירו הקווים של השתתפות ברגשות אחרים, של התחשבות, נדיבות וגמילות חסד עם כל חי… עם זה יהיה מוכן בכל עת להביא אושר ולא יהיה מסוגל לגרום צער”.

הבה נזכור את מהותנו כעם, ונחנך את ילדינו לרגישות, להתחשבות, ולאהבת ישראל אמיתית, במיוחד בימים קשים אלו.

הפוסט פצועים בגוף מול פצועים בנפש הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפשט הדברים למדנו כאן שסוד ההצלחה בקרב הפיזי מול האויבים שלנו הוא כאשר אנו יוצאים לקרב יחד במחנה אחד ככלל ישראל, ולא כיחידים מפורדים ומפוזרים.

עניין זה ידוע לנו בכל ההיסטוריה הכואבת של אומתנו. תמיד כאשר היינו מפורדים היינו פגיעים וחשופים לפגיעת אויב, וכאשר התלכדנו והתאחדנו הפכנו לכוח בלתי מנוצח.

למרות שהדברים ידועים, חשוב לעורר ולחזק שוב נקודה ישנה ובסיסית זו: כוחנו באחדותנו, ולא משנה מה הצידוק של הפירוד. פירוד שלנו משרת את האויבים שלנו ולא אותנו. נקודה.

השפת אמת זצ”ל מלמד אותנו יסוד הצלחה בעבודתנו הרוחנית: אל תעבוד לבד. חבר את המלחמה האישית שלך מול היצר הרע עם המלחמה הכללית של כלל ישראל, מלחמת הטוב הכללי ברע הכללי. זכור שכוונתך בניצחון מלחמתך האישית היא כדי להכריע את המלחמה הכללית, אזי תזכה להתחבר לכוח המופלא של כלל ישראל.

משל לפרטיזן בלב יער שמתחבר לצבא סדיר בעל ארטילריה של חיל השריון, חיל האוויר וחיל הים – אז יש לו הרבה יותר כוח. הוא מפסיק להיות לוחם בודד. ואדרבה, האיכויות המיוחדות והערך הייחודי שלו בלוחמה האישית מתוך מעבה היער מקבלים ערך מוסף והופכים לחלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי הכללי הגדול.

זהו יסוד חשוב: מידת ההצלחה והתקומה האישית בעבודה הרוחנית של כל יהודי תלויה במידת הסולידריות והאכפתיות שלו ביחס לצרכים ולאתגרים של הזולת.

חשוב לזכור שכל אחד מאיתנו יכול לתרום לאחדות זו. אפילו מעשה קטן של חסד או מילה טובה לזולת יכולים ליצור גלי אחדות שמתפשטים הרבה מעבר למה שאנו יכולים לדמיין. בואו נתחיל היום, כל אחד בסביבתו הקרובה, ליצור את האחדות הזו שכה נחוצה לנו כעם וכפרטים.

יהי רצון שנתחזק בעניין זה בעבודת ה’ פרטית וכללית מתוך אחדות ואהבת ישראל, ונזכה בזכות זה להכנה טובה לימים הנוראים הבאים עלינו ועל כל בית ישראל לטובה.

הפוסט ביחד ננצח הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יש שפירשו שהתורה אסרה זאת כדי למנוע עירוב בין נשים לגברים שעלול להוביל לניאוף. אולם פירוש זה מעורר קושי. ראשית, אם זו הסיבה, הרי שזו רק גזירה שמא יבואו לידי זנות, ואם כן מדוע מכנה התורה מעשים אלו בעצמם “תועבה”, הרי התועבה היא הזימה והניאוף ולא הדברים שעלולים להוביל אליהם. שנית, חז”ל כוללים באיסור זה גם הסרת שיער הערווה של גבר, וקל להבין שעניין זה אינו עשוי לגרום לטעות בין נשים לגברים.

הפירוש הפשוט יותר הוא שהתועבה היא עצם העובדה שהאיש והאישה אינם מתלבשים בהתאם למקובל בקרב מינם. וכאן עולה השאלה: מדוע זו תועבה ומה ניתן ללמוד מכך לגבי ההבדלים המהותיים בין האיש והאישה?

בין האיש לאישה קיימים הבדלים פיזיים ונפשיים מובהקים. אלו עובדות ביולוגיות ברורות שאין להתעלם מהן. בעבר, האיש עסק במקצועות שדרשו כוח פיזי, כמו ציד וחריש. האישה לעומת זאת התמקדה בעבודות שהתאימו ליכולותיה, כגון ליקוט ובישול. בנוסף, האיש יצא לעבוד מחוץ לבית בשל יכולתו להתגונן טוב יותר מפני סכנות פיזיות, בעוד האישה נשארה מוגנת בבית. בהיבט הנפשי, ציינו חכמים כי “האשה מכרת באורחים יותר מהאיש”, וידוע לכול כי היא ניחנה ברגישות ובכישורים תקשורתיים ייחודיים. מהבדלים טבעיים אלו נגזרו התפקידים המסורתיים של כל מין בעולם הישן.

בעולם המודרני חלו שינויים משמעותיים ביחסים בין המינים. המהפכה התעשייתית הפחיתה באופן דרמטי את הצורך בכוח פיזי בעבודה, ופתיחת דלתות ההשכלה לנשים צמצמה מאוד את הפערים התעסוקתיים בין גברים לנשים. כיום, נשים משתלבות בהצלחה בכמעט כל תחומי העיסוק.

עם זאת, לצד מהפכת השוויון החיובית הזו, עלתה גם מגמה מסוכנת של הכחשת ההבדלים הטבעיים בין המינים. כאן חשוב לזכור כי השינויים המבורכים, אסור שיבואו על חשבון ידיעת ההבדלים הבסיסיים בין איש לאישה. הבדלים אלו קיימים ומשמעותיים, והם חלק בלתי נפרד מהבריאה. יתרה מכך, החיבור המיוחד בין איש לאישה והיכולת של חיבור זה לפרות ולהביא ברכה לעולם, נובע דווקא מהשוני ביניהם, כאשר כל אחד תורם את הכישורים והיכולות הייחודיים לו. אין תחליף לאימהות או לאבהות, והבית המשפחתי זקוק הן לשיקול דעתו של האב והן לבינתה היתרה של האם. שילוב הכוחות הזה יוצר את האיזון הנדרש לגידול ילדים ולבניית משפחה, ובמבט רחב יותר – לתיקון הבריאה כולה.

זו הסיבה שהתורה מגדירה את ניסיון הגבר ללבוש שמלת אישה כתועבה. ראוי לציין שהמונח “תועבה” בתורה אינו מוגבל רק לענייני זנות, אלא מתייחס גם לעניינים אחרים כמו למשל זיוף משקולות (בסוף פרשתנו). כאן, ב”לא ילבש”, התועבה מתייחסת לעצם הניסיון לאמץ זהות של המין הנגדי. לכל אדם יש תפקיד ייחודי בעולם, והיכולת להתפתח ולמלא אותו בשלמות תלויה בזהות מובחנת וברורה.

אם כן, איסור “לא ילבש” אינו רק בגלל החשש לעירוב בין המינים, אלא הוא נוגע לעצם הבריחה מהתפקיד הייעודי של האדם. לכן, גם פעולות אישיות ומוצנעות נאסרו, שכן הן עלולות לגרום לאדם לאבד את תפקידו שהוטל עליו.

במובן הרחב, עיקרון זה חל על תפקידים רבים המוטלים על האדם מעצם טבעו. כל אדם ניחן בסט כישורים ובאישיות ייחודית. עליו להתמקד במימוש תפקידיו הטבעיים ולא לנסות לאמץ תפקיד שאינו מתאים לו. זוהי קריאה לכבד את ההבדלים הטבעיים בין בני האדם, תוך שאיפה למצוא את הדרך הייחודית של כל אחד לתרום לעולם ולהגשים את עצמו באופן המיטבי.

הפוסט לא ילבש – נאמנות לתפקיד הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

חשבתי על השם המיוחד של הארגון. מה העומק שלו? מה הקשר בין אחווה לבין תורה ומהו הערך המוסף הייחודי שהשם בא לבטא?

בפרשת השבוע מצווה התורה “הקם תקים עמו”. מבאר השפת אמת זצ”ל: “כפי מה שאדם עוזר לחברו כעניין אמרם הוי נושא בעול עם חברך. כמו כן זוכה לתקן עצמו ליישר אורחותיו להיות לו תקומה. וזה הקם תקים עמו. והוא עניין יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עמו”.

נמצאנו למדים שיש קשר בין עזרה לזולת במישור הבין־אישי, לתקומה ולהצלחה האישית. ולכן “הקם תקים” כפול. כאשר אתה מקים את הזולת, אתה מבצע פעולת הקמה גם לעצמך.

אנו, החרדים העובדים, הגענו למצב בו חווינו מעבר מאתגר מתקופת הישיבה והכולל, שבה היינו שייכים והיינו חלק מדבר גדול, למצב שבו הפכנו לעם מפוזר ומפורד כאשר כל אחד מאתנו נאלץ לצאת לעמל יומו. זה הביא לתוצאה בלתי נמנעת של אובדן ההשתייכות והחיבור שלנו.

לכן, כאשר באים ומבקשים לבצע הליך תקומה מחודשת של חיבור החרדים העובדים לתורה, להווי התורני, זה בא בשילוב עם הקמה של אחווה, קהילה פונקציונאלית ומאוחדת. לאו דווקא סביב השיוך הגיאוגרפי אלא סביב אתגר ומסע משותף.

המפעל המדהים הזה בא לתת לנו בו־זמנית, גם אפשרות מעשית של חיבור תורני מותאם לצרכים ולמאפיינים הייחודים שלנו. וגם ליצור אחווה פנימית בינינו החברים ובני משפחותיהם החולקים גורל, אתגר ומסע משותף.

ככל שנעמיק בדיבור מאיר עיניים זה של השפת אמת זצ”ל, נגלה ממה מורכבת הדרך הנכונה לחיבור מחדש של קהילת החרדים העובדים להוויה התורנית:

עצם לימוד התורה ויישור אורחותינו באופן המתאים והמאפשר ובהתחשב בצרכים והאתגרים הייחודיים המאפיינים את המסע שלנו.

אחווה פנימית ועזרה הדדית בין חברי קהילת אחוות תורה. עזרה ברוח ובגשם, להפסיק להיות לבד עם האתגרים שלנו ולהבין שיש לנו עוד המון חברים המתמודדים עם אתגר דומה, ואם נתחבר כולנו יחד מתוך מטרה לקדם יעדים משותפים מתוך עזרה, התחשבות והדדיות – אזי העוצמה תכפיל ותשלש את עצמה ונגיע להקם תקים עמו, להצלחות שכעת נוכל רק לחלום עליהן.

אז חברים יקרים, בואו נצא לדרך. שנזכה לתקן עצמנו וליישר אורחותינו.

הפוסט תקומת העמלים לפרנסתם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

דומה שאין כמו סוגיה זו כדי להמחיש מה רבה הסמכות שהעניקה התורה לחכמים, לקבוע כיצד יש להחיל את דברי התורה בכל דור ודור. פער בלתי נתפס מצוי בין פרשה זו לצורת החינוך הנהוגה בדורנו, כפי שנפרט להלן.

כידוע, בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? לומר: דרוֹש וקבל שכר (סנהדרין עא ע”א), ולמרות זאת, יכולים אנו להסיק מפרשה זו לגבי אופי החינוך שנהג בימי קדם על פי התורה: האב והאם מציבים דרישה חד-משמעית מהבן ליישר קו עם חינוכם, והם מייסרים אותו בשוטים לשם כך. בספר משלי כתובים הדברים כהנחיה מפורשת: יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ (כט יז). הכוונה כמובן גם להכאה של ממש, כמאמר הכתוב: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ (יג כד).

ממספר הלכות הנוגעות לחינוך תלמידים ניתן להבין שמצב דומה נהג בזמן חז”ל ואף לאחריהם. למשל, מדברי הרמב”ם: מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע… ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה (הל’ ת”ת ב ב). ההגבלה היא על גודל הרצועה כשמובן מאליו שיש להכות ולהטיל אימה. לא זו בלבד אלא שהאב או הרב שהכו את בנם או את תלמידם לצורך חינוך והקטן נהרג תחת ידיהם, פטורים מגלות (רמב”ם הל’ רוצח ה ו).

המנהג להכות מתואר גם בלשונות הראשונים בסוגיא בב”ק (פז ע”ב). הרמב”ן כתב: אין לך אדם שאינו מכה בנו ורודה את תלמידו); והרא”ש כתב: כדרך שמכין התינוקות ומושכין אותן באוזניהם.

אפילו הגרא”א דסלר זצ”ל כתב לפני שנים לא רבות (שנת תש”ט) דברים חריפים נגד אלו שמתנגדים להכאת תלמידים: אלה החוקרים החדישים בחפשם חדשות ולהרוס היסודות שידעום אפילו גויים, ואשר שורשם בתורת ה’ ובנביאים, המציאו המצאות שמביאות להפוך את כל השורשים… והנה סיפר לי בן דודי ר’ זיסל נ”י שראה באחד הספרים הק’ כי אם הבן שומע להוריו ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת… (מכתב מאליהו ח”ג עמ’ 360-362).

אך כפי שפתחנו, חכמי דורנו הלכו בדרך אחרת לגמרי. שוררת הסכמה מקצה לקצה שדרך החינוך הנכונה בימינו היא להימנע לחלוטין מהכאה, ושיש למשוך את התלמידים בפה רך ובאהבה. אפילו בן שפרק עול תורה ומצוות, הורו גדולי רבותינו לקבלו “בכבוד ובידידות” כלשון מרן הגרי”ג אדלשטיין זצ”ל.

כמובן, אין כוח ביד חכמים לעקור אות אחת מן התורה, אך הבנת גדולי ישראל היא שהמציאות עליה דיברה התורה השתנתה, ובהתאמה, ההלכה חלה עליה באופן שונה. בעומק תבונתם הבינו שאם נתמיד באותה שיטת חינוך, ונתעלם מן השינויים שחלו בנפש הבנים והתלמידים, לא יהיה בכך משום היצמדות לדבר ה’, להיפך, יהיה זה נגד רצון ה’. כאשר המציאות לובשת פנים חדשות, יש להחיל את דבר ה’ בה באופן המתאים, וזהו קיומה האמיתי של התורה.

הפוסט כוחם של חכמים: ממקל לגזר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.