מאידך, על אף ריבוי ההסברים, אנו מכירים מהמשנה את אופיו של היום ומה התרחש בו בפועל. לפי המשנה בתענית, היום נשא אופי חגיגי שבו בני ירושלים יוצאים בכלי לבן שאינם שלהם (שואלים מחברים) בכדי לא לבייש את מי שאין לו, ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים ומבקשות מן הבנים לא להסתכל רק על היופי החיצוני. לכן יש מקום להעריך, כי כל ההסברים של האמוראים צריכים להסביר בסופו של דבר את האופי הייחודי של החג. יתר על כן, הרשב”ם אומר (קכ”א א, ד”ה יום שהותר) שהאמוראים לא חולקים ביניהם, אלא כל אחד התמקד באירוע אחר בעקבות רבותיו. נראה שיש ערך לנסות למצוא מעין מכנה משותף לכל ההסברים.

שמואל הסביר כי ביום ט”ו באב דרשו חכמים שהאיסור על בת יורשת נחלה להינשא לבן שבט אחר הוא רק לדור המדבר, וכך ניתן היתר לכל בת ישראל להתחתן עם בן מכל שבט. כדאי לשים לב כי לא היה איסור גורף להינשא בין שבטים, אבל בוטלה מגבלה שיצרה פירוד בין השבטים. רבי יוחנן הסביר כי בט”ו באב הותר שבט בנימין לבוא בקהל. כאן כבר מדובר על שבועה של ממש שנגעה לשבט שלם בישראל שהיה צורך להפר. שני הסברים אלו הם דרשה של חכמים שביטלה מגבלה היסטורית על איחוד בתוך עם ישראל.

רב נחמן הסביר כי ביום זה כלו ‘מתי מדבר’ וחזר הדיבור אל משה, לאחר שהושלמה גזירת חטא המרגלים על דור המדבר. עולא הסביר כי בט”ו באב ביטל הושע בן אלה מלך ישראל את השומרים שהציב ירבעם בן נבט שמנעו מבני ממלכת ישראל לעלות לירושלים. ואילו רב מתנה הסביר, כי בט”ו באב היה ניתן לקבור את הרוגי ביתר אחרי שנים שגופותיהם לא שוחררו לקבורה. שלושת ההסברים הללו בולטים בכך, שבעצם היה ניתן להגדירם כאבל, מעין ‘חגיגת עניים’, חגיגה על סילוקו של משהו שלילי.

ההסבר האחרון, של רבה ורב יוסף, הוא שזה היום שבו הפסיקו לכרות עצים למערכה בשל מזג האוויר הקריר, ולכן כל העצים למקדש נכרתו לפני תאריך זה. ובט”ו באב, חוגגים את סיום המצוה (המהרש”ל ב’ים של שלמה’ בסוף פרק שביעי של בבא קמא למד מכאן את החשיבות של סיום מסכת). ההסבר האחרון נותן לנו פתח להבין את המשותף לכל ההסברים – יש שמחה מיוחדת בסיומו של שלב ובמעבר לשלב הבא, גם אם מדובר בסיום של מצוה, וגם אם מדובר בסיום של גזירה או של פירוד שנועדו למטרה מסוימת.

השמחה שבסיום ובמעבר לשלב הבא היא שמחה מהותית וטבעית לאדם שמטבעו חפץ בהתחדשות, והיא מסמלת את יצר החיים והשמחה שבחיים. לכן טבעי שהאופי של יום זה כולל בתוכו את חדוות הנעורים והחיים שבאים לידי ביטוי בבני ובנות ירושלים שמבקשים להמשיך את הדורות הלאה, ומתבקש ששמחה זו תהיה ללא מעמדות ומגבלות חיצוניות של מעמדות כלכליים ויופי.

הפוסט בין יום הכיפורים לט”ו באב הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במקביל, בטלפון הראשון שהוריה של נעמה קיבלו ממנהלת הסמינר, הם לא היו מופתעים. הם הרגישו עליה בתקופה האחרונה שהיא מנותקת, שהיא חיה בעולם משלה. ככל שניסו לדבר איתה, המצב החמיר. המנהלת התריעה שהמצב חמור, והיא בשלה.

וכך ביום בהיר אחד נזרקו להם נשמות קדושות ממקור חינוכם.

“הנוער של היום” – זהו משפט המפתח של כל תחילת שיחה העוסקת בנוער. “דור של מפונקים”, או יש שיאמרו: “דור המסכים”. הם לא יודעים להתמודד, הם מפונקים וחלשים, רוצים הכל ולא יודעים לתת כלום. ילדים חלשים……

אולם דווקא החלשים האלו מתגלים במלוא הדרתם ועוצמתם ברגעים שדווקא המבוגרים מתקשים – אם זה במלחמות, צרה בתוך המשפחה, ורגעי מצוקה שונים, כי כשהגלים חזקים – החזקים מתגלים!

אז מה באמת קורה פה עם בני הנוער האלו? למה הם נושרים ממסגרות, משדרים חולשה ופתאום מתברר שהם חזקים?

תורת גיל הנעורים

אוי לו להורה ומחנך שלא יודע את דברי הרש”ר הירש הבאים (פרשת נח פרק ח פסוק כא): “צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם; רשמים טובים או רעים אינם נקלטים בם דרך קבע. טבע הנער עודנו בתכונתו המקורית, טרם התעטף בטלית של חנופה, עודנו ‘מנער’ מעליו רשמים טובים ורעים.

“צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע ומרושע! מי שמכיר ילדים, יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע.

“בזמנים רגילים – מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. אמת, צעירים עלולים לעשות את הרע, – שכן טרם הורגלו להיכנע לעול מצוות; שליטה עצמית ומשמעת דומות עליהם כעול, ובשאיפתם לעצמאות ‘ינערו’ עול זה מעליהם. אכן, קשה להתגבר על עצמאות זו של הרצון; חוסר הבגרות השכלית מתווה עליה את תו העקשנות; אך עצמאות זו היא היא השורש של האישיות המוסרית שלעתיד”.

ממשיך הרש”ר במתק לשונו: “וכך נטע הקדוש ברוך הוא בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות – כדי לחשל את אפיו בדרך הטוב. עצמאות זו מתגלה תחילה כ’נעורים’: הצעיר משלח רסן, ‘מנער’ ופורק את העול. אך משהוא מגיע לכלל הכרה, שתכלית המצוה היא חירות, ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא התלהבות נעורים, ונודר להתמסר לכל אידיאל נעלה”.

אין ספק שמופנה פה כתב-אישום בסתר אל אותם הורים ומחנכים שלא מאפשרים לבני הנוער להתנער ולבדוק את דרכי ומסלולי החיים. נער כזה הוא נייטרלי, איננו רשע ולא צדיק – הוא פשוט בודק את החיים.

אז מי אם כן הבעייתיים פה? הרש”ר לא מונע מעצמו להשחיז את סכינו כנגד ההורים והמחנכים הטועים: “המבוגרים, ולא הצעירים – הם הם הפקחים החכמים בעיניהם, השטופים בתאווה ורדיפת ממון, הלועגים לכל שאיפה ואידיאל ורואים בהם ‘חלומות נעורים’. משאדם מתבגר ויוצא מכלל נער, הרי הוא לומד להסתגל ולהיכנע, – אך הוא נכנע לדרישות התאווה והאנוכיות, בזמנים רגילים – עיקר נצחונו של הרע הוא אחרי גיל הנעורים. אם יגיעו ימים, שגם הצעירים ישאפו אל הרע מתוך הכרה, וגם הם יראו בו את ה’יצר’ והאידיאל של לבם, – הרי אלו ימים, שיהיה בהם צורך במבול חדש. אולם, מצב זה הוא בלתי טבעי בהחלט”.

נמצאנו למדים כי גיל הנעורים אינו תקופה של משבר או סטייה, אלא שלב התפתחותי הכרחי בדרך לבניית אישיות מוסרית בוגרת. דווקא ה’ניעור’ וחיפוש הדרך הם המעידים על בריאות נפשית ורצון לצמיחה אמיתית. האתגר האמיתי מוטל על כתפי ההורים והמחנכים – לאפשר את המרחב הזה תוך הכוונה מושכלת ואמונה בכוחות הטוב הטמונים בכל נער ונערה.

הפוסט אין נער רע – יש נער שמנער הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בעולם המשתנה במהירות, הצלחה בחיים אינה תלויה רק בידע או בכישרון טבעי. היא נשענת במידה רבה על מיומנויות חיים – אותן יכולות בסיסיות המאפשרות לנו להתנהל באופן מיטבי בעולם.

למה דווקא עכשיו?

בעבר, ילדים רכשו מיומנויות חיים באופן טבעי דרך השתתפות פעילה בחיי המשפחה והקהילה. כיום, כשהמציאות מורכבת יותר וזמן ההורים מוגבל, יחד עם שינויים גדולים בצורת החיים (מסכים, חוסר תנועה, ועוד), ובמקביל עלייה בחשיבות של המיומנויות ביחס לידע, עלינו לפעול באופן מכוון לפיתוח מיומנויות אלו.

הדבר נכון במיוחד בחברה שלנו, שבה לעיתים קרובות הדגש על למידה ושינון והתפעלות מ״עילויים״ עלולים לבוא על חשבון פיתוח כישורי חיים בסיסיים שיפגעו במתבגר בהתנהלותו כאבא, כבן-זוג. ועוד.

הבשורה הטובה היא שכיום הידע בנושא פיתוח מיומנויות הולך ומתרחב ולכן יש לנו כלים להבין יותר מה ילדים צריכים, אלו רכיבים אנו נדרשים לפתח בתוך תהליך של בניית מיומנויות, ואנחנו אף יודעים היום כיצד לעשות את זה באופן יעיל.

נתחיל בכמה מיומנויות בסיסיות ונפרט את הרכיבים המרכזיים בהן:

ניהול זמן: [1] תכנון סדר יום [2] קביעת סדרי עדיפויות [3] עמידה בלוחות זמנים [4] איזון בין מטלות שונות.

אחריות אישית: [1] דאגה לחפצים אישיים [2] עמידה בהתחייבויות [3] ביצוע מטלות עד הסוף [4] לקיחת אחריות על טעויות.

תקשורת בינאישית: [1] הקשבה פעילה [2] הבעת רגשות ודעות [3] התנהלות מכבדת [4] פתרון קונפליקטים.

ארגון וסדר: [1] ארגון סביבת העבודה/לימודים [2] שמירה על ניקיון [3] תחזוקת ציוד [4] מעקב אחר משימות.

כיצד מפתחים מיומנויות אלו?

מודלינג: הדגמה אישית של התנהגויות רצויות, שיתוף בתהליכי קבלת החלטות שלנו כהורים וכמורים והסבר על דרכי התמודדות שלנו עם האתגרים.

תרגול מעשי: מתן משימות מותאמות גיל, ליווי והדרכה צמודים בתחילת התהליך והגברה הדרגתית של עצמאות (בהתחלה נגיד מתי ואיך ולאט לאט ניתן מרחב ב״איך״ וב״מתי״ וכו׳).

משוב ועידוד: חיזוק חיובי על מאמץ והתקדמות, מתן משוב בונה על טעויות וזיהוי והדגשת הצלחות.

יצירת שגרות: קביעת זמנים קבועים למשימות (ישנה טענה לפיה כל דבר שאדם עושה 21 פעמים ברצף מתחיל להתקבע כרוטינה), בניית מערכת כללים ברורה של מה חשוב ממה ויצירת רוטינות יומיות.

אתגרים נפוצים ודרכי התמודדות

התמודדות מול חוסר מוטיבציה: קישור המיומנות לתחומי עניין שממילא נעשים או חשובים בעיני הילד (למשל: ניהול זמן יאפשר לילד יותר זמן לנגן), יצירת מערכת תגמול הגיונית ומידתית (בשלבים הראשונים עד לביסוס המיומנות, לתת עוד תגמול חיצוני), הדגשת התועלת המעשית דרך מחמאות ורפלקציה תוך כדי התהליך.

התמודדות עם קושי בהתמדה: פירוק משימות למרכיבים קטנים והתקדמות הדרגתית, קביעת יעדים ברי השגה וחגיגת הצלחות קטנות.

התמודדות עם התנגדות טבעית ואנושית לשינויים: הסברה מותאמת גיל ומרגיעה יכולה להפחית התנגדות; ⁠הדגשה של כל מה שלא משתנה יחד עם קבלת האחריות החדשה; שיתוף בתהליך התכנון והחשיבה וגמישות בדרכי היישום עד כמה שניתן.

טיפים מעשיים להורים

התחילו בהדרגה: בחרו מיומנות אחת לתקופה, התקדמו בקצב המתאים לילד והיו סבלניים לתהליך.

שמרו על עקביות: הציבו ציפיות ברורות, אכפו כללים באופן עקבי ותנו דוגמה אישית.

צרו סביבה תומכת: ארגנו את הבית באופן מותאם שיקל על ההתמודדות, ספקו כלים מתאימים (למשל: שעון לניהול זמן), אפשרו מרחב לטעויות והפחיתו אנרגיות שליליות סביב התהליך.

שתפו פעולה עם המסגרת החינוכית: תאמו ציפיות עם המחנכים והמורים, שתפו אותם בהתקדמות ואתגרים ובקשו תמיכה וסיוע כשנדרש.

לסיכום, פיתוח מיומנויות הוא תהליך מתמשך הדורש סבלנות והתמדה אך זה הנחת הכי קל שתצליחו להשיג במאמץ סביר. בטור הבא נעמיק במיומנויות מתקדמות יותר ונראה כיצד ניתן לעזור לילדינו לפתח אותן בצורה יעילה.

בהצלחה

הפוסט מיומנויות לחיים תקינים חלק א’: היסודות להצלחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בספר קדושת לוי מבואר: “אלה תולדות נח, נראה דהנה יש שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא, צדיק אחד יש שעובד הבורא ברוך הוא בהתלהבות גדול והוא לעצמו ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדי הבורא ברוך הוא, רק שהוא בפני עצמו לבדו עובד הבורא, ויש צדיק אחד שעובד הבורא ומחזיר הרשעים להיות גם כן מעובדי הבורא, כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים. ואיתא בכתבי האר”י ז”ל שעל זה נענש נח על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו והוצרך לגלגל במשה ומשה היה מתקן שהיה מוכיח תמיד כל ישראל. וזהו הפירוש שאמרו חכמינו ז”ל ‘טוב לשמים וטוב לבריות’, כי זה הצדיק שעובד ה’ ומקרב את הרשעים גם כן להיות עבדי ה’ נקרא טוב לשמים משום שהוא עובד הבורא ברוך הוא וטוב לבריות גם כן בשביל שהוא מקרב הבריות לעבוד ה’ אבל נח לא היה מקרב הבריות לעבוד ה’ כנ”ל”.

נח היה אפוא צדיק שעובד את הבורא לעצמו ואינו דואג שגם אחרים יעבדו את הבורא. הצורה שבה נח ניצל ממי המבול משקפת היטב את הנהגתו. הוא הסתגר בתוך תיבה עם משפחתו, וכשבחוץ העולם כולו סער והושחת – הוא נשאר מוגן בפנים יחד עם בני ביתו. כמובן, לא לחינם נמנע נח מלקרב אחרים, הוא חשש שתדבק בו התנהגותם הרעה. אך בסופו של דבר ההשפעה שלו הוגבלה לעצמו ולבני ביתו. לעומת זאת, אברהם שעשה נפשות זכה להשפיע את אמונת הייחוד על כל העולם.

המושג “תיבת נח” משמש בהשאלה כסמל להנהגה של ריחוק מחברה רעה כדי לא להיות מושפע מהם. הרמב”ם (דעות ו, א) מורה לנהוג כך במקרי קיצון וז”ל: “ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אא”כ נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים”.

אולם מחז”ל אנו למדים שאין זה פתרון אידיאלי. ההסתגרות בתיבת נח מועילה לאדם כדי להציל את עצמו ואת משפחתו, אך לדרך זו צמוד תג מחיר גבוה: תחום ההשפעה של האדם המסתגר מצטמצם להצלה שלהם בלבד והוא אינו זוכה להיות “טוב לשמים וטוב לבריות”.

מההבנה שהכניסה לתיבה היא בבחינת פתרון חירום בלבד יש להסיק שאין להתרווח בה כבתוך ביתנו הקבוע. התיבה היא רק תחנת מקלט, כמו ממ”ד בשעת אזעקה. גם אם יש צורך להימלט מסכנה, יש לבדוק בכל עת שמא כבר קלו המים מעל הארץ ואפשר לעבוד את ה’ בדרכו של אברהם אבינו.

ייתכן שכאשר נשלח יונה היא לא תחזור עם עלה של זית בפיה, הסכנות ימשיכו לארוב מחוץ לתיבה, ובכל זאת, מאחר שאנו יודעים שהתיבה היא חבל הצלה זמני, ננסה לפתח פתרונות אחרים שיאפשרו לנו לצאת ולפעול כאברהם ולא כנח, משום שאי אפשר לשגשג ולצמוח בתודעה נפשית של חירום.

במה דברים אמורים? רבותינו ראו בישיבות מעין “תיבת נח” נגד העולם החילוני והמתירני שבחוץ. עצם השימוש במינוח “תיבת נח” מעיד שזהו מוצא של חירום.

הדרך שבה הילכו דורות רבים של יהודים היא שהקהילות הן העוגן הרוחני של האדם אל מול ניסיונות החיים. הקהילה היהודית היא מיסודות צורתו של עם ישראל לאורך אלפי שנים. מעלתה הגדולה היא בכך שאיננה תיבת נח הרמטית החוסמת מלפעול בעולם ולהשפיע עליו, ומאידך היא מספקת מעטפת ושייכות המגינות מפני רוחות זרות.

השיבה אל הקהילה היהודית כמקור הכוח והשייכות תאפשר את ההתקדמות מ”תיבת נח” ל”בית אברהם” – ממקלט זמני לצמיחה לדורות.

הפוסט מתיבת נח לבית אברהם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ראשית, המשנה קובעת כי אחרי שהבת גדלה אין האב נאמן לומר כי הוא קידש אותה כשהיא הייתה קטנה. שנית, המשנה קובעת כי האב לא נאמן לספר כי הבת נשבתה לבין הגויים והוא פדה אותה וכך היא נאסרת לכהן. רב אשי מסביר את הדין הזה בכך שהנאמנות שיש לאב לגבי הסטטוס האישי של בתו היא נאמנות מיוחדת לסיפורי קידושין, אך לא לסיפורים אחרים, ובכללם סיפור שבי. שלישית, שיטת רב (בדף סג:) היא שלא ניתן להעניש את הבת על סמך עדות האב שהוא קידש את בתו, אלא נאמנותו מוגבלת לכך שהבת נאסרת על אחרים.

שלושת המגבלות הללו הן מגבלות הלכתיות שקשורות לגדרי החידוש שחידשה התורה בפסוק ‘את בתי נתתי לאיש הזה’, אבל ניתן ללמוד מהן משהו על יחסי הורים-ילדים, על הכח הגדול שיש להורים בעיצוב חיי הילדים מחד, ועל הגבולות של כח זה מאידך. ההורים שלנו עיצבו את חיינו וקבעו לנו הרבה דברים, וכך אנו עושים גם בנוגע לילדינו. במובנים עמוקים, ההורים קובעים לנו עם מי ומתי נינשא, וזו אולי ההחלטה שמעצבת יותר מכל את חיינו.

אך מן הצד השני, המשנה מלמדת אותנו כי משלב שאנו גדלים ואנו ברשות עצמנו, הרי שההורים לא יכולים לספר את הסיפור שלנו. אנחנו כהורים, כבר לא יכולים להטיח בילדינו המתבגרים ‘אתם כאלה וכאלה’. המשנה גם מלמדת כי למרות שיש לנו כח עצום על ילדינו, ואנחנו קובעים הרבה משתנים בחיים שלהם, הכח הזה מוגבל לעובדות יבשות כמו ‘קידשתיה וגירשתיה’, אך איננו יכולים לספר סיפורי עומק על ילדינו שהם נשבו שם והשתחררו משם.

ובסופו של דבר, יש לזכור שההוראות והמגבלות שאנחנו מטילים על ילדינו מחייבות את הילדים, אך לא מאפשרות לנו להעניש על פי אותן מגבלות. הן הכְוונה, לא קביעת מציאות.

הפוסט כוח האב הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

“ויבא נח ובניו… מפני מי המבול”. אומר רש”י: אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים.

מבאר הרבי התפארת שלמה זצ”ל שוודאי נח האמין בהשם יתברך באמונה שלמה, שהרי צדיק תמים היה, אלא שקטנות האמונה שלו התבטאה בכך שלא מספיק האמין בעצמו בכוח התפילה, שיכל להעתיר ולבקש רחמים לביטול הגזירה.

אנו נמצאים בתקופה לא קלה.

אחת השאלות שעולות ליהודי מאמין היא:

ממה נפשך – אם אינני מבין את הנהגת השם יתברך, רק ‘כל מה דעביד רחמנא לטב עביד’, מהי משמעות התפילה שלי על שינוי המציאות הנוכחית?

ואם יש בכוח תפילתי לשנות את ההווה, אז כיצד זה לא סותר את האמונה היהודית שהכל ממנו יתברך ושהכל לטובה?

שאלה זו שואל רבי אברהם ב”ר נחמן בעל ביאור הליקוטים על הליקוטי מוהר”ן.

שמעתי יישוב נפלא, על פי דברי רבי נחמן בליקוטי מוהר”ן תניינא סימן ס”ב:

האמונה שלנו בנויה משלוש שכבות, כמו שתי פרוסות לחם וממרח באמצע……

בתחילה ובסוף תמיד נכיר במציאות שאנו נבראים והוא הבורא ולא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו ואין אנו משיגים רחמנותו ולכן גם מה שנתפס אצלנו כייסורים, כמו חולי, כמו מלחמה נוראה, אצלו יתברך ייתכן שזו רחמנות, שאין אנו מבינים ומשיגים את הרחמנות שלו.

ובאמצע יש ממרח… – ישראל ר”ת “אל שדי יתן לכם רחמים”, כלומר שהשם יתברך מוסר את הרחמים ביד ישראל ומזמין אותנו לפנות אליו ולומר לו כך:

אבא אוהב, אמנם את רחמנותך אין אנו משיגים ובוודאי צדיק וישר אתה וכל מה שאתה פועל, כולל המלחמה הנוראה הזו, כולל השבויים, כולל הפצועים וההרוגים, הכל מעשה אלוקינו המה. וכל זה רחמים מאתך, אבל……

רחמים אלו אין אנו מסוגלים להבין ואין אנו מסוגלים לקבל!

אנו מבקשים שתיתן לנו רחמים בפשטות, שישובו השבויים בריאים ושלמים בגופם ובנפשם, שיתרפאו הפצועים ושיהיה רק טוב בפשטות לכלל ישראל.

ואם לא……

תמיד נחזור להאמין בך בפשטות, באמונה עתיקת היומין שהכל ממך והכל זה רחמים, גם כאשר איננו מבינים.

אחים יקרים! הבה ונתחזק בנשק היהודי עתיק היומין, נשק האמונה והתפילה. הבה ונחזק את האמונה שלנו בעצמנו, בכוח התפילה שלנו, כל דיבור של תפילה יש לו כוח ומשמעות לשינוי המציאות לטובה.

הפוסט רחמים פשוטים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הזוהר הקדוש (ח”ג טו א) מתייחס לביטוי ‘מי נח’ ולמד ממנו שאסון המבול תלוי בראשו של נח: “ולא בעי רחמי על עלמא, ונחיתו מייא ואובידו בני עלמא, ובגין כך מי נח כתיב, מי נח ודאי, דביה הוו תליין, דלא בעא רחמי על עלמא” (תרגום: ולא ביקש רחמים על העולם, וירדו מים ונאבדו בני העולם, ולכן כתוב ‘מי נח’, אכן מי נח, כי בו הם תלויים, לפי שלא ביקש רחמים על העולם).

בתיאור המבול שבתורה, איננו מוצאים ביקורת מפורשת על נח. אדרבה, נח נזכר שוב ושוב כצדיק תמים. בסיום פרשת בראשית נאמר: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי י”י, ופרשת נח פותחת באמירה: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. הקב”ה אף אומר בעצמו באזני נח שהוא בחר להצילו: כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מהיכן אם כן למדו חכמים את הביקורת הזו על נח, שהיה עליו להתפלל על בני דורו? יתרה מזאת, הרי הקב”ה גילה את אוזניו בנוגע לגזירת ההשמדה שהוטלה עליהם: “קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ”, האם מוטל עליו להתווכח עם מה שהקב”ה קבע?

מקורם של חכמינו הוא מההשוואה הבולטת לאברהם אבינו. כאשר אברהם מתוודע לעונש שנגזר על אנשי סדום, הוא עומד מיד בתפילה בניסיון לשנות את המצב: וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. כך, במשא ומתן ממושך, הוא פועל בניסיון להציל את אנשי סדום בזכות צדיקים שאולי יימצאו בתוכה. מכאן לומד ספר הזוהר שגם נח לא היה צריך לקבל את גזירת ההשמדה כהנחת יסוד שאין לערער עליה, אלא היה עליו להתפלל ולמצוא מוצא.

האם ההבדל בין נח לאברהם מסתיים בשאלת התפילה? נראה שלא. שורש הדברים נמצא בחילוק עמוק יותר, שעליו עומד בעל ‘כתב סופר’, והוא אי-לקיחת האחריות על מצב הדור. אצל אברהם אבינו, עוד לפני התפילה על אנשי סדום, אנו מוצאים שהוא מנסה להשפיע על בני דורו ועל מצבם. בכל מקום שאברהם הולך הוא קורא בשם ה’. אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. הוא לא מקבל את מצב הדור ואת השחתתם כעובדה אלא מנסה לפעול כדי לשנותה. כשהוא רואה שכל העולם בעבר אחד והוא בעבר אחד, הוא לא מסתגר בביתו, אלא מנסה להשפיע עליהם. אצל נח, לעומת זאת, איננו מוצאים שום ניסיון להשפיע על בני דורו. חז”ל אומרים שמאה עשרים שנות בניית התיבה היו אמורות להוות פרק זמן שיאפשר לדור המבול להתבונן בגזירה הקרבה ולשוב בתשובה, אולם נח לא פעל להחזירם בתשובה, ובני דורו נידונו לכליה.

מובן מאליו שנח לא נמנע מלהוכיח את בני דורו ללא סיבה של ממש. היו לו שיקולים כבדי משקל. בעל הכתב סופר מנמק את התנהגותו כך: “ונראה לי שגרם לו מפני שהי’ לו עינא פקיחא על בניו שלא ילמדו מאנשי רשע”, ובמקום אחר מוסיף: “כי נח היה פרוש מבני אדם והתבודד עצמו כדי לקנות שלימות ולא השגיח על בני דורו כלל, והיינו ‘את האלוקים התהלך נח’ כאמור במדרש, ומאשימו על כך וכן איתא בזוהר”. אלו הם שני תיאורים משלימים. נח חשש שבניסיונו להשפיע על בני דורו יושפעו בניו מהשחתתם, ובאופן כללי, כתוצאה מהשחתת בני דורו, הוא פרש מהם והתבודד בעצמו כשהוא שוקד על שלמותו שלו, בלי לנסות להשפיע עליהם. נימוקים אלו, כפי שמציין הכתב סופר, לא עמדו לנח בשעה שהנביא קרא את המבול על שמו. משום שתפקידו של הצדיק אינו לדאוג לשלמות האישית שלו ושל בניו. הוא כמובן מופקד על התבדלות מתרבותם הקלוקלת של בני דורו, אך הוא אינו יכול לפטור את עצמו מייעודו העיקרי, שהוא השפעה על סביבותיו (לא למותר לציין שהימנעותו ופרישותו לא הועילו לו בסופו של דבר עם בנו חם שהשחית את דרכו כדור המבול).

עת הצרה שאנו נתונים בה, כאשר עם ישראל כולו, לשבטיו השונים והמגוונים, נתון במערכה מול אויבינו – מחדדת את ההבנה שאיננו יכולים להתעלם מהמחויבות שלנו לעם היושב בציון. איננו יכולים לנהוג כנח ולשקוד על שלמותנו שלנו בלבד. למרות החששות הרבים שאין לזלזל בהם, עלינו ללכת בדרכו של אברהם ולהיות מעורבים פעילים במצבו של עמנו. נוכל לעשות זאת, כפי שלמדנו מאבינו הראשון, מבלי לוותר על ההתבדלות ועל השמירה על מצבנו הרוחני.

הפוסט נח מול אברהם – מעורבות ולקיחת אחריות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.