בשבוע שעבר עסקנו בטור המסביר למה תנועת נוער היא כלי נהדר לחינוך בגיל ההתבגרות. בטור זה נעסוק בכלים שאפשר ללמוד משיטות הפעולה של תנועות הנוער וליישם בחינוך הביתי שלנו.

הנה כמה עקרונות מנצחים שאפשר להביא הביתה:

עיקרון ראשון: “מסגרת גמישה”. בתנועת נוער יש כללים ברורים, אבל גם הרבה מרחב ליוזמה ויצירתיות. בבית, זה יכול להתבטא בקביעת גבולות ברורים לצד מתן אפשרויות בחירה: “חדר השינה חייב להיות מסודר לפני השינה, אבל את/ה יכול/ה לבחור באיזה סדר או מתי לעשות את זה”.

עיקרון שני: “אחריות דרך תפקידים”. בתנועה, כל חניך מקבל תפקיד בקבוצה. בבית, אפשר ליצור “תפקידים” משפחתיים: אחראי על עריכת שולחן שבת, אחראי על הכנת הפתעות ליום הולדת של אחים, או אחראי על ארגון משחקי שבת אחר הצהריים.

עיקרון שלישי: “התפתחות דרך חוויה והתנסות”. במקום להרצות על חשיבות החסד, אפשר לארגן יחד פרויקט משפחתי של עזרה לשכנים מבוגרים. במקום לדבר על חשיבות הסדר, אפשר לערוך תחרות “מעצבי החדר” משפחתית.

עיקרון רביעי: “כוח הקבוצה”. בתנועה, הקבוצה מניעה לפעולה. בבית, אפשר ליצור “מועצת משפחה” שבה מקבלים החלטות משותפות, מתכננים פעילויות, ופותרים בעיות יחד.

עיקרון חמישי: “מסורות”. כמו שבתנועה יש אירועים שמבהירים ומדגישים את ערכי התנועה, וכך יוצרים זהות ושייכות, כך גם בבית אפשר ליצור מסורות משפחתיות ייחודיות: שירה משותפת בשבת, טיול חודשי, או מסיבת פיג’מות משפחתית. אירועים אלו מייצרים עוגנים לקשר המשפחתי ומייצרים חיבור חזק לערכים.

עיקרון שישי: “העצמה דרך הדרכה”. בתנועה, החניכים הבוגרים מדריכים את הצעירים וזה גורם להם לגבש זהות, שייכות ומפתח אותם מאוד. בבית, אפשר לעודד את הילדים הגדולים ללמד את הקטנים – מיומנויות, משחקים, או עזרה בשיעורי בית.

עיקרון שביעי: “משוב חיובי”. בתנועה, שמים דגש על הצלחות והתקדמות. בבית, אפשר ליצור “לוח הצלחות” משפחתי, או לערוך סבב בארוחת ערב שבו כל אחד מספר על הצלחה קטנה של היום.

עיקרון שמיני: “שפה משותפת”. כמו שלכל תנועה יש את המושגים והביטויים שלה, כך גם המשפחה יכולה ליצור “שפה משפחתית” – כינויי חיבה, בדיחות פנימיות, או מסורות לשוניות ייחודיות.

כמובן, אי אפשר (וגם לא צריך) להפוך את הבית לסניף של תנועת נוער. אבל אפשר בהחלט לאמץ את העקרונות שעובדים כל כך טוב בתנועה ולהתאים אותם למסגרת המשפחתית.

הדבר החשוב ביותר הוא להבין את העיקרון שעומד מאחורי ההצלחה של תנועות הנוער: יצירת מרחב שעוסק ברעיונות ובאידיאלים בצורה ברורה, ושהילדים מרגישים שייכים, משמעותיים, ומסוגלים. כשנצליח ליצור אווירה כזו בבית, נראה את אותה מוטיבציה והתלהבות שאנחנו רואים בתנועת הנוער.

הבית הוא עדיין המקום הראשון והחשוב ביותר בחינוך ילדינו. אם נשכיל לשלב את החוכמה החינוכית של תנועות הנוער עם החום והאהבה של הבית, ניצור סביבה מצמיחה ומעצימה עבור ילדינו.

בהצלחה!

הפוסט ללמוד מתנועות הנוער: 8 טיפים חינוכיים להורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

סיפור כזה מתגלה בפרשתנו, בתיאור המפגש בין יוסף לאחיו. ה’אור החיים’ הקדוש מתבונן ברגע המרתק הזה, כשיוסף מזהה את אחיו והם אינם מכירים אותו: “ויכר יוסף וגו’. פירוש: הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן ומטבע אנושי כשתיוולד הידיעה בלב אחד מהשניים, גם בלב השני יתעורר בחינת הזכרון. כי הלבבות יגידו סודות נעלמים, כאומרם (משלי כז): ‘כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם’, וידקדקו בעיניים, במצח, בדיבור והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון, אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו, והטעם לצד ראותו ברום המעלות החליטו הבחינה והרחיקו מלבם מחשוב דבר זה” (מב, ח).

שורשיו של אותו חוסר זיהוי נעוצים בהתנכרותם הקודמת של האחים. הספורנו מתאר כיצד אטמו את ליבם לתחנוניו של יוסף: “בהתחננו אלינו ולא שמענו. והיינו אכזרים נגד אחינו אף על פי שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו וכנגד מדת אכזריותנו זה האיש מתאכזר נגדנו” (מב, כא).

הרמב”ן מעמיק בנקודה זו: “אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר”.

ההתעלמות מצערו של הזולת, במיוחד כשמדובר באח, מקהה את הרגישות הטבעית שבלב. אותה אטימות לא רק פוגעת באחר אלא גם באדם עצמו, המאבד את היכולת לזהות הזדמנויות משמעותיות בחייו.

אך היה אחד שראה אחרת – ראובן. רש”ר הירש מסביר: “אך ראובן רואה את אשמתם לא רק בקשיחות לבם. מתחילה הוא אמר להם: אתם חוטאים. הוא ראה ביוסף רק ילד, ובתוכניותיו שמפניהן יגורו, ראה רק מעשי ילדות. לפיכך הוא אומר להם: אתם מאשימים את עצמכם שלא עברתם על מידותיכם, שלא עשיתם לפנים משורת הדין; אך לאמיתו של דבר – חטא גדול חטאתם בו”.

שכרו של ראובן על שמירת רגישותו ורצונו להציל את אחיו התגלה מאוחר יותר – בחלקו הופרשו ערי המקלט הראשונות. כדברי חז”ל: “א”ר תנחום בר חנילאי, מפני מה זכה ראובן להימנות בהצלה [בערי מקלט] תחילה, מפני שהוא פתח בהצלה [בערי מקלט] תחילה, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם” (מכות י’ א’).

הפוסט שכרה של רגישות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אין להתעלם מהקשר בין המועדים שקבע אדם הראשון לבין שמונת ימי החנוכה. הם חלים בדיוק באותו זמן, והגמרא אף נוקטת כאן לשון קרובה לאמור בחנוכה (שבת כא, ב): “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים”. כפי שכבר כתב המהר”ל (נר מצוה ח”ב), חז”ל רומזים כאן שימי החנוכה, הקבועים להלל והודאה, אינם שייכים רק לנס פך השמן ולניצחון על היוונים, אלא יש להם גם שורש במעגל השנה. הם חלים בתקופת טבת, בנקודה שבה חל הלילה הקצר ביותר. כאשר אדם הראשון ראה שהחושך הולך וגובר, הוא חרד וישב שמונה ימים בתענית, אך כשהגיעה תקופת טבת והוא גילה שהימים חוזרים ומתארכים – עשה שמונה ימים טובים.

כאן עולה השאלה: אם אדם הראשון הבין שמנהגו של עולם הוא, מדוע הוא עשה שמונה ימים טובים? הלוא כל דאגתו נבעה מטעות וחיסרון ידיעה ביחס למחזור השמשי. ועוד, מדוע קבע אדם הראשון שני מועדים בני שמונה ימים, אחד כנגד ימי התענית והשני כנגד ימי השמחה. בשלמא ימי השמחה, אפשר להבין את קביעתו לשמוח בזמן הזה כנגד הימים ההם, אך ימי התענית דינם לכאורה להתבטל.

עם ישראל נוהג רק מועד אחד בן שמונה ימים. ומאחר שימי החנוכה חלים קודם תקופת טבת, הרי ששמונת הימים שלנו הם כנגד ימי התענית, וצריך להבין מדוע אנו נוהגים דווקא כנגד אלו, ולא כנגד הימים הטובים שעשה אחר התקופה.

העניין הוא כך: האדם צריך לנצל לעבודת ה’, כל אירוע שמתרחש בעולם. השומע רעם מברך שכוחו וגבורתו מלא עולם. בגמרא ברכות (נט, א): “אמר ר’ יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב”. רעמים הם דבר טבעי, אך למרות זאת, השומע אותם וליבו נרעד לרגע, אל לו להרגיע את עצמו ולומר ‘מנהגו של עולם הם’. עליו לנצל את אותה תחושה טבעית של יראה שעלתה בו ולכוון אותה ליראת ה’. הדבר נכון לברכות רבות שקבעו חכמים על הראייה. תכליתן היא להתעורר מכל דבר טבעי לעבודת ה’.

אפשר לציין בהקשר זה את דברי הרמב”ם בהלכות תעניות: “אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים”. אין להכחיש שיש צרות טבעיות שהן חלק ממנהג העולם, אך זו בדיוק מצוות התענית: להתעורר לתיקון מכל צרה ולא לדלג מעליה מפני טבעיותה.

כך בדיוק נהג אדם הראשון. נודע לו שזה מנהגו של עולם, אך הוא ניצל את שמחתו הרבה לקבוע ימי הודאה. לשנה אחרת הוא קבע את אלו ואלו, משום שהוא ביקש להנציח גם את ההתעוררות שהייתה לו לחשבון נפש וגם את ההתעוררות שהייתה לו להודאה. בכל דרכיך דעהו – לטוב ולמוטב. כלומר מדי שנה, כאשר היו הלילות מתארכים, לא היה אומר אדם הראשון לעצמו ‘מנהגו של עולם הוא’, אלא נזכר בדאגה הטבעית המשברת עקמומיות שבלב, ומנצל גם אותה להודאה על הסייעתא דשמיא הצפויה בדמות התארכות הימים אחר התקופה.

מאחר שהגויים קבעום לעבודה זרה, עם ישראל נוהג שמונה ימים בלבד. אך מבין שני המועדים, שלפני התקופה ושלאחריה, נבחרו דווקא אלו שנקבעו כנגד ימי התענית. בימים שאחר התקופה היה אפשר לטעות שהשמחה שלנו היא מפני מנהגו של עולם. הימים מתארכים והשמחה היא טבעית. אך ההתעוררות מהדאגה שצפה כביכול מקיצור הימים – יש בה חידוש. הרי אנו יודעים היטב שאין בדאגה זו ממש, ובכל זאת אנו מנצלים אותה להתעורר ולזכור שה’ בטובו הוא זה שמאריך בחזרה את הימים ועל כך ראוי להודות ולהלל.

תוכן זה מתחבר היטב לעניינם של ימי החנוכה. הניצחון על היוונים יכול היה להתפרש כעניין טבעי. אך הם לא אמרו ‘מנהגו של עולם הוא’ אלא קבעום להלל ולהודאה.

הפוסט ממנהגו של עולם לעבודת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.