בשבועות האחרונים סקרנו את שלושת המעגלים המרכזיים בחינוך ילדינו – למידה, חינוך ערכי-חברתי ורווחה נפשית. היום נתמקד באתגרים שחוצים את שלושת המעגלים הללו, ונלמד כיצד להתמודד איתם בצורה מערכתית ומקיפה.

נפתח בדוגמה שכיחה: ילד שמתקשה להתרכז בלימודיו. לכאורה, זהו אתגר במעגל הלמידה בלבד. אך כשמתבוננים לעומק, לעיתים קרובות נגלה שהקושי נובע משילוב של גורמים: אולי מדובר בחרדה או בחוסר תחושת ביטחון בכיתה (רווחה נפשית), אולי מדובר בקושי בדחיית סיפוקים (חינוך ערכי), או אולי פער בין סגנון הלמידה של הילד לשיטת ההוראה בכיתה (למידה).

כיצד ניגש לאתגר כזה? ראשית, חשוב לזהות את מקור הקושי. האם הילד מפגין חוסר ריכוז גם בפעילויות אחרות? האם הקושי מופיע רק במקצועות מסוימים? האם יש גורמים חברתיים או רגשיים שמשפיעים? האם במרחבים אחרים או עם ילדים אחרים בחדר, הדבר מחמיר או להיפך? שאלות אלו יעזרו לנו למקד את המענה.

שנית, עלינו לבנות תכנית התערבות שמתייחסת לכל המעגלים:

במעגל הלמידה: אולי כדאי לשקול אבחון דידקטי, או לחפש שיטות למידה חלופיות.

במעגל החברתי-ערכי: נעבוד על פיתוח מיומנויות כמו התמדה, סדר וארגון, וכמובן העצמת הערך והמשמעות של הלמידה על העתיד של הילד.

במעגל הרווחה הנפשית: נחזק את הביטחון העצמי ונפחית את החרדה שעלולה להתגבר ככל ש”זמן הכישלון” מתארך.

דוגמה נוספת היא ילד שמתקשה חברתית. גם כאן, האתגר משפיע על כל המעגלים. הקושי החברתי עלול להוביל לירידה בהישגים הלימודיים (למידה), לפגיעה בביטחון העצמי (רווחה נפשית), ולקושי בהפנמת ויישום ערכים של אהבת הזולת וחסד (חינוך ערכי). כאן נדרשת עבודה משולבת:

חיזוק מיומנויות חברתיות ובירור ערכי דרך משחקי תפקידים וסימולציות, יצירת הזדמנויות להצלחה לימודית שתחזק את הביטחון העצמי וליווי רגשי שיעזור להתמודד עם תחושות של דחייה או בדידות.

חשוב להדגיש: אין פתרונות קסם. כפי שכל ילד הוא עולם ומלואו, כך גם כל אתגר דורש התייחסות ייחודית. מה שעובד עם ילד אחד לא בהכרח יעבוד עם אחיו. לכן חשוב כל כך השילוב בין הבית, הצוות החינוכי, ובמידת הצורך – אנשי מקצוע מתאימים.

נקודה חשובה נוספת היא הסבלנות. לעיתים אנו מצפים לתוצאות מיידיות, אך שינוי אמיתי דורש זמן. כפי שאמרו חז”ל “לפום צערא אגרא” – השכר הוא כפי הצער והמאמץ. בחינוך, דווקא התהליך הארוך והמאתגר, הוא זה שמביא לצמיחה משמעותית.

לסיכום, חשוב גם לחזק איש את רעהו. ההתמודדות עם אתגרים חינוכיים היא מורכבת ולעיתים מתישה. אך דווקא דרך ההתמודדות הזו אנו זוכים לגדל את ילדינו לתורה, לחופה ולמעשים טובים. זכרו תמיד: אתם לא לבד במערכה הזו. הצוות החינוכי, אנשי המקצוע, וכמובן – הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, השותף המרכזי – כולם שותפים למסע החינוכי החשוב הזה.

בהצלחה רבה!

הפוסט המעגלים נפגשים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הכלי יקר מציע תובנה עמוקה בהתייחסו לתגובה שקיבלה רבקה, שני גויים בבטנך. “על כן אמרה למה זה אנכי, כי כמוני כהגר ומה אנכי טוב ממנה ולמה זה התפללתי ותלך לדרוש את ה’ מה הועילה תפילתי, ויאמר ה’ לה שני גויים בבטנך זה רבי ואנטונינוס, והועילה תפילתה שגם עשו יצא ממנו זרע כשר כאנטונינוס ושאר גרי צדק מה שאין כן בישמעאל ובזה את טובה מהגר”.

לאחר עשרים שנות תפילה לזרע של קיימא, רבקה מקבלת את הבשורה המורכבת. תחילה היא תוהה האם לכך התפללה, אך בהבינה שמזרעו של עשו יצאו גם צדיקים כאנטונינוס וגרי צדק אחרים, היא מבינה את משמעות תפילתה העמוקה. תפילתה לא הייתה רק עבור בן צדיק אחד, אלא עבור תהליך היסטורי ארוך טווח שיוביל לגילוי ניצוצות הקדושה גם בקרב זרעו של עשו.

לידתם המשותפת של יעקב ועשו מסמלת תהליך עמוק של יחסי גלות וגאולה. אחיזת יעקב בעקב עשו בלידתם מבטאת מערכת יחסים מורכבת שתימשך לאורך הדורות. נקודת האחיזה בעקב דווקא, החלק התחתון והרחוק ביותר מהראש, מסמלת את אופי הקשר העדין והזהיר בין שני העמים. זוהי נגיעה מרוחקת אך משמעותית, שדרכה מתאפשרת העברת ניצוצות הקדושה מעשו ליעקב.

המאבק ברחם רבקה במשך תשעה חודשים מהווה מעין תבנית ליחסים העתידיים בין העמים. כאשר יעקב נמצא למטה ועשו למעלה, נראה כי אין ביניהם קשר מלבד תיאור מצב. אולם, החיבור העדין בעקב מרמז על העתיד – על אותם צאצאי עשו שילמדו תורה עם בני יעקב ויתגיירו.

על שאלת נצחיות היחסים בין יעקב לעשו, מתייחס החיד”א בספרו חומת אנך לפסוק בעובדיה: “וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה’ דִּבֵּר”. הוא מסביר: “אך עשו היו בו ניצוצי הקדושה רבים ונכבדים ובפרט בגלות הארוך הזה עשק וגזל כמה נשמות וניצוצות הקדושה ובעוד האורות וניצוצות בו אינו קש. אכן בגאולה העתידה שיתבררו ממנו ומכל גונדא דיליה כל ניצוצות הקדושה, ואז יתגלו פעולות בית יעקב אש ובית יוסף להבה ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו והיתה לה’ המלוכה ועילוי לשכינה באר מים חיים”.

בגאולה הקרובה, כל ניצוצות הקדושה יתבררו מעשו, ומציאותו תתבטל לחלוטין. אופיו של עשו מתאפיין בחלקלקות לשון כלפי חוץ, בעוד פנימיותו מלאה רוע ושנאה כלפי יעקב. לעומתו, מהותו של יעקב היא אמת ותמימות. הדרך לקירוב הגאולה עוברת דרך דבקות באמת ובתמימות של יעקב, “איש תם יושב אהלים”, תוך ביעור הצביעות והחלקלקות המאפיינות את דרכו של עשו.

הפוסט יחסי יעקב ועשו – יחסי גלות וגאולה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

על מנת להתחקות אחר מגמתה של רבקה בהלבשת הבגדים המיוחדים הללו, יש לדייק היטב את לשון הפסוק. האריך הכתוב ואמר “בגדי עשו בנה הגדול… ותלבש את יעקב בנה הקטן”. וכי איננו יודעים מי הוא הגדול ומי הקטן?

והנה חז”ל הפליגו מאד במעלת בגדים אלו ובייחוסם. בירושלמי (מגילה פ”א הי”א) מבואר שעשו היה משמש בהם בכהונה, במדרש (במדב”ר ד, ח) משמע שאלו היו כתנות עור של אדם הראשון, ורש”י מביא בשם מדרש אחר שהיו אלו בגדים ששימשו את נמרוד. חכמים יודעים זאת לא רק ממה שנאמר “החמודות” – כלומר בגדים שחומדים אותם. יש בפסוק רמז נוסף. נאמר בו: “אשר איתה בבית”. והלוא אם היא עושה בהם שימוש, מובן מאליו שהם זמינים לה, אלא שביקש הכתוב לומר שרבקה הופקדה על שמירתם, ומכאן שמדובר בחפץ יקר ערך.

כאשר עשו לובש בגדים אלו, יש בכך ביטוי לתפיסת מעמדו בעיני עצמו. הוא מתיימר להיות בכורו של עולם כמו אדם הראשון. הוא מתנשא למלוך כנמרוד ולהתקדש ככהן גדול. אם כן, כאשר רבקה מלבישה את יעקב בבגדיו, היא כביכול אומרת לו: אתה, ולא עשו, ראוי לכל המעלות הללו.

ועדיין צריכים אנו להבין, מדוע דחוף היה להלבישו בבגדים אלו לפני גנבת הברכות. התשובה לכך היא שיעקב היסס לפני גנבת הברכות. התורה מספרת לנו שהוא מהסס שמא אביו יתפוס אותו בגנבתו. איש תם הוא, שלא הורגל בתרמיות. רבקה רואה זאת ומבינה שלא די במה שהיא יודעת שהוא ראוי לבכורה. כדי להתניע את תוכנית הגנבה, יעקב זקוק לתפוס את עצמו כבכור. לשם כך היא מלבישה אותו בבגדיו היקרים ביותר של עשו – בגדי מלכותו. כהדגשת הפסוק, היא לוקחת את בגדי “הבן הגדול” ומעבירה אותם ל”בן הקטן”. היא כביכול מבצעת את העברת הברכות בעצמה. אין זו הכנה בעלמא לקראת המשימה, אלא היא משנה את תפיסתו העצמית. הבגדים אינם תחפושת זמנית אלא הצהרה: “אתה כבר הבכור”. זו אינה היערכות לקראת מה שיהיה, אלא קביעת עובדה מוגמרת על פי מה שהוא ראוי לו.

במעשה זה מלמדת אותנו רבקה יסוד חשוב. לעתים אנו רוצים להוביל מהלך פרטי או ציבורי, שמשמעויותיו מרחיקות לכת. מטבע הדברים עולים חששות רבים. האם נוכל להתמודד עם ההשלכות? ומה יהיה עם ניכשל? ואולי אנחנו קופצים מעבר לדרגתנו? והאם התקיימו כבר כל התנאים הדרושים כדי להתחיל במהלך?

בהלבשת בגדי עשו החמודות מונח פתרון עמוק לבעיה הזו. במקום להרגיש כמי שמנסים להגיע למקום מסוים, עלינו לראות את עצמנו כאילו שאנחנו כבר שם – בנקודה שאליה אנו שואפים להגיע. במקום לשאול את עצמנו “האם אני מוכן?” או “האם אני ראוי?”, עלינו לפעול מתוך הכרה פנימית כאילו כבר הצלחנו.

תודעה שכזו תגרום לאדם להתחיל, וברגע שהוא עושה את הצעד הראשון, גם מה שנראה מופרך בהתחלה מתברר כאפשרי. בתוך העשייה נפתחות אפשרויות חדשות שאי אפשר לחשוב עליהן בנקודה הראשית. אך קודם כל צריך להתחיל, ובשביל שיהיה את עוז הרוח להתחיל – צריך לפעמים ללבוש את בגדי הבכורה גם אם טרם השגנו אותה, כלומר יש לסגל הכרה פנימית שאנו ראויים למה שאנחנו שואפים להיות ומסוגלים למה שאנו מעוניינים לעשות.

הפוסט שינוי התודעה שקדם לגנבת הברכות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא אומרת: “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ”. מסביר רש”י: “לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו”. רש”י נותן סימן של מימוש עצמי: “שתאוותו מתקיימת”.

כשנער מגיע לגיל שבו ניתן לזהות את אישיותו, עלינו להתבונן היטב מה טוב לו, ומה יגרום לו להגיע למימוש עצמי מקסימלי. ככל שנעלים עין מהצורך האינדיבידואלי של הנער, אל מול הרצון הפנימי למקם אותו במקום של כבוד (מדומה) של המשפחה, הקהילה או המגזר, חטאנו בנפשו ומעלנו בתפקידנו.

בעל חובת הלבבות רואה בנטיית הלב ואופי האדם רמז שמימי על סוג העבודה המתאימה לאותו אדם להשתדל בפרנסתו. לכל אדם טבע וסגנון שונה. לא ניתן למסגר אותו במסגרת אוניברסלית מכל סיבה שתהיה ולחייבו ללכת בדרך של ה… ולא בדרך שלו, המתאימה לו! עלינו לאבחן את יכולותיו ונטיותיו של הנער ולכוון אותו לממש את הפוטנציאל הגלום בו.

יצחק אבינו מזהה בעשו את נטיית הציד, של שפיכות דמים. הוא לא מנדה אותו ולא יושב עליו שבעה. הוא מקרב ומנתב אותו אל היכולות שלו ובתוך מלאכת הציד לכיוון חיובי. תפתח מסעדה מהדרין, מציע לו יצחק, כזו שאני אוהב, אבל כשרה למהדרין. בדרך הזו, יצחק לא מנסה לשנות את טבעו של עשו, אדרבה, הוא ממנף אותו למה שליבו של עשו חפץ, למימוש התאווה שלו בדרך הנכונה והכשרה.

וכך כותב הרש”ר הירש (פרק כז פסוק ב’):

“יצחק רצה לברך את עשו ברוח ייעודו של עתיד, כדרך שהוא קיווה, שנטיותיו עתידות להיות לברכה למטרות נעלות, כן ביקש לראותו בשעת הברכה. יש להעלות את מלאכת הציד האכזרית, ולעשותה כלי שרת למטרה אנושית נעלה. ואכן נראה, שלא היה עשו רגיל אצל הציד, כדי להביא תבשיל מבריא לאביו הזקן והחלוש. נפשו חשקה בציד, בדם המהביל, בהתגברות על כוח החיה. אך לא היה זה ממידותיו של עשו לצוד ציד עבור חולה שנחלש, למען יסעד בו הלה את לבו. ‘שא נא כליך, וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים’ – אתה עצמך, השתמש הפעם בכלי אומנותך, כדי לעשות חסד עם אדם, כדי לסעוד את לבבו של זקן; תחוש גם אתה בסיפוק הבא לו לאדם, בשעה שהוא מהנה את זולתו. משום כך, בברכה שהוא נותן למי שנדמה לו כעשו, הוא מכוון אותו ממלאכת הציד אל ‘השדה אשר ברכו ה”, אל החקלאות, אל שמירת העושר של חיי האומה היהודית”.

הפוסט המסעדה של עשו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא מביאה שם (מט:) תוספתא המצטטת את הסברו של ר”ש כי התורה חייבה את המזיק לשלם עידית, בכדי לייצר הרתעה מפני נזיקין. אדם יודע כי אם ממונו יזיק, קרקעותיו המעולות ביותר עשויות להילקח ממנו.

סוגיית הגמרא (ב”ק ז) עומדת על כך כי למרות החיוב של המזיק לשלם מהקרקע המעולה שלו, ישנה דרשה אחרת המאפשרת לו לשלם אפילו סובין. הגמרא מציעה ארבע דרכים עיקריות ליישוב המתח בין הדרישות:

ההצעה הראשונה מבחינה בין מקרה שבו הניזק משלם מרצונו (שאז הוא יכול לשלם גם ‘סובין’); ההצעה השניה (רבא) סבורה כי דרישת מיטב היא דרישה כללית שחלה על כל סוג תשלום, כלומר, המזיק יכול לשלם ‘סובין’, אך עליו לשלם את ה’סובין’ האיכותיים ביותר; ההצעה השלישית (רב הונא בריה דרב יהושע) שנפסקה להלכה בשו”ע, סבורה כי כל מטלטלין מוגדרים כמיטב, זאת מכיוון שרמת הסחירות שלהן גבוהה (ניתן למכור אותן בכל מקום ובקלות) וההצעה הרביעית (רב הונא בדף ט.) היא כי תשלום סובין אפשרי רק כשאין למזיק כסף או קרקע.

במסגרת מצומצמת זו לא ננתח את כל ההצעות, רק כדאי להבחין כי השיטה שנפסקה להלכה מחדשת כי דין ‘מיטב’ נועד בעיקר להיטיב עם הניזק ולהביא לו נכס ברמת סחירות גבוהה. אך שיטותיהם של רבא ורב הונא עדיין מחזיקות בעיקרון כי דין מיטב נועד גם להרתיע את המזיק ולגרום לו לחשוש מלהזיק ולשמור על רכושו שכן הוא עשוי לאבד את קרקעותיו ומטלטליו המשובחים ביותר.

מכל מקום, אין ספק כי היכולת לגבות מקרקעות משובחות היא פריבילגיה ייחודית לדיני נזיקין (וכלשון הגמרא בדף ז ‘מה לבעל חוב – הדיוט – שכן ייפה כוחו בנזקין’). לשם השוואה, מלווה שנאלץ לגבות את חובו מקרקעות הלווה, גובה את הקרקע הבינונית ולא את הקרקע המעולה.

מצד שני, אנו יכולים לראות כי ההלכה מקילה בתשלומי המזיק. נביא לכך שתי דוגמאות: האחת, להלכה נפסק כי המזיק יכול לשלם ‘סובין’ על הנזק גם אם יש לו כסף, אך לגבי הלוואה נפסק כי הלווה לא יכול לשלם מטלטלין ואפילו לא קרקע בזמן שיש לו מזומן. השנייה, היא הסוגיה שלמדנו בדף י-יא, שמלמדת כי השברים שייכים לניזק, וייתכן שאף על הניזק מוטלת החובה לפנות את הנבילה ולטפל בה (ראה רא”ש סימן יא, כי דברי הגמ’ שעל המזיק לטפל בנבילה, היינו רק ‘תשלום ההוצאות’, אך חובת הטיפול מוטלת על הניזק), וזאת בשונה מגנב וגזלן, שם הגנב לא יכול להשתמש בשברים כתשלום (לפחות לפי שיטת רש”י והרמב”ם).

הדרך להבין את ההבדל בין הסוגיות, זו הסתכלות רחבה על שיקולים של ארגון החברה. בדיני נזיקין אנו רוצים לצמצם את הנזקים למינימום מחד, אך איננו רוצים שאנשים יימנעו מלפעול בכלל במרחב מרוב חשש שמא יזיקו. כמו כן, איננו רוצים שאנשים יתנהלו ברשלנות מתוך ידיעה שכל נזק שיארע להם יפוצה במלואו ללא שום הפסד. ולכן קבעה ההלכה שמחד יש להרתיע את המזיק בכך שאנו מחייבים אותו לשלם ממיטב, אך מאידך, מטילים על הניזק את החובה להתעסק עם השברים, כך שגם הוא יגביר את השמירה על עצמו.

לעומת זאת, בהלוואות עלינו לוודא כי מתקיים שוק אשראי, ולכן חשוב שהלווה יקבל נכס נזיל במיוחד ולא סובין. אך מצד שני, איננו רוצים שידחפו הלוואות לאנשים בכח, ולכן המלווה לא גובה מעידית (מפורש בגמרא בגיטין מט).

בנוגע לגנב וגזלן, זו תופעה שאנו רוצים למחוק לגמרי מהמרחב, ולכן אנו מטילים עליו חובה של ‘השבת הגזלה’ באופן מלא, ללא יכולת לתת את השברים לנגזל.

הפוסט איזון חברתי בדיני נזיקין הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כתב שם רש”י וז”ל: “אם יעקב ועשו – איני יודע מה מלמדנו”.

רש”י נתקשה בסיפא של הפסוק, הרי כבר בתחילת הפרשה למדנו שרבקה היא האם של יעקב ועשו, ומה פסוק זה בא ללמדנו?

ויש לברר כמו כן, מה באה הרישא של הפסוק ללמדנו, הרי כבר למדנו לעיל שלבן הוא בנו של בתואל ומארץ ארם?

למדנו כאן יסוד נפלא:

בתחילת הפרשה למדנו על התחלת חיי הנישואין של יצחק ורבקה ועל שנות העקרות עמן התמודדו, על התפילות שהתפללו יחד.

ואז חל מפנה בעלילה. נולדים שני ילדים שונים, זה פונה לרשעו וזה פונה לתומו. המצב מביא לכך שיצחק אוהב ילד אחד ורבקה אוהבת דווקא את הילד השני.

בהמשך, המצב מחמיר עוד יותר והיריבות בין האחים מובילה לשנאה כזו, בה אחד מבקש להרוג את אחיו, והוא נאלץ לברוח אל הדוד בארץ ארם.

עם איזה מטען רוחני, מוסרי וערכי יוצא יעקב אבינו לדרך המאתגרת הזו?

באה התורה ואומרת: גם לאחר כל האירועים הללו שיכולים להביא לפיצול נורא בכל משפחה, במשפחת אברהם ויצחק עדיני־המידות, זה אחרת.

גם לאחר כל מה שקרה, המסר הוא: רבקה ממשיכה להיות אמא בשביל שני בניה, היא ממשיכה להיות שם בשבילם בתקווה ובאהבה גדולה.

עם המטען הזה, יוצא יעקב מצויד לדרך הארוכה.

כמה זה חיוני ורלוונטי לתקופה שלנו.

ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.

הפוסט אם יעקב ועשו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

האם רק עכשיו ראה אבימלך שה’ היה עם יצחק? והלא בעיניו ראה את ברכת ה’ שחלה בכל מה שיצחק נוגע בו, וכמו שכתוב: וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה. על כך בדיוק קנאו בו הפלשתים וסתמו את בארותיו. מה השתנה?

סיפור קורותיו של יצחק אבינו הוא הקצר מבין סיפורי האבות. כל מאורעותיו הם הליכה בעקבות אירועי אברהם אביו. כך למשל מתואר סיפור הרעב בימי יצחק: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם. כמו אביו גם הוא מבקש לרדת למצרים, ובדיוק כמו אברהם גם הוא אומר על אשתו ‘אחותי היא’. אין זה מקרה. אברהם יסד מעצמו את הדרך וסלל אותה עבור בנו. כעת יצחק צועד בה בטוחות. הוא אף חוזר וחופר את בארות המים שאביו חפר ומשחזר את העבר המפואר אפילו בשמותיהן! כמו שנאמר: וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

גם בהתגלות ה’ ליצחק מודגש כמה פעמים שהוא יזכה לכל הברכות בגלל אברהם: וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ… עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וגו’… אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ… בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.

למרות הדמיון הרב, אבימלך (או קודמו בשושלת), שכרת ברית עם אברהם, משלח את יצחק מגרר. קשה להבין מדוע. הלוא לאברהם הוא הציע: הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב, ואחר כך גם כרת עמו ברית, מה הטעם שאת יצחק הוא מגרש בטענה: לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד? האם התעצמותו ושגשוגו אינן סיבה לכרות עמו ברית בדיוק כמו עם אברהם בעבר, וכמו עם יצחק עצמו בהמשך?

העיון בפסוקי התורה יחשוף את הפתרון. בין גירוש יצחק מגרר ובין בקשת אבימלך שיצחק ישוב לחיות עמו בשלום ויכרות עמו ברית, מפריד דבר אחד: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’. יצחק עשה עוד כמה דברים בין לבין: הוא חפר כמה בארות והגדיל את רכושו, אבל את זה הוא עשה גם קודם לכן בגרר. ההבדל לא יכול להיות נעוץ בכך. מה שהשתנה הוא שיצחק נטל יוזמה וקרא בשם ה’.

עד עכשיו הניח אבימלך שהצלחותיו הכלכליות של יצחק הן המשך סיפורו של אברהם. הוא רואה ביצחק אדם שקיבל מאביו ירושה גדולה וממשיך לנהל אותה בדקדקנות לפי הוראות האב. ההצלחה של הבן במקרה כזה מובטחת ואין לייחס אותה לאישיותו או לחכמתו. הוא צופה ביצחק אומר ‘אחותי היא’, קורא לבארות באותן שמות וכו’, והצלחתו נראית בעיניו כשאריות להצלחת אברהם. הוא לא מוצא סיבה לכרות עמו ברית. הוא לא חושב שיש בו משהו מיוחד.

אולם משעה שיצחק בונה מזבח וקורא בשם ה’, מתגלה דבר חדש. הוא אמנם ממשיך את דרך אביו בכל מעשיו, אך אין משמעות הדבר שהוא העתק חסר עצמיות. יצחק הוא אב שעומד לעצמו. הוא בוחר בדרכו שלו, גם אם הבחירה היא להמשיך את דרך אברהם אביו ולשמר אותה. משכך מקבלת הצלחתו פירוש חדש. אם עד עתה סבר אבימלך שיצחק משגשג על אדי הדלק שנותרו מהצלחת אברהם, עתה מתגלה לו שהוא מוצלח בזכות עצמו. ‘ראו ראינו כי היה ה’ עמך’ – כלומר גילינו שה’ נמצא אתך באופן אישי, בגלל דרכך ואישיותך שלך. ממילא באה הבקשה לכרות עמו ברית.

ההתבוננות ביצחק מגלה דבר עמוק. דרכו של צדיק בן צדיק, קשה במובן מסוים יותר מדרכו של צדיק בן רשע. דווקא העובדה שבן הצדיק הולך בדרך סלולה מחייבת אותו למאמץ מיוחד להחזיק בדרך הזו בצורה של בחירה ורצון ולא כחיקוי דהוי וחסר עצמיות.

כל אדם הוא בעל אישיות מיוחדת, משכך, גם אם הוא ילך בדרך אבותיו, יתגלה בהכרח השביל המיוחד שלו בתוך אותה הדרך. אי אפשר להימלט מכך וזהו יופיה ותפארתה של דרך האבות, שכל אחד מוצא בה את ביטויו שלו ואת תרומתו שלו. אולם אם אדם הולך אחר אביו בחקיינות, אישיותו לא תבוא לידי ביטוי ושום חידוש לא יצמח מכך. זהו האתגר הגדול שעומד בדרכו של צדיק בן צדיק, ומיצחק אבינו למדנו כיצד יש להתמודד עם אתגר זה.

הפוסט דרכו העצמאית של יצחק הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.