יום אחד, בעיצומו של יום עבודה שגרתי, נפתחה דלת חנותו של ר’ שרגא פייבל ופנימה צעד סוחר יהודי מעיר אחרת, עם הבעה נרגשת על פניו. הוא ניגש היישר לדלפק, לחץ את ידו של ר’ שרגא פייבל בחום ופתח בלי אריכות מילים: “באתי במיוחד מרחוק כדי לעשות אצלך עסקה גדולה. שמעתי שאתה הסוחר המומלץ ביותר בתחום העורות. אני צריך כמות עצומה של עורות איכותיים בדחיפות, בשביל פרויקט תפירה חשוב לצבא. אני מוכן לשלם במזומן ולקחת הכל היום. רק אנא, תן לי הנחה משמעותית, לאור הכמות הגדולה במיוחד שאני קונה”.

ר’ שרגא פייבל קיבל את פניו של הסוחר בחביבות, אך לא מיהר להסכים לבקשתו. הוא התבונן בו ברוגע ואמר בקול שקט אך החלטי: “אני מוכן למכור לך כל כמות של עורות שתרצה, וב”ה יש לי מספיק מלאי איכותי כדי לספק את צרכך. אבל דע לך שיש לי כלל ברזל – אני קובע מחיר הוגן לסחורה, שמשאיר בידי רווח קבוע של אחוז מסוים, ואני לא מוריד ממנו. לעולם אינני עומד על המקח או נותן הנחות, לא משנה מי הקונה וכמה הוא רוצה לקנות. זה המחיר, קח או לֵך”.

עיניו של הסוחר נפערו בתדהמה. “אבל אדוני! מדובר בעסקת ענק, בסכומי עתק! בוודאי מגיע לי איזה אחוז הנחה, ולו סמלי! כך נהוג בכל מקום”.

אך ר’ שרגא פייבל נשאר איתן בעמדתו. הוא חייך אל הסוחר וענה בנועם: “אני מבין את ציפיותיך, אבל זה פשוט לא איך שאני עובד. המחיר שלי הוגן, לא גבוה ולא נמוך מדי, וכך אני מוכר לכולם. זה עיקרון מסחרי ומוסרי כאחד מבחינתי. אם זה לא מתאים לך, אתה מוזמן לנסות לקנות במקום אחר, יש עוד סוחרי עורות טובים בעיר”. הוא שלף גיליון ועט, רשם במהירות כמה שמות וכתובות והגיש לסוחר את הדף. “קח, כאן יש לך רשימה של כמה מתחרים שלי, אולי תמצא אצלם מחיר שייראה לך יותר אטרקטיבי”.

הסוחר המופתע והמבולבל קיפל את הפתק, הכניס לכיסו והסתובב ללכת, לא לפני שמלמל לעצמו “סוחר משונה!”. הוא החל לעבור מחנות לחנות כדי לברר מחירים ולמצוא לעצמו עסקה טובה יותר. אלא שככל שסבב בין הסוחרים, הופתע לגלות שהמחירים אצל כולם דומים למדי, ושל ר’ שרגא פייבל אפילו נמוך במקצת ביחס לאחרים!

הוא חזר על עקבותיו אל החנות, הפעם עם בושה קלה על פניו. “כבוד הרב”, פנה אל ר’ שרגא פייבל, “אני מוכן לקנות אצלך את כל הכמות במחיר שנקבת, בלי הנחות, כפי שביקשת. ראיתי שהתנאים שלך בכל זאת הכי טובים בסביבה”.

אבל מה גדולה הייתה אכזבתו כשר’ שרגא פייבל פנה אליו ואמר: “שמע, אני אכן אמכור לך את העורות כפי שסיכמנו, אבל לא במחיר שדרשתי קודם. אני רוצה לתת לך עכשיו בכל זאת את ההנחה שרצית מלכתחילה”.

“מה?”, קרא הסוחר בתמיהה עצומה. “אבל בעצמך סירבת נחרצות לתת לי הנחה גם כשאיימתי ללכת לקנות במקום אחר! ועכשיו, אחרי שעשיתי סיבוב, נוכחתי לדעת שאתה הכי זול ממילא וחזרתי מוכן לשלם לך מחיר מלא, אתה פתאום רוצה להוריד את המחיר? אני לא מבין!”.

ר’ שרגא פייבל חייך את חיוכו האבהי והסביר ברוגע: “אחרי שיצאת מהחנות המשכתי לחשוב על העניין. הגעתי למסקנה שבכל זאת הכמות שאתה קונה היא יוצאת דופן בגודלה. גם עם ההנחה שדרשת הייתי יוצא ברווח יפה מהעסקה. אולי לא הייתי צריך להיות כל כך נוקשה ולהתעקש על המחיר הרגיל במקרה חריג כזה”.

פניו של הסוחר הביעו תדהמה מהולה בהערכה. אבל ר’ שרגא פייבל טרם סיים. קולו רעד מעט מהתרגשות כשהמשיך: “אתה מבין, כשאתה חזרת עכשיו מוכן לקנות במחיר שדרשתי, הרגשתי שאני חייב לנהוג לפי מה שחשבתי והחלטתי בליבי קודם. הרי דוד המלך עליו השלום אומר בתהילים: ‘הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו’. ואנחנו אומרים בכל בוקר בתפילה: ‘לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו’. אלו לא סתם מילים יפות, זו הדרכה לחיים שאני משתדל לקיים. אז אם הגעתי בליבי למסקנה שצריך הייתי לתת לך הנחה, אני מרגיש מחויב לעמוד בזה למרות ששינית את דעתך ואתה מוכן עכשיו לשלם את הסכום המקורי”.

הפוסט דובר אמת בלבבו – סיפורו של סוחר יהודי אציל נפש הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הבה נחשוב על זה לרגע: מה התועלת בלדעת בעל פה את כל הלכות לשון הרע, אם בפועל אנחנו ממשיכים לדבר רע על אחרים? מה הערך של שינון דיני צדקה, אם לא פותחים את הכיס והלב לנזקקים? כיצד אנחנו נראים כשאנחנו עוסקים בסוגיית ״בור ברשות הרבים״ או ״ועשית מעקה לגגך״ ובפועל מתנהלים הפוך?

התורה לא ניתנה כתרגיל אינטלקטואלי, אלא כהדרכה לחיים של קדושה, חסד ויושר. וזו המשימה שלנו כהורים – לא רק ללמד את המילים, אלא להטמיע את המסרים והמעשים.

כשאני שואל אנשי חינוך כיצד מלמדים על צדקה, לכולם יש תשובות טובות, אך כשאני שואל אותם כיצד מטמיעים את הערך של צדקה כך שבגיל 30 הוא יהיה חזק אצל המתחנך (גם כי יזקין) אני מקבל תשובות של ״מדברים על זה״. זה לא מספיק ולא פועל את פעולתו.

ובמקרים כאלו כדאי לחזור לאחריות ההורית על החינוך ולא לסמוך על אף אחד אחר.

אז איך כדאי לנו ללמוד עם הילדים באופן של לשמור ולעשות? הנה כמה עצות.

1. דגש על המעשה

כשאתם לומדים עם הילדים, הדגישו תמיד את החיבור בין הלימוד לעשייה. אחרי שלמדתם על מצוות הכנסת אורחים, תכננו יחד איך תוכלו לארח משפחה בשבת הקרובה. כשעברתם על הלכות בין אדם לחברו, חישבו על מישהו שאפשר לעזור לו או לשמח אותו. הראו להם שהלימוד וההלכה הם לא מנותקים מהחיים, אלא מורי הדרך שלנו.

2. דוגמה אישית

הילדים שלנו בוחנים אותנו בשבע עיניים. הם קולטים כל סתירה בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שאנחנו עושים. אם אנחנו רוצים שהם יחיו את התורה, אנחנו חייבים להיות המודל לחיקוי. בואו נהיה הראשונים לקום ולסייע לאדם במצוקה. נדבר בכבוד אל אנשים. נהיה נחמדים יותר בתור במכולת או בפקק, אפילו מול שוטר מעצבן שעוצר אותנו. נתנצל כשאנחנו טועים. נהיה קצת יותר ישרים. הילדים שלנו ילמדו מהמעשים שלנו הרבה יותר מאשר מהמילים.

3. חיזוקים חיוביים

כשאתם רואים את הילד מיישם את מה שלמד – עצרו והעניקו לו משוב חיובי. “שמתי לב איך ויתרת לאחיך הקטן, ממש כמו שלמדנו על ואהבת לרעך כמוך. אני כל כך גאה בך!” חיזוקים כאלה יראו להם שהמעשה הוא העיקר, ויעודדו אותם להמשיך בדרך הזו.

4. שיח על דילמות מוסריות

העולם מזמן לנו דילמות אתיות וחברתיות בכל יום. נצלו את ההזדמנויות האלה לשיחות עומק עם הילדים. מה התורה אומרת על מצב כזה? איך צריך להגיב על פי ההלכה והמוסר? איך אפשר ליישם את הערכים שלנו בסיטואציה הזו? אלו הרגעים שבהם הלימוד הופך למציאות חיה ונושמת. בעולם התורה, דיינים עוסקים יותר בתכנים כאלו. שווה להקשיב בנסיעות גם לשיעורי תורה ברוח בית הדין.

5. הכוונה רוחנית מעשית

בכל הלכה שאתם לומדים עם הילד, עזרו לו לחשוב על יישום מעשי. איך נוכל להקפיד על ״ועשית מעקה״ היום? איך נפגין כבוד להורים השבוע? עודדו אותם לחשוב לא רק על הרעיון, אלא על הפרקטיקה ועל שלבי הביצוע. עם הזמן, החשיבה הזו תהפוך להרגל, וההלכה תהפוך לחלק טבעי מההתנהלות היומיומית.

6. הפכו את זה למשחק

ילדים לומדים הכי טוב דרך חוויה ומשחק. המציאו משחקים ותחרויות סביב יישום ההלכות והמצוות. למשל, מי יכול לעשות הכי הרבה חסדים בשבוע? מי יכול לומר את המילים הכי מחזקות לחברים? הפכו את היישום למשהו מהנה ומאתגר.

7. הפכו את זה לפרויקט משפחתי

בחרו מצווה או ערך שכל המשפחה תתמקד בו למשך תקופה. למשל, חודש של אהבת חינם או שבוע של כיבוד הורים. למדו על הנושא יחד, שבו יחד בסוף כל יום לשתף איך יישמתם את זה, ועודדו אחד את השני. כשכל המשפחה מחויבת ליעד משותף, זה מייצר אנרגיה מיוחדת.

8. ⁠שתפו סיפורים אישיים

שתפו עם הילדים סיפורים על פעמים שאתם הצלחתם ליישם את מה שלמדתם, או על זמנים שהיה לכם קשה עם זה. היו כנים לגבי האתגרים והדילמות שלכם. זה יראה לילדים שהמסע הזה הוא של כולם יחד, ושתמיד אפשר להשתפר.

9. חגגו הצלחות מיוחדות

כשאתם רואים את הילדים באמת חיים את הערכים והמצוות שלמדתם ובעיקר יוזמים יישום של הערכים, עשו מזה עניין! ספרו לסבא וסבתא, קנו גלידה, תלו פתק של הוקרה על המקרר. תנו להם להרגיש כמה משמעותי ומשנה חיים הדבר הזה שהם עושים.

10. המשיכו ללמוד ולהתפתח בעצמכם

הסיפור שלנו כהורים לא נגמר. גם אנחנו עדיין לומדים ומתפתחים. המשיכו לשאול שאלות, לחפש תשובות, לאתגר את עצמכם. ככל שנהיה לומדים ומיישמים יותר בעצמנו, כך נוכל להעביר את זה טוב יותר לילדים שלנו.

לסיכום, בתורה יש שני סוגי לימוד: לימוד שחודר לעומק והופך לחלק מהאדם, ולימוד שנשאר חיצוני ושטחי. האור והיופי שבתורה כשיורד לתכליתיות ועשייה בשטח, יש בו כוח להאיר את הנשמה, לרומם את המידות ולהדריך אותנו לחיים של משמעות. מתן תורה אמיתי זה לא עוד ספר על המדף, אלא אורח חיים, מצפן פנימי, דרך של חסד ואמת שמתבטאת בעשייה בתכל׳ס.

לילדנו, בסופו של דבר, זה מה שיישאר איתם. לא הציונים ולא התארים, אלא איך הם נוהגים עם הזולת, איך הם מגלמים את האמונה והיושר במעשיהם. זו תהיה ההוכחה האמיתית לכך שהצלחנו להנחיל את ערכי התורה. וזה יהיה האושר הגדול ביותר שלנו כהורים.

בואו נראה לילדים שלנו, וגם לעצמנו, שהתורה היא לא רק ספר – היא דרך, אמת ואור להתהלך בה. ושכל מילה ומצווה הן הזדמנות לחבר את העולמות, את השמים והארץ, ולהביא עוד קדושה ונקיות לעולם.

זוהי הזכות והאחריות שלנו, וזה בידינו. בעזרת ה’, נצליח לגדל דור שלא רק יודע את התורה, אלא חי אותה בכל נשימה. דור של יהודים אוהבים ונאמנים, שמאירים את העולם במעשים טובים ובמידות טובות. וזו תהיה ההוכחה הגדולה ביותר לכך שהתורה היא אכן נצח ישראל, התורה והמצוות הם החיים עצמם. וזה מה שנעביר הלאה, מדור לדור.

בהצלחה!

הפוסט מתן תורה, תכל’ס | טור המשך הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בנצרות פוגשים את המושג ‘נזירים’, כאנשים שמקבלים על עצמם לא להתחתן, להתבודד מהעולם ולא להיות בעלי רכוש. להבדיל אלפי הבדלות, ביהדות, להבדיל, הנזיר מצווה, כמו כולם, על הנישואין, ויכול להיות בעל רכוש, אם כי יש לו את המגבלות שלו מתוקף היותו קדוש לה’, אך עדיין הוא חלק מהעם.

על מנת לרדת לעומק דמותו של הנזיר היהודי ותפקידו, נעיין בדברי הרש”ר הירש בפרשתנו (פרק ו פסוק ב):

“שלושה מינים האסורים בנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן היין (נזיר לד ע”א), אינם אלא מסקנות של הקדושה הזאת. ואכן מצאנו שעמוס (ב, יא) מזכיר נזירים בצד נביאים; והעובדה, ששני אלה מצויים בישראל, מוכיחה לו את אהבת ה’ לישראל. ובלאו הכי “נָּזִיר” איננו מי שמתרחק מאחרים, אלא מי שאחרים מתרחקים ופורשים ממנו; ישראל מצווים להתרחק מהם ולהניח אותם לעצמם. נמצאת אומר: כדרך שהנֵזֶר העוטר את ראש המלך מרחיק מעליו את שאר כל העם, כך גם הנזר של הנזיר. זהו משטר מסויים של חיים ושל שאיפות; מי שקיבל אותו על עצמו מרצון, יוצא מכלל בני דורו ומתעלה עליהם; והוא רואה את ייעודו להיות כולו “קדוש לאלוהיו” – בכל הווייתו ורצונותיו. כביכול, הוא עג עוגה מסביבו ועוטר עצמו בנֵזֶר: בתחום זה שהוא עומד בו רק ה’ לבדו ישכון עמו. התבודדות זו עם ה’ קרויה להזיר לה’; ומי שמתבודד כך – כביכול, עג עוגה ועומד בה עם ה’ – הרי זה קרוי נזיר. אך אין זו התבודדות מקומית, עזיבת היישוב כדי לגור בישימון; אלא זו התבודדות רוחנית ונפשית עם ה’ – בעיצומו של שאון החיים”.

הנזיר היהודי חי בתוך עמו, אבל מרומם מעמו. אין לו שום ציווי לטוס לארץ רחוקה ולהימנע מהקמת המשך הדורות כמו בנצרות. הנזיר היהודי חי בשאון החיים, אך מתבודד רוחנית ונפשית עם ה’.

בהפטרה נקרא על אחת מהדמויות המיוחדות ומהנזירים המפורסמים ביהדות, שמשון הגיבור. אימו מתבשרת, אחרי שנות עקרות, שעתיד להיוולד לה בן שיהיה מושיעם של ישראל, אבל הוא יהיה גם נזיר לה’. אך כאשר מנוח בעלה חוזר, אשתו מבשרת לו על כך במילים הללו: “וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ”. משום מה היא שוכחת לבשר לבעלה שהבן שלהם יהיה מנהיג ומושיע של ישראל, אלא מספרת רק על הנזירות?

שמעתי ממו”ח שליט”א יסוד עצום. רואים מפה מה מעניין “אידישע מאמע”. היא לא מתייחסת בכלל לחלק של ה’עסקנות’ כביכול של שמשון. היא מתרגשת ומתייחסת רק לדבר אחד, שהבן שלה יהיה נזיר ה’ – וכדברי הרש”ר הירש: “כדרך שהנֵזֶר העוטר את ראש המלך מרחיק מעליו את שאר כל העם, כך גם הנזר של הנזיר. זהו משטר מסוים של חיים ושל שאיפות; מי שקיבל אותו על עצמו מרצון, יוצא מכלל בני דורו ומתעלה עליהם; והוא רואה את ייעודו להיות כולו ‘קדוש לאלוהיו’ – בכל הווייתו ורצונותיו”.

הפוסט חלומה של האידישע מאמע הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

חז”ל בפרקי אבות מלמדים אותנו יסוד גדול בנושא. רבי חנינא בן דוסא מדמה את מי שמעשיו מרובין מחכמתו לאילן ששורשיו מרובין ועליו מועטים, לעומת מי שחכמתו מרובה ממעשיו שדומה לאילן שעליו מרובים ושורשיו מועטים. 

לפי דברים אלו מתבארים דברי שמאי במשנה “אמור מעט ועשה הרבה” – שהיסוד של מעשים מרובים מחכמה, הוא לא רק באופן כללי אלא גם באופן פרטני. בכל תחום למידה ישמור האדם על יחס כזה בו יעשה יותר ממה שידבר. ואז, “עשה תורתך קבע”, כלומר אזי התורה היא קבועה ויציבה כמו האילן עם השורשים המרובים.

אדם העמל בתורה באופן כזה, שמברר בכל מה שלומד היכן הוא אוחז מעשית ביחס למה שלמד, עליו נאמרו דברי חז”ל שמרגע שעמל בתורה אזי תורת השם נקראת תורתו. כי הוא מוצא את החיבור המיוחד שלו עם התורה בצורת עמל מיוחדת ופרגמטית, אשר יוצרת חיבור בין החכמה לבין החיים והמסע האישי המיוחד של האדם הלומד.

וזה מה שאמרו בני ישראל במתן תורה “נעשה ונשמע”, כלומר אנו נביא את דברי התורה לעשייה, ניצור את החיבור בין החכמה לבין המעשה, דרך העמל האישי והעבודה הייחודית של כל אחד, להטמיע את יסודות חכמת התורה בתוך מסע חייו הלכה למעשה.

ויש בזה עומק נוסף, שכל המעשים הנוגעים לגוף, כל מפגש וכל צומת בין יסודות החכמה הרוחנית הזכה של תורתנו הקדושה, לבין כל מה שנוגע לעולם החומר על מגוון מרכיביו, נדרשת שם עבודה לעשות את זה בטוב. כלומר החיבור הזה כלל לא מובן מאליו, דורש השקעה רבה ויש בו הרבה התנגשויות פוטנציאליות מובנות, ולכן “תיקון עולם העשייה חביב לפני הקדוש ברוך הוא”. עד כאן תוכן דבריו הנפלאים של ה’שפת אמת’ זצ”ל.

מה שאפשר להפיק מזה, לנו אנשי מעשה: מה גדולה ההזדמנות אשר אנו זוכים לה מתוקף היותנו אנשי מעשה החיים על פי התורה. יש לנו זכות נפלאה ליישם דברים אלו, ולזכור שכל חרדי בעולם המעשה כיום, הקובע עתים לתורה ופועל אקטיבית כדי שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, ובוחר לראות כל הזמן היכן הוא מעשית ביחס למה שלומד, ומתקדם וצומח בנושא זה הוא ובני ביתו, חי ממש את האידיאל הזה של עמל בתורה וחיבור ייחודי בין התורה הזכה והרוחנית לעולם המעשה, וכמתק לשון ה’שפת אמת’ “וזה תיקון עולם העשייה החביב לפני הקב”ה”. 

הדברים הללו חשובים תמיד ובפרט כעת לאחר חג מתן תורתנו, ללכת למשך כל השנה, עם ההכרה הנפלאה הזו, שיש לנו ערך מוסף ייחודי בהיבט הזה של החיבור לעמל התורה דווקא ממקומנו הייחודי כאנשי מעשה.

הפוסט היחס הנכון בין תלמוד למעשה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במשך השנה כולה ראוי להתפלל על הצלחתם של הילדים ועל גדילתם בתורה, יראת שמים ומידות טובות. ידוע המעשה עם מרן הגרי”ז הלוי זצ”ל מבריסק שהיה הולך בדרך ואיתו אחד מבניו, ניגש אליו עובר אורח ואמר לו: אשריכם שזכיתם לזרע בירך ה’, שכל בניך לימודי ה’ וכולם למדנים ויראים. הרב שמע את הדברים, והמשיך בדרכו מבלי להגיב עליהם. בעת היכנסו לביתו אמר הרב לבנו: וכי אדם זה יודע כמה דמעות שפכתי בשעה שהייתי מנדנד את עריסת בני? הייתי מתפלל ובוכה לפני רבונו של עולם ומתחנן שיעלו הילדים ויתעלו בתורה וביראת שמים.

גם בזמן הדלקת הנרות כל אמא מעתירה על ילדיה וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשת יתרו על הפסוק “כה תאמר לבית יעקב” – אלו הנשים: ולכך ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת – שהיא מצוה מוטלת עליה – שיתן לה ה’ בנים מאירים בתורה, כי התפילה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה, ובזכות נר שבת שהוא אור, תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת אור, שנאמר (משלי כו, כג) ‘כי נר מצוה ותורה אור’, וכן דרשו רז”ל (שבת כג, ב) האי מאן דרגיל בשרגי, הויין ליה בנים תלמידי חכמים. 

ובכדי להבין את העניין המיוחד שיש בערב ר”ח סיון לתפילה זו – יש להתבונן בנוסח תפילת השל”ה בתחילתה: “ועל קיום העולם ועל קיום התורה בא לנו ממך ה’ אלוקינו שני ציוויים: כתבת בתורתך ‘פרו ורבו’, וכתבת בתורתך ‘ולמדתם אותם את בניכם”, והכוונה בשתיהם אחת, כי לא לתוהו בראת כי אם לשבת. ולכבודך בראת, יצרת אף עשית. 

החפץ חיים בספרו שם עולם (פרק טז) מביא על כך משל – למלך שעשה מלחמה עם שונאיו, והיה לו עבד אוהב ונאמן שנלחם לצידו. ומרוב אהבתו טרח והכין בעצמו חיצים להילחם באויבים. והנה באמצע המלחמה נגמרו לאותו עבד כל החיצים, ופנה לאדונו המלך ושאלו האם יוכל עדיין להמשיך ולהילחם כאשר כבר אין לו חיצים משל עצמו והוא צריך להיעזר בחיצים מתוצרת של מישהו אחר. האדון שמע וצחק לשמע השאלה. כי מאי נפקא־מינה באלו חיצים משתמשים, כל עוד באים לנצח במלחמה. 

וכן הדבר במלחמתנו בעוה”ז. אנחנו מגדלים את בנינו לתורה, וכל זאת הוא חלק מגילוי כבוד ה’ בעולמו ע”י לימוד התורה [ושם כותב הח”ח שמי שבניו לא הולכים בדרך התורה יכול להחזיק תורה והרי זה מביא את אותה המטרה].

זכינו השנה לאירוע מיוחד של אבות ובנים שהתקיים בתחילת השבוע כהכנה ליום הגדול יום מתן תורה. יישר כח למארגנים על האירוע הנפלא. ויהי רצון שנזכה כולנו לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

הכותב הוא ראש הקהל אחוות תורה, הר נוף

הפוסט אבות על בנים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

השורש נ.ז.ר. מופיע בתורה בכמה הקשרים אחרים. למשל, ‘ולקדקוד נזיר אחיו’, ‘ואת ענבי נזיריך לא תבצור’, ועוד. מפירושי הראשונים שם עולה כי מובנו הוא: פרוש, מיוחד, מובדל. אם כן, כשאדם אומר ‘הריני נזיר’ פירושו שהוא שרצונו להיות מיוחד לה’. כלשון הכתוב: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה’. לא פלא אפוא שהוא נאסר בשלושת האיסורים שמנינו לעיל. את שלושתם מצאנו כאיסורים מיוחדים שהצטוו בהם הכוהנים, ואך טבעי הוא שהמבקש להתייחד לה’ יחולו עליו דינים מעין אלו שחלים על המוקדשים לה’.

אלא שהבדל גדול יש בין איסורי הכהנים לאיסורי הנזיר. הכהן נאסר בשתיית יין רק בשעת עבודה, ואילו הנזיר בכל אשר ייעשה מגפן היין ובכל זמן. לגבי הכהנים נאמר איסור לגלח את פאת הזקן (ויקרא כא ה), ואילו הנזיר הצטווה לגדל פרע את כל שער הראש. ובעוד שהכהן נאסר בטומאת מת בצורה מוגבלת, להוציא שבעה קרובים, הנזיר נאסר להיטמא אפילו לאביו ולאמו. חילוקים אלו מאפיינים את החלטתו של הנזיר לצאת מהשגרה ולהתייחד בבת אחת. ככל שהוא אינו סומך על צעדים קטנים ומבקש “לקפוץ” בבת אחת לדרגה העליונה של מי שהוא מוקדש לה’, עליו לנהוג בכל גינוני הכהונה עד לקצה שלהם.

בהקשרו של הנזיר מוכר ומפורסם האיסור לשתות יין, אולם דיני הנזירות בפרשתנו שמים דגש על משהו אחר. מבין שלושת האיסורים הוא סותר את נזירותו רק כשהוא עובר ונטמא למת. במקרה כזה הוא מתחיל מחדש את נזירותו ואף מגלח את שערו. דווקא שתיית היין וגילוח אינם סותרים את נזירותו, וסוגיית היין אף אינה כלולה בעבודת סיום הנזירות (בניגוד לגילוח). החילוקים הללו בין האיסורים מקבלים משמעות מיוחדת לאחר שיורדים לתכליתם.

הצעד הראשון שצריך לעשות המבקש להתייחד לה’, הוא – להתיישב בדעתו. ההימנעות מיין מלמדת שהדרך העולה בית א־ל אינה עוברת בהשלכת הדעת ובאיבוד חושים, אלא להפך, היא מחייבת דעה צלולה ובהירה. הצעד השני הוא גידול השער. כך הנזיר מובחן ומובדל מבחינה חיצונית משאר בני אדם. סימן ההיכר החיצוני גורם לסביבה לצפות ממנו להתנהגות מיוחדת והוא מחייב גם אותו למלא את התפקיד שקיבל על עצמו. מעבר לשני אלו, המעוניין להתקדש לה’ במהלך חריג של נזירות צריך להימנע לחלוטין מטומאת מת. כפי שראינו, זהו הדין המרכזי שבגינו הוא סותר את נזירותו ומתחיל מחדש. טמון כאן מסר חשוב מאין כמוהו: קפיצת הדרך הנזירית אמנם כוללת פרישה מסוימת מהנאות העולם ואף מראה חריג ושונה, אך היא בשום אופן אינה היבדלות מהחיים. החיים קדושים במהותם, והרוצה להתקדש לה’ מוכרח להבין שמרחב הפעולה המתאים להתקדשות אינו התרחקות מהחיים אלא דווקא אחיזה בהם. הבא במגע עם המת עצמו סותר את נזירותו משום שהוא נוטה מהבנה יסודית זו, ובלעדיה הנזירות עלולה להגיע לכלל טעות. 

אמנם לא כל טומאת מת סותרת, אלא דווקא מגע עם המת עצמו, כי לא עצם הטומאה סותרת (כך למשל, טומאת גולל ודופק ורביעית דם ועוד אינן סותרות את הנזירות). דווקא התקרבות למוות עצמו, לאיבוד רצון החיים, היא שמחייבת להתחיל את הנזירות מהתחלה.

מי שמאבד את רצון החיים מחמת תשוקתו להידבק בה’ חייב לחשב את דרכו מחדש. כי גם אם הותר לאדם לפרוש לזמן מה מן העולם לצורך התחזקות מיוחדת בעבודת הבורא (אם כי הוא נקרא משום כך ‘חוטא’), לא הותר לו לשלול את החיים עצמם. התורה באה להרבות חיים ולא למעט אותם. הבנה זו חשובה לכל אדם, ובפרט למי שבוחר לרכז בזמן קצר מאמץ מיוחד של התקדשות לה’.

הפוסט הנזיר וקדושת החיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.