בטור הקודם עסקנו במיומנויות הבסיסיות החיוניות לחיים תקינים. הפעם נתקדם לשלב הבא: המיומנויות המתקדמות שנבנות על גבי היסודות הללו. פיתוח מיומנויות מתקדמות מצריך התנסות מעשית והתמודדות עם אתגרים מורכבים יותר ולשם נחתור בטור הזה.

המיומנויות המתקדמות

תהליך קבלת החלטות מושכלת כולל זיהוי הבעיה, ניתוח מידע, שקילת חלופות והשלכותיהן, וקבלת החלטה מאוזנת.

ניהול משימה מתחיל בתכנון ארוך טווח (נתחיל בשבועי). יש לחלק משימות לשלבים לפי זמנים, להעריך משאבים, לבצע מעקב והתאמות, ולהוביל לסיום מוצלח.

חשיבה רפלקטיבית היא כנראה המיומנות החשובה ביותר כיום. היא כוללת התבוננות פנימית, זיהוי דפוסים, הבנת קשרי סיבה-תוצאה, והסקת מסקנות חיוביות ליישום עתידי.

עבודת צוות מתבססת על שיתוף פעולה, חלוקת תפקידים, תקשורת יעילה, פתרון קונפליקטים ופיתוח מנהיגות.

דרכי הקניה והטמעה

פיתוח המיומנויות מתבצע במספר מישורים: למידה התנסותית: יצירת הזדמנויות מעשיות לעשייה, מתן אחריות על פרויקטים ועידוד יוזמות אישיות תוך ליווי הורי או מקצועי – חשוב לעודד את הילד להתייעץ עם אנשי מקצוע כשנדרש. שילוב משימות משפחתיות: תכנון אירועים משפחתיים, ניהול תקציב אישי (דמי כיס), ארגון טיולים ופעילויות, או אחריות על פרויקט ביתי. מעורבות קהילתית: התנדבות, השתתפות ביוזמות חברתיות, עזרה הדדית וקבלת תפקידים משמעותיים. השקעה בתרגול: משחקי תפקידים, ניתוח מקרים (כמו תכנון תקציב או אירועים), ולמידה מניסיון אחרים.

פיתוח המיומנויות מתבצע במספר מישורים מקבילים:

ראשית, דרך למידה התנסותית: יצירת הזדמנויות מעשיות לעשייה בפועל, מתן אחריות למתבגר על פרויקטים ועידוד יוזמות אישיות של המתבגר תוך ליווי הורי ו/או מקצועי בעת הצורך – כדאי להשקיע בזה – ילד צריך לקבל מכם דחיפה לדעת להתייעץ עם אנשי מקצוע כשצריך, בדיוק כמו שאתם עושים זאת (עם רב, יועץ משכנתאות, שמאי, וכו’).

שנית, באמצעות שילוב משימות משפחתיות כמו תכנון אירועים משפחתיים על ידי הילדים, ניהול תקציב אישי (דמי כיס), ארגון טיולים ופעילויות למשפחה ולכיתה, או אחריות על פרויקט ביתי לבחירת הילד.

שלישית, דרך מעורבות קהילתית הכוללת התנדבות מאורגנת, השתתפות ביוזמות חברתיות, עזרה הדדית וקבלת תפקידים משמעותיים.

רביעית, השקעה בתרגול באמצעות סימולציות, צרו משחקי תפקידים, בצעו ניתוח מקרים של סיטואציות אפשריות (למשל: נגמר התקציב בתכנון יום הולדת לאחד האחים הקטנים), תרגלו סיטואציות שדורשות התנסות (למשל: בניית תקציב), ועודדו את הילדים ללמידה מניסיון אחרים.

אתגרים והתמודדות

העבודה על פיתוח מיומנויות מלווה במספר אתגרים משמעותיים:

1. התמודדות עם חשש מכישלון: באמצעות יצירת סביבה בטוחה לניסוי בלי האשמות, הדגשת הלמידה מטעויות, חיזוק הביטחון העצמי באמצעות פידבקים על ההשקעה וכמובן – מתן גיבוי ותמיכה ברגעים קשים.

2. התמודדות עם מורכבות המשימות: באמצעות פירוקן לשלבים קטנים והדרגתיים, ליווי צמוד בהתחלה והגדלה הדרגתית של האתגר. וגם – חגיגת הצלחות ביניים.

3. התמודדות עם קושי בהתמדה: באמצעות הצבת יעדים ריאליים תלויי גיל והתפתחות, מעקב ותיעוד התקדמות, יצירת מערכת תמריצים ומתן שותפות בקביעת המטרות

עקרונות מנחים להורים

חשוב לפעול תוך התמקדות בשלושה מישורים עיקריים. המישור הראשון הוא ההתאמה האישית, המתבטאת בעיקרון של “חנוך לנער על פי דרכו”. זה כולל זיהוי נטיות אישיות, בחירת אתגרים מתאימים והתחשבות בקצב האישי של כל ילד. המישור השני הוא הליווי ההורי או המקצועי, הכולל הדרכה צמודה בתחילת הדרך, מתן משוב בונה תוך כדי התהליך, זיהוי מוקדם של קשיים והתייעצות עם מומחים כשהדבר נדרש. המישור השלישי הוא שיתוף הפעולה המשפחתי, המתבטא בחלוקת אחריות נכונה, יצירת מערכת תמיכה הדדית (למשל סבב שבו כל אחד משתף את האחרים בקושי) ועידוד למידה משותפת.

סימני התקדמות חיוביים

ניתן לזהות התקדמות משמעותית בשלושה תחומים מרכזיים. בתחום העצמאות, נראה יותר יוזמות אישיות, קבלת אחריות על תחומים, חיפוש אתגרים חדשים וקבלת החלטות עצמאית. בתחום הבגרות הרגשית, נבחין ביצירת יכולת הוויסות העצמי, התמודדות טובה יותר עם תסכולים, פיתוח המודעות העצמית ועלייה ברמת האמפתיה לאחרים. בתחום המיומנויות החברתיות, נראה שיפור באפקטיביות התקשורת, ביכולת לעבוד בצוות, בביטויי מנהיגות טבעית ובפתרון קונפליקטים ביתר קלות וב”זרימה”.

לסיכום:

פיתוח מיומנויות הוא שלב חיוני בהכנת ילדינו לחיים עצמאיים המשלבים תורה ודרך ארץ. עלינו לפתח בילדינו את היכולת להתנהל בחברה, להוביל ולהשפיע לטובה.

המלצות מעשיות: התחילו מוקדם ככל האפשר; בנו תכנית הדרגתית; שתפו את הילדים בתהליך; היו סבלניים ועקביים; חגגו הצלחות והתקדמות.

בהצלחה!

הפוסט מיומנויות לחיים תקינים – חלק ב’: קומה שנייה בבניין האישיות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הימים ימי מלחמה, מלכים חוברים אלו לאלו ובתווך נלכדים חלשי העם. שבויים נלקחים בשבי, ואימפריות נבנות ונכחדות. ביום מן הימים, על דלתו של ר’ אברהם דופק שליח גבוה במיוחד, ומתנשף כולו. “משדה הקרב באתי”, הוא מספר, “ויש לך ד”ש משאר בשרך שנלקח בשבי. הוא מתחנן שתבואו להתמקח או להילחם עם שוביו ולהוציאו לרווחה”.

ר’ אברהם החל להתלבט בינו לבין עצמו: “האמנם שווה הוא אותו שאר בשרי שזנח את דרך התורה בכדי שאצא להילחם למענו? ונצרך אני גם לכל בני משפחתי והמשרתים – האיך אוציא אותם ממבצרנו הרוחני החם והמבודד אל עולם של תוהו ורפש? האם יאבדו הם את כל עולמם על מנת להציל את בן דודי הרחוק השבוי שאינו בן תורה בשום דרך?”

כהרף עין נעמד ר’ אברהם במרכז הקמפוס והכריז לכל משרתיו ועבדיו: “עלינו לצאת למלחמת מצווה להציל את שאר בשרי השבוי. עליכם להצטייד בכלי נשק ומקלעים כי למלחמה אנו יוצאים!”. בני הקהילה היו המומים – לצאת למלחמה? מה לנו המבודלים מן העולם, השמורים מכל פגע, לעשות בשדה קרב? אך הם אינם מהרהרים חלילה על החלטת רבם, והם ניצבים כאיש אחד בלב אחד למלחמת מצווה.

האם נכון נהג ר’ אברהם? האם התמודדויות העולם הפתוח לא יפגעו בחינוך שכה הוא מוסר נפש עליו? משמים נגלה לו אור יקרות – דברי הרש”ר הירש בפרשת לך לך:

“‘וירק’ מגלה את טעמו ונימוקו של אברהם, שהתרחק עד כה מכל מגע עם אחרים. אברהם ושרה לא דאגו לעצמם; אך היו לאברהם שמונה עשר ושלוש מאות חניכים; היו אלה שלוש מאות ושמונה עשרה נפשות, שחינכם לייעודם בעיצומה של ההשחתה; והייתה זו חובתו להגן עליהם כדי לקיים אותם לייעודם; ולמענם הוא ביקש את הבדידות. היו אלה ילידי ביתו, – ורק משום כך יכלו להיות ‘חניכיו’; לא עלתה בידו לחנך את לוט, שכן הלה בא אליו כאדם מבוגר. החינוך מתחיל בלידה; קל וחומר הדברים באברהם, שחינך את בני ביתו לייעוד ‘העברי’, – שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד. עד כה התרחק אברהם מכל מגע עם העולם החיצוני – מדאגה לשלום חניכיו; הללו היו עד כה כלולים במסגרת ביתו. אך עתה הייתה שעה של פיקוח נפש – ואברהם לא חשש לסכנה. הוא ‘הריק את חניכיו’, כביכול ‘עירה’ אותם מביתו. ומשפחת אברהם – שלוט ואנשי סדום לעגו עד כה לבדידותה – חשה עתה להצלתם”.

פניו של ר’ אברהם אורו – אך מה הוא תפקידו אם כן של המחנך? הרי ברגע אחד יכול להפסיד החניך את כל החינוך שקיבל. ובאותו רגע צצה מול עיניו השאלה ששאלה אותו רעייתו הרבנית שרה ערב אחד: האם חינוך הכוונה לחנוק את החניך מהמתרחש סביבו, או דווקא ליצור לו עונג פנימי שיגרום לו מעצמו להחליט על דרכו? והרש”ר הירש גם על זה ענה לו:

“המחנך מרגיל את האדם הצעיר להגביל את כוחותיו המתעוררים לחיים; הגבלה זו דרושה לעצם ייעודם; והחניך לומד לפתח את כוחותיו במסגרת הגבולות הללו. החינוך איננו מחוך ‘מחניק’, אלא לבוש רוחני בו ינוע האדם. אם ‘החינוך’ הוא נכון, הרי הוא בבחינת ‘עונג’. אמת, יש בו משום הגבלה לכוחות; אך הוא מניח להם את המרחב הראוי – והמספק”.

(על פי רש”ר הירש, פרשת לך לך, פרק יד, פסוק יד)

נ.ב. כל קישור בין הדמויות בטור זה לדמויות קדושות ותנ”כיות הם על דעת הקורא בלבד.

הפוסט לצאת למלחמה או להישאר בבית? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הפסוק אמנם מדגיש כי ראובן הפסיד את הבכורה בגלל שחילל את יצועי אביו, ופגע בכבודו. אך אנו יודעים כי אמו של ראובן, זו לאה, שהכתוב אמר עליה כי היא ‘שנואה’ (בראשית כט לא), וממילא, יש מקום לתהות: מדוע כשיעקב מחליט לשלול את הבכורה מראובן, הוא מעבירה דווקא ליוסף, ‘בן האהובה’?

התהייה הזו איננה מפורשת בסוגיית הגמרא הפותחת את הדיונים בגדרי ‘ירושת חלק הבכורה’, אך דומה כי היא נמצאת ברקע דברי האגדה (קכג.), המשמשים מעין מבוא לדיון הלמדני בגדרי ירושת בכור. הגמרא פותחת בספק מפתיע: האם הכוונה ב’פי שניים’ היא שהבכור מקבל חלק נוסף? (אם יש חמישה אחים, מחלקים לשישה, והבכור לוקח שני חלקים) או שמא הכוונה היא שהבכור מקבל כנגד כל מה שאחיו מקבלים? (במקרה של חמישה אחים מחלקים לעשרה, והבכור לוקח חמישה חלקים). ההתלבטות נוגעת למהות מעמד הבכור: האם הוא ראשון בין שווים, או שמא הוא בקטגוריה נפרדת, בין אב לאח?

הגמרא מכריעה את הספק באמצעות הפסוקים העוסקים בחלק הבכורה שקיבל יוסף, שם נאמר “נתתי לך שכם אחד על אחיך” – כלומר, חלק אחד יותר. זוהי השלמת סיפור יוסף ואחיו: ליוסף יש עדיפות ומעמד גבוה בתוך האחים, אך לא מעמד נפרד כפי שאולי חשב בתחילה.

בשאלת העברת הבכורה ליוסף, הגמרא דוחה את ההסבר שזו הכרת תודה על שפירנס את יעקב, בטענה “וכי אם ראובן לא היה חוטא, אז יוסף לא היה מקבל הכרת הטוב?”. משמעות הדחייה היא כי העברת הבכורה איננה יכולה לשמש כ’החזרת טובה’ – זו צריכה להיות מתנה והכרה פנימית, ולא העברה של ‘בכורה’ שהתגלגלה ליוסף בגלל חטאו של ראובן.

הגמרא מציעה כי הבכורה הגיעה ליוסף מפני שרחל הייתה אמורה להיות האישה הראשונה. אמנם לאה הצליחה להקדים בתפילות רחמים וזכתה להינשא ליעקב ולהביא את הבכור – הגמרא מפרשת כי ‘שנואה לאה’ אין משמעו שהיתה שנואה אלא שהיא שנאה את מעשי עשיו. הקדימה של לאה היתה אמורה להיות מוחלטת, אך מכיוון שרחל נהגה בצניעות והעבירה את הסימנים ללאה, השיב לה הקב”ה את הבכורה באופן חלקי – וזאת רק לאחר חטאו של ראובן.

צניעותה של רחל התבטאה ביכולתה להצניע דברים ולשמור סוד, בניגוד לאופייה הפומבי יותר של לאה (ראה רש”י בראשית לד א). גם חטאו של ראובן מאופיין בפומביות יתר. יוסף, לעומת זאת, הפך בסופו של תהליך לאדם הנוהג בהצנעה (בהסתירו מאחיו את כוונותיו וזהותו, בניגוד לתחילת דרכו) ולכן ראה בו יעקב את הראוי לבכורה.

מעבר לפרטי האגדה, העיקרון המרכזי הוא שחלק הבכורה שונה במהותו מחלק ירושה רגיל. הוא איננו אוטומטי ותלוי בשיקול דעת האב, קשור למקומו של הבן אל מול אביו, אך גם אינו ניתן להעברה ללא טעם מספיק. חלק הבכורה נע בין ירושה כפויה למתנה מרצון – תפיסה הנרמזת בחלק האגדה ומתחדדת בדיוני ההלכה על זכות הבכור למחול וזכותו בנכסים ‘ראויים’.

הפוסט מדוע הבכור מקבל ירושה כפולה? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

האם אברהם אבינו ידע את כל הציוויים מפי ה’? חכמים משיבים על כך: “אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה” (ב”ר סא, א). כלומר אברהם אבינו ידע את כל התורה מתוך הבנה פנימית.

כאן מתעוררת שאלה: בשלמא לגבי המצוות השכליות, מובן שאברהם אבינו בחכמתו השיג את טעמן וקיימן. אך מה לגבי המצוות שהם ‘גזירת המלך וחוקותיו על עבדיו’? כיצד שתי כליותיו של אברהם יכולות ללמד אותו מצוות שכאלו? ועוד יש להבין, מה באו חכמים ללמדנו בכך שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה? מה הערך של ידיעה זו עבורנו? והלוא כבר יודעים אנו שאברהם אבינו היה צדיק ועשה כל מה שה’ ביקש ממנו עד כדי עקידת בנו. מה ערך הידיעה שהוא קיים אפילו עירוב תבשילין.

נראה שחז”ל מבקשים ללמד אותנו יסוד חשוב ביחס לתורה ולמצוות. תורת ה’ איננה סתומה ומופקעת מההבנה האנושית. העובדה שאברהם אבינו קיים את כל התורה מעצמו, מוכיחה שאין דבר בתורה שלא ניתן להבינו. ייתכן שדעתנו הקצרה לא תצליח להשיג את טעם מצווה כזו או אחרת, אך מאברהם אנו למדים שברמה העקרונית יש טעם, ולא רק טעם נעלם ומוסתר אשר מי יעלה לנו השמימה ויקחנו לנו, אלא טעם שהאדם יכול וצריך לשאוף להבינו.

איך באמת אפשר להבין את המצוות מתוך הכליות? התשובה היא שכל מצווה היא תיקון מסוים של העולם ושל האדם. ממילא, כאשר אברהם אבינו בחן את העולם ואת עצמו, הוא יכול היה להסיק מה הם התיקונים הנדרשים ולהבין שזהו רצון ה’.

החידוש בדברי חז”ל הוא לגבי מצוות שהן חוקים. לדבריהם, גם את החוקים שמר אברהם אבינו, ומכאן שאפשר להבינם. יש להביא לכך ראיה מלשון הפסוק בספר דברים: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. באופן מתוקן, הגויים מתבוננים אפילו בחוקים ומבינים שעם ישראל הוא עם חכם ונבון. התורה אינה אומרת שהגוי מביט ביהודי מקיים את החוקים ומתרשם מכניעתו לבוראו, אלא שהוא מתרשם מחכמתו ותבונתו. מכאן שגם החוק יכול להצטייר כמובן – ואפילו בעיני גוי.

חשוב להדגיש שההבנה בשום אופן איננה תנאי לקיום. אחרי מתן תורה אנחנו מחויבים לברית גם אם לא נבין. נעשה ואחר כך נשמע. אולם אין פירוש הדבר שההבנה מנוגדת למעשה המצווה. אדרבה, דרך אברהם היא להעמיק בהבנת המצוות ולהבין אותן, ולא רק לעשות אותן מתוך ידיעה מעורפלת על השפעות בעולמות עליונים.

את קיום המצוות מתוך הבנה למדנו מאברהם, אך עוד קודם לכן אנחנו יכולים ללמוד זאת מאדם הראשון. הציווי הראשון שהאנושות מצטווה אי פעם הוא “ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”. הטעם של הציווי היסודי הזה גלוי ופשוט: העולם זקוק לתיקון ולשימור – והאדם מופקד על כך. מכאן עלינו ללמוד שכל מצוות ה’ לאדם מיוסדות על עיקרון זהה, הן פועלות תיקון בעולם שלנו. מכאן שכל מצווה ניתנת להבנה, אם רק נתבונן מהי הפעולה שהיא פועלת בעולם ואיזה חיסרון היא מביאה לידי תיקון. לא תמיד זו מלאכה קלה, ולא בכל מקרה נבין את מעשי המצוות, אולם אין אנו בני חורין להיפטר ממלאכת הבנת המצוות ומקיומן המרומם מתוך הבנה.

הפוסט הבנת המצוות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הדיונים הללו רגישים מאוד. ניתן לראות לדוגמה את רבי יוחנן שגוער בזעירי “התורה שלנו כשרה בעיניך, אך הבנות שלנו לא כשרות בעיניך?” (קידושין עא ב), ואת העובדה שתלמידי רבי פנחס החלו לברר מי הם המשפחות הלא-מיוחסות בארץ ישראל והגיעו לסכנה פיזית (קידושין עא א). הגישה הזו מתבססת על השיטה שלעתיד לבוא הקב”ה ישרה שכינתו רק על משפחות מיוחסות שבישראל (קידושין ע ב).

המייצג הבולט ביותר של הגישה הזו הוא רב יהודה. הגמרא מספרת סיפור ארוך על כך שרב יהודה נידה אדם שביזה את שליחו, ולאחר מכן קבע כי אותו מבזה הינו עבד מכיוון שהוא מכנה אנשים אחרים בכינוי עבד, ומכיוון שהוא אמר שהוא מבית חשמונאי. הדבר מתאים לסיפורים רבים על תקיפותו של רב יהודה (מומלץ לקרוא את סקירתו של הרב בנימין לאו, חכמים, כרך ה’, עמוד 108 ואילך). רב יהודה בדבריו הביא לכך ‘שמספר כתובות נקרעו בנהרדעא’, והתעוררה מחאה עצומה כנגדו, שהוא התגבר עליה רק באמצעות איום כי הוא יחשוף משפחות פסולות נוספות (קידושין ע ב).

אלא שכבר מתחילת הסוגיות מתפתחת גישה נוספת לפיה ‘משפחה שנטמעה, נטמעה’. כלומר, שגם לעתיד לבוא לא יחשוף המשיח ‘ממזרים שנטמעו’. גישה זו מוצגת באופן החריף ביותר בסיפור נוסף על רב יהודה (קידושין עא ב). מתברר כי רב יהודה לא חיתן את בנו המבוגר, והסביר לעולא כי הסיבה לכך היא בגלל שהוא לא יכול להסתמך על שום משפחה (“מי ידענא מהיכא אנסיב?”). תשובתו של עולא מפתיעה. הוא אומר לרבי יהודה: “וכי אנחנו יודעים מה היה עם משפחתנו בעבר?” הרי אנו יודעים מדברי הנביאים כי היו תקופות בהם חטאו בני ישראל בניאוף ונכנסו לתוכו ממזרים.

עולא משכנע את רב יהודה וקורא תגר נגד המסורות שהעבירו ‘שמות של משפחות מיוחסות’, והוא מציע במקום זה – וכך נפסק להלכה – להסתכל על ההתנהלות של המשפחות בשעת מריבה. אין לנו דרך מדעית לדעת האם במשפחה מסוימת נכנסו אנשים פסולים, מה שמלמד אותנו על הייחוס הוא האופן בו הם מנהלים מריבות, מי ששותק במריבה קודם, מגיע ממשפחה מיוחסת יותר (ראו רש”י קידושין עא ב ד”ה זיל בתר שתיקותא, שהסביר זאת בהסבר טבעי).

ההסתכלות על הסוגיה כולה, מראה כיצד סוגיית הגמרא מבקשת להעביר את המאמץ לחיפוש משפחות מיוחסות (שאין בהם ממזרים) למאמץ שהוא רוחני, שבו מסתמכים על המידות הטובות ועל ההתנהלות של המשפחות, ולא לרשימות שמבוססות על גיאוגרפיה ועל מעמדות חברתיים ועל שמות שעוברים מפה לאוזן.

הפוסט זיל בתר שתיקותא הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפרשת השבוע, התורה מלמדת אותנו את סוד הניצחון היהודי, במקום הראשון בתנ”ך בו מוזכרת מלחמה: מלחמת אברהם אבינו מול ארבעת המלכים שכבשו חלק מארץ ישראל ושבו את לוט בן אחיו.

סוד ה”אזמרה”, זהו הנשק הסודי של אבינו אברהם שעבר בירושה ואנו יכולים לבחור להשתמש בו ולנצח את החמאס, החיזבאללה, איראן ושאר האויבים שלנו.

וכך כתב רבי נתן מברסלב תלמידו של מוהר”ן בספרו ליקוטי הלכות (אורח חיים, השכמת הבוקר, הלכה א’ אות י”ג) וז”ל:

“ועל כן הראשון שגילה סוד חצות, היה אברהם אבינו עליו השלום בעת שנלחם עם המלכים והציל את לוט. כמו שכתוב ‘ויחלק עליהם לילה’ … כי עיקר בחינות חצות, דהיינו לשבר תוקף השינה, לשבר הלילה והחושך על ידי הנקודה טובה … זה נעשה רק על ידי בחינת אברהם איש החסד על ידי שמטה כלפי חסד … כי אברהם רדף אחרי המלכים להציל את לוט בשביל הנקודה טובה שהיה בלוט.

“ועל כן אף על פי שלוט היה רשע, מסר אברהם נפשו בשבילו להצילו בשביל הנקודה טובה שהיה בו, כי ממנו יצאה רות שיצא ממנה דוד משיח, שהוא עיקר ושורש הנקודה טובה … ועל כן עיקר כוונת המלכים היה להרוג את לוט. כי כוונת הסטרא אחרא הוא להתגבר על בחינת הנקודה טובה ח”ו.

“אבל ה’ לא יעזבנה בידם, ונתן כוח לבחינת אברהם בחינת חסד להציל את לוט על ידי הנקודה טובה שיש בו. ועל ידי זה הרג את המלכים, כי על ידי שדנים לכף זכות ומוצאים הנקודה טובה אפילו ברשעים, על ידי זה נכנע הסטרא אחרא. כי הרע נדחה מפני מעט הטוב …”.

אחים יקרים, הבה ונלמד מאבי האומה שהתמודד וניצח במלחמה על ידי סוד ה”אזמרה”, לחפש, לבקש ולמצוא בעצמנו ובזולתנו נקודות טובות ולדון את הכל לכף זכות.

כי על ידי טילי “אזמרה”, יוצרים מחשבות ודיבורים, גישות ופעולות של אהבה וחיבור וכך מנצחים את כוחות החושך בתוקף הלילה.

הפוסט איך מנצחים במלחמה? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בגיליון הקודם עמדנו על ההבדלים בין אברהם שמתפלל על אנשי סדום ובין נח שנמנע מלבקש רחמים על אנשי דורו ומתבדל מהם. כאן נבקש לעסוק בהבדל נוסף ובולט שחז”ל עמדו עליו: נח מציית ואילו אברהם, לצד הציות, גם פועל ויוזם. זה לשון רש”י (ריש פ’ נח): *”את האלהים התהלך נח” – ובאברהם הוא אומר ‘אשר התהלכתי לפניו’, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו”*.

נח הולך אחרי אלוקים. כשאלוקים אומר לו לבנות תיבה – הוא בונה. כשנאמר לו להיכנס אליה – הוא נכנס. אפילו לצאת מן התיבה הוא איננו יוצא עד לציווי המפורש: *צא מן התיבה*. בניגוד גמור אליו, אברהם יוזם ופועל, ‘ומהלך בצדקו מאליו’. מיוזמתו הוא עושה נפש בחרן (את הנפש אשר עשו בחרן – אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים), עוד לפני שאלוקים נגלה אליו ואומר לו ‘לך לך’. מעצמו הוא קורא בשם ה’ אל עולם בכל מקום שבו הוא עובר. בלי שנצטווה על כך הוא מכניס אורחים לביתו ומכוון אותם לברך את ה’ על המזון.

היוזמה איננה הפן היחיד בדרכו של אברהם. המעשה הבולט ביותר שנחרת לדורי דורות הוא עקידת יצחק, שבמסגרתה אברהם הולך אחרי ה’ בלי לפקפק, אבל לצד הציות לדבר ה’, מלמדים אותנו חכמים שייחודו של אברהם הוא בכך שהוא מתחזק ומהלך בצדקו מאליו. דרכו של נח אינה בהכרח רעה, הוא מוגדר אפילו צדיק תמים, אבל בשביל להיות אב לעם ישראל נדרש משהו אחר.

עוד בראשית דרכו מתבלט אברהם במידת העצמאות. הוא עוזב את אלילי תרח אביו לא משום שזכה להתגלות אלא משום שחשב האם נכון להמשיך להחזיק במסורת אבותיו והגיע למסקנה שאך שקר הנחילוהו. חז”ל מתארים: *”לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב”ה ואמר לו אני הוא בעל העולם”* (בר”ר לט א). בעל הבירה לא נגלה אליו, אלא רק הציץ עליו, וגם זאת רק לאחר שהגיע לאמונה בכוח הכרתו שלו, בהבנתו העצמית. רק אחרי שאברהם הוכיח את יכולתו להתחזק ולהתהלך בצדקו מאליו נגלה אליו ה’ ובחר בו, אבל קודם לכן הוא נדרש לעמידה בניסיון השלכתו לכבשן האש, מבלי שנצטווה על כך כל עיקר, רק מכוח אמונתו שלו!

חז”ל מבטאים זאת באופן נוסף כאשר הם אומרים *שנעשו שתי כליותיו של אברהם כשני רבנים ומהם למד תורה* (בר”ר סא א, ושם צה ג). כלומר, כל הדרך שבה חינך אברהם את בניו ואת בני ביתו אחריו – לשמור את דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט – היא דרך שהוא למד מעצמו, מהתבוננות וממחשבה.

בכך סלל לנו אבינו הראשון דרך לעבודת ה’. הציות חשוב והכרחי, אבל אין בו די. לשון המסילת ישרים היא *’שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו’*. כל אדם יודע את גדר החובה המוטלת עליו, כפי שהיא מופיע בתרי”ג מצוות ומפורשת בשולחן ערוך. אולם האדם צריך לדעת גם מהי ‘חובתו’ שלו ‘בעולמו’ שלו. בכל דור ודור מוטלת על האדם חובה ייחודית לו, לאישיותו ולמציאות המיוחדת שבתוכה הוא פועל. לא די שיחקה את התנהגותם של אחרים, עליו להתחזק ולהתהלך בצדקו כאברהם אבינו, לפי אמונתו והכרתו.

הפוסט עצמאות בעבודת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.