בטור הזה נדבר על האתגרים שלנו כהורים ומחנכים, ונציע רעיונות מעשיים לעזור לילדים להתחבר לתפילה, כולל התייחסות מיוחדת לראש השנה ויום כיפור, וגם לילדים עם קשיי קשב וריכוז.
אז איך מתחילים לחנך לתפילה?

1. להסביר למה מתפללים
שוחחו עם הילדים (בהתאמה לגיל) על התפילה כשיחה עם ה’. למשל, “כשאנחנו מודים לה’ בבוקר, זה כמו לומר תודה לאבא ואמא על ארוחת בוקר טעימה”.
למדו יחד את משמעות המילים בתפילות הפשוטות, כמו “מודה אני” או “שמע ישראל”.

2. ליצור חוויה נעימה
בגיל הצעיר התחילו עם תפילות קצרות. לדוגמה, אפשר להתחיל רק עם “מודה אני” בבוקר. גם בהרגלים של תפילה בימים נוראים, עשו זאת באופן הדרגתי.
שירו יחד את התפילות עם מנגינות שהילדים אוהבים. למשל, שירו “אדון עולם” במנגינה מוכרת.
תנו לילדים תפקידים בתפילה ותפקידים בבית הכנסת עד כמה שניתן.

3. להראות דוגמה אישית
כשאתם מתפללים, עשו זאת ברצינות ובכוונה. הילדים לומדים מהמבוגרים סביבם.
ספרו לילדים על חוויות אישיות מהתפילה. למשל, “היום הודיתי לה’ על היום המוצלח, וזה גרם לי להרגיש שמח”. שימו לב שגם אם ביום יום אתם ״בולעים״ את התפילה מכורח הדחק, תקופת החגים היא זמן טוב לתת דוגמה אישית חיובית עם המסר: ״אבא ואמא תמיד משתדלים, אבל כשאנחנו יכולים, זה הדבר שהכי חשוב לנו״.

הימים הנוראים מעמידים בפנינו ובפני הילדים אתגר מיוחד. שעות רבות של תפילות ללא התחייבות לשעת סיום או שליטה של הפרט בסלסולי החזן. כיצד מתנהלים בתפילות אלו עם ילדים?

1. להתכונן מראש
דאגו שילדיכם מונחים במשמעות של ראש השנה ויום הכיפורים. למשל, “בראש השנה אנחנו מכתירים את ה’ למלך”. העמיקו בזה בזמן נעים ומתוך חוויה חיובית.
הכירו לילדים את השירים המיוחדים של החגים, כמו “אבינו מלכנו” או “ונתנה תוקף”. שירגישו בבית. שמעו קצת שירי ימים נוראים מעוררי רגש בנסיעות.

2. לחלק את התפילה ל”תחנות”
קבעו יעדים קטנים לאורך התפילה. למשל, “בוא נגיע יחד עד ‘המלך'”.
תנו פרס קטן או מחמאה כשמגיעים ל”תחנה”. זה יכול להיות אפילו חיוך גדול.

3. להשתמש בעזרים שעוזרים להבין
השתמשו במחזורים המיועדים לילדים או בספרים משלימים.
הכינו כרטיסיות עם הסברים קצרים ורקע על חלקי התפילה. למשל, כרטיסייה שמספרת את סיפורו של רבי אמנון ממגנצא שייסד את ״ונתנה תוקף”.

4. ליצור מקום נוח לילדים בבית הכנסת
אם אפשר, ארגנו חלק מהתפילה במקום מיוחד לילדים עם הסברים בשפתם.
הכינו פינה שקטה בבית הכנסת עם ספרים וצעצועים שקטים לילדים שצריכים הפסקה.

אחד האתגרים של הדור שלנו הוא הפרעות קשב למיניהן שתופסות את הילדים (והמבוגרים) גם בבית הכנסת. איך עוזרים לילדים עם קשיי קשב להתרכז בתפילה?

1. להתאים את הסביבה
מצאו מקום ישיבה שקט, רחוק מחלונות או דלתות שמסיחים את הדעת. תנו לילד משהו קטן לשחק בו ביד, כמו כדור רך או טבעת מסתובבת. זה יכול לעזור להתרכז.

2. לחלק את התפילה לחלקים קטנים
קבעו מטרות קטנות, כמו “בוא נתרכז בעמוד הזה”. הנהיגו הפסקות קצרות בין החלקים, אפילו אם זה רק לקום ולהתמתח או לצאת לכמה דקות.

3. להשתמש בדברים שרואים
סמנו חלקים בסידור עם מדבקות צבעוניות. תנו לילד סימנייה או אצבע מפלסטיק לעקוב אחרי המילים.

4. ללמד טכניקות פשוטות להירגע
למדו את הילד לקחת כמה נשימות עמוקות לפני התפילה או באמצעה.
בשבוע הבא נלמד על חשיבות הדוגמה האישית בחינוך לתפילה. נדון בדרכים בהן מבוגרים יכולים להוות מודל חיובי, כגון הקפדה על זמני תפילה, שיתוף חוויות רוחניות, והכנה משותפת לתפילות. נסקור גם שיטות להתאמת החינוך לתפילה לגילאים שונים, מילדות ועד בגרות, תוך דגש על פיתוח הבנה ומוטיבציה פנימית לתפילה.
בהצלחה!
שניאור

הפוסט חינוך לתפילה: מהיומיום ועד הימים הנוראים – חלק א’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אט־אט החלו כולם להתרגל לבנימין החדש והשקט, זה שחוץ מתורה ותפילה קולו לא נשמע עוד – לא במסדרונות, לא בחדר האוכל, לא בדרשות שבע ברכות ולא בחדר. פשוט קולו לא נשמע עוד כבעבר.
היה זה בשבת זכור של אותה שנה. כולם נזכרו איך לפני שנה, הדרשן המרכזי ב’שבת ת”ת’ היה בנימין. דרשה בלתי נשכחת. הוא תיאר את כאבי השיניים של חברו לחדר שלא טופלו בעקבות מצוקה במשפחה, עבר לציטוטים ממגילת אסתר לצד חוש הומור עכשווי וחיקויי פוליטיקאים. דרשה שהכניסה אנרגיה בלב כל התלמידים, שאצו־רצו מיד בצאת השבת לדפוק על דלתות ישראל להציל עוד כאוב שיניים נצרך.

בסעודה שלישית, בנימין ישב וזימר את פסוקי דוד המלך “נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק” – כל מילה נשקלת ומדודה. יוסף, חברו לשולחן השבת, החליט לפצח את התעלומה ושאל אותו לפשר השתיקה שגזר על עצמו. בנימין החוויר והסמיק, אך פתח את פרשת תצווה והצביע על הפסוק: “וְהַטּוּר הָרְבִיעִי–תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם”.

בנימין פתח במונולוג, שבדיעבד הצטער יוסף שרק הוא זכה לשמעו: “שנה שעברה, לאחר הדרשה המוצלחת, כולם שיבחו ופירגנו לי. מיד אחר כך עליתי להשלים שניים מקרא ואחד תרגום, וכשהגעתי לפסוק הזה נתקעתי בו. חזרתי עליו שוב ושוב, כמו שיר שנצרב בבוקר ומזמזם כל היום.

“התחלתי לחקור את שמות אבני החושן, והשם ‘ישפה’ תפס אותי במיוחד. עברתי מספר לספר עד שהגעתי למדרש תנחומא ששינה את חיי: ‘א”ר שמעון בן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה: רחל תפשה בשתיקה עמדה זרעה בשתיקה… בנימין בנה האבן שלו מן האפוד ישפה, יודע במכירת יוסף ושותק וזהו ישפה יש לו פה ושותק’…

“המדרש מלמד שהמעלה הגדולה של האדם היא לשתוק, לא להיות שתקן אלא דווקא זה שיש לו פה ובוחר לשתוק וללמוד מכולם. זו הייתה אבן בנימין בחושן – ישפה – יש־פה ואינו מדבר! ומצאתי שהשפת אמת כותב: ‘בענין קביעות הימים למשתה… בימים הללו [פורים] יש תיקון לבחינת הגופים. דאיתא רחל תפסה פלך שתיקה. וכן בנימין ישפה ואינו מגיד… לא מצאתי לגוף טוב משתיקה’.
“ולכן לכבוד פורים דאשתקד קיבלתי על עצמי להיות כאבן ישפה. כולם יודעים שיש לי מה לומר, אבל בשנה זו של שתיקה למדתי כמה עוד יש לי ללמוד ולגדול – ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה…”.

הפוסט לא תמיד חייבים לדבר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשם שאנו נותנים משקל לשאלות העולות מן הטקסט, וכשם שאנו נותנים משקל לשאלות מסברא בנושאים משפטיים, כך עלינו לתת משקל לשאלות המוסריות. אין זה אומר שהאינטואיציה המוסרית שלנו קודמת להכל, והיא איננה ניתנת לשינוי, בדיוק כשם ששאלה שיש לנו מסברא איננה חזות הכל, אבל התחושות המוסריות שלנו הן עוד מקור שעלינו לקחת בחשבון כשאנו לומדים והוגים בדברי תורה.
עקרון חשוב ויסודי זה מודגם בסוגיית ‘בן סורר ומורה’ (סנהדרין סח: עב.). במשניות עצמן אנו נתקלים בצמצום שיטתי של דין בן סורר ומורה: הוא רלוונטי רק ל-3 חודשים, ישנם פרטים רבים באכילה (לאכול בחבורת ריקים, לאכול דבר שאינו מצוה ואינו עבירה), ההורים צריכים לרצות בהבאתו לדין, והם צריכים להיות בריאים למדי.

למרות שהמשנה לא מסבירה במפורש את הסיבה לכל ההגבלות הללו, הרי שבסוף המשניות העוסקות בדין ‘בן סורר ומורה’, המשנה אומרת במפורש כי “בן סורר ומורה נידון על שם סופו, והתורה אמרה ימות זכאי ואל ימות חייב”, כלומר, המשנה אומרת כי ‘בן סורר’ נהרג לא בגלל החטאים של היום אלא בגלל העתיד.

בעקבות המשנה הזו, הגמרא מבססת את התפיסה שיש צורך שה’בן־סורר’ יזלול ויסבא באופן שיביא לכך שהוא יתדרדר (בלשון הגמ’ ‘מימשיך’), וכך הגמרא מסבירה הרבה מהדינים שהזכרנו קודם לכן.
אלא שנשאלת השאלה, מה המקור לכך שבן סורר ומורה נידון על שם סופו? הגמרא (עב.) מביאה את דבריו של רבי יוסי הגלילי שהמקור לכך הוא אינטואיציה מוסרית. הברייתא אומרת כך: “וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?”, ומכח סברא זו, הכריע ר’ יוסי הגלילי כי דין ‘בן סורר ומורה’ איננו ‘ענישה’, אלא ‘דין מניעתי’, שנידון על שם סופו.

חשוב להדגיש כי תהייתו של ר’ יוסי הגלילי איננה אינטואיציה מוסרית ערטילאית. היא מבוססת על כך שהוא מכיר את כל דיני התורה, ויודע ש’זלילה וסביאה’ הם לא איסור המחייב מיתה, אך למרות זאת ריה”ג מנסח את תהייתו בצורה מוסרית, בכדי ללמדנו, שאין עלינו לוותר על תחושותינו הטבעיות בעת לימוד התורה.

ישנה גם גישה אחרת בין התנאים, שמובאת בגמרא, והיא גישת ר’ שמעון שמדובר ב’גזירת הכתוב’. כלומר, דווקא ר’ שמעון שבכל מקום דרש ‘טעמא דקרא’ הגיע למסקנה כי בפרשה זו אין לדון ‘טעמא דקרא’, והתהיות המוסריות והחברתיות הביאו אותו להסיק כי פרשת ‘בן סורר ומורה’ שונה משאר פרשות.

לסיום, ישנה גישה שלישית של ר’ יהודה שמכח התהיות הללו הסיק כי כל פרשה זו ‘לא הייתה ולא עתידה להיות’ ונכתבה רק למען ‘דרוש וקבל שכר’. ובכן, אפשר לדרוש כי פרשת בן סורר ומורה נכתבה באופן שנכתבה בכדי ללמדנו כי עלינו לא להימנע מלהביא את תחושותינו המוסריות ללימוד התורה, ולמעשה, דרך מרכזית ששימשה את חכמינו להבין את כוונת התורה לעומקה, היא דווקא על ידי העלאה של התהיות שלנו, גם אלו המוסריות.
(לסקירה מקיפה יותר של הנושא, ניתן לעיין בספרו של פרופ’ משה הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, עמודים 46–67)

הפוסט האינטואיציה המוסרית שלנו בסדר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

המלבי”ם מסביר את ההבדל בין כבוד לתפארת כך: “יכובד האדם גם במעלה טבעית, אבל לא יתפאר רק במעלה בחירית (מעלה שאינה טבעית ורק נרכשה על ידי הבחירה), – ועל כן *יכבדו* את הזקנים *ויפארו* את החכמים”.

המשמעות של מעלה טבעית היא שהיא מתבקשת, והיא חייבת להיות קיימת. כלומר, היא בסיסית והכרחית. הביטוי שלה בבגדי הקודש הוא במעיל ובכתונת – שהם לבוש גמור – לבוש הוא דבר הכרחי שלא יתכן בלעדיו, והוא מבטא כבוד. אדם ללא לבוש הוא אדם ללא כבוד. “מאני מכבדותיה”, בלשון חז”ל.

לעומת זאת, המשמעות של מעלה שבאה בכוח הבחירה של האדם, היא אינה קיימת אצלו באופן טבעי. מה שאומר שהיא לא בהכרח קיימת. הביטוי שלה בבגדי הקודש הוא בחושן באפוד ובציץ שהם אינם לבוש גמור, אלא יותר כקישוט שאינו הכרחי. קישוט מבוטא כתפארת. האדם מתפאר בתכשיטיו וקישוטיו.

ניתן לדמות את הכבוד והתפארת לחייל לבוש מדים ועטור בעיטורי גבורה. מדי החייל, הם בסיסיים, הכרחיים, טבעיים ומתבקשים – עליהם מונח כבודו של החייל. לעומת זאת, עיטורי הגבורה, אלו שבאו במאבק, במאמץ ובהקרבה – עליהם תפארתו.

דוגמה נוספת לדבר מצינו במגילת אסתר: “בהראותו את עושר *כבוד* מלכותו ואת יקר *תפארת* גדולתו”. אחשוורוש *התכבד* בעושרו ו*התפאר* בגדולתו. עושר למלך הוא טבעי, בסיסי והכרחי – לכל מלך. אחשוורוש התכבד בכך. בשונה מכך, גדולתו של אחשוורוש הייתה מיוחדת ואישית לו – היא הייתה עצומה, הרבה מעבר למלך רגיל. בגדולתו שלו – התפאר אחשוורוש.
כיהודים חרדים עלינו לחדד את המובן מאליו: מה שאמור להיות טבעי, ברור ומוחלט מעבר לכל ספק, מה שממנו לא נזוע, מה שמוגדר הבסיס – ללא זה איננו מכובדים.
ומהבסיס הטבעי נשאף להתקדם למקום שיביא אותנו להתפארות.
על ישראל תפארתו.
ולוואי ונזכה!

הכותב הינו ר”מ בישיבת משמר התורה

הפוסט לכבוד ולתפארת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפשטות, מכניסת החודש מתחילים להתכונן לקראת האירוע המרכזי שחל בהמשך החודש. אך ההוראה לא לעשות דין עם גוי בחודש אב ולהעדיף תחת זאת את חודש אדר, לא מוגבלת רק לזמן שמתחילת החודש ועד למועד שחל במהלכו. ומכאן שהמזל הרע או הטוב מאפיינים את החודש כולו.

ניתן לפרש זאת בשני אופנים. או שהמועד צובע את החודש כולו – החורבן בתשעה באב הופך את החודש כולו לחודש קשה שמזלו רע, ונס הפורים מקרין סימן של התגברות על הגויים לכל חודש אדר. אפשרות נוספת היא שהאירועים שקרו בכל חודש מלמדים על מזלו היסודי. אם אירע בו חורבן, אות הוא שמזלו רע, ואם חל בו נס פורים – להיפך.

גם המגילה מתייחסת לחודש כולו – “וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב”. גורלו של המן נפל על חודש אדר כולו, וממילא הפיכתו לטוב מתייחסת אף היא אל כל החודש.

עד כאן הבאנו את דיני המשנה והגמרא, אולם כשאנו באים אל ההלכה – אנו נתקלים בעובדה מתמיהה. דין המשנה לגבי מיעוט השמחה באב, הובא ברמב”ם (תעניות ה, ו) ובשולחן ערוך (תקנא), ואילו דין הגמרא המורה להרבות בשמחה בחודש אדר הושמט מדברי שניהם. שורה של איסורים קבועים בהלכה מתחילתו של חודש אב, והם כולם מבוססים על המימרא ‘משנכנס אב ממעטין בשמחה’, אך אין ולו דין אחד מעשי שנקבע בהלכה לגבי ריבוי השמחה מתחילתו של חודש אדר.

למרבה הפלא, דבר דומה אירע למימרא דרב פפא, המורה לערוך דין עם הגוי באדר ולא באב. בדיני חודש אב כותב השולחן ערוך לא להתדיין עם גוי בחודש אב, אך את חלקו השני של המאמר – הממליץ לתזמן את הדין לחודש אדר – הוא משמיט. כאן הפער קשה אף יותר. מיעוט השמחה בחודש אב הוא דין המשנה ואילו ריבוי השמחה נלמד בגמרא על ידי אמוראים, אך המימרא של רב פפא אחת היא, ומה מקום יש להביא את חציה בלבד?

התשובה לשאלה זו מלמדת על מצבו היסודי של האדם מישראל. בספר דברים נאמר: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. היהודי מצווה תמיד לעבוד את ה’ בשמחה. ריבוי השמחה בחודש אדר אינו שינוי מהותי. האבלות לעומת זאת היא תפנית חדה.

לכן הדין למעט בשמחה בחודש אב בא לידי ביטוי בשורה של הלכות מעשיות. את השינוי משמחה לאבל יש להגדיר בכללים ברורים, משום שהוא סטייה ממה שנדרש מהיהודי בדרך כלל.

בניגוד לכך, השמחה בחודש אדר טבעית ומשתלבת במידת השמחה שנוהג היהודי כל השנה. מהסיבה הזו לא הביאו הרמב”ם והשולחן ערוך את ההלכה ‘משנכנס אדר מרבין בשמחה’. ההוראה להרבות בה אינה צריכה גדרים והלכות קבועות, כי היא איננה אלא התחזקות במה שיהודי מחויב בו בכל חודשי השנה.

ומה לגבי מי שיש לו דין עם נכרי? ייתכן שהפוסקים הבינו שהמזל אינו משפיע לבדו אלא בצירוף התנהלות האדם. בחודש אב שנוהגים אבלות הלכה למעשה כבר מתחילתו, שוררת באוויר תחושת הכישלון והנפילה, ומשום כך עדיף לדחות את הדין. אולם בחודש אדר, שאין נוהגים מנהגי שמחה מיוחדים בפועל, גם המזל הטוב אינו מורגש דיו ואי אפשר להסתמך עליו.
על כל פנים, דווקא מהשמטת הדין של ‘משנכנס אדר מרבים בשמחה’ אנו למדים כי השמחה היא הנחת המוצא של חיי היהודי, וכך עלינו לעבוד את בוראנו.

הפוסט מרבין בשמחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הוא נולד בפוסטאט-קאהירה אשר במצרים בעת שאביו בן ה-51 היה כבר בשיא גדולתו, ומעת עומדו על דעתו עסק בתורה עם אביו. ר’ אברהם היה לאיש סודו של הרמב”ם, שעה שבפניו גילה גם סוגיות עיוניות והשקפתיות שלא העלה על הכתב. לא היו אלה שנים רבות, אך גם במיעוטן הן היו משמעותיות מאוד. בכ’ בטבת ד’תתקס”ה (20 בדצמבר 1204) כשנפטר הרמב”ם והוא בן 69, הותיר אחריו את בנו כשהוא בן 18 בלבד.

באיגרת לתלמידו ר’ יוסף בר’ יהודה אבן עקנין (איגרות הרמב”ם (שילת, א) עמ’ תכ”ד) מצא הרמב”ם מקום להתבטא אודות בנו בהיותו כבן חמש עשרה, וכה דבריו:

“…בענייני העולם אין לי נחמה, זולתי בשני דברים: כשאסתכל ואעיין במה שאעיין, ושזה בני אברהם ה’ יתעלה נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו… כי הוא ענו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בעזרת ה’ שם בגדולים בלא ספק…”.

עוד בחייו של הרמב”ם, בימי הפולמוסים סביב חיבורו ההלכתי – ה’משנה תורה’, ובייחוד סביב ספרו הפילוסופי ‘מורה נבוכים’, עמד ר’ אברהם לימינו של אביו. לאחר פטירתו המשיך ר’ אברהם ביתר שאת כאשר לא היה עוד בנמצא מי שיגיב להתקפות, יפרש את הדברים ויישב את הסתירות לכאורה שנמצאו בתורתו. פעילות זו באה לידי ביטוי באיגרות וכן בחיבורים שלמים שכתב ר’ אברהם בהמשך חייו.

תורתו של ר’ אברהם נמצאת בעיקרה בספר תשובותיו בהלכה, בספרו ‘המספיק לעובדי השם’ וכן בספרו ‘מלחמות השם’ המהווה כתב הגנה על תורת אביו ב’מורה נבוכים’. במאה הי”ט פורסמו תשובותיו להשגות על משנה תורה ועל ספר המצוות, בספרים שנקראו ‘ברכת אברהם’ ו’מעשה ניסים’ על שם המוציאים לאור.

פעילותו הציבורית

לצד כל זה עסק ר’ אברהם גם בפעילות ציבורית; כמו אביו ששימש כ”נגיד” – ראש היהודים (“ראס אל-יהוד”) – שימש גם ר’ אברהם כמנהיג פוליטי של יהודי מצרים וכנציגם הרשמי אל מול השלטון המוסלמי. בימיו התבסס מוסד הנגידות בהנהגת הקהילה היהודית במצרים ואגפיה, מוסד שמכאן ואילך נותר בשליטת בית הרמב”ם דור אחר דור עד לבן-נינו של ר’ אברהם בראשית המאה הט”ו, ר’ דוד הנגיד (השני) שהיגר לחלב (סוריה) ונפטר לא לפני שנת ה’קע”ה (1415).

ספריו

רבי אברהם כתב מספר רב של חיבורים בהיקף גדול, חלקם מקוריים וחלקם כתבי הגנה על כתביו של אביו. החיבור הגדול שבהם, ספר ‘המספיק לעובדי השם’ נכתב כמעין אנציקלופדיה יהודית בת עשרה כרכים ובהם למעלה מ-2,500 דפים שנחשבה על פי עדויות מן התקופה, לחיבור הגדול ביותר שנכתב מאז ומעולם בערבית יהודית. כרוב כתביו, גם ספר זה אבד במהלך השנים ונותרו ממנו שרידים מעטים בלבד. חיבור חשוב נוסף הוא פירושו לתורה. מפירוש זה שרד החלק על ספר בראשית והחלק על ספר שמות (נדפס בלונדון תשי”ח). שרידים מכתביו שלא נדפסו מצויים בכתבי יד.

הכותב הוא מו”צ ורב קהילת ‘מקדש שלמה’ גילה, ירושלים. שותף מייסד וראש ענף רבנים וקהילה במיזם המוגנות ‘בשבילם’ | N0504125953@gmail.com

הפוסט החסיד והנגיד: רבי אברהם בן הרמב”ם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אמנם מעשה העגל המובא בפרשת כי תשא קדם לציווי המשכן ואינו מובא לפי סדר ההתרחשות, וכבר כתב על זה רש”י שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ביאור הדבר הוא שהתורה אינה ספר היסטוריה בעלמא, אלא תורה והוראה לאדם מה יעשה ויביא את עצמו והעולם לתיקון ושלימות, ולכן הדברים לא תמיד על פי הסדר של התרחשות הדברים, אלא על פי מה שהתורה רוצה ללמדנו.

והנה התחיל חומש שמות בבירור הרע ושקיעתו במצולות ים סוף, משם התקדמנו למקום שבו מתחיל התיקון, הוא המדבר, שאין שם אחיזה בחומר וכפי שאומרים חז”ל שעניין מתן תורה ראוי היה להתקיים דווקא בהר סיני הנמוך ודווקא במדבר. כמו שנאמר “ממדבר מתנה וממתנה נחליאל”. ופירושו של דבר הוא, שאחר נתינת התורה, רצתה התורה ללמדנו שעיקר עניינה של תורה הוא להפוך את עצמנו למקום משכן ה’. ולפיכך הסמיכה התורה את עניין המשכן למתן תורה.

זהו עומק כוונת הפסוק “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. השראת השכינה לא צריכה להיעצר במשכן או בבית המקדש. היא אמורה להיות משהו שהוא חלק מכל אחד ואחד מאיתנו.

כל מקום שיהודי נמצא והוא פועל להעלות את החומר ולחבר שמים וארץ הרי הוא פועל ממש את פעולת המשכן שהוא מכון לשבתו של הבורא. להיות כלי לשכינה דווקא בתוך עולם המעשה, זה משכן.

נמצא שסדר המאורעות של ספר שמות בא במכוון, כדי ליצור אצל כלל ישראל את המהלך שבו יוכלו להפוך להיות כלי למתן תורה.

כיום אין לנו בית מקדש. עוונותינו החריבו את ההיכל. אך זאת עדיין נותר לנו – להפוך עצמנו על ידי התורה להיות משכן להשראת שכינה. ביתו של כל יהודי יכול להיות בבחינת משכן, וכפי מילות השיר הידוע “בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ולמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה”.

הכותב הינו ראש קהל בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים

הפוסט בלבבי משכן אבנה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הראב”ם – רבי אברהם בן הרמב”ם (כ”ח בסיון ד’תתקמ”ו, 1186 – י”ח בכסלו ד’תתקצ”ח, 1237) כונה גם “החסיד” ו”הנגיד”, והיה לפרשן הגדול הראשון של תורת אביו הרמב”ם. לצד היותו איש הלכה ופרשן למקרא, הוא היה גם פילוסוף והוגה דעות. לפרנסתו שימש רופא ומנהל בית החולים הכללי בקהיר, ונגיד יהודי מצרים במשך כשלושים שנה.

הוא נולד בפוסטאט-קאהירה אשר במצרים בעת שאביו בן ה-51 היה כבר בשיא גדולתו, ומעת עומדו על דעתו עסק בתורה עם אביו. ר’ אברהם היה לאיש סודו של הרמב”ם, שעה שבפניו גילה גם סוגיות עיוניות והשקפתיות שלא העלה על הכתב. לא היו אלה שנים רבות, אך גם במיעוטן הן היו משמעותיות מאוד. בכ’ בטבת ד’תתקס”ה (20 בדצמבר 1204) כשנפטר הרמב”ם והוא בן 69, הותיר אחריו את בנו כשהוא בן 18 בלבד.

באיגרת לתלמידו ר’ יוסף בר’ יהודה אבן עקנין (איגרות הרמב”ם (שילת, א) עמ’ תכ”ד) מצא הרמב”ם מקום להתבטא אודות בנו בהיותו כבן חמש עשרה, וכה דבריו:

“…בענייני העולם אין לי נחמה, זולתי בשני דברים: כשאסתכל ואעיין במה שאעיין, ושזה בני אברהם ה’ יתעלה נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו… כי הוא ענו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בעזרת ה’ שם בגדולים בלא ספק…”.

עוד בחייו של הרמב”ם, בימי הפולמוסים סביב חיבורו ההלכתי – ה’משנה תורה’, ובייחוד סביב ספרו הפילוסופי ‘מורה נבוכים’, עמד ר’ אברהם לימינו של אביו. לאחר פטירתו המשיך ר’ אברהם ביתר שאת כאשר לא היה עוד בנמצא מי שיגיב להתקפות, יפרש את הדברים ויישב את הסתירות לכאורה שנמצאו בתורתו. פעילות זו באה לידי ביטוי באיגרות וכן בחיבורים שלמים שכתב ר’ אברהם בהמשך חייו.

תורתו של ר’ אברהם נמצאת בעיקרה בספר תשובותיו בהלכה, בספרו ‘המספיק לעובדי השם’ וכן בספרו ‘מלחמות השם’ המהווה כתב הגנה על תורת אביו ב’מורה נבוכים’. במאה הי”ט פורסמו תשובותיו להשגות על משנה תורה ועל ספר המצוות, בספרים שנקראו ‘ברכת אברהם’ ו’מעשה ניסים’ על שם המוציאים לאור.

פעילותו הציבורית

לצד כל זה עסק ר’ אברהם גם בפעילות ציבורית; כמו אביו ששימש כ”נגיד” – ראש היהודים (“ראס אל-יהוד”) – שימש גם ר’ אברהם כמנהיג פוליטי של יהודי מצרים וכנציגם הרשמי אל מול השלטון המוסלמי. בימיו התבסס מוסד הנגידות בהנהגת הקהילה היהודית במצרים ואגפיה, מוסד שמכאן ואילך נותר בשליטת בית הרמב”ם דור אחר דור עד לבן-נינו של ר’ אברהם בראשית המאה הט”ו, ר’ דוד הנגיד (השני) שהיגר לחלב (סוריה) ונפטר לא לפני שנת ה’קע”ה (1415).

ספריו

רבי אברהם כתב מספר רב של חיבורים בהיקף גדול, חלקם מקוריים וחלקם כתבי הגנה על כתביו של אביו. החיבור הגדול שבהם, ספר ‘המספיק לעובדי השם’ נכתב כמעין אנציקלופדיה יהודית בת עשרה כרכים ובהם למעלה מ-2,500 דפים שנחשבה על פי עדויות מן התקופה, לחיבור הגדול ביותר שנכתב מאז ומעולם בערבית יהודית. כרוב כתביו, גם ספר זה אבד במהלך השנים ונותרו ממנו שרידים מעטים בלבד. חיבור חשוב נוסף הוא פירושו לתורה. מפירוש זה שרד החלק על ספר בראשית והחלק על ספר שמות (נדפס בלונדון תשי”ח). שרידים מכתביו שלא נדפסו מצויים בכתבי יד.

הפוסט החסיד והנגיד רבי אברהם בן הרמב”ם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מציאות זו לכאורה אמורה הייתה לייצר לנו פניות של זמן רב, לאחר שעברנו לפתרון הקסם המודרני. אך המציאות מוכיחה שבדורות הקודמים רוב האנשים הספיקו יותר, עם פחות מודרניזציה. קידום העולם הביא את האנושות לפיתוחים של “כאן ועכשיו”. ככל שאתה מהיר יותר ונותן מענה במהירות שיא לאותו הצורך, אתה מבוקש יותר.

הבעיה המורכבת בקדמה הזו, היא הנפש של האדם, שזקוקה לתהליך התפתחותי בקצב רגוע ומדויק מרגע לידתו, ללא גלישה מהירה ודילוג על שלבי הליכה, או אוכל מהיר במשלוחים במקום חלב-אם או מאכלי ילדות כמרקים וכדומה. אוי לו לילד שהוריו יצפו שיגדל בקצב של סיב אופטי, או יאכל אוכל ממשלוחי וולט. הוא ייראה בסוף כמו בינה מלאכותית.

אם זה נכון בגדילה הפיזית וההתפתחות הגופנית, על אחת כמה וכמה שזה נכון בחינוך. כמה קשה בדור שלנו להבין שבחינוך יש צורך בתהליכים. סבלנות היא היכולת לסבול המתנה, עיכוב או התגרות בלי לכעוס או לדאוג, וכן היכולת להתמיד בשקט בהתמודדות מול קשיים. הניגוד של סבלנות הוא קוצר רוח. סבלנות נזכרת בחז”ל כאחת המידות והדרכים של השגת אמונה בבורא עולם והבנה שהכל לטובה, וכשאין אותה, כל אלו נפגעים.

שיטות “זבנג וגמרנו”, “כאן ועכשיו”, “קסם” הן אחיזת עיניים, גרימת אשליה לא קיימת בחינוך. שיטת פתרון עכשווי בחינוך היא הרמת ידיים וכניעה לחולשה ולכישלון. חינוך הוא תהליך לאורך שנים וכזה המקנה דרך לכל החיים, אך ורק אם הוא נעשה בהתמדה ובקפדנות, רק אז יש לו סיכוי להיקרא חינוך.

יסוד זה ניתן ללמוד בתורת רבינו הרש”ר הירש בפרשתנו: “רק התמסרות העם יום יום אל חזון התעודה היהודית המתגלם במקדש, התמסרות הבאה לידי ביטוי על ידי עבודת התמיד של הכהנים בתוך המקדש, משיגה את התכלית הזאת ועושה את המקדש למעון השכינה. זה תוכן הפסוקים המורים על הגשמת המטרה של כל בנין המקדש. מטרה זו לא הושגה אחת ולתמיד על ידי הקמת המקדש, היא רק נתאפשרה על ידי כך. המטרה תושג רק אם המקדש יתמלא חיים ויעשה את פעולתו על ידי מעשי ההתמסרות התמידיים של העם, כביכול נשימתו הלאומית של העם. זה טעם קרבן התמיד: התמסרות עולם של העם אל חזון תורת ה’, שלשמו הוקם המקדש, חזון אשר הוא מטרת המקדש. משום כך בא הציווי על קרבן התמיד בהקשר ישיר עם קרבנות המילואים ובסמיכות הדוקה אליהם”, עכ”ל.

מילת הקסם בחינוך היא “תהליכים”. שיטת הקסם בחינוך היא “סבלנות”. מי שעושה תהליכי חינוך בסבלנות זוכה להיות לא רק יהודי מאמין אלא כזה שיראה נחת מיוצאי חלציו ותלמידיו המחונכים.

הפוסט תהליך שדורש סבלנות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נחדד את הדברים: הגזלן שמכחיש את חברו בבית הדין, ואף נושא את שם השם לשווא ונשבע על כך, אינו רק גונב מחברו. במעשהו זה, הוא שבר את כל יסודות האמון החברתי, הוא פגע בנורמות שמעצבות את החברה, הן בכך שהוא לא מקבל את הבעלות של חברו על רכושו, הן בכך שהוא משקר לחברו בפרצוף בפני בית הדין שמהווה גורם אובייקטיבי בו אומרים רק אמת, והן בכך שהוא נשבע לשקר בשם השם, אין שום דבר קדוש בפניו. ברי אם כן, כי ברגע זה חטאו של היחיד הופך להיות לא רק חטא ממוני, אלא גם פשיעה כלפי שמיא וכלפי החברה כולה.

ממילא, באופן זה, הופכים תשלומי ה’מועל מעל’ ו’המכחש בעמיתו’, יחד עם החומש והאשם, לתהליך שאינו רק השבת החוב, אלא ניסיון לכפר על שלושת רכיבי הפשיעה האלו. הוא משיב את הקרן בכדי להנכיח את העיקרון של ממון הזולת, הוא מביא את החומש בכדי לכפר על אמירת השקר עזת־הפנים בפני חברו, ומתחייב בקרבן בכדי לכפר על כפירתו בעיקר בשבועת השקר. המשנה (דף קג) מחדדת כי השבת הקרן של ‘מועל המעל’ היא בגדר כפרה, ולכן עליו ללכת עד למדי להשיבה לנגזל. ורב מציע (בדף קו) כי במקרה שבו הגזלן אינו מודה, אלא הגיעו עדים שהוא שיקר, לא ניתן לחייב אותו להחזיר. האחרונים התקשו בביאור סברת רב, אך ייתכן כי מבחינתו של רב, הגנב שהפך להיות ‘מועל מעל’, לא חייב לתקן רק את העוול הנקודתי של הגזלה, אלא את פגיעתו בסדרי החברה, חובת ההשבה הממונית פוקעת ונשארת רק חובה של כפרה, חובה שלא פתוחה בפני אדם שלא מודה, שלא רוצה לכפר על עצמו.

הדוגמה המרתקת ביותר בקרב ‘מועלי המעל’ זו הפרשייה של ‘גזל הגר’. מי שגזל מגר והגר מת ואין לו יורשים, מחויב להשיב את הגזלה לכהנים. זאת למרות שמבחינה פורמלית היה ניתן להציע שהגזלן יירש את הגר (ראו סוגיית הגמרא בדף קט). תשלומי הגזלה לכהנים נמצאים בעמדת ביניים מעניינת, מחד דינם כאשם, ולכן יש לשלם אותם ביום, והכהנים מוגבלים במסחר שבהם (דף קי) ומאידך ניתן לקדש בהם אשה (מנחות עג, וראו תוד”ה ואפי’). דומה, כי זו בדיוק מהותו של דין השבת גזל הגר, מחד, מדובר בכפרה, אך מאידך, הגזלן נדרש לכפר על כך שהוא ביקש לחתור תחת יסודות האמון החברתי ותחת יסודות הממון, וכפרתו היא בכך שהוא משיב את הממון, והממון מתפקד ככל ממון רגיל, אפילו לקדש בו אשה.

הפוסט חטאי הנשבע לשקר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יש לברר מדוע נסמכה פרשת בגדי הקודש של אהרון ובניו בה מופיעה מצוות אבני החושן והאפוד לפרשת המנורה ושמן למאור? מהי המשמעות העמוקה בציווי “וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ” וכיצד זה רלוונטי בתקופתנו?

מבואר בספרים הקדושים שהשמן הטהור של המנורה ואבני החושן והאפוד רומזים לסגולה ייחודית של ‘עזות דקדושה’ ולכן נסמכו זה לזה (ליקוטי הלכות בשר בחלב הלכה ד’ אות י”ח).

ויש לבאר לפי מה שלימדונו רבותינו על המושג הזה של ‘עזות דקדושה’, החיוני במסע ההתקדמות האישי והכללי שלנו. וכך כתב רבי נתן מברסלב (ליקוטי עצות ערך עזות) בשם רבו מוהר”ן מברסלב זצ”ל:

“כמו כן צריך דווקא שיהיה לו לאדם עזות דקדושה, כי אי אפשר לבוא לצדיקי אמת ולהתקרב אל הקדושה כי אם ע”י עזות דייקא כמ”ש רבותינו ז”ל ‘הוי עז כנמר’. כי כל החולקים והמונעים עיקר כוחם ע”י העזות שהיא מלכותא בלא תגא, על כן מי שרוצה לבחור בחיים ולהתקרב אל האמת אי אפשר בשום אופן כי אם כשיהיה לו עזות גדול מאוד לעמוד נגד עזותם הרע ויהיה מצחו חזק לעומת מצחם”.

וביחס לכלל ישראל כבר נאמר בשירת הים “נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.” שהדרך שלנו כאומה להגיע אל היעדים שלנו היא על ידי עזות דקדושה.

נמצאנו למדים יסוד נפלא בעבודת ה’ יתברך במישור הפרטי ובמישור הכללי: אמנם בני ישראל מטבעם ביישנים רחמנים וגומלי חסדים המה, והעזות מנוגדת בטבע לאיש הישראלי עד כדי כך שחז”ל פסקו עז פנים לגיהינום, ובכל זאת אם חפצנו להצליח, שומה עלינו להכיר את הכוחות הפועלים בזירה מולנו ולהיערך נגדם עם אסטרטגיה ופעולה אפקטיבית בהתאם.

וכיוון שגם במישור האישי וגם במישור הכללי אנו פועלים בזירה בה העזות ולא הצדק אלו הכוחות שפועלים מולנו, אם כן מוכרחים אנו ללמוד את כוחו של ‘טנק העזות־דקדושה’ שבלעדיו כישלוננו ב’חאן יונס’ הפרטי והלאומי מובטח.

ובציווי “ואתה הקרב אליך”, אולי הכוונה היא להורות על הצורך בפיתוח וטיפוח תחושת הקרבה הייחודית למשרתי מלך עליון בבואם להאיר את אורו ולהשרות שכינתו בעולם.

והמסר הוא: בניי היקרים, אני רוצה שתהיו חזקים, נחושים ומלאי תעוזה במלאכת הפצת האור בעומק החושך. אל תערצו ואל תחששו, תהיו מלאים בעזות דקדושה, דעו וזכרו תמיד שאתם קרובים אלי ובשליחותי, מלך מלכי המלכים, אתם פועלים.

הפוסט בעזות דקדושה ננצח הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

באזכורים הבאים של כלי המשכן, בכל אחת מן הפרשיות הבאות: כי תשא, ויקהל ופקודי – מזבח הזהב נזכר לפי מיקומו במשכן, בין המנורה למזבח החיצון. איך ניתן להבין שדווקא בציווי הראשון על עשייתו נדחה אזכורו לשולי פרשת תצווה?

הקדמונים עמדו על שאלה זו ויישבו אותה בכמה אופנים ואף אנו נציע את דרכנו. אך קודם לכך נוסיף עוד שאלה:

בתוך הציווי על מזבח הקטורת התורה קושרת בין מעשה הקטורת ובין עבודה נוספת: הדלקת הנרות. וזה לשון הכתוב: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה, וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה’ לְדֹרֹתֵיכֶם. יש להבין מה השייכות בין הקטורת לנרות שהתורה רואה לנכון להצמידם ולתלות את מועדם זה בזה?

נראה שכך הוא פירוש הדברים:

כל הכלים הם חלק מסדר העבודה במשכן. הארון והלוחות שבו הם עיקר שכינת ה’, השולחן נועד לסדר לחם לפני ה’, המנורה – להאיר, והמזבח החיצון – להקריב קורבנות. ואכן מרכז המשכן הוא העבודה לפני ה’. אולם העבודה כשלעצמה עלולה להצטמצם למובן הצר של עבדות וכניעה. זהו ללא ספק ממד חשוב בעבודת ה’, אך הוא אינו המטרה העליונה. התכלית כפי שכותב הרמב”ם היא העבודה מאהבה. גם בעבודת הקרבנות, הייעוד הוא להתקרב, להעלות את הקורבן לרצון, מתוך קשר ואהבה. הדבר מפורש בכמה כתובים שבהם נאמר שהקרבנות עולים לריח ניחוח.

עבודת הקרבנות מתחילה אפוא בדינים קפדניים המגדירים בדיוק כיצד יש להקריב כל קרבן, באיזו צורה יש לזרוק את דמו ובאיזה אופן יש לנסך את נסכיו. אך על כל זה צריכה לחפוף אווירה של אהבה ורצון, ואסור שזה יסתיים בעשייה של כניעה ועבדות גרידא.

כאן נכנס תפקידו של מזבח הקטורת. כל כולה של הקטורת אינו אלא ריח ניחוח. היא מפזרת ריח טוב, כמו המוגמר שעושים בסוף הסעודה. הקטורת איננה עבודה שאפשר לטעות בה. בצורתה הנעימה בולט שהיא שייכת לעניין הרצון והאהבה. לכן יש בכוחה ללמדנו על כל סדרי העבודה במשכן שתכליתם היא להעלות לריח ניחוח ולקרב את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים מתוך אהבה.

זו אם כן הסיבה שמזבח הקטורת מופיע בפעם הראשונה בסוף כל ענייני המשכן, אחרי הכלים והבגדים וימי המילואים. נכון שמקומו הפיזי הוא בסמוך למנורה אך תפקידו הכללי הוא לתת פרשנות לכל העבודות כולן שתהיינה בנעימות ובצורה של ‘ראו חיבתכם לפני המקום’.

מכאן נבין גם את השייכות בין המנורה לקטורת. אלו שתי פעולות שעושים כדי להכשיר את האפשרות לעבודה. להבדיל, גם בביתו של האדם, רק אחרי שמעלים אור ומפזרים ריח טוב ניתן להתחיל לפעול. ובאה התורה ולימדה כי מיד עם העלאת האור, בהדלקת נר התמיד בבוקר ובהדלקת המנורה בלילה, יש להקטיר קטורת ולסמל שהעבודה כולה, מתחילתה ועד סופה, סובבת סביב הנעימות, הרצון והאהבה, בדיוק כמו הקטורת.

ומכאן עלינו ללמוד לכלל עבודת ה’ ומעשי המצוות. למרות ממד החובה והיראה שאין למעט בערכו, צריכים אנו לעשותו מתוך אהבה, בנעימות, כמעשה הקטורת. גם בחינוך הבנים והבנות, למרות חשיבותה של הסמכות, אין לשכוח שהחינוך כולו צריך לחסות תחת אווירה נעימה ומושכת את הלב.

הפוסט מזבח הקטורת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.