האתיקה בחינוך היא הבסיס עליו נשענים האמון וגם תחושת הביטחון של הילדים וההורים – אותו אמון הכרחי המאפשר להורים להפקיד בידי המחנכים את היקר להם מכל: את ילדיהם, את עתידם, ואת עיצוב אישיותם, וגם מאפשר למתבגרים לסמוך על המבוגרים הרוצים בטובתם.

אתיקה מורכבת מסט של ערכים היוצרים התנהגות עקבית שמשרה ביטחון ויציבות. למשל, שמירה על פרטיות וסודיות היא אחד מעמודי התווך של האתיקה החינוכית. כאשר מידע אישי על תלמיד או משפחתו מגיע לידי המחנך, עליו לראות בכך פיקדון שהופקד בידיו בנאמנות. מידע על קשיים אישיים, מצב משפחתי, או אתגרים לימודיים אינו נחלת הכלל.

אנשי חינוך מקצועיים נזהרים מלשתף מידע רגיש עם צוות שאינו רלוונטי ישירות לטיפול בתלמיד, וודאי שנמנעים מלדבר על תלמידים ומשפחותיהם בחדר המורים או בפורומים אחרים.
אחת מאבני הבוחן לאתיקה בתחום זה היא השאלה: האם הייתי מרגיש בנוח אילו ההורה היה שומע אותי מדבר כך על ילדו?

הפרדה בין רגשות אישיים לבין התנהלות מקצועית היא אתגר מרכזי בעבודה החינוכית.

לא פעם מתעוררים רגשות מורכבים בין מחנכים, תלמידים והורים. מחנך מקצועי מבין שגם כאשר הורה מתבטא בחריפות, מעביר ביקורת או מביע חוסר שביעות רצון, אסור שהדבר ישפיע על יחסו לתלמיד. באופן דומה, גם כאשר מתעוררים קשיים עם תלמיד מסוים, אסור שהדבר ישפיע על הקשר עם הוריו.

ישנה חשיבות מיוחדת לשמירה על אובייקטיביות והוגנות ביחס לכל תלמיד ולכל משפחה.

מחנך אתי יראה כל תלמיד במבט חדש מדי יום, ולא ישפוט אותו על סמך התנהגות קודמת או דעות קדומות. באופן דומה, אל לו למחנך לאפשר למעמד חברתי, השתייכות לעדה, השתייכות קהילתית או קרבה אישית להשפיע על יחסו לתלמיד או למשפחתו.

אחד הדברים הכי מהותיים שאני זוכה ללמד אנשי חינוך, הוא שהאתיקה היא הבסיס לבניית קשר משמעותי עם הילד עצמו. כאשר מחנך מפר את כללי האתיקה – למשל, מעביר מידע אישי שהילד שיתף עמו, מבייש אותו בפני אחרים, או נוהג בחוסר עקביות – הילד לומד שלא ניתן לסמוך על המבוגר האחראי עליו. התוצאה היא שהתלמיד פשוט מפסיק לשתף ומסתגר.

וכאן חשוב להדגיש: כאשר האתיקה נפגעת, הנזק אינו רק למערכת היחסים הספציפית, אלא לאמון הכללי במוסד ובמערכת החינוך. סדק באמון עלול להוביל לערעור היסודות עליהם נשען המעשה החינוכי כולו, ומכאן החשיבות העצומה של דיוק בנושא הזה.

כהורים, מה תפקידנו?

הורים יכולים וצריכים לאמץ פרקטיקות אתיות דומות בתוך המשפחה, וזה יעשה ממש טוב. נסו את זה:

1. לילדים מגיעה מידה של פרטיות. להורה כדאי לכבד את המרחב האישי של הילד (במיוחד בגיל ההתבגרות), לדפוק לפני כניסה לחדר, להימנע מקריאת יומנים אישיים ללא רשות, ולא לחטט בחפציו האישיים. כיבוד הפרטיות מעביר מסר של אמון ומחנך לכיבוד גבולות.

2. הורה חכם עומד בהבטחותיו לילד, אינו משתמש באיומים שלא יוכל לממש, ושומר על עקביות בין מילים למעשים. התנהלות זו בונה אמון ויוצרת הלימה בין הנאמר למעשים.

3. כאשר ילד משתף את הוריו בקושי או אתגר, עליהם לנהוג בדיסקרטיות. מידע אישי שילד שיתף אינו חומר לשיחות סלון עם האחים, החברים או קרובי משפחה. להורה כדאי לשאול את הילד למי מותר לו לשתף את המידע ולאיזו מטרה, גם כשמדובר בבן הזוג או במחנך.

4. הורה יכול לכעוס על התנהגות מסוימת מבלי לשלול את הילד כולו. אמירות כמו “אני כועס על ההתנהגות שלך” במקום “אתה ילד רע” מאפשרות לילד לתקן את דרכיו מבלי לערער את תחושת הערך העצמי שלו.

5. הורה יקפיד על יחס הוגן ושוויוני בין כל ילדיו, גם אם נדרשות התאמות אישיות לכל ילד. הסברת השיקולים לילדים מאפשרת להם להבין שהגישה היא אכן הוגנת, גם אם לעתים אינה זהה.

6. בדומה למחנך שהוא “קברניט שלא עוזב עד אחרון הנוסעים”, ההורה החכם מחויב לטובת ילדו גם כשהדבר קשה או לא נוח. מחויבות זו מתבטאת בעמידה לצד הילד בעת משבר, בקשיים או באתגרים, גם כשהדבר דורש ויתור והקרבה.

7. הורה חכם מסוגל להודות בפני ילדיו כאשר טעה, להתנצל ולתקן. הודאה בטעות אינה מחלישה את סמכות ההורה, אלא מחזקת אותה דרך הדוגמה האישית.

יישום פרקטיקות אתיות אלו בבית מחזק את השפעתן במסגרת החינוכית ולהיפך. כאשר כל הצדדים – מחנכים והורים כאחד – פועלים מתוך מחויבות לערכים אתיים אלו, הם מעניקים לילדים דוגמה אישית וסביבה חינוכית בטוחה ומאפשרת צמיחה חינוכית.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט אתיקה – המפתח לאמון, לתחושת בטחון, וליצירת חינוך ״אמיתי״ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נוכחותו של הקב”ה מתאפשרת רק במרחב קדוש וטהור, וכאשר ישנו אדם טמא בתוך מחנה ישראל הוא פוגע בנוכחות ה’ בכל עם ישראל. לכן בטומאה חמורה כמו טומאת הצרעת, נדרש המצורע לשבת בדד מחוץ למחנה. מכאן גם נגזרת החובה להיטהר וכפי המבואר בפרשה באריכות, לכל טומאה ישנה סדר טהרה המתאים לה.

מושגי הטומאה והטהרה הם מושגים עמוקים ואפופי סוד, אך נראה שמאחר שכאמור הטהרה הכרחית לנוכחותו של הקב”ה, תהיה תועלת רבה בהבנה של המושגים הללו וחיבור אליהם גם ברובד הפשט, בעיקר בימינו שבהם הם נתפסים כסתומים משהו.

אם נתבונן באופני הטומאה השונים בפרשה ניווכח שבבסיסם עומד המתח בין החיים למוות. כל הטומאות עוסקות באופנים שונים של התנוונות וניוול של החיים מאבי אבות הטומאה שהוא המת עצמו ועד טומאות קלות יותר שגם בהן יש בחינה מסוימת של מוות.

כאשר האדם פוגש במוות הוא חש ניכור לחיים, החידלון וסופיות החיים מעמידים את החיים בצל ומוציאים מהם את טעמם, נוצרת התחושה שהחיים הם כצל עובר וכענן כלה וממילא הם חסרי משמעות.

במובן מסוים זו חוויה שיש לה ערך בכך שהיא מחדדת את ההבנה שהחיים בעולם הזה הם זמניים ואינם בעלי ערך מול החיים האלוקיים האינסופיים ולכן אמרו חז”ל שבכדי להתגבר על היצר יש לזכור את יום המיתה, אך אין זו התודעה הבסיסית איתה אנו נדרשים לחיות ביומיום ולהפך, המוות הוא סתירה למהותו של הקב”ה המכונה גם אלוקים חיים.

מטרת בריאת העולם היא להחדיר לתוך העולם הזה, הגשמי, את השפע האלוקי ובכך לחיותו, ולהפוך אותו לכלי המכיל את החיים האלוקיים, ולכן ברור אפוא שנוכחות ה’ מתגלה בחיוניות ובשמחת החיים, והמוות שעומד בסתירה לכך, דוחק את נוכחות ה’. זוהי מהותה של הטומאה אותה אנו נדרשים לטהר, כלומר ליצור מרחב של חיים והתפתחות ובכך לאפשר לשפע החיים האלוקי להתגלות בעולם.

הפוסט טומאה וטהרה – החיים והמוות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

על כך שואל רב יוסף שתי שאלות שנותרות בגמרא ללא מענה: “והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא, ועוד קרבן שבועה בעי איתויי”. כלומר, ראשית אין קורבן שבועת ביטוי על מזיד, ושנית – הקרבן כאן שונה מדיני קרבן שבועה. מכאן הגמרא ממשיכה לעניינים אחרים, כשאנו עומדים ותוהים, מה אכן התשובה – מדוע יולדת חייבת בקרבן?

בנוסף, שאלת הגמרא מביאה אותנו לשאלה גדולה יותר – מדוע רק לגבי יולדת התקשתה הגמרא מדוע היא מביאה קרבן? והלוא אף זב וזבה מביאים קרבן כפרה, וגם הם לא חטאו בדבר.

כשאנו מתבוננים בדיני הטומאה, אנו מוצאים שלא כל טמא חייב להביא קורבן. מי שנטמא למת או אכל נבלה ונטמא – אין קרבן בתהליך טהרתו. את חיוב הקרבן אנו מוצאים בטומאות היוצאות מהגוף שהן מעין מחלה: זב, זבה ומצורע.

טומאות אחרות שיוצאות מן הגוף, כגון שכ”ז או נדה אינן מחייבות בקרבן משום שהן חלק מהסדר הטבעי. אולם זוב הוא תהליך ניווני שבו ההפרשות היוצאות הן מעין תהליך ריקבון ומוות שעובר על הגוף. צרעת – הגם שאינה יוצאת מן הגוף – אף היא מחלה שבה הגוף מתנוון.

לטומאות מעין אלו אנו מוצאים יחס מיוחד בתורה. כל הטמאים ואפילו טמא מת, מותרים בכניסה להר הבית, מה שאין כן אלו. משכב ומושב שלהם נעשה אב הטומאה, כל מעיינותיהם הופכים לאב הטומאה, הם מטמאים בהיסט, ועוד.

מערכת הדינים המיוחדת להם הופכת אותם למורחקים מסביבתם. לא מיבעיא מצורע שנמצא מחוץ למחנה, אלא אף הם, הואיל ורוקם מטמא וכל היסט שלהם מטמא – בפועל הם מוכרחים לחיות במרחק מהציבור.

מי שעובר עליו דבר כזה, מרגיש שאין לו מקום בעולם. הוא נדחה מתוך קהל עדת ה’. על כן התורה מחייבת אותו כחלק מתהליך טהרתו להביא קרבן מיוחד שיאפשר את כניסתו למקדש. במקדש הוא יעשה חשבון נפש, יתרומם וישוב אל החיים.

נדה גם היא הייתה אמורה להיות בכלל, ולמה יצאת? משום שדם הנידות הוא חלק ממחזור החיים וסדריו. לכן, על אף שטומאתה קרובה בעניינה אליהם, לא חייבו בה קורבן. אך יולדת – כן. מצב הסכנה החריג שבו היא נתונה, מכניס אותה לגדר חולה שיש בה סכנה. כל איבריה מתפרקים כהגדרת הגמרא, ועל כן אובדן הדם נכלל בתוך קטגוריית הטומאות שהן חריגה מן הסדר הטבעי.

יחד עם זאת, הגמרא התקשתה מדוע יולדת צריכה להביא קרבן. בסופו של דבר זהו מאורע שמח. סלקא דעתך אמינא שהצד הטוב מאפיל על הצד הקשה והיא לא תצטרך להביא קרבן. אמנם, ר’ יוסף, שדחה את תשובת רשב”י, לא ראה צורך להציע תשובה חילופית. לדידו היא נשארה כמו זב זבה ומצורעת.

כפי הנראה, ר’ יוסף סבר שהגם שיש גם צד של שמחה בולט באירוע הלידה, מכל מקום הטומאה הכלולה בו מחייבת גם היא את היחס המיוחד לה, שכולל בין השאר קרבן.

משל למה הדבר דומה, לאדם או חברה בעל תכונות חיוביות, שיש לו גם חסרונות. ההתעלמות מצדדי החיסרון בגלל שבאופן כללי המצב טוב, היא שגיאה. כך גם ביחס ללידה. בני האדם נתקלים לעתים באירועים מורכבים בחייהם, אירועים שכוללים פנים של טוב ואושר לצד קושי וצער. התורה מלמדת שגם במקום שנראה שלם, לא למתוח קו אחיד של התייחסות חיובית, אלא להתייחס לכל צד וזווית במלוא מורכבותו.

הפוסט היחס המורכב ללידה ובכלל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הבנתי את המשמעות היטב, הייתי רק בת 6 אבל הבנתי… ואז אמרתי לאמא שלי: ‘אמא אל תורידי לי את הצמות, אני רוצה להיות סבון עם צמות’. זו הייתה שכנה טובה, 24 שנים חיינו זו לצד זו, וברגע האמת של חיים ומוות היא מבקשת את הצמות שלי”.

חשבתי לעצמי: איך תיתכן כזו בהמיות? כזה חוסר אנושיות? ילדה בת 6 ממתינה לרכבות המוות, והשכנה יוצאת עם מספריים לקחת לה את הצמות? התשובה לזה נמצאת בפרשת השבוע שלנו, וזהו סוד עוון המספר לשון הרע. כאשר חיים בני אדם יחדיו ומקיימים את העולם, ואחד מדבר על רעהו לשון הרע, עוונו חמור ביותר. אומרת לנו הגמרא מה הסיבה לכך:

“ואמר ריש לקיש מאי דכתיב: אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר להם: וכי מה יתרון לבעל הלשון?” (ערכין טו:)

ומסביר המהר”ל מפראג: “כי בעל לשון הרע הוא רע גמור עד שהוא רע לגמרי, שהוא נחשב כמו הנחש שהוא מזיק בלא הנאה. ודבר זה רע לגמרי, כי חיות רעות שנקראו חיות רעות כיון שהוא להנאתם לא נקרא זה רע לגמרי, כמו שנקרא בעל לשון הרע שיפעל רע שלא בשביל הנאה ודבר זה רע גמור”.

מי שמדבר לשון הרע עושה זאת אפילו לא להנאת עצמו, אלא כי הוא רע לגמרי. חיה רעה טורפת כי זה טבעה והיא אוכלת את טרפה, אבל הנחש – וכך גם המדבר לשון הרע – פועל לא מטעמי הישרדות אלא מתוך מבנה אישיותי שבמהותו רע.

הנחשים הללו יוצרים חיי חברה נטולי אינטרסים חברתיים. גם אינטרס חברתי היא מעלה ביצירת חיי חברה, אבל כשמגיעים אנשים שכל מהותם להשמיד ולהרוס בארסם, בלי תקווה ומטרה של בנייה – זה מה שהקב”ה אינו מסכים לחיות עמו בכפיפה אחת, אומרת הגמרא.

הכפרה למצורע היא להביא ציפור ולשחוט אותה במים חיים אל כלי, כאומר: מי שרצה לפגום בין בני האדם ראוי שלא יהיה בעולם, ותקומתו רק על ידי שיעניק חיים.

השנה וחצי האחרונה לימדה אותנו שיש רק דרך אחת לקיים את העולם: להעניק אהבה וחיים לכולם, להיות רגיש לצרכי האחר גם אם בעינינו זה לא בדיוק הדבר הנכון, להביא בנייה לעולם במקום חורבן. שלא נהיה כאותה שכנה גויה המבקשת את הצמות של האחר ברגע של כאבו… אלא כאותה ילדה קטנה שלימדה במסר עמוק את הכלל של “אל תחפש הנאות שלך באפר של היהודים”, כי גם באפר הם עדיין חיים, והם מעוררי תקומה גם בעת חורבן.

הפוסט “אני רוצה להיות סבון עם צמות” הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

>> עבדתי פעם כמתמחה זמני במשרד עורכי דין בסנצ’ורי־סיטי שבלוס־אנג’לס. העבודה התנהלה כשורה, עד ליום שבו הוזמנו כל המתמחים הזמניים לארוחת צהריים במסעדת פירות ים בשם “דלמוניקו”. לא הייתה לי שום דרך להשתמט מהתייצבות לאירוע. למעשה, אי־השתתפות בארוחה הייתה עלולה לגרום לכך שלא אקבל הצעת עבודה לאחר סיום הלימודים. למסעדה לא היה שום דבר כשר להציע, אבל הנחתי שאני יכול לראות את האחרים אוכלים בזמן שאני לוגם בקבוק מים.

>>הייתה רק בעיה אחת: המסעדה הייתה ממוקמת על שדרת פיקו, ממש מול בית הכנסת “ישראל הצעיר” של סנצ’ורי־סיטי, האזור הדתי הצפוף ביותר בלוס־אנג’לס. פירוש הדבר שהייתי צריך להיכנס למסעדת טריפה מול עיניהם של יהודים דתיים, בהם אולי גם רב בית הכנסת. גרוע מכך: כל חזית המסעדה הייתה מורכבת מחלון ענקי, שאִפשר לעוברים ושבים מבט מלא על פנים המסעדה, כאשר בתוכה נראה יהודי בעל חזות חרדית יושב ליד שולחן עמוס לובסטרים שלוקים.

>>איך בכלל אוכל להיראות נכנס פנימה?…

>>במקרה הזה, בנסיבות של ארוחת צהריים עסקית, הייתה לי סיבה לגיטימית לשהות במסעדה, כמובן בלי לגעת כלל במזון הלא כשר. הבעיה היא שצופה יהודי מן הצד אינו מודע לנסיבות ולהימנעותי ממאכלי הטריפה. הוא עלול להניח שאם יהודי חרדי נכנס ל”דלמוניקו”, סימן שמותר לאכול שם.

>>במילים אחרות, במקום להסיק שבזמן שישבתי ב”דלמוניקו” התכוונתי לאכול מזון טרף, הוא היה מסיק שהמסעדה כשרה ואפילו מזמין מקום עבורו!

הזמנים משתנים, וגם מראית העין

רעיון יסודי המשפיע על אופי היישום של איסור מראית עין, נלמד מהאיסור שקבעו חכמים על לבישת בגד שהוא תערובת של צמר ומשי. איסור זה נקבע בשל החשש לכך שתערובת כזו, המותרת על פי התורה, עלולה להיתפס בטעות כתערובת צמר ופשתן – שהיא איסור “שעטנז” מדאורייתא.

בתקופת המשנה, משי לא היה מוכר לאדם הממוצע, והוא לא יכול היה להבחין בינו ובין פשתן. במציאות כזו, היה בסיס ממשי לחשש של “מראית עין”. ואולם, אלף שנה אחר כך קבע הרא”ש (כלאים, פרק ט משנה ב) כי שוב אין בעיה של מראית עין בלבישת בגדים העשויים צמר ומשי. באותה עת הפך המשי להיות מצוי, ואיש לא טעה עוד לחשוד בבגד שיש בו תערובת משי שהוא שעטנז. (ראו עוד: שולחן ערוך יורה דעה, סימן רצח סעיף א; שו”ת יחווה דעת, חלק ג סימן נט).

פוסקים רבים רואים בהשתנוּת העיתים בסיס להקל בנושאי מראית עין, ועיקרון זה מיושם בטווח רחב של נסיבות. מעשה מסוים אולי נראה בעבר חשוד ביותר, אך ככל שהוא מוכר ונפוץ יותר, כך הוא פחות חריג ואינו מעורר עוד חשד, וניתן לראותו באור אחר לחלוטין.

דוגמאות נוספות לאותו עיקרון: כאשר המציאו את המרגרינה, אפשר היה לטעות בקלות ולחשוב שהיא חמאה, כלומר מוצר חלבי שאסור לאוכלו עם בשר – אבל מי יחשוד בכך עכשיו? כך גם בנוגע לתחליפי חלב כגון גבינות סויה וכדומה; שעוני שבת, המכבים ומדליקים את האור לסירוגין באופן אוטומטי ללא מגע יד אדם; פאות נוכריות לנשים נשואות ועוד. כאשר מוצרים אלה היו חדשים ולא מוכרים, הם אכן היו כפופים לאיסור מראית עין; אך ככל שהפכו נפוצים יותר, הבעייתיות בשימוש בהם פחתה.

>> בהשוואה למצב ששרר כאן לפני עשר או חמש־עשרה שנה, הבעיה פחותה בהיקפה, שכן כיום ישנן הרבה יותר מסעדות כשרות מבעבר; אך באופן כללי, באזורים חילוניים כמו תל־אביב, הרצליה וכדומה, אנשים רבים עדיין מארגנים אירועים עסקיים או ארוחות צהריים של החברה מבלי לתת את הדעת על נושא הכשרות, גם כאשר חלק מהמשתתפים דתיים. לפיכך מוטל על כל אחד ואחת מאיתנו לוודא באופן אישי ומבעוד מועד את נושא הכשרות, ובהתאם לכך להחליט האם ברצוננו להתערב ולנסות לשנות דברים בשלב שבו עדיין ניתן לעשות זאת, כדי להימנע מראש מחשש מראית עין.

>> לפעמים זה יכול להיות מביך, למשל כאשר אתה בסך הכול עובד זוטר בצוות, או שאתה הלקוח, הספק או המוכר (ולא הקונה) ואינך מעוניין לעורר גלים יתר על המידה, וכך אתה עלול למצוא את עצמך במסעדת טריפה מובהקת. למרבה הצער, ואף שהדברים במגמת שיפור, לעת עתה עדיין ישנן באזור המרכז יותר מסעדות לא כשרות מכשרות.

ומה כאשר אין פתרון כשר למהדרין כתחליף? האם יש מקום להתיר בלית ברירה כניסה למסעדה שאינה כשרה? על התנאים שהציבו הפוסקים לכך, נלמד בפרק הבא.

הפוסט ההשפעה של אופנות מתחלפות על איסורי מראית העין הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

המכה השישית: הורים שמפחדים לומר ״לא״

כחלק ממכת נקיפות המצפון (איתה פתחנו בטור הקודם), הורים רבים מפחדים מתסכול של הילדים. זכרו שילד חייב גבולות. ילד חייב לדעת לקבל ״לא״ וחייב להתנסות בתסכול על מנת ללמוד להשתלט על עצמו למרות התסכול. זו מיומנות קריטית לחיים, שילדים מפונקים מתקשים לפתח.

המכה השביעית: חוסר עקביות

ילדים צריכים סדר, כללים ברורים, ותחושת ביטחון. ילד רוצה לדעת על מה הוא יקבל הערכה וצריך לדעת על מה הוא ייענש או יינזף.

הבטחתם פרס על משהו? קיימו. זה יבנה אצל ילדכם מיומנויות חשובות של אמון ודחיית סיפוקים.

הבטחתם עונש? גם זה דבר שחייבים לקיים. הבטיחו כמה שפחות עונשים אך אם כבר הוצאתם את זה מהפה – עשו זאת. אם זה לא יקרה – הילדים ילמדו שאתם סתם מדברים. ניתן למצוא סיבות לקצר או להפחית את העונש אך קיימו את דבריכם.

המכה השמינית: השוואות

אין ילד שלא חווה השוואות. השוואות בינו לבין הילדים האחרים (שתמיד עוזרים ואף פעם לא מתחצפים), השוואות בינו לביניכם כשהייתם ילדים (״אני בגיל שלך הייתי מנקה קומה שלמה לפסח״), או בינו לבין ילדי השכנים (“הנה יוכי הבת של צילה יוצאת כל יום בזמן ומגיעה ראשונה לסמינר”).

לא לעשות את זה! ההשוואה אף פעם לא מקדמת אותנו. לכל ילד ״תיק״ משלו, והשוואה לדמויות מושלמות רק מתסכלת את הילד וגורמת למתחים מיותרים בתוך המשפחה.

המכה התשיעית: בית המשפט

הורים רבים ואף אנשי חינוך מנוסים נקלעים לתפקיד שיפוטי במריבות בין הילדים. זו עמדה שכדאי לצאת ממנה. הילדים מתקוטטים בהרבה מקרים על זוטות, לעיתים על מנת להשיג תשומת לב, ותפקיד השופט שם אותנו בעמדה מתישה.

נסו את המשפט הבא: “אני אבא, אבל לא שופט. לכו יחד לחדר ותצאו משם רק אחרי שמצאתם דרך להסתדר. אתם אחים ואני לא אשפוט ביניכם עד שתהיו בני חמישים… אחרי שתסתדרו תוכלו לחזור חזרה. זה תלוי רק בכם. אני סומך עליכם שתמצאו דרך לפתור את זה”.

כמובן שצורה זו לא רלוונטית במקרה (למשל) שמדובר בילדים קטנים מאוד או באלימות פיזית לא מאוזנת, אך ברוב המקרים היציאה מתפקיד השופט תשחרר לכם מלא אנרגיה.

המכה העשירית: הקשבה בכאילו

בעידן הפרעות הקשב והריכוז של ההורים, הילדים מפתחים יכולת מדהימה להשיג תשומת לב.

כשאתם עסוקים במשהו אחר והם רוצים יחס, אתם מקשיבים בחצי אוזן ואז הם מרגישים שאתם לא שומעים ומתחילים לחזור על עצמם כמו תקליט שבור. בקיצור, הקשבה בחצי אוזן לא עושה לכם שקט.

אל תקשיבו כשאתם לא מסוגלים! קבעו זמן ביום בו אתם באמת מקשיבים ולמדו את ילדיכם לשאול: ״אני רוצה לדבר איתך, אפשר כרגע?״.

המכה האחת עשרה: ״מה יגידו״

״דרך ברייתו של אדם – להיות נמשך אחר רעיו וחבריו״ (רמב”ם דעות ו:א), אבל בחינוך זה הרסני. במקום לדאוג לטובתו של הילד בבחירת מוסד חינוכי או בהחלטות אחרות משמעותיות, לעיתים אנו נגררים למה שיותר מקובל ומה ש״נחשב״ בעיני הסביבה.

אל תיפלו לבור הזה! התוצאות מוכיחות שילדים יודעים מתי עשיתם דברים מאהבה ואכפתיות, ומתי אתם מפוחדים על נפשכם מ״מה יגידו״. וכשמתבגר מרגיש שלמבוגרים אכפת רק מעצמם, הוא מבין שגם הוא צריך לחשוב רק על עצמו וזה בדרך כלל יעשה שירות רע עבורכם.

המכה השתים עשרה: פחד מצוותים חינוכיים

שמה של הגננת על צג הטלפון מכניס כל אמא להיסטריה. מה כבר הבן שלי עשה, ואיזו לקות הגננת מצאה אצלו?

אנחנו בדור של אבחונים (ולעיתים גם עודף אבחונים). אנחנו מפחדים מהתווית שידביקו לילדנו המקסים וחושבים שאם משהו אצלו דורש התייחסות זו אשמה של הגנטיקה ״הדפוקה״ שלנו או האשמה חדה כלפינו כהורים.

בואו לא נפחד מהצוותים החינוכיים. בסך הכל ברוב המקרים הם רוצים טוב גם כשהם צודקים וגם כשהם טועים. נסו להבין בנחת את דבריהם וזכרו שהבחירה תמיד נשארת בידיכם. אתם לא אשמים בכלום ושום דבר ממה שנאמר לא אומר שאתם לא בסדר.

בהצלחה!

הפוסט לפרוח כהורים (ולהתנקות מכמה ״מכות״) – חלק ב’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ר’ משה הוא השני בין ארבעה בנים: ר’ יצחק, ר’ יהודה ור’ יוסף. כולם נודעו בחכמתם ובעושרם, ושימשו כשרים. תלמיד הרא”ש, רבי יצחק בן יוסף הישראלי בספרו ‘יסוד עולם’ (חלק ד’ פ’ י”ח) מעיד עליהם שהיו “חכמים ומשכילים בכל חכמה”.

רבי משה, למד תורה מפי אחיו הגדול ר’ יצחק, ואחר כך למד תורה בישיבת לוסנה אצל רבי יצחק אבן גיאת, עליו כתב: “מפי הרב הזה שמעתי תורה וממנו למדתי, ומה שיצא מעטי הוא רק כטפה מן הים הגדול”.

רמב”ע רכש השכלה נרחבת גם בתחומי הפילוסופיה והספרות הערבית, ולאחר שהשלים את לימודיו בלוסנה, שב לגרנדה, “לסביבה של תרבות ענפה וידידי אמת וגנים מרהיבים, בתקופה של רווחה ואושר לעיר. אזי נחה עליו רוח השיר, ובהביטו על חמודות החיים ועל הדרת הטבע בעין טובה, חיבר שירים מלאי ששון והתפעלות מיפעת הבריאה וחמודות האהבה” (דוד כהנא, רבי משה אבן עזרא, השלח, כרך י”ג, טבת-סיון תרס”ד).

במהרה נחשב לאחד מגדולי המשוררים בדורו, המצטיין בשלמות אמנותו ובדמיונו הכביר. רמב”ע היה בעל מעמד נכבד בקהילה היהודית ובעיני השלטון, וכ’ראש המשוררים’ עמד בראש תחרויות המשוררים היוקרתיות.

ימי הטובה לא ארכו לרמב”ע. חורבן קהילת גרנדה על ידי גדודי המוראביטון בשנת 1090, ירידתו מנכסיו עד כדי היותו חסר כל, ידידיו הנאמנים שבגרנדה שהלכו והתמעטו בעוזבם את העיר, ועוד, גרמו לו לגלות מארץ מולדתו בשנת 1095, ומאז נע ונד ימים רבים בארצות ספרד הנוצרית.

על כבודו המחולל של המשורר הנרדף כתב חברו רבי יוסף אִבְּן סַהְל (אשר רמב”ע מעיד שהיה תלמידו המובהק ביותר של רבם רי”צ גיאת) את שורות השיר: “אוֹי כִּי פְּנִינֵי-שִׁיר כְּזֹהַר-חֶרֶס / הָיוּ בְּדוֹרֵנוּ לְנִבְלֵי-חֶרֶס”. גם רבי יהודה הלוי שלח לרמב”ע שירי ידידות לעודד את נפשו (ראה מאמרנו על ריה”ל בגיליון 29 לפרשת פקודי). על מנת להשכיח את יגונו, הרבה רמב”ע להשתקע בלימוד תורה וחכמה, ואת נפשו שפך בשירה.

כך למשל את ה’דיוואן’ (ספר השירים) שלו הוא בוחר לפתוח בשיר נהי המשקף את מצבו, לצד הנחמה בעסק השירה:

כָּל-אִישׁ דְּוֵה לֵבָב וּמַר צֹרֵחַ אַל יֶהֱמֶה לִבְּךָ וְיֵאָנֵחַ,
בֹּאָה לְגַן-שִׁירַי וְתִמְצָא לָךְ צְרִי עָצְבָּךְ וְשָׁם תָגִיל כְּרֹן פֹּצֵחַ,
נ­ֹפֶת לְמוּל טַעְמָם לְפֶה יֵמַר וְגַם רֵיחַם לְמוּלֹו מָר-דְּרֹור סֹרֵחַ,
בָּם שָׁמְעוּ חֵרְשִׁים וְעִלְּגִים דִּבְּרוּ וַיֶּחֱזוּ עִוְרִים וְרָץ פִּסֵּחַ,
בָּם יִשְׂמְחוּ נִכְאִים וְנֶעְצָבִים וְגַם כָּל-אִישׁ דְּוֵה לֵבָב וּמַר צֹרֵחַ.

בין ידידיו נמנו ר’ שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא (אין קשר משפחתי), ושירים רבים בידידות אמת הוחלפו ביניהם.

במאמר הבא נסקור את יצירתו הענפה, על שיריו וספריו.

הפוסט הַסַלַּח – רבי משה אבן עזרא (1055–1140) – חלק א’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

חז”ל מלמדים אותנו על המראות הצובאות, על עומק חכמת הנשים בבניית עם ישראל, עד כדי שאותן מראות נכנסו למקדש ללא שינוי צורה. וכשם שהיה בהן שימוש במצרים, כך הן שימשו בטבילת המקדש. חז”ל, שכל מילה מדוקדקת אצלם, אמרו: “בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים”. זו לא סיסמת חיזוק לתחושתן הטובה של הנשים, אלא ציון דרך בגאולת מצרים.

בתפיסה המודרנית, יש שמנסים לטעון על תפיסה פרימיטיבית שוביניסטית גברית הקיימת ביהדות. ובהחלט, במבט שאינו עמקן, נראה לכאורה שיש סימוכין לתפיסה זו ממנהגים והלכות שונות. אך מי שדבק באמת התורה ובמתיקותה, יודע לראות איך התורה רואה בדמות הנשית את סמל היהדות, את תמרורי הדרך החשובים ביותר.

בתפיסה התורנית, האמא היהודית היא זו שמביאה את הילד לבית המדרש – לאו דווקא פיזית, אלא מנגישה לו את החיבור הנכון, הקבוע, הרגוע, אל תורת ה’. וכמו שביאר המלבי”ם במשלי ו’ כ’: “ואל תטוש תורת אמך, יחס התורה אל האם, ואמר שאחר שיצור מצות אביו ממילא לא יטוש תורת האם, כי התורה נפש האדם תמשך אחריה בטבע, רק אם ינאץ מצוה אז יעזוב תורה ויכחיש עקרי אמונה כדי שיוכל לפרק מעליו עול מצות, אבל הנוצר מצוה לא יטוש תורה”. העבודה של האבא חשובה, אבל בלי האמא הוא לא יגיע למימוש של היעוד.

הרש”ר הירש, בפרשתנו י”ב ד’, לוקח את זה למקום יותר עמוק. עבודתה השקטה של האמא, דווקא זאת העדינה, הצנועה, יש בה כדי לחנך את הבת בחינוך משמעותי, דווקא בדרך הזו. היא משפיעה על דרכה ועל חייה של הבת, לא כברירת מחדל, אלא בדרך של דוגמה ומופת. לא פשוט התפקיד להיות אם בישראל. חייבים אמא שיודעת להקנות לבתה את הכלים המיוחדים שיש בכוח האישה היהודייה, עד כדי שגאולת מצרים תהיה בגללה.

וזה לשונו: “ואילו בלידת הבת נכפל אורך הדרך המביא לכלל טהרה; ויש בכך כדי להחדיר ללב האם את כל רום מעלת תפקידה; שהרי עליה להיות מופת ודוגמה למי שעתידה להיות ‘אשה בישראל’. אכן השפעת האם על מעלתה המוסרית של בתה היא כפליים כהשפעתה על בנה. שם מרכז הכובד של החינוך הוא באב; שהרי הבנים רואים בו דוגמה ומופת לתפקיד הגברי שלהם. ואילו אצל הבנות האם היא גם מעצבת אופי וגם מופת ודוגמה; משום כך בשעת לידתן היא תתכונן בכפליים – לטובתה ולטובתן – להתהלך בדרך הטהרה והמוסר עד לרום מעלת חזון המקדש”.

ישנה תנועה היסטורית שהחלה בשרה אשת אברהם וחצתה את שנות ההיסטוריה עד ימינו אנו. תנועה של נשות ישראל שמחנכות, בכוח אישיותן הכבירה, את דור הנשים העתידות. לא בחיל ולא בכוח, אלא בחינוך ביתי ששווה לא פחות, ואולי יותר, מחינוכו של האב המחנך את בנו באופן אקטיבי לעשיית מצוות. זהו כוחן של נשים צדקניות – האמא, האישה והבת.

הפוסט בזכות נשים צדקניות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

וכן להיפך, יש טועים שסוברים שמי שנפל, חס ושלום, לבחינת הטומאה, כבר אבדה תקוותו מה’, ושוב אין לו טהרה. ובאמת, גם זה טעות גמור. כי אפילו מי שהוא בדיוטה התחתונה, בתכלית השפלות, אפילו ב’היכלין דמסאבותא’, גם שם אין קץ וגבול לאלקותו יתברך. אין מקום ומדרגה שלא יוכל למצוא גם שם את אלקותו יתברך, בבחינת “ומלכותו בכל משלה”.

ואדרבה, לפעמים דווקא כשהאדם בדיוטה התחתונה מאוד מאוד, והסטרא אחרא והטומאה מתפשטין עליו מאוד ורוצין לבלעו לגמרי, חס ושלום, אז דייקא השם יתברך מרחם עליו ושולח לו טהרה וסיוע מלמעלה, כדי שיוכל להחיות את עצמו ולשוב אליו יתברך. וזה מרמז במצוות נגעים, ש”בהרת כגריס טמא, ופרחה בכולו טהור”. כי דייקא לפעמים כשבא לתכלית הירידה, אז הוא תכלית העלייה, ונמשך עליו טהרה ותיקון ממקום שנמשך עליו, אם זוכה לזה.

נמצאנו למדים שהן במרום הדרגות והן בשפלות המצב יש עבודה רבה לאדם, ודבר זה מכונה בספרי הצדיקים “בקיאות בהלכה”. וזו לשון מוהרנ”ת בליקוטי מוהר”ן: שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה, צריך שיהיה בקי בזה מאוד, לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר, בחינת בקי ברצוא, בבחינת עילא. וכן להיפך, שאפילו אם יפול, חס ושלום, למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, בחינת “ואציעה שאול הנך”.

ודקדק רבינו, זכרונו לברכה, וקרא ענין זה בלשון “בקי”. כי היא בקיאות גדולה מאוד מאוד, שיזכה לידע לייגע עצמו ולטרוח בעבודת ה’ תמיד, ולצפות בכל עת להגיע למדרגה גבוהה יותר, ואף על פי כן אל יפול משום דבר, ואפילו אם יהיה איך שיהיה, חס ושלום.

וכל זה נכון תמיד, ובפרט כעת בזמן ההכנות הקדושות לחג הפסח, שבו מבערים את החמץ שבבית ושבלב. כמה חיוני לזכור וליצוק את המשמעות העמוקה הזו לכל פעולת ניקיון, ולומר לעצמנו: השם יתברך אוהב אותנו ורוצה בעבודתנו, ובכל מצב שנימצא יש משמעות עצומה להשקעה שלנו, בין בעלייה הגבוהה ביותר ובין בירידה הנמוכה ביותר. לעולם לא ננטשנו, ואין מציאות בה נוכל לומר שכילינו את מלאכתנו, כי לגדולתו ואהבתו אלינו אין חקר.

ולכן, המיומנות הזו שנקראת “בקיאות בהלכה”, היכולת לנוע בין המקום הגבוה והמקום הנמוך ולשמר את מלאכתנו, מלאכת שמים, תלויה בקשר האישי שלנו עם אבינו אוהבנו שבשמים.

יהי רצון שנזכה להגיע לחג הפסח הבא עלינו לטובה מתוך הכנה של חיבור אישי אמיתי להשם יתברך, ושנדע לנוע בין העליות והירידות מתוך בקיאות והתמדה בעבודת ה’, ונזכה למצוא את אלוקותו ולהידבק בו בכל מקום ובכל מצב.

הפוסט המפתח לעבודת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נכון שכיהודים שומרי תורה ומצוות, אנו מקיימים הווי רוחני שמתווסף אל מכלול קיומנו ומוסיף ממד למי שאנחנו, אך החלק הרוחני והחלק החומרי עומדים בפני עצמם, בחלוקה הקיימת אצלנו עמוק בתודעה, בעוד את החומריות אנו תופסים כתחושותינו, צרכינו ורצונותינו.

החוויה הרוחנית נעשית בדרכים מסוימות, ונחווית בממד אחר, המתבטא בכך שבעוברנו מחלקי החיים החומריים לחלקים הרוחניים, אנו עוצמים עיניים, רוחצים ידיים, לובשים קיטל, ומשתדלים לעבור לתודעה רצינית.

במבט ראשון נראה שתפיסה זו עומדת עמוק בעוכרי מי שחייו אינם סובבים בעולמות הרוחניים, כבר בשאיפה לצבירת הון, רכישת תואר, או כל הצלחה בתחום עיסוקינו, הנובעת לכאורה מחיבור לתפיסת עולם חומרית.

במבט נוסף, נראה שתפיסה זו עומדת גם בעוכרי אותם שעיסוקם בהרבצת תורה, טיפול במוגבלים או העוסקים בהצלת חיים, שזכו וחייהם סובבים סביב תורה וגמילות חסדים, נוגעים בעולמות רוחניים. שהרי אם נציע להם לעסוק בעיסוק חומרי, הם יחושו שהם מנתקים את עצמם מהרוחניות.

על תפיסה זו קורא רש”ר הירש תיגר – על פי רעיון אותו הוא לומד מהלכות טומאה וטהרה והריחוק של הטמא מן המקדש. את הרעיון העומד בבסיס מצוות הטומאה לומד רש”ר מלשון הפסוק בפרשת חוקת (פרה): “כל הנוגע במת, בנפש האדם אשר ימות”. רש”ר עומד על כך שאילו משמעות הפסוק הייתה רק שהנגיעה בגווית המת מטמאת, היה הלשון “הנוגע בנפש אדם אשר מת”. אולם התורה באה ללמדנו רעיון.

לצורך העברת הרעיון העומד מאחורי לשון זו, עומד רש”ר על כך שכאשר האדם חי, נע ויוצר, נגלית לחושינו גם המציאות הרוחנית שבאדם. אולם כאשר מוטלת לפנינו גוויית מת, לפתע אנו חווים את היות האדם חומר, ואנו חווים את חוסר היכולת של האדם להתחבר לעולם רוחני.

על פי זה מסביר רש”ר שהתורה מלמדת אותנו שהנגיעה בגוויית המת מטמאת, כיוון שהיא בעצם נגיעה ב”נפש האדם אשר ימות”. בנגיעה במת חווה הנוגע את האדם כיצור חומרי אשר לכאורה אינו שייך לחיבור לעולם רוחני.

בעקבות כך, מבאר רש”ר, ציוותה התורה שאין לטמא לבוא למקדש בעודו טמא, כיוון שבעוד האדם נמצא בחוויה זו שהאדם הוא חומר חסר יכולת לחיבור לרוחניות, עליו להתרחק מן המקדש, המבטא את הרעיון שהעולם החומרי והעולם הרוחני הם ברי חיבור.

בהזדמנות אחרת [בסוף פרשת שמיני, רש”ר עוסק בהרחבה בכל ענייני טהרה על פי רעיון זה, מומלץ!] מרחיב רש”ר לבאר על פי רעיון זה את ההיטהרות לקראת העלייה לבית המקדש ברגלים, הדורשת שימת לב לטהרה כבר בשלבי הייצור של כלים ובגדים, ובכך מכניסה את רעיון הטהרה לחיי כל העם.

ברעיון עמוק זה אנו למדים שמבט התורה הוא שחיי הרוח קיימים בכל חלק מחיינו! אנו למדים, שכיהודים שומרי תורה ומצוות המכוונים לעשות רצון קוננו, יכולים אנו לומר לעצמנו שהרוחניות נמצאת בעולמנו הנראה כחומרי.

בשבתות אלו – פרשות הטומאה והטהרה, יש בהן לרומם את חיינו וחיי משפחתנו, לקראת חג הפסח שנזכה במהרה לחוג אותו בטהרה בירושלים הבנויה, אמן.

הכותב הינו רב בשכונת רמת אברהם, בית שמש

הפוסט קדושת החיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

פרשה זו מעלה כמה תמיהות. מדוע כתבה התורה את מצוות מילה באמצע דיני טומאת לידה, מפני מה לידת נקבה מטמאת פי שניים מלידת זכר ומה הטעם שמשך הזמן של דם טוהר (33 בזכר ו-66 בנקבה) תלוי במשך הזמן של דם טומאה (7 בזכר ו-14 בנקבה)?

יש שביארו את טעם הטומאות היוצאות מן הגוף שמצינו בפרשתנו, טומאת נידה, זבה, שכבת זרע וכו’, משום היעדר חיים. כלומר הטומאה היא מקצת מיתה, שהרי אבי אבות הטומאה הוא מת, ודם הנידות וכן שכבת זרע משקפים פירוק ואובדן של מה שהיה אמור לשפוע כחיים.

אמנם טומאת לידה עומדת כנגד הבנה זו. היא איננה מיעוט חיים אלא היא יצירת החיים מאין כמותה. מה עוד שאפילו בלידה יבשתא, בלי דם, טמאה היא, והרי הוקשה טומאת הלידה לטומאת נידה – “כימי נדת דוותה תטמא” – משמע אפוא שיש קשר בין הטומאות. וכשם שבטומאת לידה אין הטעם משום מיעוט החיים, כך יש לנו לומר לגבי דם נידותה. עוד יש להזכיר ששכבת זרע מטמאת אפילו בזיווג שמביא חיים.

לכן נראה שעיקר טעם הטומאה בכל הטומאות היוצאות מן הגוף הוא משום הבושה הכרוכה באיברי התשמיש ובתאוות הכרוכות בהן. בושה זו, מקורה בחטא אדם הראשון כפי שכבר הזכרנו בפרשת צו לגבי עניין הבגדים. באופן רגיל אנו מקפידים להפריד בין החלק העליון של הגוף לבין החלק התחתון ולהתמקד בחשיבה ובעשייה. את מקום הערווה אנו מכסים ואיננו מאפשרים לו להשתלט על מרכז חיינו.

אמנם יש לתאווה זו מקום מסוים שבו היא נכונה ומועילה, אבל בקלות רבה היא יכולה לכבוש את כל תשומת הלב שלנו ולכן אנו חייבים להגביל אותה ולהתעלם ממנה במידת האפשר, ולא להעניק לה מרכזיות מלבד המקום והזמן שבהן היא ראויה.

משום כך דם הנידה, שכבת זרע, לידה וכדו’ מטמאים. הם מייצרים מיקוד בחלקו הנמוך של האדם. מדבר זה יש להיטהר לפני שחוזרים לחיי השגרה. גם אם מדובר בלידה מלאת חיים וגם אם מדובר בייחוד איש ואישה כדת וכדין, עדיין יש כאן התמקדות שגורמת לבושה ולמבוכה מחוץ להקשר המסוים שבו איברים אלו ראויים להתגלות. מכאן הצורך להיטהר אחרי אירועים אלו.

אולם בלידה יש דין מיוחד, אחרי זמן הטומאה יש זמן של דם טוהר. אפילו אם היולדת עדיין רואה דם, היא טהורה. זמן זה נובע מכך שהלידה בסופו של דבר היא אירוע טוב ומשמח. המורכבות שבין הבושה לבין השמחה, גורמת לכך שיש דם טומאה ודם טוהר. שני הזמנים מרכיבים יחד את ההתייחסות המלאה ללידה. בזכר מדובר על שבעה ימי טומאה ושלושים ימי טהרה, ובנקבה – ארבעה עשר ימי טומאה ושישים וששה ימי טהרה. יחד נוצר מחזור של ארבעים בזכר ושמונים יום בנקבה, שבשני חלקיהם הם מבטאים את היחס הנכון.

החילוק בין הזכר לנקבה, שבגללו יכולה היולדת להסתפק בלידת זכר במחזור קצר של ארבעים יום, נובע ממצוות המילה שנעשית ביום השמיני. מצוות מילה גופה נועדה להמעיט את התאווה היתרה כמבואר ברמב”ם (מו”נ ג’ מ”ט). ממילא, כאשר נולד זכר ועוסקים ביום השמיני במילתו, יש עסק מספיק בעניין הגבלת התאווה. הדבר מאפשר לקצר את משך זמן הטומאה במחצית, ובהקבלה פוחת גם זמנו של דם הטוהר במחצית, שהרי הם עומדים זה כנגד זה.

כך מתיישבות שלוש הקושיות ששאלנו בתחילת דברינו. הסיבה שהתורה קבעה את מצוות המילה באמצע פרשת טומאת לידה, היא משום שמעיקר הדין היו ראויים הזכר והנקבה לגרום לדם טומאה ולדם טוהר במשך זמן שווה. המילה היא זו שמאפשרת לקצר את זמן הטומאה של הזכר במחצית, וכיון שדם הטוהר בא להשלים את ההתייחסות ללידה כמאורע שמח, כנגד טומאת הלידה, ממילא, קיצור משך זמן הטומאה מקצר במידה שווה את משך דם הטוהר.

הפוסט טומאת לידה וברית מילה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.