אז מדוע נוצרים שני עולמות?
הפיצול הפנימי אינו מתרחש בחלל ריק. ישנם מספר גורמים מרכזיים המובילים להתפתחותו:

1. המתבגר מחפש להגדיר את עצמו, לעתים דווקא בניגוד לערכי המשפחה והמסגרת החינוכית, כדברי חז”ל “אין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ”. הנער מחפש את המרחב בו לבו “חפץ” באמת, גם אם זה מנוגד לציפיות הסביבה.

2. החשש מתגובה שלילית ושיפוטיות של ההורים והמחנכים מוביל להסתרה. כשאין מרחב בטוח לשיתוף בקשיים ובהתמודדויות, נוצרת מוטיבציה להסתיר ולפצל.

3. הרצון העז להשתייך לקבוצת השווים מוביל לעתים קרובות להתנהגויות שאינן תואמות את ערכי הבית. הצורך בחברה כה עמוק עד שהנער מוכן לעיתים להסתכן ולסגת מבחינה ערכית ולהתנהג בניגוד לערכיו כדי להשתייך.

4. לעתים, הפיצול הוא מנגנון הגנה בהתמודדות עם קשיים, טראומות או חוויות מורכבות שהנער אינו יודע כיצד לעבד בדרכים בריאות יותר. שימו לב שבגלל סיבות רבות ומרתקות, לדעת חלק מהחוקרים, כמות הטראומות הלא מעובדות שנער או נערה חווים בגילאי ההתבגרות נמצאת במגמת עלייה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל חוסר בעיבוד יעיל.
ביניים: השלכותיו של הפיצול

הפיצול הפנימי גובה מחיר כבד מהמתבגר:
ניהול שני עולמות דורש אנרגיה נפשית עצומה, והצורך לזכור “איזו גרסה” להציג בכל רגע יוצר מתח תמידי.

הנער עלול לאבד את תחושת ה”אני” האמיתי שלו כשהוא חי בשני עולמות מנוגדים, ולא להצליח לגבש זהות מאוחדת ושלמה לקראת נישואין ובחירות משמעותיות בחיים.

הרגל ההסתרה וההצגה העצמית החלקית מקשה על יצירת יחסי אמון וקרבה אמיתיים, הן עם המבוגרים והן עם בני הגיל. מחנכים ונוער (בנים ובנות) מדווחים על תקשורת לא אפקטיבית הנובעת מן הסיבה הזו.

ככל שהפער בין העולמות גדל, הסיכון להתנהגויות קיצוניות יותר בעולם הנסתר גדל אף הוא, מתוך תחושת “אין לי מה להפסיד”, ו״אני פגום וחסר תקנה״.

זיהוי הפיצול – סימנים מעידים

למחנכים והורים חשוב להכיר סימנים שעשויים להעיד על פיצול פנימי: מעברים חדים בין התנהגויות שונות, לעתים באותו יום; הצהרות ערכיות שאינן תואמות את ההתנהגות בפועל; הימנעות משיתוף בפרטים על חברים, בילויים ופעילויות אחרי שעות הלימודים.

לעתים, הנער “מחליף דמות” באופן מילולי – יוצא מהבית בלבוש אחד ומחליף ללבוש אחר מחוץ לבית וכן התפרצויות כעס או הסתגרות כשנשאלות שאלות פשוטות על המתרחש בחייו.
אז מה עושים?

כמחנכים והורים, עלינו להתמודד עם תופעת הפיצול בחכמה ובעדינות:
עלינו להפריד בין “המישור הראשון” – הקשר האישי והרוחני של הנער, לבין “המישור השני” – כללי המסגרת. הנער צריך לדעת שיש נושאים שניתן לשתף בהם מבלי לחשוש מענישה מיידית או מ״פרסומי ניסא״.

חשוב לבנות יחסי אמון לטווח ארוך. על ההורים והמחנכים להיות שם עבור הנער גם ברגעי משבר.

יש להבחין בין גינוי התנהגות מסוכנת לבין גינוי הנער עצמו. הנער צריך לדעת שהוא עצמו מקובל ואהוב גם כשמעשיו אינם מקובלים.

לסייע לנער להתקרב בהדרגה לתחושת שלמות פנימית, ללא כפייה. השלמות אינה מושגת ביום אחד אלא בתהליך ארוך של בניית זהות, ממש כמו שעברנו בעצמנו.
המחנכים וההורים צריכים להציג מודל של אדם שלם (לא אומר מושלם). העיקר הוא להיות אמיתי ואותנטי.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט הפיצול הפנימי בקרב נוער – חיים בשני עולמות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לצד תיאור מות שני בני אהרן בהקריבם אש זרה אשר לא נצטוו, אנו קוראים בתורה על שריפת שעיר החטאת על ידי שני הבנים הנותרים. משה רבינו קצף על אלעזר ואיתמר שלא אכלו את בשר השעיר כאשר ציווה. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’?

ביום הגדול שבו השכינה החלה לשכון בישראל עשו הכהנים שני מעשים שלא נצטוו עליהם – האחד, יוזמה אישית של הקרבה, עליה נענשו בחומרה. והשני, שריפת בשר הקרבן הנאכל. בניגוד למעשה הראשון, שריפת השעיר מחמת האסון שהתרגש פתאום הייתה נכונה אף שסותרת לכאורה את הציווי. אלא שכך דן אהרן מעצמו, שאין טוב בעיני ה’ לאכול את הקודשים אלא מתוך שמחה, ומוטב שיישרפו ולא ייאכלו באנינות. הלכה זו, שנתעלמה ממשה רבנו עד שבא אהרן ודנה בהתאם למצב החדש שנוצר, הוטבה בעיני משה ונקבעה בתורה לדורות, שאע”פ שהכהן הגדול עובד ומקריב קרבנות בהיותו אונן, אין הוא רשאי לאכול קודשים באנינות.

משני המעשים הסמוכים הללו למדנו כי תורת אמת המיושמת במציאות אינה אלא זו שהאדם מציית לדבריה ציות מלא, אינו גורע ולא מוסיף מאומה, ובד בבד הוא קשוב היטב למציאות ההווה בעולם ובנפשו – האם הציווי הולם את המציאות הנוכחית? רק מתוך הקשבה מלאה לשני קטבים אלו – המצווה כמאמרה והמציאות ההווה – יכול האדם להגיע לאמיתה של תורה. רק אז השכינה שורה במעשה ידיו.

בסמוך למות בני אהרן מתייחד הדיבור אל אהרן ומצווהו: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ … וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו’. למדו מכאן חכמינו ז”ל שהשיכור אסור להורות (ולפי שהוראת התורה הייתה מצויה בעיקר אצל הכהנים, לכך הם שנצטוו על כך). ואמרו “שתה רביעית יין אל יורה”. ויש לשאול: הלא שתיית רביעית יין אינה מבלבלת דעתו של אדם עד כדי שיטעה בדבר הברור לו, ומדוע נאסר להורות הלכה הברורה לו בשל שתיית רביעית?

אכן הוראה של תורת אמת אינה נסמכת על ידע פשוט בלבד; היא נעשית מתוך הקשבה מלאה לתורה ולמציאות על כל מרכיביה. על המורה לראות בבהירות את השואל, את סביבתו ואת ההשלכות האפשריות. על כן הוראה מתוך עמעום בצלילות הדעת, המקהה את ההקשבה המלאה, יש בה משום זלזול באופיה של הוראת התורה.

הכותב הינו מחבר סדרת יוסף דעת על הש”ס ור”מ בישיבת משמר התורה

הפוסט הקשבה מלאה למצווה ולמציאות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ואף על פי כן, מששמע משה מפי אהרון את הסיבה לשריפת החטאת, נאמר – וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. וכמו שרש”י מביא על המקום: “הודה, ולא בוש לומר: לא שמעתי”.
חז”ל מעידים על ויכוח אחר שהתנהל בין בצלאל למשה על סדר בניית המשכן, וגם בו הודה בסוף משה לבצלאל.

נמצא שאפילו משה רבנו, הנביא שמדרגת נבואתו מעל לכל הנביאים, האיש שעלה למרום להוריד לנו את התורה – גם הוא יכול לטעות ואף הוא עשוי לשמוע סברה חדשה מקטן ממנו, ולהודות שכשרה בעיניו והוא חוזר בו מדעתו הראשונה.

זאת, למרות ש’ויאמינו במשה’ הוא עיקרון יסודי מאוד בתורתנו. אחד מי”ג עיקרי האמונה הוא להאמין שנבואת משה אמיתית ושהוא היה אב לכל הנביאים. מיציאת מצרים ולאורך כל המסע במדבר, יש ניסיונות חוזרים ונשנים מצד ה’ לחנך את ישראל לנקודה הזו של האמונה במשה, והרמב”ם אומר שזו הייתה אחת מהמטרות של מתן תורה – שיראו כל העם שה’ מדבר עם משה ויאמינו בו.

ואף על פי כן – אין התורה מקמצת בתיאורי הטעות של משה. היא מציבה אותו כנוזף וקוצף על אחרים, כשלאחר זמן מועט עמדתו מתבררת כשגויה והוא חוזר בו. לאמור, אמנם קול ה’ מדבר עם משה מבין שני הכרובים, אך אין אדם שאינו עלול לטעות.

ובהלכות סנהדרין מצינו שמתחילים מן הקטן, כדי שלא יבוש לומר את דעתו אחרי דעת הגדול. כלומר איננו יוצאים מנקודת הנחה שהגדול שבסנהדרין כבר חשב על הכול. יש אפשרות שהקטן שבסנהדרין ישמיע דעה חדשה שהגדול ירצה להתחשב בה.

הטעות אורבת אפילו לסנהדרין כולה, שהרי ישנו קרבן מיוחד הבא על טעות הסנהדרין שגרמה לחטא של כל עם ישראל. מכאן שאף הם אינם חסינים מן הטעות.

משום כך, לא היה מעולם בתולדות עם ישראל שאדם אחד, גדול ככל שיהיה, יקבע לבדו את הליכות והנהגות עם ישראל. שכן אין לך גדול ממשה, ואין לך מוסמכים כסנהדרין של שבעים ואחד, ואם הם יכולים לטעות – כל אדם יכול לטעות.

המושג אמונת חכמים, אין משמעותו שהחכם לא מסוגל לשגות. מהטעם הזה הנהיגו רבותינו את מועצת גדולי התורה, כדי שתישמע דעתם של חכמים שונים שישקפו נקודות מבט שונות, ו”מיני ומינך תסתיים שמעתתא”. הם הבינו שאם נכפיף את ההחלטות לדעה אחת בלבד, הטעות קרובה לבוא.

דבר ה’ אף פעם אינו נשמע מפי עמדה אחת בלעדית. הוא נשמע מפי משה, אך גם מפי אהרון שמתקן אותו. אב הנביאים מכריז מהו רצון ה’, ובצלאל משלים אותו. כך, בצירוף הצדדים השונים, כאשר קול כולם נשמע, מתברר ומתלבן מה הדבר הנכון והראוי לעשות.

הפוסט האם משה טועה? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כך ר’ יוחנן אמר על שיטת ר’ עקיבא כי ‘דור המדבר אין לו חלק לעולם הבא’ ו’עשרת השבטים לא עתידים לחזור’ כי רבי עקיבא ‘זנח את דרך החסידות שלו’, שכן רבי עקיבא עצמו דרש את הפסוקים שלא כפשוטם וקבע כי ‘ילדי הרשעים היהודים’ יזכו לעולם הבא.

הגמרא לאחר מכן מציגה שלושה מקראות שריש לקיש פירש באופן מצמצם, כך שלא כל בני ישראל יזכו לגאולה, ור’ יוחנן גער בו על הפירושים הללו ואמר לו ‘לא ניחא ליה למרייהו דאמרת הכי’, ופירש רש”י ‘אין הקב”ה רוצה שתהא דן את ישראל כל כך לכף חובה’.

הגמרא מספרת כי ויכוח דומה אירע בין רב לבין תלמידו רב כהנא. רב כהנא פירש את הפסוק “וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן” כפשוטו, או איך שהגמרא מכנה זאת ‘דברים ככתבן’, כלומר, רק מעטים מאוד יזכו לגאולה העתידית. אך רב גער בו ואמר לו כי “הקב”ה לא רוצה שתדון את ישראל לכף חובה” ולכן יש להוציא את הפסוק מפשוטו. ולפרש כי ‘בזכות אדם צדיק אחד בעיר, העיר כולה תינצל ותזכה לגאולה, ובזכות שני אנשים צדיקים במשפחה, המשפחה כולה תיגאל’.

אלא שהגמרא לא מסיימת בזה, היא מוסיפה אנקדוטה נוספת בין הרב לתלמיד, בין רב לרב כהנא, יום אחד רב ראה את תלמידו רב כהנא ‘חופף את ראשו ומעדן את עצמו’, כשהגיע רב כהנא ללמוד, גער בו רב ‘ולא תימצא בארץ החיים’, הגערה הובנה על ידי רב כהנא כקללה, כלומר, רב אומר לתלמידו ‘לא תזכה להיות בארץ החיים’, לא תזכה לעולם הבא. ורב השיב לו, כי לא מדובר בקללה אלא בקריאה של פסוק באיוב (כח יג) שם נאמר “והחכמה מאין תימצא? ואי זה מקום בינה? לא ידע אנוש ערכה, ולא תימצא בארץ החיים”. ומשמעות הפסוק היא “שהתורה לא תימצא במי שמחייה את עצמו עליה”, וכי יש להמית את עצמו באהלה של תורה, ולהיות מוכן להימנע מתענוגות לשם לימוד התורה.

על פני השטח, הדברים מתמיהים. הרי רב עצמו היה האמורא שנהג במידת רחמים ובחר לפרש את הפסוק בירמיהו באופן מקל שיביא את כל בני ישראל לגאולה ולעולם הבא? וכעת, כשמדובר בתלמידו רב כהנא הוא מאמץ פרשנות מחמירה של הפסוק באיוב (בפשוטו של מקרא הכוונה באיוב היא שלא ניתן לרכוש את החכמה אצל בעלי החיים, ש”ט) ואף קובע שאין לו חלק לעולם הבא (לפי רש”י לפחות, ש”ט).
יתרה מזו, אנו מכירים מפגש מפורסם אחר בין רב לרב כהנא כשהאחרון נכנס מתחת למיטתו של רב (ברכות סב.) והאחרון ראה כי רב ‘שח ושחק ועשה צרכיו’, וגם במסכת שבת (קנב.) רב נאנח [בפני רב כהנא] על כך שהזקנה מונעת מהאדם חלק מהנאות הגוף? ולמה הקפיד רב כל כך על הנאתו של רב כהנא?

ניתן להציע מספר תשובות המתיישבות על הלב ואינן סותרות האחת את השנייה. הראשונה: כי רב כעס על התענגות שנראית ככזו שבאה על חשבון הלימוד. הדבר נרמז בלשונו של רש”י שכתב כי ‘חפיפת הראש’ הייתה ‘בשעה שהיה לו ללמוד תורה’, ולכן, גם ניתן להבין את ההחמרה היתרה לעומת רוב בני ישראל, כי העדפת תענוגים על פני תורה במיוחד בקרב מי שעתיד להנהיג את הדור הבא היא בעלת פוטנציאל הרסני במיוחד.

האפשרות השנייה: ייתכן כי רב מנסה ללמד את רב כהנא בדרך נוספת כי יש לאמץ קריאה מיטיבה ומרחיבה בפרשנות הפסוקים, ורב רומז לרב כהנא, אם נקרא את המקראות בקריאה מחמירה, נוכל לשלול עולם הבא גם ממך.

ולסיום, ייתכן שרב מבחין בין ‘עם ישראל’ כולו, שבנוגע אליו יש לקרוא את הפסוקים בצורה של ‘לדון לכף זכות’, לבין קריאת הפסוקים בדרך מוסר עבור התלמידים והיחידים, שם יש לקרוא את הפסוקים באופן שיביא לידי שינוי ושיפור הדרכים.

הפוסט דרכים לגאולה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בתרבות העכשווית של “חיפוש משמעות”, חנויות הספרים ואולמות ההרצאות עמוסים לעייפה בתובנותיהם של מנטורים המפתחים שיטות העצמה ותפיסות מחודשות לחיים. במיוחד למול מי שמייחסים – מתוך בורות – את תורת הנסתר לשיטות אלו, רחמנא ליצלן, קשה לעתים להבחין בנקודות המנוגדות לרוח היהדות והעיסוק במזלות על פי תאריכים וכדומה חדר גם לציבור היהודי.

התורה הקדושה נוקטת זהירות מדוקדקת בכל משנת הקורבנות על מנת שלא יטעה איש לחשוב שיש כוח כלשהו לקורבנות עצמם. הרש”ר הירש חוזר ושונה עניין זה ומרים דגל אדום גבוה, על מנת שחלילה לא ניפול לרשת זו: “אולם שכינה לא נתגלתה מיד לאחר הקרבת הקרבן. אילו אירע כן, הייתה אמונת הבל אלילית יכולה לעלות על הדעת: כאילו יש סגולה מסתורית במעשי הקרבן, הפועלת בקסם מאגי על האל – ומביאה לידי התגלותו בכעין סיבתיות פיסית; והן זו אמונה שאיננה רחוקה מהכזב האלילי. אך לא כן הוא; כי האל היחיד, האישי והחופשי הבטיח ברצונו להתגלות לעם; והוא הבטיח כן לא בזכות הקרבן, אלא בזכות ההתמסרות המתבטאת בקרבן”.

עד כדי כך חששה התורה, הוא מדגיש, שהרי “כבר הוקרבו הקרבנות; וכבר בירך אהרן את העם, שיפרח כל רכושו החומרי והרוחני, ויושם בו שלום מאת ה’ – על־ידי ברכה ושמירה, חן ואור פנים; והן כל זה כאחד הוא תוצאה של הבטחת ‘ושכנתי בתוכם’. אך עדיין לא נתגלתה שכינה. אלא תחילה נכנסו משה ואהרן אל המקום, שהושלם עתה להיות אוהל מועד; שם הובטח לעם, שה’ ‘ייוועד לו’; והבטחה זו בוטאה על־פי ה’ על־ידי ארון, שולחן, מנורה ומזבח הקטורת במשכן הכרובים; וזה הרעיון המתבטא באלה: כל מקום שהתורה מוצאת לה מקום – ביציבות נאמנה ובחיים רעננים, כל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה – עד שכלל כל החיים עולים בריח ניחוח לה’ – שם יורדים הכרובים מאת ה’, ושכינה מתגלה בברכה ובשמירה”.

משה ואהרן מנצלים את המומנט המיוחד הזה כדי להעביר מסר לדורות: “משנתמלא ליבם ברעיון אוהל מועד, חזרו ויצאו אל העם ובירכו אותו ברוח זו; הווה אומר: איחלו לעם, שרעיון אוהל מועד יתגשם בהם ועל ידם; ואכן הוא התגשם: וירא כבוד ה’ אל – כל – העם וגו’!”.

אין כוח לקרבן עצמו. יש כוח אלוקי שפועל בהתאם למסירות נפשו של מקריב הקרבן, וגם הוא תלוי ביציבות נאמנה ובחיים רעננים. כל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה – עד שכלל כל החיים עולים בריח ניחוח לה’ – שם יורדים הכרובים מאת ה’, ושכינה מתגלה בברכה ובשמירה. רק מי שמקדיש את חייו לתורה ברעננות ונאמנות יכול לפעול אצל ה’ יתברך.

אולי לא זכינו במקדש עדיין (בתפילה שעד שמילים אלו יודפסו יהיו לא רלוונטיות כבר בעזרת ה’ יתברך), אבל יש לנו יכולת לפעול גם בגלות. לא על ידי קלפים וכוחות של מזלות, אלא על ידי מסירות נפשנו הרעננה לחיי תורה נאמנים – הם אלו שיפעלו בדיוק אותו הדבר.

הפוסט מיסטיקה לעומת עבודת הקורבנות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

>> רוני הודה לה בנימוס ונכנס בכל זאת פנימה. מלצרית אחרת ניגשה לקבל את ההזמנות, וכאשר הבחינה בו אמרה גם היא: “רק רציתי שתדע, אנחנו לא כשרים”. רוני לא הזמין דבר, והרגיע את חבריו כהרגלו: “כבר אכלתי בבית”. לאחר שתי דקות התייצב בפניהם השֶף בכבודו ובעצמו, ואמר לרוני: “אנחנו חלביים, אבל המקום לא כשר. אני עצמי שומר כשרות בביתי, אבל לא כאן”. להפתעתו של רוני, אחד מחבריו החילונים פנה אליו ושאל: “תגיד, אתה בטוח שמותר לך להיכנס לכאן?…”

במבט ראשון, נראה שהנושא היחיד כאן הוא אי־הנעימות שנגרמה לרוני; מבחינת הכשרות, הוא היה יכול להסתפק בכוס מים. אבל ישנו שיקול נוסף: רוני נכנס למסעדה לא כשרה, ככל הנראה לעיניהם של עוברי אורח דתיים, ובוודאי לעיני יהודים חילונים.

סיפורים כאלה הם מנת חלקם של יהודים דתיים רבים העובדים במקומות עבודה חילוניים, ויש בהם חשש לעבירה על איסור מראית עין.

מהו איסור “מראית עין”

“מראית עין” אין פירושה שמישהו עושה דבר־מה שאינו ראוי במהותו; משמעותה היא שאף שהמעשה מצד עצמו מותר, הוא יכול להתפרש אחרת על ידי משקיף מן הצד. זהו מצב בעייתי משתי סיבות עיקריות:

ראשית, חכמי התלמוד שתיקנו את איסור מראית עין חששו לכך שיהודים שומרי מצוות יגרמו לאחרים לחשוד בהם כמי שפועלים בניגוד להלכה. לפיכך הם אסרו גם פעולות שהן מותרות כשלעצמן, כאשר אחרים עלולים לתפוס אותן כאסורות. הסיבה לתקנה זו של חז”ל היא למנוע מהזולת לחשוד ביהודי לשווא שהוא עובר עבירה.

שנית, חכמים חששו שאם הצופים מן הצד (“הרואים”) יבחינו ביהודי שומר מצוות הנוהג באופן שעל פניו נראה אסור, הם עלולים לטעות ולחשוב שהדבר מותר, ויבואו אף הם לידי תקלה וינהגו באופן האסור מן הדין.

דוגמה לסיבה השנייה היא האיסור לאכול דם דגים, הדומה במראהו לדם בהמה. מן התורה מותר לאכול דם דגים, אך חכמים אסרו אותו שמא אכילתו תגרום ליהודי אחר המשקיף מן הצד לחשוב בטעות שזהו דם בהמה, ושגם דם כזה מותר.

>> ישבתי פעם במתחם “שרונה־מרקט” בתל אביב. באותה תקופה היה שם דוכן כשר אחד בלבד. אזורי האכילה, לעומת זאת, משותפים לכל המסעדות. ניגשתי לדוכן הכשר, הזמנתי מנה מסוימת והתיישבתי איתה באזור האכילה המשותף. אכלתי לפי תומי את הכריך בהכשר מהודר, כאשר כולם סביבי עם מזון טרף על הצלחת – פירות ים, בייקון וכדומה. לפתע ניגש אליי אדם מבוגר ואמר לי: “סליחה, אדוני, יש לי שאלה – הכול פה כשר, נכון?”. השבתי לו מיד: “ממש לא, ממש לא. יש מקום אחד כשר, שם בפינה. חוץ ממנו הכול כאן טרף”.

>> באותו רגע הבנתי איזו בעיה נוצרה בעצם ישיבתי התמימה במקום כזה, גם אם הכריך שלי כשר למהדרין. הישיבה שלי יוצרת מראית עין של “הכול פה כשר”, וערבוביה לא נכונה בין המותר לאסור. גם כאשר אנו מקפידים לצרוך מזון כשר בלבד ואפילו מהודר, לפעמים עצם הישיבה באזורים משותפים למסעדות כשרות וטריפות יוצרת מצב בעייתי ובלתי רצוי.

למדנו כי עצם הישיבה במקום לא כשר ואפילו שנראה כלא-כשר, עלולה לייצר מצב לא רצוי. בהמשך, נעמיק עוד בנושא זה ובשאלת השפעת הזמנים המשתנים על נושא ‘מראית העין’. כדי להבין את התנאים ההכרחיים שיתקיימו כדי להתיר ישיבה במסעדה לא כשרה לצורך פגישה עסקית.

הפוסט פגישה עסקית במסעדה לא כשרה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

המכה הראשונה: נקיפות מצפון

איפשהו כשילדינו מתחילים לגדול ולצרוך את החינוך שלנו הכולל גבולות ולעיתים עונשים, ״עצב״ נקיפות המצפון מתחיל ״לגרד״. אנחנו כועסים על עצמנו שכעסנו עליהם יותר מדי, שלא שמנו מספיק גבולות ועוד כהנה וכהנה. סוג אחר ונפוץ הוא נקיפות מצפון בגין יחס מופחת לילדים בגין עבודה או זמן פנאי שאנחנו מספקים לעצמנו, ויש עוד כמה סוגים.

הורים יקרים, עצרו! זה לא שאין ממש בחלק מהמשפטים לעיל, אלא שזו אנרגיה שלוקחת אותנו למקומות שלא בונים אצלנו שום דבר טוב. הרי מה קורה ביום שאחרי? אנחנו מחליטים להתייחס במיוחד לילד או לקחת את הילד ברצינות ליום אחד ושם זה נגמר. הרגענו את המצפון וניפגש איתו (עם המצפון) בעוד חודש. בקיצור, זה פשוט לא פותר כלום. מעגל קסמים. אז די. תחייכו למראה ותגידו לעצמכם: ״אנחנו הורים שעושים כל מה שאנחנו מסוגלים עבור ילדינו״. מה כן לעשות? מצאו את זה בסעיפים הבאים.

המכה השנייה: דרישת שלמות ממתבגרים (ואנשים בכלל)

ה״ישיבע בוחער״ חוזר מהישיבה ואנחנו מצפים שהנה, אחרי שהוא התבגר, הוא בטח יקח אחריות על עצמו ועל סביבתו, יקום בבוקר מוקדם, יתפלל במניין נורמלי, ולאחר כמה דפי גמרא בעיון יחזור וינקה את כל הספריות בלי ״ציוץ״ של התבכיינות.
בפועל, חצי שעה אחרי שהוא מגיע מהישיבה אתם מוצאים אותו רב עם אחיו הקטן על המחשב, למחרת קם בשעה מאוחרת, מתפלל בבית, לא פותח ספר וגם מנסה לדחות את הקץ עם ניקיון הספרייה.

בטח מעניין אתכם לדעת ״מה הסיפור שלו״? אז זהו, שהוא עדיין ילד. בישיבה הוא מתאים את עצמו לחברה הבוגרת ובבית הוא חוזר להיות ילד. אין צורך להיבהל או להתאכזב. פשוט תבינו אותו.

דברו איתו רק על החובות שלו בבית כבן אדם. תנו לו לפתור בעצמו את הבעיות עם האחים, ואל תתאכזבו ממנו. ודאי לא כדאי לומר לו מילים קשות שייצרבו לטווח ארוך. זכרו שהוא לא באמת גדול. הוא רק בתהליך.

המכה השלישית: פרסים מוגזמים

נקיפות המצפון לעיל גורמות לנו לרצות לפצות את ילדינו על נוכחותנו הנמוכה איתם ואז אנו מנסים להרגיע את הנקיפות באמצעות כסף (גם בפורים במעטפה למחנך הכיתה…).

מסתבר שכסף לא קונה הכל. פתרו את הבעיה באמת כשתקדישו שלוש דקות בכל יום על מנת לשאול את הילד מה שלומו ולשחק איתו משחק קטן. עשו תורנות בין ההורים כדי שזה יקרה כל יום לכל ילד וזה שווה יותר מעשרות פרסי ״לאבא אין זמן בשבילי אז הוא גמר את הארנק בחנות הסטוק הקרובה״.

המכה הרביעית: ריבים ״לא מנוהלים״ בין ההורים

חילוקי דעות על שיטות חינוכיות בין ההורים הם דבר יחסית נפוץ. זה סימן טוב כי זה אומר שאכפת לכם. תחגגו את זה.

מותר להגיד לילדים ש״אבא ואמא מתלבטים״ בנושא מסוים כיצד להתנהל, אך כדאי שתעשו זאת ממקום של שליטה ותיווך, למשל ״אבא חושב שנכון לתת יותר זמן במחשב ואמא פחות״. אבל חשוב לומר גם ״אבא ואמא ידברו על זה ויודיעו לכם את ההחלטה הסופית״.

ילדיכם צריכים לדעת שאתם יכולים להחזיק בדעות חלוקות. זה לא יפגע בהם ולהיפך. אבל חשוב להם לדעת שגם ידעתם לדבר, להגיע לעמק השווה ולקבל החלטות משותפות.

המכה החמישית: הרב הראשי (והרבנית הראשית)

״נערווים״ דתיים אצל הורים למתבגרים יחד עם היעדר הפנמה של ״ברוך שפטרני״ זה אסון חינוכי.

שימו לעצמכם כלל: ככל שהילד מסוגל לשים שעון מעורר ולהתעורר בבוקר – זה מפסיק להיות העיסוק שלכם. ככל שתתעסקו יותר ברוחניות שלו – הוא יעסוק בה פחות כי אתם אחראים עליה. עשו מהקימה בבוקר חוויה עם דברים טעימים, מוסיקה, ואווירה טובה. הכינו ממתק קטן לכל מתבגר שקם בזמן עם פתק של אושר וגאווה.

מתבגר שקם מאוחר והתפקשש לו יום – פשוט להתעלם.

לא לחפור, לא לעשות פרצופים ורק להבהיר שאתם סומכים עליו, שהוא גדול, שהכל בבחירה שלו, ושאתם יודעים שהוא יודע שאין כמו לנהל יום מסודר ולהספיק דברים כמו אדם מבוגר ואחראי.

בהצלחה!

הפוסט לפרוח כהורים (ולהתנקות מכמה ״מכות״) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגבול הראשון הוא שהאחריות שלנו כלפי ממון חברנו תלויה בכך שהאחריות היא משותפת. אם בעל הממון נוהג ברשלנות או שהוא מתבסס על כך שאנו נדאג לממונו, אין עלינו חובה להציל את ממונו או להשיב את אבידתו. וכלשון הרמב”ם (גזילה ואבדה יא, יא) “המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו … ואע”פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר ‘אשר תאבד’ פרט למאבד מדעתו”.

ביטוי נוסף לעיקרון זה הוא בקביעה של המשנה (דף לב.) שבעל הבהמה לא יכול לנצל את העובדה שאנו מחויבים לסייע לו בפריקת הבהמה ולהטיל את כל העבודה עלינו. ייתכן כי עיקרון האחריות המשותפת מסביר גם את הדין שאין צורך להחזיר את האבדה ממש לידי הבעלים ומדעת הבעלים, אלא די בהשבה למקום משתמר.

הגבול השני הוא, הקדימות שניתנת לממון שלנו על פני ממון חברנו. הדבר מנוסח באופן ברור במשנה (דף לג.) אבידתו קודמת לאבידת רבו או אבידת אביו. רב דורש זאת מהפסוק ‘אפס כי לא יהיה בך אביון’, שלך קודם לכל אדם, על האדם קודם כל שהוא לא יהיה עני. עיקרון זה גם בא לידי ביטוי בקביעה (דף ל.) כי אם ההפסד בחיפוש האבדה יהיה גבוה יותר מערך האבדה, אין מוטלת על האדם חובה להזדקק לאבדה. אלא שעיקרון זה מסויג כבר על ידי רב עצמו שאמר כי למעשה יש לבחון כל סיטואציה לגופה, ויש מקרים – כשההפסד שלנו קטן יותר – שראוי לנהוג לפנים משורת הדין ולהזדקק לממון החבר.

הגבול השלישי הוא, שכבודנו ומעמדנו קודמים לדאגה לממון האחר. כלומר, אם הדאגה לממון האחר דורשת מאיתנו לעשות משהו שהיינו נמנעים מלעשותו אפילו עבור עצמנו, אין עלינו לעשות זאת גם בשביל אחרים. עיקרון זה קרוי בגמרא (בבא מציעא ל.) ‘זקן ואינה לפי כבודו’. הגמרא מספרת כי רבי ישמעאל ברבי יוסי לא סייע לאדם שהיה צריך לסחוב את עציו לעיר, ובמקום זה בחר – לפנים משורת הדין – לשלם לו את ההפסד הממוני מכך שהוא לא יסחוב את העצים לעיר.

נחלקו הראשונים (ראו שו”ע חו”מ רסג ג) בפירוש הסיפור: שיטת הרמב”ם, שמכאן ניתן ללמוד כי לפנים משורת הדין יש לאדם למחול על כבודו ולטפל בכל אבידת חברו. אך שיטת הרא”ש היא, כי במקרים מסוימים (תלמיד חכם) יש איסור על האדם לנהוג בניגוד לכבודו ומעמדו בשביל לטפל בממון חברו, ואם הוא מעוניין למנוע מחברו הפסד, הוא יכול לשלם מכיסו. כפי שנהג רבי ישמעאל ברבי יוסי.

הפוסט גבולות האחריות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נשאלת השאלה, מדוע דווקא מצווה זו היא הראשונה שבה נצטוו ישראל? נראה לבאר זאת על פי דברי רבי נתן מברסלב בהלכות ראש חודש, וזו לשונו:

“אף-על-פי-כן אנו קובעין ראשי חדשים על-פי הכללים שמסרו לנו חכמינו זכרונם לברכה שהיו בקיאים בזה. ועל-כן המשים לב לזה לענין קביעות הראשי חדשים והמועדים שתלויים רק בהחכמים אמתיים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מזה יכולין להבין כמה גדול מעלת אמונת חכמים שבזה תלוי כל יהדותו.

“ואפילו מי שירד כמו שירד ונתעה בתאוותיו ומדותיו כמו שנתעה, חס ושלום, אין שום מקולקל ופגום וחוטא בעולם שלא ימצא תקוה ותקון לנצח על-ידי אמונת חכמים באמת לאמתו, כמו שאנו רואין בעניין קביעות ראשי חדשים והמועדים התלויים בהם שנמסרו רק לחכמים שכמו שרוצים לקבעם על-פי חכמתם העמקה כן מסכימים עמהם גם מן השמים. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: ‘אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם’, אל תקרי אותם אלא ‘אתם’. אתם, אפילו שוגגים. אתם, אפילו מזידין וכו’. וכמבואר במדרש לעניין ראש השנה, שכשמסדרין למעלה הכסאות למשפט לדון בראש השנה. שואלים המלאכים לה’ יתברך מתי יהיה ראש השנה, וגוער בהם ה’ יתברך ואומר: ‘ולי אתם שואלים?’ בתמיה, לכו ושאלו את החכמים, שמתי שהם יקבעו ראש חדש נסכים אני ואתם לעשות בו ראש השנה”.

מכאן אנו למדים שבמצווה זו של קידוש החודש, קיבלנו שיעור חשוב באמונת חכמים, שהיא יסוד התורה כולה. זה נכון תמיד, אך חיוני ביותר בתקופתנו, שבה נשמע קול ישן-חדש הזועק בקולות מלחמה מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו לדידהו שנו……

דווקא בנקודת זמן זו, מוטל עלינו להתחזק באמונת חכמים תמימה, בכוחה של תורה שבעל פה ובכוחם של הוגיה, חכמיה, מוסריה ומנהיגיה, אשר כל הדבק בהם דבק בחיים, בעונג ובכל מילי דמיטב.

ובאותו עניין למדנו גם בפרשת השבוע, פרשת שמיני, שבה נאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה’. ויש לשאול, הרי לא נאמר מהו אותו מעשה שיש לעשות כדי לזכות לגילוי שכינה על ישראל.

אחת התשובות היא, שבכל דור ודור, צדיקי ומנהיגי הדור מורים מהו הדבר שבו יש להתחזק כדי לזכות להשראת השכינה, ואנו נדרשים לתת אמון, לבטוח ולסמוך עליהם באמונה תמימה, בבחינת “יפתח בדורו כשמואל בדורו”, ולקבל וליישם את כל דברי התורה הזאת.

הפוסט שיעור באמונת חכמים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אך מהי אותה שלמות?

מבאר הרב אריה שכטר זצ”ל: תינוק הוא יצור תלותי לגמרי, שאינו מסוגל להשיג את צרכיו בעצמו. הוא נזקק לעזרה בכל צעד ושעל – שיישאו אותו, שיאכילו אותו, שירחצו אותו. אולם, ברגע שהוא מתבגר ומתחיל ללכת בכוחות עצמו, הוא מתחיל לחיות חיים עצמאיים, ולאט לאט נעשה יותר ויותר מושלם. ככל שהאדם פחות תלותי, כך הוא מושלם יותר.

ומיהו שיא השלמות בעולם? הלא הוא הקדוש ברוך הוא, שהינו בלתי תלוי לחלוטין.

הבורא יתברך רצה שנידמה לו ונידבק בו, ולכן העניק לנו את מתנת הבחירה החופשית. לדוגמה, אדם הנמצא בבית האסורים אינו יכול לבחור איזו ארוחה יאכל היום ומתי יאכל, ואין לו שום אפשרות בחירה. אדם כזה אינו יכול לחוש סיפוק אמיתי ממה שהוא אוכל.

כך גם אצלנו. כשאדם בוחר מרצונו החופשי בטוב, הוא דומה לאדם שעמל וטורח, ואז הוא יכול לחוש סיפוק ועידון אמיתי. על ידי הבחירה בטוב, הוא נעשה משוחרר ועצמאי מתאוות העולם הזה, ואינו תלוי עוד באחרים – וזוהי השלמות האמיתית.

מוסיף הרמח”ל, שככל שהאדם הולך ומתגבר, ועומד בעוד ועוד מבחנים, כך הוא הולך ומשתלם, ונעשה יותר ויותר שלם, עד שמגיע לקרבת ה’ נפלאה.

אם ניקח רעיון נשגב זה אל חיי היומיום שלנו, כאנשים עמלים המתפרנסים בזיעת־אפם, החוזרים הביתה בערב, עייפים אחרי עוד יום עבודה מתיש – הדבר היחיד שאנו חושבים עליו הוא לשבת עם כוס קפה מהביל על הספה, לעבור קצת על החדשות, לקרוא איזה ספר או סתם למרוח את הזמן. אבל כאן נכנסת לתמונה האפשרות של הבחירה שלנו, שיכולה לשנות את חיינו מקצה לקצה.

יש לנו את האפשרות לבחור ללכת לשיעור תורה או ללמוד בחברותא, ולהכניס את אור התורה לתוך חיינו, להראות כמה אנו מתגעגעים לדף הגמרא או לספר השולחן ערוך. על ידי שנבחר מרצוננו בטוב, נזכה להגיע לשלמות, כי בחרנו בכך בעצמנו, ויצמח מכך סיפוק עצום לאין שיעור. וכך, על ידי הבחירה בטוב, נוכל להגיע לקרבת ה’ נפלאה, בבחינת “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם – חיים כולכם היום”.

הכותב הינו ראש קהל ‘אחוות תורה’ גילה ירושלים

הפוסט הדרך לשלמות ולקרבת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

פרשת החודש מכילה כמה מצוות, שחלקן מוכרחות היו להימסר בתחילת הדיבור בין ה’ לישראל, כמו המצוות הקשורות בליל היציאה. אך המצווה הראשונה בפרשת החודש טמונה במילות הפתיחה שלה: “החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה”. יש להתבונן במילים אלו ולהבין את מרכזיותן וחשיבותן.

הרמב”ן על אתר מבאר שפשט הכתוב הוא למנות את שמות החודשים כולם ביחס לזמן הגאולה: ‘ראשון לגאולה’, ‘שני לגאולה’ וכן הלאה. אולם מצווה זו, כמבואר בדבריו, כבר אינה מתקיימת, שכן בשיבת ציון העלו בני ישראל את שמות החודשים מבבל, ואנו קוראים להם עתה בשמותיהם הבבליים: ‘ניסן’, ‘אייר’ וכו’, משום הנבואה: “ולא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון וגו'” (ירמיהו טז, יד). האם יעלה על הדעת שהמצווה הראשונה בתורה תהיה כזו שאין לה מימוש אחרי הגאולה מבבל?

למעשה גם איננו קובעים את עיקר תחילת השנה בראש חודש ניסן אלא בתשרי. המימוש היחיד שיש לקביעת ניסן כחודש הראשון הוא היותו ראש השנה למלכים ולרגלים, כמבואר בתחילת מסכת ראש השנה. למלכים – היינו שמניין השנים למלכים הכתוב בשטרות הוא מחודש ניסן, ולרגלים – היינו שסדר הרגלים מתחיל בניסן, לעניין בל תאחר. ככל הנראה, מלבד עניין האביב, האדם קובע את תחילת השנה שלו בעיקר ביחס למעגל הזריעה והקצירה, ומנקודת מבט זו תחילת השנה היא עונת הזריעה וסיומה הוא עונת האסיף. אם כן, שבה ומתעוררת השאלה, מדוע קביעת ניסן כתחילת השנה היא המצווה הראשונה בתורה?

חכמים למדו מפסוק זה את מצוות קידוש החודשים והשנים, כלשון ספר המצוות להרמב”ם (עשה קנג): “היא שצונו ית’ לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים, וזו היא מצות קדוש החדש, והוא אמרו יתעלה ‘החדש הזה לכם ראש חדשים'”. אם דברי רבי יצחק מתייחסים למצווה זו של קידוש החודש, הקושי גדול שבעתיים. מקומו חודש ניסן הוא עניין הקשור איכשהו לגאולת מצרים, אבל איזה היגיון יש בלפתוח את התורה במצוות קביעת החודשים והשנים, האם זו המצווה החשובה ביותר? האם לא היה סביר יותר לפתוח במצווה שורשית, כמו למשל אכילת הפסח או מצוות האמונה?

נראה לבאר שדווקא מצוות קידוש החודשים והשנים מבטאת יותר מכול מצווה אחרת את השפעת התורה על כל צדדי החיים. זוהי מצווה המעצבת את הזמן של האדם. כל המצוות עוסקות במרחב-זמן, והן מטילות על האדם חיובים מסוימים. אך קידוש החודשים והשנים הוא מעשה של עיצוב הזמן. באופן פשוט, הטבע קובע היכן האדם מתחיל את השנה, ואילו התורה מתערבת לאדם וקובעת לו את זמן תחילת השנה לפי הגאולה.

במצווה זו כלולה גם מסירת כוח בלתי מסויג לידי חכמים. “אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין” (ר”ה כה.). סמכות בלתי מוגבלת זו מדגישה את הכוח של התורה וחכמיה לקבוע את הזמן גם בניגוד לטבע.

כמובן, תחילת השנה בניסן אינה מנותקת מהטבע לגמרי והיא מוצאת את ביטויה גם במציאות הטבעית. חודש זה הוא גם חודש האביב שבו כל השדות מוריקים, ובו נברא העולם, לדעת רבי יהושע שהעולם נברא כשהוא מוכן ובשל. אם כן, חודש זה הוא אביב בכל המובנים והרבדים. אצל עם ישראל זהו אביב האומה, הזמן שבו בחר בנו ה’ להיות עמו וצאן מרעיתו, ובהתאמה זהו גם זמן האביב של המציאות כולה, ושל התוצרת החקלאית. אולם, כפי הנראה, בלי קביעת התורה, הייתה השנה מתחילה רק בתשרי (וכאמור, לרוב הדינים השנה אכן מתחילה בו).

כך מדגישה מצווה זו, שבה פתחה התורה, את היקף חדירת התורה לכל רבדי הקיום האנושי. מצוות התורה אינן עוסקות רק במעשה זה או אחר של האדם. כבר המצווה הראשונה מגדירה את עצם הזמן של האדם ועוטפת את כל כולו בחיים על פי רצון הבורא. לפי זה, גם אם להגדרת ניסן כחודש הראשון אין יישומים רבים, עצם זה שהתורה מעצבת את חיי האדם במלואם – הוא המסר החשוב.

הפוסט המצווה הראשונה בתורה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.