וצריך להבין מה מיוחד ומה נשתנה ראש השנה מכל שאר הימים שזה הרי ידוע מה שייסד הבעל שם טוב הקדוש שבמקום בו נמצאות מחשבותיו של האדם שם הוא נמצא, וזה תקף כל השנה. כמו כן מה שחיבר המוהר”ן את עניין החכמה וכתב בראש השנה צריכין להיות חכם שיחשוב רק מחשבות טובות. מה ענין החכמה לכאן?

בוודאי בנושא זה יש סודות נפלאים ובפרט בראש השנה שידוע מאמר מוהר”ן שאמר ש’כל העניין שלי הוא ראש השנה’ והפליג מאוד בגודל הסודות ומה שזכה לקבל מהשי”ת עניין ראש השנה ולכן בוודאי שלא ניכנס בביאור עומק דבריו אלא רק עצה וחיזוק למעשה שאפשר לדלות מזה.

כאשר אנו פותחים שנה יש לנו מפתח נפלא שאיתו נוכל לפתוח שערים, שערי שנה טובה שערי שנה שמחה ורגועה. ומהו המפתח? על פי ספר היצירה והחסידות שלושת הצירים המרכזיים של הבריאה הם: עולם-שנה-נפש. ציר המרחב (עולם), ציר הזמן (שנה) וציר האנושות או בעלי החיים (נפש).

ולכן כמו שבקומת האדם הראש ובפרט המוח הוא המטה הכללי החולש ושולט על כל המערכות, ופגיעה או שיפור בתפקוד המוח חיונית לכל הגוף כולו ואפילו מערכות רגשיות קשורות לאזורים מסוימים במוח.

והחוק הזה הוא נוירו פסיכו ביולוגי. כלומר, יש קשר טכנוקרטי מובנה בין הראש והמוח שבראש לאזורים אחרים והחכמה פשוט להכיר בזה ולדעת לעבוד עם זה נכון.

למשל חוקרים מהתחום הנ”ל יוכלו בחכמתם לקשר בין התנהגות או רגש ספציפי לאזור מסוים במוח ולפי זה לבנות מתודולוגיה של מחקר טיפול ותחומים נוספים על בסיס ההיכרות וההכרה במציאות זו.

בדיוק אותו דבר יש בציר הזמן. ראש השנה הוא המוח של השנה ולכן מחשבות טובות ושמחה בראש השנה ישפיעו ישירות על כל שאר השנה.

לכן הדגיש המוהר”ן את רכיב החכמה כי לא צריך להיות צדיק או חסיד או יהודי כשר כדי ליישם את זה, אלא פשוט להיות חכם. כלומר, להכיר בחוקים הרוחניים אשר שולטים בבריאה ולעבוד לפי החוקים הללו.

ועוד מילה לנו החרדים העובדים: מטבע הדברים אנחנו אנשים עסוקים ועמוסים עם נטייה לדעתנות וחשיבה מושכלת, וכאשר אנו עומדים להיכנס לראש השנה לא תמיד קל לנו ליישם את העיקרון לחשוב מחשבות טובות שרק ייטיב לנו השם יתברך ולהיות שמח.

זה לעתים יכול להישמע לנו כמשהו שמתנגש עם צורת החשיבה הרגילה השוטפת שלנו, האנליטית, החוקרת, הביקורתית, המתבוננת. מה פתאום שנכבה את הכוח הכי גדול שלנו – המוח החושב והחוקר – ונסכים להרפות ולהיכנס למוד של חשיבה טובה פוזיטיבית ושמחה?

אז רבינו המוהר”ן זיע”א מלמדנו שמצד החכמה דווקא ראוי בראש השנה להיות חיוביים ושמחים כדי לקבל שנה כזו.

הפוסט הכל בראש הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

השופר אף הוא מעורר חרדה, כלשון הפסוק אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ (עמוס ג ו), וכמו שכתב הרמב”ם בנוגע לכוונת התקיעה: רמז יש בו, עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם (הל’ תשובה פ”ג ה”ד).

מאידך, אי אפשר להתעלם מן המקורות הברורים שיש צד של שמחה גם בראש השנה. בנביא נאמר על יום זה: וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת י”י הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח י), ועיין שאגת אריה (סי’ קב) שהוכיח ממקורות רבים ונאמנים שיש מצוות שמחה מדאורייתא ביום זה. הסברה בזה מובנת, תחילת השנה היא זמן שמרחיב את לבו של האדם באופן טבעי. אם בראש חודש יש שמחה, על אחת כמה וכמה בראשית השנה, זמן שהאדם מתמלא בו בכוחות רעננים ובתקוות חדשות.

ואף תרועת השופר – אי אפשר שלא לשמוע בה גם את צד השמחה, כמו שמתואר מנהגו של הגר”א: רבנו היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדווה, כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו (כתר ראש קב). תרועת השופר היא המלכת המלך, כך היה המנהג להכתיר מלכים, כפי שמוכח בפסוקים רבים, והמלכה היא דבר שממלא בשמחה וחדווה.

כמבואר במסכת ראש השנה, הלכות השופר נלמדים משופרו של יובל שהוא ללא ספק אירוע משמח עד בלי די – כל הקרקעות חוזרים לבעליהן וכל העבדים משתחררים מתחת יד משעבדיהם והכל מתאפס לנקודת ההתחלה שבה כולם בני חורין. מהשוואה זו אנו למדים שגם תוכן התרועה בראש השנה דומה לתרועת היובל: כל יחיד ויחיד זוכה בראש השנה לצאת לחירות, להשתחרר מכל השתעבדויותיו ונפילותיו, לשוב למצבו המקורי והטהור ולהתחיל דף חדש בעבודת ה’.

ואכן קהילות שונות בתולדות עמנו הדגישו צדדים שונים של יום זה. יש מי שהדגיש את השמחה וההתחדשות. לפי דרך זו, הטיית המשפט מדין לרחמים נעשית דווקא על ידי שכחת העבר, על ידי התרוממות של שמחה ויציקת רוח רעננה בעבודת ה’, בתורה וביראת שמים. לעומת זאת יש מי ששם את הדגש על אימת הדין ועל זעזוע המשפט, מתוך הבנה שהיראה ממלכות ה’ עשויה לתת פרי בדמות שינוי המעשה והתייצבות על דרך טובה.

בסליחות שאנו אומרים ניתן לראות היטב איך קהילות אשכנז, שסבלו והשתעבדו תחת עול מלכות אדום בסבל בל יתואר, שזרו בפסוקי הסליחה תיאורים על גודל הצרות ועומק עול הגלות, לעומת נוסח עדות המזרח שמייסד את עבודת הסליחה על החזרה לה’ בטוב לבב. באופן מקביל נחלקו הדרכים בין ישיבות ליטא ובין גדולי החסידות לגבי היחס ליום הדין.

כיוון שהן לצד היראה והן לצד השמחה יש יסודות איתנים במקורות ובמנהגי הקהילות, אין מקום להכריע בין הדרכים או לבטל חלילה אחת מהן. אולם חשוב לדעת כי הדרכים השונות שסללו לנו גדולי הדורות פתוחות בפנינו, ומי שיודע שאת השינוי בחייו הוא ישיג באופן מועיל יותר בדרך אחת, ודאי יכול הוא להחזיק בה בלב שלם, וממנה להשיג תוצאות חיים לשינוי אמיתי בעבודת ה’.

הפוסט ראש השנה: יראה או שמחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כהורה וכמחנך, אני חווה לעיתים מזומנות את הפער. יצא לי לשבת עם תלמיד שהרבה להפריע בשיעורים, וכאשר שוחחתי אתו פגשתי נער חכם, טוב לב ופיקח. מה שתסכל הייתה העובדה שכבר כמה פעמים עשינו את אותה השיחה, לבינתיים, ללא הועיל.

ייתכן שנוכל להיעזר בתובנה הקשורה לראש השנה ולתקיעת שופר.

בראש השנה אנו תוקעים: תקיעה, שברים תרועה, תקיעה. הגמרא במסכת ראש השנה [לג:-לד.] מסבירה את המבנה ההלכתי של תקיעת השופר. ברוב המחזורים מודפסים הטעמים של הרס”ג למצות שופר.

השל”ה הקדוש [מסכת ראש השנה פרק תורה אור] מבאר את מבנה התקיעות על דרך הדרוש, ומוסיף צליל חדש לקולו של השופר, צליל שיכול ללוות אותנו לחיים.

בגמרא שם מבואר שתקיעת השברים דומה לאדם הגונח מלבו ותקיעת התרועה דומה ליללה של בכי. השל”ה מסביר שהתקיעה הראשונה, בקול ישר, פשוט מסמלת את הרעיון שהקב”ה ברא את האדם ישר, אך מצוקות החיים גורמות לאדם לחטוא והחטא מוביל לכאב של גניחה וליללת בכי. התקיעה הישרה האחרונה מסמלת את היכולת של האדם לעשות תשובה ולחזור לדרך הישר, לאותה דרך ישרה שהוא נולד לתוכה.

השל”ה מלמד אותנו תפיסה חינוכית של אמון בעולם הפנימי של האדם. בפנימיותו הוא “ישר”. ואמון נוסף, ביכולת של האדם לתקן את דרכיו ולשוב לאותה דרך ישרה.

הפער שפתחנו בו, נובע מהעובדה שלפעמים אנו פוגשים את הילדים שלנו בשלב של “שברים תרועה”, השלב של “היללה והגניחה”. מרוב תסכול ולחץ אנו שוכחים שהילד נולד ישר, וגם הוא מסוגל לתקן ולחזור לדרך הישר.

הרמב”ם [הלכות שמיטה ויובל פרק יג] כותב ששיא המדרגה האנושית, היא הליכה בדרך הישר, הדרך בה נולדנו, המדרגה של שבט לוי: “ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’ והלך ישר כמו שעשהו האלהים”.

השופר קורא לנו למצוא את היושר בעצמנו ואת היושר באדם, כדברי הרמב”ם: ישר כמו שעשהו האלהים.

הכותב הינו ראש ישיבת “נשמת התורה”

הפוסט תקיעת השופר כקריאה לאמון ביושר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.