לדוגמה: האם שמירת שבת וכשרות היא עובדה משמעותית או משנית בריאיונות עבודה? האם הופעה לריאיון עבודה עם כיפה על הראש משדרת למראיין כי למבקש העבודה יש מגבלות מסוימות בשל הקפדתו על מצוות היהדות (באשר לגילוי נאות בקשר להתמכרות, או על קיומה של מחלה קשה נרחיב בהזדמנות קרובה אי”ה)?

בתקופת לימודיו האקדמיים של אחי – כיום פרופסור בפקולטה למנהל עסקים – הוא ניהל ויכוח בנושא זה עם אחד הסטודנטים שהיה גם הוא שומר מצוות. אחי, שבאותה עת כבר היה נשוי ובעל משפחה, טען שבכוונתו להודיע למעסיקים פוטנציאליים על כך שמשפחתו ומחויבותו לשמירת מצוות ניצבות אצלו בראש סדר העדיפויות. חברו סבר שמוטב להותיר פרטים אלה בתחום צנעת הפרט – אחרת, לדעתו, יהיה בלתי אפשרי להתקבל לעבודה. בסופו של דבר שניהם מצאו עבודה, והפרט המעניין הוא שלמרות הגילוי הנאות (ואולי בגללו), אחי זכה במשרה טובה יותר.

שלושה סוגי מעסיקים

באיזו מידה ומתי, אם בכלל, יש לחשוף בפני מעסיק פוטנציאלי את הצרכים והמגבלות שמביא איתו יהודי דתי למקום העבודה?

עמית לשעבר, העומד כיום בראש משרד עורכי דין בינלאומי גדול, ציין כי הדברים שיש לומר או להימנע מלומר בראיונות הם עניין לשכל ישר, ותלויים בנסיבות הריאיון.

הוא הציע חלוקה של מקומות העבודה הפוטנציאליים לשלוש קבוצות, כדלהלן:

1. אין צורך להעלות את הנושא.

אם עסק או מקום עבודה מסוים מעסיקים כבר יהודים דתיים, יש להניח כי למדו להתאים עצמם לצורכיהם, ואין כל טעם להעלות את הנושא בשלב הריאיון.

כמו כן, אם מבקש עבודה מגיע לריאיון חבוש כיפה, או אם ברור מאליו שהוא שומר מצוות, אין צורך לציין בריאיון את עובדת היותו יהודי דתי; גם אם לא אמר זאת במפורש – הכיפה, קורות החיים או שניהם יעידו על כך כאלף עדים.

2. להעלות את הנושא כאשר מתקבלת הצעת עבודה.

ישנן חברות שאינן מודעות בהכרח לדרישותיהם המיוחדות של עובדים דתיים, אך תהיינה נדיבות וגמישות דיין כדי להיענות להן ובכך לאפשר את העסקתם. במקרה זה עדיף להודיע מראש על היותך דתי, אלא שאין צורך לעשות זאת בריאיון עצמו; אפשר להמתין עד שהצעת העבודה מתקבלת. בשלב זה אכן נדרש גילוי נאות. השמירה על דיני כשרות אינה מעניינו של המעסיק (אלא אם כן דרישות העבודה מחייבות טעימת מזון), אבל שמירת שבת ומועדי ישראל בהחלט רלוונטית עבורו.

3. אין טעם לקבוע ריאיון מלכתחילה.

ישנם מקומות עבודה שלא יוכלו להעסיק יהודים שומרי שבת – למשל, חברות קטנות עם צוות עובדים מצומצם, שבהן החלפת שעות קבועה עם עמית לעבודה אינה אופציה ריאלית, או עסקים העובדים שבעה ימים בשבוע. אף אחד מאלה אינו מאפשר [ואינו יכול לאפשר] גמישות בהעסקת יהודים דתיים, וממילא אין טעם לחפש עבודה שם מלכתחילה.

הפוסט בדרך לריאיון הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

תלונות אנשי החינוך על מוסדות החינוך של ילדיהם מוכיחות שאכזבה או חוסר בתיאום ציפיות זו לא תופעה של ״אלו שלא מבינים״ אלא דבר גורף. בעיות רבות יכולות להיפתר מתוך בחירה נכונה של מוסד חינוכי עבור ילדינו.

ניתן לומר שיש אתגר משמעותי בתיאום ציפיות על חלוקת התפקידים בין ההורים לבין המוסד החינוכי, ולא מעט פעמים יש פערי תפיסות משמעותיים. למשל, מנהל מוסד שמבחינתו חושב שתפקיד המוסד הוא לקחת ילדים שהתחנכו בבית וללמד אותם, והורים של תלמידים שחושבים שהמוסד יחנך להם את הילדים והם רק יתמכו בתהליך. בגלל שינויים בצורת החיים כיום, יחד עם חוסר הפניוּת והזמן של ההורים, המוסד החינוכי חייב לתת הרבה יותר מבעבר.

הנה כמה מחשבות והמלצות שכדאי לקרוא לפני ״תקופת הבחירה״:

א. ״במקום שליבו חפץ״ – בחירת מוסד חינוכי ובמיוחד בגיל הנעורים היא בחירה שצריכה להיעשות בשיתוף פעולה עם המתבגר. תחושת הבחירה שלו חשובה מאוד להצלחת השילוב במוסד. לא מעט פעמים אנחנו רואים שיבוץ של נער במקום שהוא לא רוצה להיות בו – בהרבה מקרים זה נגמר לא טוב. נסו להפחית את השפעתה של החברה, דעתם של השכנים או כל שיקול שאינו רלוונטי לנושא. בטווח הארוך זה משתלם.

ב. תיאום ציפיות לגבי למידה או חינוך – בהיסטוריה של מוסדות חינוך לגיל הנעורים אנו יודעים שהם היו מוסדות של למידה ולא חינוך בהגדרה הפשוטה. כמובן שמי שרוצה לחנך את עצמו יכול בכל מקום אך מי שהיה מגיע לפני 100 שנים לישיבה, היה מגיע כבר מחונך ברמה מספקת כדי לרצות להיות בה. היום המצב שונה ולכל מוסד מגיעים גם צעירים שעדיין לא בחרו מרצונם ללמוד. משום כך, חשוב להורים לילדים שעדיין לא מצאו ״טעם״ בלימוד לחפש מוסד שיודע לחנך ולעורר מוטיבציה ולא רק ללמד את מי שכבר רוצה.

ג. ואכן יש שני סוגי מוסדות: מוסדות שנותנים לתלמיד אופציה להמשיך להיות איך שהוא הגיע, ומוסדות שיודעים להוביל תהליכים חינוכיים ולפתח באופן אקטיבי תלמידים. הסוג השני עדיף, כמובן.

ד. וזה כבר מוביל אותנו לזהות אנשי החינוך: ישנם אנשי חינוך ששואבים את סמכותם מהיכולת שלהם להעניש או ‘להעיף’, ולעומתם יש מנהיגים ערכיים, מובילים בכוח הלב הגדול והנפש המכילה. הסוג השני עדיף, כמובן.

ה. חזון חינוכי – מוסד חינוך מהסוג הנכון קם עם חזון ברור שיש בו תפיסת עולם חינוכית. חזון ומרכזיותו הם האויבים של השקיעה והניוון של ארגון. נסו למצוא מוסד שיודע להגדיר את החזון שלו ושעדיין יש למנהליו אש חינוכית בעיניים.

ו. תכנית עבודה חינוכית – חזון מדהים הוא לא מספיק. מוסדות חינוך מובילים פורטים את החזון לתכנית עבודה חינוכית (ולא רק תכנית לימודית). ישנם מוסדות המחזיקים תכנית לימודית בנויה לתלפיות אבל אין בהם התייחסות סדורה לחינוך, להטמעת ערכים ומיומנויות רכות. נסו למצוא מוסד שיודע להגשים את החזון שלו בצורה מסודרת.

ז. שעת מחנך ומיומנות מחנך בשיח אפקטיבי עם תלמידים – לכל מחנך אמורה להיות במערכת שעת מחנך שבועית בה הוא ישב עם התלמידים במעגל ויקדם אותם בערכים ומיומנויות. זו תשתית קריטית לכל הגילאים שבלעדיה קשה מאוד לקדם תהליכים חינוכיים ולהצמיח תלמידים.

ח. ואל תשכחו את התפילות – הן כלי שתמיד עובד, לצד ההשתדלות והאחריות שלנו.

בהצלחה!

הפוסט בחירת מוסד חינוכי לילדינו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אבא: אני לא מסכים שלבן שלי יהיה סמארטפון

בן: אבל לכל החברים שלי יש

אבא: זה לא מעניין אותי, לבן שלי לא יהיה

בן: אז אני אקנה לבד

אבא: מאיפה יהיה לך כסף

בן: אני אעבוד

חצי שנה אחרי: “שלום הרב, זה אבא של… הבן שלי יצא לעבוד וקנה סמארטפון. אתה מסכים לשכנע אותו שישים הגנה? הוא לא מסכים שייגעו במכשיר שלו”.

לא תמיד צריך להשתכנע לבקשות הילדים, ולא כל איום צריך להפחיד, אבל כשנער מתמודד עם מציאות חיים שונה ממה שאנו מכירים, לא נוכל להבין אותו ולדון איתו מבלי שנחיה כמובן במצבו. לכפות על הילד אורח חיים שמתאים לי כהורה לחיי נער שחיי במציאות חיים שונה, מעבר לזה שהמצב הזה הוא רע, הוא לא יביא שום קירוב וברכה למציאות.

ההורה החכם עיניו בראשו. לא להתעלם עם כללים וחוקים אטומים שיגרמו לילד למצוא פתרון רע יותר לבד, אלא עדיף להיכנס לעובי הקורה ואולי ללמוד על עולם חדש ומושגים חדשים, ובתוך המקום הזה לקבל החלטה נבונה שהיא הרע במיעוטו והטוב ברובו, מאשר להתעלם מהמציאות ובדיעבד לנסות לתקן נזקים שספק אם הם ברי תיקון בכלל.

אנו לומדים יסוד זה מאהרון הכהן, אוהב שלום ומקרב את הבריות לתורה. כאשר נקלע לסיטואציה של חטא העגל, המצב המורכב חייב אותו לנקוט במשנה זהירות. מצד אחד לא להחטיא את ישראל, ומצד שני לא להזניח אותם כדי שלא יחטאו לבדם בצורה גרועה בהרבה. הוא בוחר בדמות של עגל דווקא, מה שנותן לנו כלי חינוכי איך לפעול בזמנים כאלו.

וכך כותב הרש”ר הירש בפירושו לפרשתנו (לב ד): “זו הייתה הסיבה לבחירתו של אהרן בעגל: מצד אחד הוא ביקש לרצות את דרישות העם, שבאמת אינם מבקשים אלהים אחרים אלא רק ‘משה’ חדש. ומאידך, הוא שאף לצמצם את החטא בתוך גבולות בגידה חלקית זו. לשם זה, אין בנמצא דמות אחרת מתאימה כל כך כדמותה של בהמה ממין הבקר שאינה מייצגת כח מושל, אלא רק כלי שירות נכנע לבעליו. כמו כן, על ידי בחירתו מסוג זה לא את הפר אלא רק את העגל, נתן אהרן ביטוי לכלי שירות נכנע זה בבחינתו החלשה ביותר”.

לאור הביאור המופלא, אנו למדים את מידת חכמתו ופיקחותו של אהרון שירד לרזולוציה הנמוכה ביותר עבור אדם רב־מעלה כמוהו, כאשר יחד עם זה שהוא מייצר להם את העגל, הוא מצמצם להם את החטא בתוך הגבולות, ולא רק זה אלא הוא בוחר עגל שמסמל בחינה של חולשה!

איזו אצילות, איזו רוממות, איזו חכמת חינוך למדנו מאהרון הכהן. דווקא ברגעי שפל של עם ישראל, הוא לא מאבד את הראש, הוא לא מודיע שאצלו בבית לא נכנס עגל זהב ודומיו, נהפוך הוא! הוא מתעסק בזה ויורד לעומק הנפשות, ובכך מקבל את הכוח לבחור את ההגנה שהוא רוצה לפלאפון של הבן שלו.

הפוסט חטא העגל המודרני הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נוכחתי לראות כי אחד הקשיים של לומדים בני זמננו בלימוד מסכת בבא-קמא קשור לכך שבמשנה ובתלמוד לא קיימים מוסדות חברתיים שבימינו הם ברורים ומובנים מאליהם, הכוונה בעיקר ל’ממשלה’ ול’ביטוח’. מוסדות אלו גורמים לכך שהציפיה שלנו שכל נזק וגנבה שמתרחשים יפוצו או ישופו. בזמן המשנה והתלמוד, המצב היה כמובן אחר והיו רק שני צדדים: מזיק וניזק, גנב ונגנב. ולכן, צריך לקבל החלטה מי אמור לשאת בנזק במקרים של מזיק באונס גמור, בגנבה שהוחזרה אחרי שירד ערכה וכדומה.

אלא שבאחד הדפים האחרונים של המסכת (קטז) הגמרא מציגה בפנינו שלושה מודלים שונים של ביטוח. המודל הראשון נוגע למצבי סיכון, כך לדוגמה, נחל עולה על גדותיו ומאיים להטביע את החמורים בסביבה. במקרה כזה, יכול אדם לבצע עסקה עם חברו, לפיה הוא יציל את חמורו ששווה יותר, אך בתמורה הוא מצפה מחברו לשלם לו את דמי החמור שהוא הפסיד במהלך ההצלה. הגמרא אומרת כי במקרה שבאופן מפתיע, ניצל החמור של המציל, הרי שחברו עדיין חייב לשלם לו את דמי חמורו. כלומר, למרות שפרמיית הביטוח נקבעה על סמך זה שהוא ‘יפסיד’ את חמורו, הרי מרגע שהיא נקבעה, היא הפכה למעין הסכם קשיח של ‘דמי חמור’ תמורת הצלת החמור (האחרונים ביקשו להסיק מכך כי אדם שמבטח את ביתו, יכול לדרוש כפל תשלום, מהביטוח ומהשוכר, אך ניתן לחלק כי כאן מדובר על עסקה ייחודית ושונה).

המקרה השני הוא סיפורו של רב ספרא. שיירתו של רב ספרא זוכה לשירותי הגנה מאריה, אך האריה דורש מדי ערב לקבל חמור. חברי השיירה סיכמו שכל ערב, חבר שיירה אחר יתרום את חמורו, אלא שהאריה לא אכל את חמורו של רב ספרא. הגמרא מסיקה כי חמורו של רב ספרא עדיין נשאר שייך לו. כלומר, משמעות ההסכם בין חברי השיירה היא, שעל כל אדם לשלם את חמורו. אך במקרה ויש רווח לא צפוי – בדמות אריה לא רעב – הרווח הולך למי שהתמזל מזלו.

המקרה השלישי והרביעי מביאים אותנו לעולם הביטוח המוכר לנו. הגמרא מביאה כי חברים בשיירה יכולים לעשות הסכם ביניהם כי מי שיאבד חמור, החבורה תדאג לו לחמור חדש. הפרמיה לביטוח היא איננה כסף אלא התחייבות לשמור, וכך מצליחים לחלק את השמירה בין החברים. וכתוצאה מכך, גם התשלום הוא בדמות ‘חמור’ ולא ‘דמי חמור’ שכן אם ישלמו ‘דמי חמור’, המקבל לא יהיה מחויב לשמור. בסוף הסוגיה, הגמרא מדברת על הסכם ביטוחי דומה שנעשה בין ‘איגוד של בעלי ספינות’. כמובן, שבמקרים אלו יש לוודא כי מי שתובע את הפיצוי לא פשע בשמירתו. בדיוק כמו בביטוח המודרני.

הפוסט מודלים של ביטוח הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כאשר בני ישראל, בעוונות, נענשו לא להיכנס מיד לארץ, אלא להאריך את המסע במדבר במשך ארבעים שנה. הם מקבלים יחד עם האתגר, את הברכה של המשכן.

מהו העומק הייחודי של המשכן? במשכן היה מאפיין ייחודי מאוד: קדושה ניידת. כלומר, בניגוד לבית הבחירה ‘ובאת שמה אל המקום’, המשכן מאופיין בתנועה מתמדת. מפרקים ובונים, מפרקים ושוב בונים.

בכל הקמה, אזור המשכן וקודש הקודשים מקבל סטטוס מיידי של מקום קדוש אשר כניסת זרים אסורה בו באיסור חמור, ובכל פירוק המקום הופך לפנוי וריק לחלוטין ואז ממשיכים לתחנה הבאה.

ורגע לפני שיוצאים, היהודים באים למקום שבו עד לאחרונה ממש שכן כבודו יתברך ושואלים איה מקום כבודו? הנרטיב המרכזי של התנועה הרוחנית הזו הוא חיפוש ותנועה.

כך ה’ יתברך העניק לנו במשך ארבעים שנה סדנה משַנה־חיים, איך מתמודדים עם מסע שבו צריך לחפש ולבקש את מקום כבוד שכינתו יתברך ולזעוק ולבקש: איה מקום כבודו להעריצו.

זה הקשר המופלא בין שלושת הנושאים. גם לאחר חטא העגל, עדיין המעיין הנצחי, מעיין רחמיו וחמלתו של צור העולמים, מפכה בעוז. ובא אבינו שבשמים ומלמד אותנו את המסר הבא:

בניי היקרים! הביאו כסף, הביאו זהב, הביאו את הדברים שבאמצעותם חטאתם בעגל, תרמו אותם למלאכת ביתי הנייד אשר הווי ההקמה והעבודה שלו ילמד אתכם שתמיד אפשר וצריך לחפש, לבקש ולמצוא אותי, את חמלתי, את השראת שכינתי. גם בתוך הטלטלות, גם בתוך המסעות, בכל צומת ובכל תחנה.

בין אם המסע שלך הוא התמודדות עם ערעור היציבות הפיננסית, בין אם המסע שלך הוא ערעור התא המשפחתי, בין אם ההתמודדות שלך היא סביב היציבות הרוחנית והקשר עם אבא שבשמים או כל טלטלה אחרת.

תמיד, אבל תמיד, אתה מוזמן לפנות, לחפש ולבקש את המשכן, את הקדושה הניידת. אל תיבהל מחורבן המבנה הקבוע שלך, הפיננסי, המשפחתי, הרוחני. אל תיפול בדעתך לאמור שאם אין לי בית מקדש קבוע אז אבדה תקוותי.

לא ולא! במקום לראות רק את הטרגדיה, שים לב בני היקר, להזדמנות שקיבלת: אתה מוזמן להפוך את מסע הטלטלה האישי מסתם סבל למסע המשכן. המסע האישי שלך במקום שבו אתה נמצא, בני, זה המסע הנאצל, הקדוש והאהוב לפני.

זה המסע הפרטי שלך למצוא את המשכן שלך, את השלווה והיציבות, הוודאות והחוסן, כשמסביב יהום הסער וינהמו חיות מדבר.

(מבוסס על ליקוטי הלכות למוהרנ”ת מברסלב זצ”ל הלכות גביית חוב)

הפוסט אל תיפול הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ויש להתבונן בדבר, שמעלת כל אחד ואחד היא בוודאי מעלה עצמית שלו, ולא רק ביחס לחברו. ואם כן, יש להבין מדוע אנו מברכים את נוסח הברכה בבוקר “שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אישה”, למה אנו מדברים בשלילה? מדוע לא לברך שעשני יהודי? וראיתי בט”ז (שו”ע או”ח מו ד) שהקשה כך.
ועוד הקשה ה’אור זרוע'” מדוע צריך לברך בכל יום שלא עשני גוי? מספיק פעם אחת וזהו! הרי אחרי שאתה יהודי זה אל-חזור, אתה לא יכול להיות גוי. פוקח עיוורים או שאר ברכות זה התחדשות של כל יום, אבל שלא עשני גוי, עבד, אישה, היה מספיק לברך פעם אחת? וכך כותב ה’טורי אבן’ (מגילה כד): ברכות אלו על חסדי המקום היה לברך על החסד שבלידה ולא כל יום.

ואולי בדרך צחות אפשר לומר בעקבות מאורעות שמחת תורה האחרון, שבכל פעם מתגלה שפל גדול חדש של הגויים ועל כך אנו מברכים שאנו לא כמוהם.

ויש ליישב שיש הבדל גדול בין יהודי לגוי. הגוי עובד כדי לאכול. אין לו שום מטרה בחיים חוץ מלאכול ולאסוף ממון והוא משועבד כל חייו למטרה זו, ויוצא לחירות בימי הזקנה כאשר כבר לא יכול לרוץ. וכך אומר ה’כלי יקר’: כל כנעני אשר לא נגה עליו אור התורה אין לו תכלית אחר כי אם ליזון בו שיניו ועיניו ולכן עבד יוצא לחירות בשן ועין. אבל היהודי, המטרה היא עבודת ה’ והשיניים והאיברים הם בשביל לעזור להגיע למטרה זו.

כשאנו קמים בבוקר פורצת מאיתנו הברכה ‘שלא עשני גוי’ כי אנו מקיימים מצוות, נזכרים באושר הגדול בכך שאנו יהודים ולכן מברכים כל יום על האושר הזה. כתוב במדרש על הפסוק ‘אנכי ה’…’ – בשעה שאמר הקב”ה אנכי ה’ בירך משה שלא עשני גוי. מה הקשר? הרי קיבלו מצוות במרה? אלא כאשר מתבוננים שבנו בחר ה’, פורצת הברכה מאליה.

ולכן אנחנו מברכים בשלילה שלא עשני גוי, כיוון שהזכות שלך זה לא להיות גוי, אבל כמה אתה יהודי זה תלוי בך ובבחירה שלך.

שנזכה ונתבונן כמה שבח שלא עשני גוי ומכאן נעבוד על עצמנו כמה שיותר להיות מחוברים בדרגה של להיות יהודי. אמן.

הכותב הינו ראש קהל בקריית הרצוג בני ברק

הפוסט שלא עשני גוי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אמנם המתבונן בפסוקים יראה שהם לא באו להכחיש את מציאות ה’ ואת הנהגתו, אלא חיפשו אחר ייצוג ממשי של ה’ לצורך עבודתו ית’. ישנה עבודה זרה שהיא לאלים ולכוחות זרים, אולם העגל היה עבודה זרה המכוונת לה’ אך נעשית דרך סמלים וייצוגים מוחשיים. רצונם לא היה להתכחש לה’ אלא לתפוס אותו. כשאהרון יוצר את העגל הם קובעים חג לה’ מחר, רק שהעגל הוא העומד כעת במרכז החגיגות כסמל למי שהעלם ממצרים.

יצרא דעבודה זרה הוא יצר רב עוצמה. המופשטות המוחלטת של האלוקות טמונת בחובה את ההבנה שאין שום קיום אמיתי אחר מלבד ה’. המציאות האלוקית עומדת במישור אחר לגמרי, וכל מציאות אחרת, גשמית, בטלה ומבוטלת כלפיה. כשתופסים זאת מבינים שאי אפשר לשחד את אלוקים ולא להשפיע עליו. לא סגולות יועילו ולא שום פולחן מכל סוג שלא יהיה. המוצא היחיד הוא לעשות את הישר והטוב ולמלא את רצון ה’. במובן זה מהווה העגל או כל ייצוג אחר משום גורם מתווך שמאפשר לאדם להרגיש את האלוקות כביכול ניצבת היא במישור אחד אתו. כאילו היא אינה באמת מעל ומעבר לו. הנה, היא נראית לעין, והיא אחד מהכוחות המוכרים לו.

הקשבה עדינה לפסוקים תלמד אותנו על שורש החטא. בחגיגות העגל הם אומרים: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ומילים אלו דומות להפליא לבקשתם מאהרון, כמו שכתוב בפסוק: וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. לולי דיוק זה היינו חושבים שהעגל בא להחליף את ה’, אך לאמיתו של דבר מתברר שהעגל בא להחליף את משה.

משה אינו סתם נביא. הוא האיש שהביא להם את בשורת הגאולה, עשה לפניהם את האותות, וכשהם לא יכלו לשמוע את קול ה’ בהר סיני, היה זה משה שעלה אל ההר לדבר עם ה’ פנים אל פנים. ‘איש אלקים’ נאמר עליו, וחז”ל דרשו על כך: “מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה האלקים” (דברים רבה יא, ד).

אולם בני ישראל ראו במשה מעין תחליף לסמל הממשי שהם היו זקוקים לו. העולם העתיק עבד אך ורק לאלילים מוחשיים, והרעיון של התגלות מופשטת היה כה זר לבני ישראל, עד שהם פשוט ראו במשה עצמו את הייצוג של ההתגלות. ומשנעלם משה האיש אשר העלה אותם מארץ מצרים, ביקשו לו תחליף בעגל. הם הבינו היטב שה’ הוא זה שעומד מאחורי הוצאתם, אך בסופו של דבר הם פנו אל המוכר והנראה לעין, כשבהתחלה זה היה משה ובהמשך – העגל.

הטעות של בני ישראל התחילה אפוא בנקודה דקה. הם הרי צדקו באמונתם במשה. אכן, משה אמת, תורתו אמת ונבואתו אמת. התורה עצמה רואה כתכלית גדולה את האמונה במשה כנציג ה’. הלוא אחת מהמטרות של קריעת ים סוף היא “וגם בך יאמינו לעולם”, ומיד לאחריה נאמר “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. אולם הם היו צריכים לראות בו רק שליח נאמן, עבד ה’ המוסר להם את דברי משלחו, ואילו הם התפתו לראות בו ייצוג של ה’, ולכן ייחסו לו את העלאת מארץ מצרים, ומכאן קצרה הדרך למבוכה ואובדן דרך ברגע היעלמותו עד כדי עשיית עגל מסכה.

חטא העגל הוא אות אזהרה עבורנו בנוגע ליחס אל הצדיק. הערכה ואפילו הערצה לתלמידי חכמים וצדיקים היא דבר ראוי. אולם חשוב לזכור שגם בעולם שבו בטל יצרא דעבודה זרה, עדיין פועמים בליבנו עקבות שלו, והוא עשוי להעביר אותנו בצעד קטן מאמונת חכמים ראויה לסגידה ולפולחן אישיות הגובלים בעבודה זרה.

הפוסט העגל כתחליף למשה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.