>> המקרה הבא הוכיח לי שכדי שהמסר שלך יעבור, אין צורך להיכנס למגננה או להטיף לאחרים בגנות הרכילות. במשרד שלנו הייתה עובדת שלא זכתה לאהדה רבה. היא הייתה טיפוס קשה ועוקצני, והצטיירה כמי שלא תהסס לתקוע לך סכין בגב. בשלב מסוים הייתי צריכה לעבוד איתה על פרויקט כלשהו, שבו הייתי זקוקה באמת למומחיות שלה. היא הייתה מאוד סבלנית איתי, הסבירה לי את הדברים הבסיסיים שהייתי צריכה לדעת, ולמדתי ממנה המון. גם אם הייתה בה עוקצנות כלשהי, היא לא כוּונה כלפיי באופן אישי. מי יודע, ייתכן שהיא פשוט לא ראתה בי איום. בכל אופן היא הייתה בסדר גמור איתי, ואני הפקתי תועלת רבה מהעזרה שלה.

>> לאחר תקופה ישבתי עם כמה מעמיתיי, ומישהו דיבר באופן מזלזל על אותה אישה. הוא פנה אליי ואמר: “את הרי היית צריכה לעבוד איתה, נכון שהיא נוראית?” עניתי לו: “אתה יודע, האמת היא שלמדתי ממנה המון ואני חייבת לה תודה גדולה על העזרה שלה בפרויקט הזה”. לא אמרתי שעדיף שלא נדבר עליה או שאינני רוצה לעסוק ברכילות – פשוט סיפרתי על הניסיון האישי שלי איתה. נושא השיחה השתנה, הפגישה הסתיימה, אבל לאחר מכן שמתי לב שמשתתפי השיחה כיבדו אותי בשל האופן שבו הגבתי. נכון, אותה אישה לא הפכה פתאום לחביבת הקהל, אבל בכל זאת נתפסתי פתאום כאדם שרואה טוב בזולתו. היה לי מזל. ה’ שׂם בפי את המילים הנכונות לאותו מצב.

אם נשכיל לשמור בעיקר על עצמנו ולהימנע מכל הצורות של לשון הרע ורכילות בהתנהלותנו היומיומית. לאט אך בבטחה, ניצור לעצמנו ולחברינו סביבה מוגנת ונעימה יותר. סביבה שכיף להתנהל בה. וכיהודים מאמינים שומרי תורה ומצוות, סביבה שאינה בגדר ‘כת מדברי לשון הרע’, שממנה יש להתרחק כמפני אש.

בפרק הבא נעסוק בשאלה המעניינת והשכיחה: מה קורה כאשר נוצרת התנגשות בין איסור לשון הרע לדרישות מקום העבודה? ניקח לדוגמה את הסיטואציה הבאה: הבוס שלך מבקש ממך הערכה על ביצועיו של עובד אחר; האם מותר לך לכתוב הערכה שלילית, כאשר זוהי האמת?

הפוסט דוגמה אישית בהימנעות מלשון הרע הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

>> המקרה הבא הוכיח לי שכדי שהמסר שלך יעבור, אין צורך להיכנס למגננה או להטיף לאחרים בגנות הרכילות. במשרד שלנו הייתה עובדת שלא זכתה לאהדה רבה. היא הייתה טיפוס קשה ועוקצני, והצטיירה כמי שלא תהסס לתקוע לך סכין בגב. בשלב מסוים הייתי צריכה לעבוד איתה על פרויקט כלשהו, שבו הייתי זקוקה באמת למומחיות שלה. היא הייתה מאוד סבלנית איתי, הסבירה לי את הדברים הבסיסיים שהייתי צריכה לדעת, ולמדתי ממנה המון. גם אם הייתה בה עוקצנות כלשהי, היא לא כוּונה כלפיי באופן אישי. מי יודע, ייתכן שהיא פשוט לא ראתה בי איום. בכל אופן היא הייתה בסדר גמור איתי, ואני הפקתי תועלת רבה מהעזרה שלה.

>> לאחר תקופה ישבתי עם כמה מעמיתיי, ומישהו דיבר באופן מזלזל על אותה אישה. הוא פנה אליי ואמר: “את הרי היית צריכה לעבוד איתה, נכון שהיא נוראית?” עניתי לו: “אתה יודע, האמת היא שלמדתי ממנה המון ואני חייבת לה תודה גדולה על העזרה שלה בפרויקט הזה”. לא אמרתי שעדיף שלא נדבר עליה או שאינני רוצה לעסוק ברכילות – פשוט סיפרתי על הניסיון האישי שלי איתה. נושא השיחה השתנה, הפגישה הסתיימה, אבל לאחר מכן שמתי לב שמשתתפי השיחה כיבדו אותי בשל האופן שבו הגבתי. נכון, אותה אישה לא הפכה פתאום לחביבת הקהל, אבל בכל זאת נתפסתי פתאום כאדם שרואה טוב בזולתו. היה לי מזל. ה’ שׂם בפי את המילים הנכונות לאותו מצב.

אם נשכיל לשמור בעיקר על עצמנו ולהימנע מכל הצורות של לשון הרע ורכילות בהתנהלותנו היומיומית. לאט אך בבטחה, ניצור לעצמנו ולחברינו סביבה מוגנת ונעימה יותר. סביבה שכיף להתנהל בה. וכיהודים מאמינים שומרי תורה ומצוות, סביבה שאינה בגדר ‘כת מדברי לשון הרע’, שממנה יש להתרחק כמפני אש.

בפרק הבא נעסוק בשאלה המעניינת והשכיחה: מה קורה כאשר נוצרת התנגשות בין איסור לשון הרע לדרישות מקום העבודה? ניקח לדוגמה את הסיטואציה הבאה: הבוס שלך מבקש ממך הערכה על ביצועיו של עובד אחר; האם מותר לך לכתוב הערכה שלילית, כאשר זוהי האמת?

הפוסט דוגמה אישית בהימנעות מלשון הרע הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

>> לשון הרע היא אכן בעיה שמרבה לצוץ במקום העבודה שלי, ולא תמיד אני יכול לברוח ממנה. לפעמים אני נמצא בחדר ומסיבה כלשהי לא יכול לעזוב, והם מחליטים פתאום “לרדת” על מישהו מהעבודה. כל מה שאני יכול לעשות הוא להשפיל עיניים ולא להתערב בשיחה. אני נמנע מלהשתתף בשיחה באופן פעיל או להותיר רושם שאני נהנה ממנה; אני מעמיד פנים שאני רושם כל מיני דברים ושלא אכפת לי בכלל מנושא השיחה. לדעתי זו הדרך הטובה ביותר במצב כזה.

אחד מגדולי הדורות האחרונים שהרבה לעסוק באיסור לשון הרע ולפרט את גדריו והלכותיו הוא רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל “חפץ חיים”. בין היתר הוא עוסק בספרו גם בדיני שמיעת לשון הרע, וקובע כללים ברורים בנושא. וכך כותב החפץ חיים (חלק לשון הרע כלל ו אות ה):

“שְׁמִּיעַת לָשׁוֹן הָרָע הוּא אִסוּר תּוֹרָה, הַיְנוּ לֵילֵךְ וְלִשְׁמֹעַ, אֲבָל אִם יָשַׁב בַּחֲבוּרַת אֲנָשִׁים שֶׁנִּתְקַבְּצוּ לְעִנְיַן מָה, וְהִתְחִילוּ לְדַבֵּר דְּבָרִים אֲסוּרִים, וְהוּא מְשַׁעֵר שֶׁדִּבְרֵי תּוֹכַחְתּוֹ לֹא יוֹעִילוּ לָהֶם מְאוּמָה, אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ מִמְּסִבָּתָם, אוֹ לְהַנִּיחַ אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו – מִצְּוָה רַבָּה הוּא עוֹשֶׂה בָּזֶה, אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִשָּׁמֵט מִּמְּסִבָּתָם, וּמְשַׁעֵר בְּעַצְּמוֹ שֶׁעֵצָּה זוֹ דְּהֲנָחַת אֶצְּבָּעוֹ בְּאָזְנָיו גַּם כֵּן קָשֶׁה לוֹ מְאֹד מִפְּנִי שֶׁיִּלְעֲגוּ עָלָיו – עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה אָז לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ וּלְהַעֲמִיד עַל נַפְשׁוֹ בְּעֵת צָרָה כָּזוֹ וְלִלְחֹם מִלְחֶמֶת ה’ עִם יִצְרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל עַל כָּל פָּנִים בְּאִסוּר דְּאוֹרַיְתָא שֶׁל שְׁמִיעַת וְקַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע”.

במצב שמתאר החפץ חיים, שבו מסיבות שונות אין לנו ברירה אלא להמשיך ולשהות במקום שבו מדברים לשון הרע, עלינו להקפיד על שלושה תנאים, שהחפץ חיים מפרט בהמשך: 1) לקבל החלטה פנימית שאיננו מאמינים לדברי הגנאי שאנו שומעים; 2) שלא ליהנות מהם; 3) שלא להביע שום תנועה חיצונית של הסכמה או שביעות רצון, אלא “יֵשֵׁב כְּאֶבֶן דּוֹמֵם”. ממשיך החפץ חיים: “וְאִם יוּכַל לְהַרְאוֹת לִפְנֵיהֶם פָּנִים נִזְעָמִים, שֶׁיָּבִינוּ מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא אֵינוֹ מַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם הַהֲבָלִים, בְּוַדַּאי הוּא טוֹב יוֹתֵר”.

כאשר תנאים אלה מתקיימים, מותר לנו להשתתף בפגישה או בשיחת ועידה שנאמרים בהן דברי לשון הרע. עם זאת, עלינו לוודא שאנו אכן נשארים שם בלית ברירה, ולהשתדל לשנות את מהלך השיחה ככל שהדבר אפשרי.

הפוסט לא מדבר אליי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

1. לבקש מעמיתים לעבודה להימנע מדיבורים גסים

>>> בעבר ביקשתי מאנשים להימנע משימוש בשפה גסה בנוכחותי, והם אכן עשו זאת; הם הבינו שמילים גסות הן פוגעניות עבורי, ואפילו התביישו קצת והכירו בכך שזו שפת־ביבים. אבל היום זה הרבה יותר גרוע מאי־פעם. התחושה היא שסגנון השיח הזה התקבל לחלוטין, והפך להיות חלק מדרך “נורמלית” לתקשר.

>>> אני רוצה לציין שבאירופה המציאות גרועה בהרבה מאשר בישראל או באמריקה. לאחרונה נשלחתי למשימה עסקית באירלנד, והגעתי לפגישה בחברה רב־לאומית יוקרתית. כשנכנסתי למשרד, נציג החברה קידם את פניי באמירה הבאה: “***, סוף סוף אנחנו נפגשים! נעים מאוד”. נדהמתי וביקשתי ממנו שלא להשתמש במילים כאלה במחיצתי. איך הוא הגיב? “***, אני יכול לנסות אבל אני כמעט יכול להבטיח שזה לא עומד לקרות”. והוא לא היה היחיד שהתבטא בצורה כזו. התרשמתי שבאירלנד שכיחותם של פעלים מיניים על כל הטיותיהם גדולה במיוחד – אפילו חמש פעמים במשפט! לא יכולתי לחמוק מזה, והרגשתי נורא.

2. להימנע משיחה עם אנשים הנוהגים לדבר בגסות

>>>עבדתי פעם עם אדם שלא רק השתמש במילים שעד אז הייתי שומעת רק לעיתים רחוקות, אלא גם חיבר אותן יחד באופנים שמעולם לא הצלחתי לדמיין. במפגש הראשון שלי איתו נעתי בחוסר נוחות על כיסאי, ואחר כך אמרתי לאחת מעמיתותיי שאעשה כל מה שיטילו עליי, אבל לפגישות נוספות עם האיש הזה אינני מתכוונת להגיע. תוכן השיחה הזו גונב לאוזניו, ומאז הוא מעולם לא חזר על הדברים שאמר או דומים להם בפגישותינו הבאות. ואז, יום אחד הקדמתי להגיע לפגישה שנקבעה לנו, והייתי צריכה להמתין בזמן שהוא שוחח בטלפון. שיחתו הייתה משובצת במילים ססגוניות מאוד, אבל כיוון שהגעתי מוקדם והדברים לא נאמרו אליי, לא אמרתי דבר. בסיום השיחה הוא פנה אליי ביוזמתו והתנצל. ומה היה התירוץ שלו לשפה הוולגרית? “דיברתי עם אשתי!”.

3. לצאת החוצה

>>> בזמן לימודיי באוניברסיטה, חלק מחבריי לספסל הלימודים נהגו לדבר באופן מפורט מאוד על מערכות היחסים האינטימיות שלהם. אחרים שדיברו משום מה על הנושאים הכי בלתי מתקבלים על הדעת. כיוון שהשיחות הללו התקיימו בדרך כלל בזמן ההפסקות, לא הייתה לי שום בעיה לעזוב את המקום עד לתחילת השיעור הבא.

4. להעמיד פנים שאין לך מושג על מה מדובר

>>> עבדתי פעם תחת מנהל שתמיד תיבל את דבריו במשחקי מילים גסים ובהערות דו־משמעיות. גיליתי שהדרך הטובה ביותר היא להעמיד פנים שאינני מבינה דבר מה”הומור” הזה. האמת היא שפעמים רבות אכן לא היה לי מושג מה הסתתר מאחורי הביטויים שלו, אבל גם כשהבנתי את הניואנסים המשכתי להעמיד פנים שלא. כך, חשבתי, לפחות לא תהיה הסלמה במצב.

באין עצה: לבחור בחוכמה את המאבקים

>>> הרופאים המתמחים בבית החולים שאני עובדת בו הם בעיקר גברים, והסטנדרטים שלהם ביחס לגסויות ולדיבור מגונה שונים משלי. בדרך כלל אני בוחרת להתעלם מסגנון הדיבור שלהם, אם כי אחת לכמה חודשים אני מתערבת בדיון הקבוצתי בווטסאפ ומבקשת שידברו כראוי. לפעמים זה עובד, וקרה כבר שאנשים התנצלו על שניבלו את פיהם במחיצתי. אבל אני לא יכולה לעשות מזה עניין גדול מדי, משום שאני מעדיפה לבחור את הקרבות שלי. לדוגמה, הרבה יותר חשוב לי שלא ייגעו בי.

ויהי רצון שבזכות ההקפדה על שמירת ההלכה, לא נבוש ולא ניכשל ולא ניכלם. לעולם ועד.

הפוסט עצות מעשיות לשמירה על סביבה בטוחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

>>>אף אחד לא משמיע מילים גסות בנוכחותי. כולם יודעים שכשמדברים איתי לא משתמשים בביטויים כאלה. אני חושב שזה ברור ומובן מאליו שלא משתמשים בשפה וולגרית בנוכחות אדם דתי. כאשר אתה עומד מול מישהו שיש לו סטנדרטים גבוהים יותר, אתה לא נוטה להפגין את הסטנדרטים הנמוכים שלך.

***
>>>יום אחד ישבתי במשרד עם עמיתה שלי, שהתחילה פתאום לצחוק בעודה קוראת מייל במחשב. “מה כל כך מצחיק?”, התעניינתי. “אה, זה מייל קבוצתי ששלח ארז”, השיבה. “באמת?”, הופתעתי, “אני לא קיבלתי אותו!” הקולגה חייכה והסבירה: “זה מייל שובב, וארז בחר שלא לכלול אותך בין הנמענים. הוא יודע שלא היית רוצה לקרוא דברים כאלה”.

>>>התקרית הזו נגעה ללבי, משום שמעולם לא דיברתי על כך במפורש עם אותו ארז. פשוט לא השתתפתי בשיחות מסוג זה באופן כללי, והוא הבחין בכך. המסקנה שלי הייתה שאם את נאמנה לעצמך, אנשים קולטים את זה, לפחות רוב הזמן. כשהם לא – צריך להגיד להם את זה במפורש. אבל בדרך כלל הם מבינים לבד.

***
>>>בעיר שבה אני עובד מתגוררים מעט מאוד יהודים דתיים. לכן, המפגש הראשון ולעיתים היחיד של רבים מעמיתיי עם נציג של היהדות החרדית הוא איתי. סגנון הדיבור שלי הוא עדין ותרבותי, באופן שלדעתי עשוי להותיר רושם חיובי על היהדות החרדית כולה. כתוצאה מכך, אנשים גם משנים את התנהגותם בנוכחותי. גם אם בדרך כלל הם מדברים באופן מתירני וגס, כשאני בסביבה הם משתדלים להימנע מכך, וכשזה בכל זאת קורה – הם מתנצלים.

ובכל זאת, סביר להניח שתמיד ייווצרו מצבים שבהם עמיתים לעבודה ישתמשו בשפה גסה בנוכחותך. כיצד נתמודד בצורה הטובה ביותר עם סיטואציות כאלה?

אף שלא תמיד נעים להתייצב בתקיפות נגד ניבול פה, האפשרות הראשונה שעולה על הדעת היא פשוט לבקש מעמיתינו לעבודה להימנע משימוש בשפה גסה. ואולם, לא תמיד אפשר להתמודד עם הבעיה באופן ישיר ולתבוע מהזולת להקפיד על שפה נקייה. לפעמים זה כמו לדבר אל הקיר, ועדיף להימנע מהעלאת הנושא. ייתכן שמספר האנשים המנבלים את פיהם במקום העבודה שלך יהיה גדול מכדי שתוכל להתמודד עם הבעיה ביעילות. ייתכן גם שאינך מצוי בעמדה המאפשרת לך לומר משהו בעניין – למשל, אם אתה עובד זוטר או חדש.

ובכל זאת, הנה כמה דרכים מעשיות להתמודדות עם התופעה:

לבקש מעמיתים לעבודה להימנע מדיבורים גסים

להימנע משיחה עם אנשים הנוהגים לדבר בגסות

לצאת החוצה

להעמיד פנים שאין לך מושג על מה מדובר

בעזרת ה’, נרחיב בשבוע הבא על הדרכים המעשיות הללו באמצעות דוגמאות שיקלו על כל אחד לקחת את הרעיון וליישם אותו בסביבת העבודה שלו, אם איתרע מזלו והוא נאלץ להתמודד במציאות קשה מעין זו.

הפוסט להעביר את המסר הנכון הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

התשובה היא כן. אין לשמוע ניבול פה גם במקרים שסירוב כזה עלול לגרום לנו אי־נעימות, ולפגוע ב”דרכי השלום” שלנו במקום העבודה. הגמרא במסכת שבת (לג.), העוסקת בהשלכות החמורות של ניבול פה, מציינת כי גם על שמיעה פסיבית חל איסור:

“אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו – מעמיקין לו גיהנום, שנאמר (משלי כב יד) ‘שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת’ [כלומר, המנבל את פיו, ‘פי זרות’, מעמיקים לו את השוחה בגיהנום]. רב נחמן בר יצחק אמר: אף שומע ושותק, שנאמר (שם) ‘זְעוּם ה’ יִפָּל שָׁם’ [אפילו אם הוא עצמו אינו מדבר כלל]”.

במקום אחר (כתובות ה:) קובעת הגמרא שאחד מתפקידי אצבעות הידיים הוא “שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יניח אצבעותיו באוזניו”, וכך לא ישמע את הדיבורים האסורים. 

אני נתפסת במקום העבודה שלי כמישהי שונה, תמימה יותר, מכל השאר. בכל פעם שאחד מעמיתיי מתחיל לדבר בשפה נמוכה, אחת העובדות המבוגרות נעמדת לידי ומניחה את כפות ידיה על אוזניי. היא עושה זאת בחיוך, אבל באופן שמעמיד את כולם במקום ומעביר מסר שהם לא יכולים לדבר כך בנוכחותי. מעולם לא הערתי להם על כך דבר. הם קלטו את העניין לבד, ומנסים לשמור על שפה נקייה במחיצתי.

אחד הסיכונים הכרוכים בניבול פה הוא שאנו עצמנו עלולים להתחיל להשתמש בשפה כזו. אבל גם אם זה לא קורה, כמעט בלתי אפשרי שלא לאבד את הרגישות בנושא.

תלמידה שלי לשעבר, שהתקבלה לעבודה כעובדת סוציאלית בבית־חולים פסיכיאטרי, שלחה לי מייל ובו ביקשה לדעת האם יש לי רעיונות טובים כיצד להתמודד עם שפע המילים הגסות שהיא נחשפת אליהן ללא הפסקה. היא חששה שתאבד את הרגישות ותפתח “עור של פיל” ביחס אליהן. לצערי הייתי עמוסה באותה תקופה בעבודה ובהתחייבויות משפחתיות, כך שהמייל שלה חמק ממני במשך חודשיים. בסופו של דבר השבתי לה שבכל פעם שהיא שומעת מילה גסה – כדאי שתאמר פסוק מתהילים שיעזור לה להרגיש מחוברת לה’. היא הודתה לי על עצתי, אבל ציינה שלמרבה הצער היא הגיעה מעט מאוחר מדי: “מי היה מאמין שעד לא מזמן הייתי כל־כך תמימה וביקשתי את עצתך בנושא; כעת המילים הללו כבר לא מטרידות אותי עוד… ועברו בסך הכול חודשיים! כל־כך מהר איבדתי את הרגישות לשפה, אבל מעכשיו אשתדל ליישם את עצתך”.

***

שנים ספורות במקום העבודה החילוני הספיקו כדי להקהות את רגישותי לשפה מסוג זה ברובה הגדול. זה מצער אותי מאוד, אבל בינתיים לא מצאתי דרך לתקן זאת. אני מבחינה באותה בעיה גם אצל חברותיי. אחת מהן, שעובדת כקלינאית תקשורת בבית ספר ממלכתי, התחילה להשתמש בביטוי מסוים שאף פעם לא היה חלק מאוצר המילים שלה. מצד שני, יש לי שתי חברות שעזבו מקומות עבודה בגלל השפה הנוראית שרווחה שם, ועברו לעבודה אחרת שמתאימה להן יותר מבחינה רוחנית. אני מעריצה אותן על כך.

הפוסט האזנה פסיבית לדיבורים אסורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

התשובה היא שהתנהגותנו כלפי חוץ משפיעה על הפנימיות שלנו. לפיכך, גם אנשים שהם בבסיסם טובים, משתנים לרעה כאשר הם מתבטאים בשפה גסה ונמוכה. וככל שהשפה ירודה יותר, כך מתעצמת השפעתה השלילית על הדובר.

על הפסוק (דברים כג, טו) “וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר”, דורשים חז”ל (ויקרא רבה, פרשה כד סימן ז) שהכוונה היא גם ל”ערוות דיבור”. התורה עצמה ממחישה בסגנונה את חשיבות ניקיון השפה, בכך שהיא טורחת להאריך במקום שניתן היה לקצר ובלבד שלא לומר דבר שיש בו גנאי, כפי שאומרים חז”ל (פסחים ג א):
“לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) ‘מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה'”.

במקום לכתוב “הבהמה הטמאה”, העדיפה התורה להתבטא בלשון עקיפה ומרומזת ולדבר על “הבהמה אשר איננה טהורה”. ורש”י מסביר שאף שהביטוי “טמא” מוזכר במקומות אחרים בתורה, שינה הכתוב כאן מלשונו כדי “ללמדך לחזר על לשון נקייה”.

חכמי הגמרא התנגדו בתוקף לניבול פה, ומתוך חשש להשפעתו המזיקה – הן על האדם הפרטי הן על כלל ישראל – הזהירו בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים (שבת לג, א):
“בעוון נבלות פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין”… (הביטוי שונאי ישראל משמש כאן בלשון סגי נהור וכוונתו כמובן לצעירים יהודים).
כמה מזעזע לחשוב בימינו על עוון כה נפוץ, כה קל למניעה, ועונש כה חמור של גזרות מתחדשות, בחורים צעירים שיוצאים אל הקרב ואינם חוזרים, יתומים ואלמנות שצועקין ואינם נענים.

אם נדמה שהנושא נוגע רק לחיי החולין שלנו, הרי מסר חריף יותר העולה מדברי השל”ה (שער האותיות, אות שי”ן, שתיקה כב), הקובע כי שימוש בפינו לדיבורים אסורים, “מטמא” אותו וגורם לכך שגם תפילותינו ולימודינו לא יתקבלו לטובה:
“המטמא פיו ולשונו בטומאת הדיבור… כל דברי תורה ותפילותיו כולם נטמאו, ומחוץ למחנה מושבם, ואדרבא, מקבל עונש עליהם. כי הוא כמביא דורון חשוב למלך ונותן הדורון בכלי מלא קיא צואה – הנה מתקצף עליו המלך בכפליים”.

כסימוכין לדבריו, ממשיך השל”ה ומצטט את דברי חז”ל הבאים (דרך ארץ רבה, פרק ג):
“רבי אליעזר בן יעקב אומר, אדם נאה ומשובח – ומוציא דבר מגונה מפיו, למה הוא דומה? לטרקלין נאה וביב [בור שופכין] של בורסקי [מפעל לעיבוד עורות] קבועה בו, כל העובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה, אלא שביב של בורסקי בתוכו”.

בתלמוד הירושלמי (שבת, פרק א הלכה ב) מובאת הצהרה מעניינת בשמו של רבי שמעון בר יוחאי. אילו הייתי בהר סיני, אמר רבי שמעון, הייתי מבקש שיהיו לאדם שתי פיות – אחד לדברי תורה ואחד לדברי חולין, כדי שלא נצטרך להשתמש באותו פה לשני התחומים. על כך מוסיף השל”ה דברים חשובים לכל יהודי היוצא לפרנסתו:

“ודיבור הכרחי שהוא בעסק משא ומתן באמונה, קרוי דיבור של מצוה, כי טוב תורה עם דרך ארץ. ויהיה כוונתו לשם שמים, שעוסק במשא ומתן כדי שהעוני לא יעבירנו על התורה חס ושלום, ואז שכרו הרבה”.

הפוסט דיבורים אסורים | פרק 2: שהפה לא יהפוך ל”טמא” הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

>> זה נכון גם בנוגע למושגים שאני שומעת בשיחות שעמיתיי מנהלים ביניהם. אנשים משתפים זה את זה בפרטים על מערכות היחסים האישיות והאינטימיות שלהם, ובעיניי זה פשוט מטורף. כל הזמן אני טורחת להזכיר לעצמי שמה שהאנשים האלה מדברים עליו הוא לא נורמלי, לפחות לא בסטנדרטים של העולם שלי, ושבמערכות יחסים יש הרבה יותר מכפי שהם מתארים. החיים שלהם כל כך שונים משלנו! אני המומה לשמוע כיצד אנשים מעבירים את זמנם הפנוי, ואיך הם מדברים זה על זה.
 

בסביבת עבודה חילונית אנו עשויים להיחשף לצורות ביטוי הזרות לרוחו של יהודי שומר מצוות: החל משפה בוטה וגסה, רמיזות מיניות, ובקיצור – מה שחז”ל כינו “ניבול פה”, וכלה בדיבור לעגני, מלגלג ומשפיל על הזולת, וסוגים שונים של לשון הרע ורכילות.

בין אם מדובר בניבול פה ובין אם בלשון הרע, קיים איזון שברירי בין הצורך לשמור על מערכת יחסים טובה במקום העבודה עם עמיתים שזה סגנון דיבורם, ובין הקפדה מתבקשת שלא לעבור על ההלכה.

דוגמה לאיזון כזה נוכל לקבל מהדרכתם של חז”ל בתחום שונה. כך נאמר במשנה (גיטין ה ט): “מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל לֹא תָבֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ… וְכֻלָּם לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם”.

כלומר, אישה רשאית להשאיל לשכנתה כלים המשמשים להכנת מזון, אף שייתכן שאותה שכנה איננה שומרת על הלכות שמיטה, והיא עלולה להשתמש בכלים הללו להכנת מאכלים שיש בהם איסור. שכן אף שההלכה אוסרת לסייע לחוטאים, במקרים מסוימים הדבר הותר “מפני דרכי שלום”, כלומר מפני הצורך לשמור על יחסים תקינים ואדיבים עם סביבתנו. מסיבה זו מתירה ההלכה להניח שאותה שכנה תעשה שימוש מותר בכלים שהשאלנו לה. עם זאת, כאשר אותה שכנה מבקשת לסייע לה בפועל בעיבוד והכנת המאכלים האסורים – זאת כבר לא נוכל לעשות.

מכאן אנו למדים הנחיה כללית יותר: אף שהצורך לשמור על “דרכי שלום” ולקיים יחסים טובים עם סביבתנו יכול לאפשר לנו מרחב פעולה כלשהו, גם למרחב הזה יש גבולות גזרה הלכתיים ברורים. 

ובחזרה לנושא שלנו: חכמינו הסתייגו בחריפות מדיבור גס מכל סוג שהוא, והתריעו מפני תוצאותיו העגומות. לפיכך, לצד הרצון המובן להיות נחמדים לעמיתינו והצורך לשמור על יחסים טובים במקום העבודה, עלינו לעמוד על המשמר ולוודא שאיננו חוצים קווים אדומים מבחינה הלכתית.
>> השימוש בשפה גסה במקום העבודה היה תמיד אחת הבעיות הקשות מבחינתי. לעיתים התמזל מזלי לעבוד עם אנשים מבוגרים ושמרנים יותר, שהיו רגישים מעט יותר למוצא פיהם, אך רוב הזמן הדיבור המכוער והגסויות יצאו מכלל שליטה. לצערי לא מצאתי שום פתרון לכך. לא היה לי נוח לבקש מאנשים לשנות את סגנון הדיבור שלהם עבורי, ולמען האמת – גם אם הייתי מבקש זאת, לא נראה לי שהם היו מסוגלים לכך!

הפוסט דיבורים אסורים – פרק 1 – כיצד נימנע משמיעת דיבורים אסורים בעבודה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נאמר בגמרא (חולין קז ב): “אמר רבי זירא אמר רב: לא ייתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש [משרת], אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו”. אם כן, אסור להגיש אוכל לאדם אחר, במקרה זה ה”שמש”, אלא אם וידאנו שהוא נטל את ידיו. הדברים נפסקו להלכה בטור, בשולחן ערוך וברמ”א.

רבינו יונה מביא דעה המרחיבה את פסיקת הגמרא – העוסקת בנטילת ידיים לפני האוכל – גם לברכות הנהנין: “יש למדין שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך”. אך הוא מסייג את הדברים: “ונראה שכיוון שמתכוון לעשות מצווה, שנותן בתורת צדקה, מותר”. כלומר, כאשר מדובר במצוות צדקה, איננו חייבים לבדוק אם העני שמקבל מאיתנו מזון למחייתו מברך עליו.

בהתבסס על דבריו של רבינו יונה, פוסק הב”ח כי אם ידוע שהמקבל לא נטל ידיו, ומניחים את הלחם בידיו או בפיו, עוברים על “לפני עיוור”. אך במצב שבו לא ידוע לנו אם המקבל יברך על המזון אין כאן עבירה על “לפני עיוור”, אלא אדרבה – אנו מקיימים מצוות צדקה. וגם אם אין העני מברך – הנותן צדקה אינו עובר על “לפני עיוור”.

גם ה”משנה ברורה” (קסט:יא) קובע כי אין עוקרים מצוות צדקה בשל חשש שמא המקבל לא יברך. ובכל זאת, אם ידוע בוודאות שלא יברך, אסור לתת לו אף לא בתורת צדקה; ובכלל, האיסור חל רק כאשר המקבל מסרב לברך, אך אם רק נבצר ממנו לומר הברכה, אין לעקור מצוות צדקה בשל כך.

למנוע חילול השם

ה”פסקי תשובות” (או”ח קסט:ג) מצטט כמה מגדולי הפוסקים בתקופתנו הפוטרים מאיסור “לפני עיוור” מי שבנסיבות מסוימות מגישים מזון ליהודים לא־דתיים:

“אלו המארחים אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות ונותנים לפניהם אכילה או שתיה, צריכים להציע ולומר להם שיטלו ידיהם (לַפַּת) ויברכו על האכילה ושתייה לפניה ולאחריה, וכדאי מאד שגם יציעו להם לכסות ראשם בעת הברכה. ואם בכל זאת אינם נענים ואינם מברכים לפניה או לאחריה, אין זה ענייננו ואין בידינו חשש איסור ‘לפני עיוור’ או ‘מסייע לעוברי עבירה’.

“וכל פוסקי זמננו הסכימו פה אחד שאם יש חשש של פגיעה בכבוד הזולת בזה שיציעו לו לברך, או שבלאו הכי ברור אצלנו שלא יענה בחיוב לבקשתנו, מוטב שלא להציע לו לברך, ואפשר לכבדו באכילה או שתייה אם ייגרם חילול כבוד שמיים במניעת כיבוד זה, שיאמרו שאין לשומרי תורה נימוסים ודרך ארץ, ויכולים לבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה. ולכן גם אפשר להזמינם להתארח או לשמחות משפחתיות וכדומה, אם על ידי זה אפשר שיתקרבו ליהדות, אף שידוע שלא יטלו ידיהם ולא יברכו על אכילתם”.

כך כתב גם הרב משה שטרנבוך, בעל “תשובות והנהגות”, לגבי “פועל שדורש לאכול ולשתות, ולא יברך – האם מותר לתת לו”. הוא מעלה את השיקול של “דרכי שלום”; וקובע שאם מניעת הגשת מזון משיקולים דתיים תחבל במערכת היחסים התקינה ביניהם, מותר לתת לו אף כשידוע שלא יברך.

הרב שטרנבוך מוסיף ומסביר כי איסור “לפני עיוור” מבוסס על כך שאין להכשיל יהודי אחר שיחטא, “אבל כאן מכוון לטובתו, שיתקרב ולא ישנא יהדות, וגם כאן – כשמניח האוכל או המשקה והוא מדעתו לא מברך – אינו כמאכילו בידיים, אלא ב’שב ואל תעשה’, שאינו מברך אף שחייב, ולכן כשאינו מאכילו ממש וכשיש דרכי שלום – ראוי להתיר”. ועל כל פנים, גם במקרה כזה צריך להציע לו לכסות ראשו ולברך.

סיכום

האיסור דאורייתא של “לפני עיוור לא תיתן מכשול” חל על מי שמסייע או גורם ליהודי אחר לחטוא. עם זאת, לא מדובר באיסור גורף. הגמרא מבחינה בין מי שאינם יכולים לחטוא בלא “עזרת” הזולת, למי שביכולתם לחטוא בכוחות עצמם. אף על פי כן, גם כאשר יהודי יכול לעבור עבירה בלעדיך, יש להיזהר שלא לעבור על האיסור דרבנן של “מסייע לדבר עבירה”. בשני האיסורים, “לפני עיוור” מדאורייתא ו”מסייע לדבר עבירה” מדרבנן, ישנם ניואנסים וחריגים רבים, וראוי לכל יהודי ירא שמיים הבא במגע עם עולם העבודה החילוני להעמיק בהלכות הרלוונטיות כדי שידע לכלכל את דרכיו בתבונה, ובמקרה הצורך לשאול רב הבקי בהלכה ובמציאות.

הפוסט האם מותר לכבד במזון עמית שאינו שומר מצוות? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

למרות זאת, קובעים התוספות, כי המושיט כוס יין לנזיר, אפילו כאשר שניהם נמצאים באותו מרחב והנזיר יכול לקחת את היין בעצמו, אמנם אינו עובר בכך על “לפני עיוור” מדאורייתא, אך הוא כן נחשב “מסייע לדבר עבירה”. זהו איסור מדרבנן, שעניינו האיסור לסייע ליהודי אחר לעבור עבירה והחובה להפרישו מן החטא. ואולם, לאיסור זה ישנם כמה יוצאים מהכלל, לפחות על פי חלק מהפוסקים, כפי שנפרט:

רק בשעת מעשה.

הפוסקים מבחינים בין סיוע לעבירה בזמן אמת, לסיוע המוגש שלא בשעת מעשה. ה”בניין ציון” וה”כתב סופר” קובעים כי איסור “מסייע” חל רק אם העבירה נעשית בשעת העזרה.

המקרה שבו עסק ה”בניין ציון” הוא מסירת כתב יד להדפסה בבית דפוס שיש בו פועלים יהודים, “ויש לחוש שידפיסו בשבת ועובר משום לפני עיוור לא תתן מכשול”. הוא מסיק שכיוון שמדובר “קודם שעת עבירה”, הדבר מותר.

השאלה שבה עסק ה”כתב סופר” היא האם מותר למכור לנוכרים לפני חגיהם מוצרים שישמשו אותם בפולחנם, כגון “שמן למאור ולבונה להקטיר”. ה”כתב סופר” פוסק להקל גם כאשר החנויות היחידות בעיר המוכרות מוצרים כאלה הן של יהודי, שכן “יש לחלק בין שעת עבירה לשלא בשעת עבירה, שבשעת עבירה החמירו יותר לסייע משלא בשעת עבירה”.

יהודים דתיים בלבד.

הש”ך פוסק כי איסור “מסייע” חל דווקא כשמדובר ביהודי שומר תורה ומצוות, אך לא בנוכרי או בישראל מומר.

לא חל באיסור דרבנן.

ה”פרי מגדים” נוקט שבאיסורים דרבנן חל רק איסור “לפני עיוור”, אך לא איסור “מסייע”.

>>זה קרה שעתיים לפני שבת. עמדתי לסיים את יום העבודה במשרדי החברה שלנו בלונדון. בדרך כלל הייתי יוצא מהעבודה באותה שעה בערך, שהותירה לי די זמן לנסיעה קצרה הביתה, להתכונן לשבת ולהגיע לבית הכנסת זמן־מה לפני תפילת מנחה כדי להספיק ללמוד משהו.
>>בדיוק כשהתכוננתי לעזוב, צלצל הטלפון. ראיתי על הצג שמדובר במנכ”ל, הבוס שלי, ולכן עניתי. קודם לכן ניסיתי להשיג אותו כדי לברר עניין דחוף. כשהתחלנו לדבר נזכרתי שהוא נמצא בישראל, שעתיים מאוחר יותר מלונדון, והערכתי שבדקות אלו השמש שוקעת בתל־אביב. הבוס שלי הוא יהודי לא דתי. האם היה מותר לי להמשיך לדבר איתו כאשר אצלו כבר נכנסה השבת?

>>ברגע שהבנתי שהשבת כנראה נכנסה כבר בתל־אביב, זירזתי את השיחה במטרה לסיימה מהר ככל האפשר. התקשרתי מיד לנשיא החברה, גם הוא יהודי דתי, שהיה באותה תקופה בנסיעה בארה”ב, ושאלתי אותו כיצד נהג הוא עצמו כשהמנכ”ל צלצל אליו מישראל אחרי כניסת השבת שם. הוא השיב לי כי הוא לא עונה לטלפון, ואם הרים בטעות את השפופרת – הוא מנתק מיד. האם גם אני הייתי צריך פשוט לנתק מיד?

ה”חלקת יעקב” עוסק במצב דומה: יהודי בניו־יורק קיבל שיחת טלפון מאירופה סמוך לכניסת שבת אצלו, כאשר באירופה השבת כבר נכנסה לפני שעות אחדות. על הקו היה יהודי שאיננו שומר שבת. הרב ברייש נשאל האם היה מותר ליהודי הניו־יורקי לקיים את השיחה. הוא השיב כי כל מי שלמד בישיבה ולו ימים ספורים בלבד, יודע שהמקבל שיחה כזאת עובר על “לפני עיוור” שהוא איסור גמור מדאורייתא, שהרי אצל המשוחח באירופה כבר נכנסה שבת, והוא מחלל שבת בעצם קיום השיחה בטלפון. באופן דומה – אך שונה – מובא גם בשם הרב עובדיה יוסף:

“מי שיודע שקרוביו החילונים בחוץ לארץ מטלפנים אליו מארה”ב לארץ ישראל במוצאי שבת שלנו, לא ירים את שפופרת הטלפון, משום איסור מסייע בידי עוברי עבירה”.

אם כן, הן ה”חלקת יעקב” הן הרב עובדיה יוסף סבורים שאסור לענות לשיחות טלפון של יהודים שאינם שומרי מצוות לאחר שאצלם כבר נכנסה השבת. לדעת ה”חלקת יעקב”, זו עבירה על איסור דאורייתא של “לפני עיוור”, ולדעת הרב עובדיה יוסף – עבירה על איסור דרבנן של “מסייע”. מובן מאליו שאם אסור לקבל שיחה מיהודי שאמור לשבות עכשיו, על אחת כמה וכמה שאסור להתקשר אליו ביוזמתנו. כאשר היהודי הדתי נהנה מהשיחה, ישנו איסור נוסף מדרבנן של הנאה ממעשה שבת.

לסיכום: שיחת טלפון בינלאומית המתקיימת בין יהודי דתי שטרם נכנסה אצלו שבת ליהודי חילוני שאיננו שומר שבת, עצם המענה לשיחת הטלפון והמשך קיום השיחה הוא עבירה לכל דבר – איסור דאורייתא של “לפני עיוור” או איסור דרבנן של “מסייע”. נוסף על כך, היהודי הדתי נהנה מחילול השבת של בן שיחו החילוני, ובכך עובר על איסור נוסף מדרבנן, של “מעשה שבת”. לפיכך, דרך הפעולה היחידה האפשרית היא לנתק את השיחה, ואולי לומר לפני כן משהו כמו: “מצטער, צץ משהו דחוף. אני חייב לנתק”.

הפוסט איסור “מסייע לדבר עבירה” הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

>> העניין הוא שלעיתים קרובות אני מקבל הודעות מייל ששלחו עובדים חילונים כאשר אצלם עדיין שבת, והן דורשות התייחסות מצדי. ישנן גם הודעות מייל קבוצתיות שנשלחות לכמה נמענים, ובהם אותם עובדים שנמצאים בחוף המערבי. האם עלי להימנע מלהגיב למיילים כאלה, שנשלחים בשבת או ביום טוב?

הנחת היסוד היא שאם ברור לנו שמכוּתָּב יהודי שלנו יפתח את המייל ששלחנו לו בשבת או בחג לפי שעונו, אסור לנו לשלוח לו מייל או לתקשר איתו בכל דרך אחרת, כדי לא לעבור על איסור “לפני עיוור לא תיתן מכשול”.

אבל מה קורה כאשר אין לנו ודאות כזו, ואנו מסתפקים אם המקבל אכן יבדוק את הדואר האלקטרוני שלו ויפתח את ההודעה שלנו? כיצד ניתן להעריך את הצפוי לקרות? האם עלינו לקחת בחשבון את התנהגותו האופיינית של אותו אדם במקרים דומים בעבר? ואולי יש להשתמש להכריע בהתאם למחקרים סטטיסטיים המצביעים על כך שרוב האנשים בודקים את המייל שלהם פעמים רבות ביום?

יש מן הפוסקים הסבורים שאיסור “לפני עיוור” מתקיים רק כאשר ברור לנו שהשני יחטא מחמתנו, אבל בכל מקרה שבו אפשר לפקפק ו”לתלות” שאולי המעשה שלנו לא בהכרח יגרום לחטא, אין בו איסור “לפני עיוור”. לפי גישה זו, היה ניתן לומר שיש מקום להקל בשליחת אימייל שלא ברור לנו האם הוא ייפתח בשבת.

אך האם באמת מדובר כאן במקרה של “ספק” אמיתי ובעל משקל? רובנו בודקים את תיבת הדואר האלקטרוני שלנו מדי יום ואפילו מדי שעה, שלא לדבר על ההתראות המותקנות בטלפונים החכמים, המבשרות לנו על כל הודעה חדשה שהתקבלה.

למעשה נראה שאם יש לנו ידע ספציפי על הרגליו של הנמען בנוגע לקריאת מיילים, מותר להסתמך על כך ולהתעלם מההרגלים הכלליים של מקבלי דואר אלקטרוני בכלל. במילים אחרות, ברירת המחדל היא שרוב האנשים בודקים את המייל שלהם פעמים רבות ביום, וזו צריכה להיות הנחת המוצא שלנו. אבל אם ידוע לנו שנמען מסוים שאינו שומר מצוות אינו צפוי לפתוח את המייל בשבת או בחג, מותר להסתמך על ידע זה ויש מקום להקל.

אם יש לנו ספק האם הנמען אכן יפתח בשבת את המייל, עלינו לשאול את עצמנו: “מה סביר יותר שהוא יעשה, יבדוק או לא יבדוק את הדואר האלקטרוני שלו בשבת וחג?”. אם הסבירות גדולה יותר שיפתח, אין מקום להקל ולשלוח לו את המייל (על פי שיחה בעל פה עם הרב אשר וייס).

הפוסט האם מותר לשלוח דוא”ל ליהודי חילוני כשאצלו שבת? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

>>הנה כמה דוגמאות לדילמות שאני נדרש להתמודד איתן: עובד שלי צריך לצאת לנסיעת עסקים, והוא רוצה לטוס בשבת. הוא בא אליי עם תוכנית הטיסה שלו, ומבקש ממני לאשר אותה. מטבע הדברים, אני לא יכול לומר לו: “מצטער, אני אדם דתי ולכן אינני מאשר לך לטוס בשבת”. מה אוכל לעשות כדי לא לעבור על “לפני עיוור”?

>>דוגמה נוספת: הבוס החילוני שלי נמצא בפגישות בחו”ל, ושולח לי אימייל דחוף שאני מקבל אחרי צאת השבת אצלי. האם מותר לי לענות לו כאשר אצלו עדיין שבת? אם אעשה זאת, האם אינני עובר בכך על איסור “לפני עיוור”?

לפני שנצלול לפרטים מעשיים, נרצה לעמוד על גדרי האיסור שמהם נוכל להקיש בהמשך לפרטים שנוכל להיתקל בהם בחיי המעשה.

הגדרת האיסור

כך נאמר בגמרא (עבודה זרה ו:): “מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואיבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר (ויקרא יט ד): ‘וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל'”. כלומר, האיסור “לתת מכשול לפני עיוור” אינו חל רק כפשוטו, במישור הפיזי, אלא גם במישור הרוחני: אסור לנו להכשיל יהודי אחר בחטא.

שתי הדוגמאות שנוקטים חז”ל כדי להמחיש את האיסור הן של הגשת מאכל או משקה אסור לאדם אחר: הושטת כוס יין לנזיר, ששתייתה אסורה עליו, והושטת “איבר מן החי” לבן־נח, כלומר לגוי, שגם עליו נאסרה אכילת איבר מן החי.

וכך מגדיר הרמב”ם (ספר המצוות לא־תעשה רצט) את מהות האיסור: “ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא שעיוורה תאוותו עין שכלו… ויפתֵּהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סיבת העבירה”.

אם כן, מי שמסייע או מאפשר ליהודי אחר לעבור עבירה, עובר בעצמו על איסור “לפני עיוור לא תיתן מכשול”.

בפרק, או בפרקים הבאים, נרחיב על דוגמאות שבהן אנו עלולים להכשיל אחרים באיסור, ונדון על האסור והמותר בהתנהלותנו מול לקוחות, מעסיקים ושותפים. אך לפני כן, כמה מילים על המקבילה העסקית של נתינת מכשול פיזי לפני עיוור:

עצה עסקית גרועה

נעיר בקצרה שאיסור “לפני עיוור” כולל גם מתן עצה עסקית גרועה לזולת הבא להתייעץ עמך, כאשר הדבר נעשה בזדון וכדי להכשיל את הזולת. וכך אומר רש”י: “לפני הסומא בדבר, לא תתן עצה שאינה הוגנת לו; אל תאמר מְכוֹר שָֹדְךָ וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו”.

הפסוק מסתיים במילים “וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'”, ועל כך ממשיך רש”י וכותב, בהתאם להבנה שהאיסור עוסק גם בהכשלה עסקית של הזולת: “לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות, לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להישמט ולומר ‘לטובה נתכוונתי!’… לפיכך נאמר בו ‘ויראת מא־לוהיך’, המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מא־לוהיך”.

מיותר לציין עד כמה גם המובן הזה של “לפני עיוור” רלוונטי ואקטואלי מאוד בעולם העבודה והעסקים.

הפוסט לפני עיוור” בעולם העבודה – פרק א הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במדינת ישראל, שבה כמעט כולם יהודים, החשש מפני “מראית עין” משמעותי יותר. כאן יש יותר מקום לחשוש שיהודים אחרים יחשדו בנו, ובעיקר שהם יפרשו את מעשינו באופן מוטעה ויבואו לידי חטא. בנוסף, אחד התנאים של הרב פיינשטיין להיתר הוא היעדר קיומה של חלופה מתאימה בקרבת מקום. בישראל, לפחות בחלק מהערים, יש לא מעט מסעדות כשרות העשויות להוות מקום מתאים לפגישות עסקיות, גם אם מיקומן לעיתים פחות נוח והמזון שמוגש בהן פחות נחשב. במילים אחרות, ייתכן שהרב פיינשטיין לא היה מתיר להיכנס למסעדה לא כשרה בירושלים, ואפשר שגם לא בתל־אביב, ברמת־גן וברעננה; מנגד, אולי היה מקל בערים כהרצליה או חיפה.

בשיחה עם המחבר התבטא הרב אשר וייס שבישראל הנסיבות משתנות לא רק מעיר לעיר, אלא אף משכונה לשכונה, וקשה לפסוק הלכה זהה לכל המקרים. בהחלט מוטב להימנע מבילוי במסעדה לא כשרה, אך בעולם העבודה המודרני יש לעיתים קרובות נסיבות דחופות (“שעת הדחק”), כאשר העובד מחויב להשתתף באירוע ואינו יכול להכתיב את מיקומו. במקרים כאלה, פוסק הרב וייס, ניתן להקל, “ואדם צריך לנהוג ביושר ולהפעיל שכל ישר ושיקול דעת לקבוע לעצמו מה ראוי ומה לא מתאים”.

הנמצא פתרון לחדרי הישיבות?

בנוסף לאמור, ישנם יהודים דתיים רבים שאינם מעוניינים לבלוט ולהיות שונים. מסיבה זו הם באים תמיד עם רעיונות חדשניים שמטרתם אחת: לעזור להם להתמזג עם הסביבה מבחינה חיצונית, מבלי להתפשר על ההלכה ככתבה וכלשונה. אחד החידושים הללו הוא “מזונות תואמים”.

>> בחדר הישיבות במשרדנו מתקיימות פגישות רבות שמוגש בהן מזון לא כשר, המסופק על ידי קייטרינג חיצוני. אחד מעמיתיי לעבודה סיפר לי על פתרון גאוני עבור שומרי הכשרות: הזמנת פריטי מזון ממסעדה כשרה, ה”תואמים” למנות הלא־כשרות המוגשות בחדר הישיבות. לדוגמה, אם כולם אוכלים המבורגרים, אפשר להזמין המבורגר ממסעדה כשרה ואף אחד לא ישים לב. ארוחה סינית? אפשר להזמין אגרולס ונודלס כשרים.

>> “מזונות תואמים” מהווים פתרון נהדר, ושמעתי שהם הפכו להיות פופולריים למדי. ישנם כמה מפעלים כשרים המתמחים בכך, ומייצרים מאכלים כשרים שהם העתקים מדויקים של מאכלי טריפה, עד לרמה של כלי ההגשה. מעניין האם מי שמכיר אותי כיהודי שומר מצוות, עלול לטעות בי כמי שאוכל מזון לא כשר כמו כל עמיתיי.

למדנו שבמצבים מסוימים מותר להשתתף בפגישה עסקית המתקיימת במסעדה לא כשרה, כמובן בתנאי שאין אוכלים מזון לא כשר, וכן שהצופים מן הצד אינם עלולים לחשוד שלפניהם יהודי דתי הסועד את לבו במזון שאינו כשר. לעומת זאת, כאשר אדם אוכל “מזון תואם” הנראה זהה למנות הלא כשרות שמוגשות במסעדה לא כשרה, לא ברור לרואים מן הצד שמדובר במזון כשר.

כפי שצוין, מראית עין אין פירושה שהאדם הנצפה עושה בהכרח מעשה לא ראוי; איסור מראית עין מתייחס לאופן שבו הדבר עלול להתפרש בעיני הצופה מן הצד. זהו בדיוק המקרה שלנו. מובן שמדובר במזון כשר, אבל יהודים דתיים האוכלים “מזונות תואמים” עלולים ליצור רושם שהם סועדים את לבם במזון לא כשר – שלא לדבר על כך שהם עצמם יכולים בקלות לבלבל בין השניים, שהרי איך אפשר לדעת אם מישהו החליף בין הצלחות, נניח בזמן שיצאו לשירותים, אפילו ללא כוונת זדון?

“מזונות תואמים” הם אפוא עניין בעייתי. פתרון אפשרי הוא להציג סימן זיהוי ברור המסמל את מקורה הכשר של המנה – למשל, באמצעות צלחת נייר או אכילה ישירה מתוך חמגשית, שיסמנו שמדובר כאן במזון כשר, ובכך תימנע הבעיה של מראית עין. סימון כזה יפגע כמובן בהתמזגות החברתית המיוחלת, אך הוא יספק את דרישות ההלכה.

הפוסט מזונות “תואמים” – פתרון ראוי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הרב פיינשטיין ציין כי המזון עלול לכלול מרכיבים בעייתיים, כגון השומן לטיגון, גבינות אסורות ובישול עכו”ם, והוסיף כי גם אם הסועד מתכוון לאכול רק מנות שאין ספק בכשרותן, אסור להיכנס למסעדה כזו מפני מראית עין וחשד.

עם זאת, הוא ציין כי חכמי הגמרא לא גזרו על מראית עין במקרים של מצוקה חריפה או הפסד כספי (“במקום צערא ופסידא לא גזרו רבנן”); במקרים כאלה יש מקום להקל, ובלבד שהדבר נעשה בצנעה. בהתבססו על גמרא זו, מנה הרב פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים חלק ב סימן מ) שני תנאים הכרחיים כדי להקל:

1. הוא רעב ביותר והדבר גורם לו צער גדול, ואין בסביבה מקום כשר לאכול בו.

2. יש להקפיד ולהיכנס למסעדה הלא־כשרה בצנעה, ולא לעיני חברים או מכרים. במקרה שבו חברים או מכרים נמצאים בסמוך למסעדה, יש להודיע ​​להם מהי סיבת הכניסה למקום – הוא רעב מאוד – ולהבהיר שאין בכוונתו לאכול שם מאכלים לא כשרים (אין מקום לחשוש שהסועדים במסעדה יחשדוהו בכך, שהרי הללו יכולים לראות מה יש בצלחתו).

ברוח גישתו זו, סביר להניח שהרב פיינשטיין היה מקל גם בשאלת הכניסה למסעדה לא כשרה לצורך פגישה עסקית או ריאיון עבודה, וזאת בהתקיים התנאים הבאים:

1. אם לא ייכנס, הדבר יגרום לו צער גדול או הפסד משמעותי; 2. אין מסעדה כשרה באזור; 3. מכריו אינם רואים אותו נכנס למקום; 4. ככל שמכריו אכן נוכחים מחוץ למסעדה והוא אינו יכול לחמוק מהם, עליו להבהיר להם את הסיבות והנסיבות של כניסתו למקום.

“מצוי שהולכים למסעדות שאינן כשרות לצורך פרנסה”

הרב אשר וייס, נשאל בעת ביקור ביוהנסבורג שבדרום־אפריקה על השתתפות בפגישות עסקיות במסעדות לא כשרות. וכך פסק (מנחת אשר, חלק א סימן סז): “מותר להיכנס ולאכול דברים כשרים במסעדה שאינה כשרה, משני צדדים: 1. בשעת הדחק ובמקום צורך וטורח, יש לנקוט עיקר לדינא דאין איסור מראית עין אלא במה שאסרו חז”ל, ולכן בשעת הדחק ובמקום צורך יש לסמוך על שיטת ה’פרי חדש’ שאין לנו להוסיף על מה שנאמר בתלמוד לאסור משום מראית העין; 2. יש להקל ב’דבר המצוי’, ומצוי שהולכים למסעדות שאינן כשרות לצורך פרנסה ואוכלים רק אוכל כשר, ולכן לא חוששים למראית העין”.

הסבר: כיוון שחכמי הגמרא לא עסקו בשאלה אם מותר או אסור להשתתף בפגישות עסקיות המתקיימות במסעדות שאינן כשרות, שכן מציאות זו לא הייתה מוכרת בזמנם, הנושא מצוי מחוץ לתחום האיסור המקורי של מראית עין, ואין לנו להחמיר וליצור איסור חדש. בנוסף, בתקופתנו מצוי מאוד שיהודים שומרי מצוות משתתפים במפגשים עסקיים במסעדות שאינן כשרות מבלי לאכול מזון לא כשר, ולכן אין בכך משום איסור מראית עין, שכן המשקיף מן הצד יבין מן הסתם את הסיטואציה.

בהתבסס על דברי השולחן ערוך ובהתאם לעיקרון שהוזכר כבר בדברי הרא”ש, קובע הרב וייס: “כל גדר מראית עין משתנה לפי המקום, הזמן והעניין. יש דבר שאמש היה בו מראית עין, ולאחר שדשו בו רבים שוב אין בו מראית עין”.

לדוגמה, הקפיטריות המוסדיות בימינו מיועדות בעיקר לעובדים המועסקים בבניין, והן מקום שנוח לשבת ולאכול בו. לפיכך סביר שיהודים שומרי מצוות אוכלים שם דברים כשרים או מאכלים שהביאו מהבית. הוא הדין גם ביחס לפגישות עסקיות במסעדות לא כשרות.
משום כך, מסכם הרב וייס, “נראה כי לאחר שרבים נוהגים כן, שוב אין בו איסור מראית עין”.

ואולם, הרב וייס מוסיף אזהרה חשובה: ההיתר נוגע אך ורק לפגישות עסקיות שקשה להימנע מהן מסיבות שונות. אין כאן בשום אופן היתר גורף להיכנס למסעדה לא כשרה כדי לבלות ולהתארח, אפילו מתוך כוונה לאכול רק מהדברים הכשרים שבתפריט, שכן כאשר לא מדובר במקרה של צורך והכרח, ראוי להתרחק מכל שמץ של מראית עין.

מתוך הכרת המציאות שהיא הבסיס לפסיקת הלכה, מחלק הרב וייס בין קפיטריות המצויות במקומות עבודה, למסעדות. בקפיטריות יש בדרך כלל מגוון דברי מזון המובאים לשם על ידי ספקים חיצוניים כשהם ארוזים ותחת פיקוח רבני, לצד המזון הלא כשר המוכן במקום. משום כך בקפיטריות אין כל איסור מצד מראית עין, שכן הרואים יכולים להניח שיהודי בעל חזות דתית שיושב שם – אוכל מהמוצרים הכשרים והארוזים הנמכרים במקום. לעומת זאת, במסעדה שהיא טובה דיה כדי לשמש לפגישה עסקית, קשה להניח שיימצאו חטיפי גרנולה, צ’יפס ודומיהם. במקרה כזה אפשר להקל רק כשיש צורך בדבר.

הפוסט התנאים להיתר פגישה עסקית במקום לא כשר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

>> עבדתי פעם כמתמחה זמני במשרד עורכי דין בסנצ’ורי־סיטי שבלוס־אנג’לס. העבודה התנהלה כשורה, עד ליום שבו הוזמנו כל המתמחים הזמניים לארוחת צהריים במסעדת פירות ים בשם “דלמוניקו”. לא הייתה לי שום דרך להשתמט מהתייצבות לאירוע. למעשה, אי־השתתפות בארוחה הייתה עלולה לגרום לכך שלא אקבל הצעת עבודה לאחר סיום הלימודים. למסעדה לא היה שום דבר כשר להציע, אבל הנחתי שאני יכול לראות את האחרים אוכלים בזמן שאני לוגם בקבוק מים.

>>הייתה רק בעיה אחת: המסעדה הייתה ממוקמת על שדרת פיקו, ממש מול בית הכנסת “ישראל הצעיר” של סנצ’ורי־סיטי, האזור הדתי הצפוף ביותר בלוס־אנג’לס. פירוש הדבר שהייתי צריך להיכנס למסעדת טריפה מול עיניהם של יהודים דתיים, בהם אולי גם רב בית הכנסת. גרוע מכך: כל חזית המסעדה הייתה מורכבת מחלון ענקי, שאִפשר לעוברים ושבים מבט מלא על פנים המסעדה, כאשר בתוכה נראה יהודי בעל חזות חרדית יושב ליד שולחן עמוס לובסטרים שלוקים.

>>איך בכלל אוכל להיראות נכנס פנימה?…

>>במקרה הזה, בנסיבות של ארוחת צהריים עסקית, הייתה לי סיבה לגיטימית לשהות במסעדה, כמובן בלי לגעת כלל במזון הלא כשר. הבעיה היא שצופה יהודי מן הצד אינו מודע לנסיבות ולהימנעותי ממאכלי הטריפה. הוא עלול להניח שאם יהודי חרדי נכנס ל”דלמוניקו”, סימן שמותר לאכול שם.

>>במילים אחרות, במקום להסיק שבזמן שישבתי ב”דלמוניקו” התכוונתי לאכול מזון טרף, הוא היה מסיק שהמסעדה כשרה ואפילו מזמין מקום עבורו!

הזמנים משתנים, וגם מראית העין

רעיון יסודי המשפיע על אופי היישום של איסור מראית עין, נלמד מהאיסור שקבעו חכמים על לבישת בגד שהוא תערובת של צמר ומשי. איסור זה נקבע בשל החשש לכך שתערובת כזו, המותרת על פי התורה, עלולה להיתפס בטעות כתערובת צמר ופשתן – שהיא איסור “שעטנז” מדאורייתא.

בתקופת המשנה, משי לא היה מוכר לאדם הממוצע, והוא לא יכול היה להבחין בינו ובין פשתן. במציאות כזו, היה בסיס ממשי לחשש של “מראית עין”. ואולם, אלף שנה אחר כך קבע הרא”ש (כלאים, פרק ט משנה ב) כי שוב אין בעיה של מראית עין בלבישת בגדים העשויים צמר ומשי. באותה עת הפך המשי להיות מצוי, ואיש לא טעה עוד לחשוד בבגד שיש בו תערובת משי שהוא שעטנז. (ראו עוד: שולחן ערוך יורה דעה, סימן רצח סעיף א; שו”ת יחווה דעת, חלק ג סימן נט).

פוסקים רבים רואים בהשתנוּת העיתים בסיס להקל בנושאי מראית עין, ועיקרון זה מיושם בטווח רחב של נסיבות. מעשה מסוים אולי נראה בעבר חשוד ביותר, אך ככל שהוא מוכר ונפוץ יותר, כך הוא פחות חריג ואינו מעורר עוד חשד, וניתן לראותו באור אחר לחלוטין.

דוגמאות נוספות לאותו עיקרון: כאשר המציאו את המרגרינה, אפשר היה לטעות בקלות ולחשוב שהיא חמאה, כלומר מוצר חלבי שאסור לאוכלו עם בשר – אבל מי יחשוד בכך עכשיו? כך גם בנוגע לתחליפי חלב כגון גבינות סויה וכדומה; שעוני שבת, המכבים ומדליקים את האור לסירוגין באופן אוטומטי ללא מגע יד אדם; פאות נוכריות לנשים נשואות ועוד. כאשר מוצרים אלה היו חדשים ולא מוכרים, הם אכן היו כפופים לאיסור מראית עין; אך ככל שהפכו נפוצים יותר, הבעייתיות בשימוש בהם פחתה.

>> בהשוואה למצב ששרר כאן לפני עשר או חמש־עשרה שנה, הבעיה פחותה בהיקפה, שכן כיום ישנן הרבה יותר מסעדות כשרות מבעבר; אך באופן כללי, באזורים חילוניים כמו תל־אביב, הרצליה וכדומה, אנשים רבים עדיין מארגנים אירועים עסקיים או ארוחות צהריים של החברה מבלי לתת את הדעת על נושא הכשרות, גם כאשר חלק מהמשתתפים דתיים. לפיכך מוטל על כל אחד ואחת מאיתנו לוודא באופן אישי ומבעוד מועד את נושא הכשרות, ובהתאם לכך להחליט האם ברצוננו להתערב ולנסות לשנות דברים בשלב שבו עדיין ניתן לעשות זאת, כדי להימנע מראש מחשש מראית עין.

>> לפעמים זה יכול להיות מביך, למשל כאשר אתה בסך הכול עובד זוטר בצוות, או שאתה הלקוח, הספק או המוכר (ולא הקונה) ואינך מעוניין לעורר גלים יתר על המידה, וכך אתה עלול למצוא את עצמך במסעדת טריפה מובהקת. למרבה הצער, ואף שהדברים במגמת שיפור, לעת עתה עדיין ישנן באזור המרכז יותר מסעדות לא כשרות מכשרות.

ומה כאשר אין פתרון כשר למהדרין כתחליף? האם יש מקום להתיר בלית ברירה כניסה למסעדה שאינה כשרה? על התנאים שהציבו הפוסקים לכך, נלמד בפרק הבא.

הפוסט ההשפעה של אופנות מתחלפות על איסורי מראית העין הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

>> רוני הודה לה בנימוס ונכנס בכל זאת פנימה. מלצרית אחרת ניגשה לקבל את ההזמנות, וכאשר הבחינה בו אמרה גם היא: “רק רציתי שתדע, אנחנו לא כשרים”. רוני לא הזמין דבר, והרגיע את חבריו כהרגלו: “כבר אכלתי בבית”. לאחר שתי דקות התייצב בפניהם השֶף בכבודו ובעצמו, ואמר לרוני: “אנחנו חלביים, אבל המקום לא כשר. אני עצמי שומר כשרות בביתי, אבל לא כאן”. להפתעתו של רוני, אחד מחבריו החילונים פנה אליו ושאל: “תגיד, אתה בטוח שמותר לך להיכנס לכאן?…”

במבט ראשון, נראה שהנושא היחיד כאן הוא אי־הנעימות שנגרמה לרוני; מבחינת הכשרות, הוא היה יכול להסתפק בכוס מים. אבל ישנו שיקול נוסף: רוני נכנס למסעדה לא כשרה, ככל הנראה לעיניהם של עוברי אורח דתיים, ובוודאי לעיני יהודים חילונים.

סיפורים כאלה הם מנת חלקם של יהודים דתיים רבים העובדים במקומות עבודה חילוניים, ויש בהם חשש לעבירה על איסור מראית עין.

מהו איסור “מראית עין”

“מראית עין” אין פירושה שמישהו עושה דבר־מה שאינו ראוי במהותו; משמעותה היא שאף שהמעשה מצד עצמו מותר, הוא יכול להתפרש אחרת על ידי משקיף מן הצד. זהו מצב בעייתי משתי סיבות עיקריות:

ראשית, חכמי התלמוד שתיקנו את איסור מראית עין חששו לכך שיהודים שומרי מצוות יגרמו לאחרים לחשוד בהם כמי שפועלים בניגוד להלכה. לפיכך הם אסרו גם פעולות שהן מותרות כשלעצמן, כאשר אחרים עלולים לתפוס אותן כאסורות. הסיבה לתקנה זו של חז”ל היא למנוע מהזולת לחשוד ביהודי לשווא שהוא עובר עבירה.

שנית, חכמים חששו שאם הצופים מן הצד (“הרואים”) יבחינו ביהודי שומר מצוות הנוהג באופן שעל פניו נראה אסור, הם עלולים לטעות ולחשוב שהדבר מותר, ויבואו אף הם לידי תקלה וינהגו באופן האסור מן הדין.

דוגמה לסיבה השנייה היא האיסור לאכול דם דגים, הדומה במראהו לדם בהמה. מן התורה מותר לאכול דם דגים, אך חכמים אסרו אותו שמא אכילתו תגרום ליהודי אחר המשקיף מן הצד לחשוב בטעות שזהו דם בהמה, ושגם דם כזה מותר.

>> ישבתי פעם במתחם “שרונה־מרקט” בתל אביב. באותה תקופה היה שם דוכן כשר אחד בלבד. אזורי האכילה, לעומת זאת, משותפים לכל המסעדות. ניגשתי לדוכן הכשר, הזמנתי מנה מסוימת והתיישבתי איתה באזור האכילה המשותף. אכלתי לפי תומי את הכריך בהכשר מהודר, כאשר כולם סביבי עם מזון טרף על הצלחת – פירות ים, בייקון וכדומה. לפתע ניגש אליי אדם מבוגר ואמר לי: “סליחה, אדוני, יש לי שאלה – הכול פה כשר, נכון?”. השבתי לו מיד: “ממש לא, ממש לא. יש מקום אחד כשר, שם בפינה. חוץ ממנו הכול כאן טרף”.

>> באותו רגע הבנתי איזו בעיה נוצרה בעצם ישיבתי התמימה במקום כזה, גם אם הכריך שלי כשר למהדרין. הישיבה שלי יוצרת מראית עין של “הכול פה כשר”, וערבוביה לא נכונה בין המותר לאסור. גם כאשר אנו מקפידים לצרוך מזון כשר בלבד ואפילו מהודר, לפעמים עצם הישיבה באזורים משותפים למסעדות כשרות וטריפות יוצרת מצב בעייתי ובלתי רצוי.

למדנו כי עצם הישיבה במקום לא כשר ואפילו שנראה כלא-כשר, עלולה לייצר מצב לא רצוי. בהמשך, נעמיק עוד בנושא זה ובשאלת השפעת הזמנים המשתנים על נושא ‘מראית העין’. כדי להבין את התנאים ההכרחיים שיתקיימו כדי להתיר ישיבה במסעדה לא כשרה לצורך פגישה עסקית.

הפוסט פגישה עסקית במסעדה לא כשרה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הרהרתי לעצמי: לא רק שאנחנו מחזקים את הקשר שלנו עם ה’ בכך שאיננו מתפשרים על ערכינו היהודיים במקום העבודה, אנו יכולים לעזור גם ליהודים אחרים!

גילוי נאות: להתחיל ברגל ימין

חשוב להיות כן וישיר ככל הניתן, כדי שבעתיד לא תתעורר אצל המעסיק טינה כשיתברר לו כי נמנע ממנו מידע חיוני בשלב הריאיון. אף שלא כל המצבים זהים, אם מחפש העבודה מסתיר מן המראיין מידע שהיה לו עניין לדעת – אף אם לפי החוק היבש הייתה למרואיין הצדקה לנהוג כך – מערכת היחסים תתחיל ברגל שמאל.

עולם התעסוקה בנוי גם על מערכות יחסים, וכדי שאלה יהיו מוצלחות וארוכות טווח עליהן להתבסס על אמון. דיון פתוח על מנהגים דתיים שעשויה להיות להם השפעה על התפקוד בעבודה, יסייע ביצירת מערכת יחסים מבינה ואוהדת בין המעסיק לעובד. העלמת מידע עלולה להעיב על היחסים ולגרור אי־הבנות.

נוסף על כך, דיון מסוג זה יסייע לשני הצדדים לנסח תמונה ברורה יותר של דרישות התפקיד, ולברר את יכולתו של המועמד למלא אותן. זו גם לטובת העובד: ייתכן שהוא עצמו אינו מודע די הצורך להשפעה שתהיה לדרישות התפקיד על שעות הפנאי שלו ועל חייו הפרטיים. אם תהיה לו תמונה ברורה כזו, הוא יוכל אולי לשקול בזהירות אם המשרה לא תתנגש עם מחויבותו למשפחתו, לשיעורי התורה שלו ולזמני התפילה.

גילוי לב בריאיון עבודה עלול לפגוע בסיכויי ההתקבלות אליה, אך הוא עשוי גם לבטא כנות ויושר, ולהוות הזדמנות לשכנע את המעסיק הפוטנציאלי כי בסופו של דבר המועמד יוכל למלא את תפקידו היטב, למרות חובותיו הדתיות. במידת הצורך, המועמד יכול לנצל את הריאיון כדי להבהיר למעסיק את היתרונות שיהיו בהעסקתו, כגון נכונותו לעבוד שעות נוספות או בימי חופשה כדי לפצות על יציאה לאירועים משפחתיים, ולהזכיר את יתרונותיו מבחינת כישורים או ניסיון.

סיכום

נוכח חומרת האיסור ההלכתי של גניבת דעת, לא ניתן להפריז בחשיבותם של יושר וכנות בריאיונות עבודה. סיבה נוספת לנהוג בגילוי לב היא שבכך אנו פותחים ברגל ימין מערכת יחסים עם המעסיק הפוטנציאלי שלנו. האם אנו מחויבים לספר לו על עצמנו הכול? ודאי שלא. יש לחשוף רק מידע מהותי, שיש סבירות כי הוא עלול להשפיע על ההחלטה אם לקבל אותנו לעבודה. אין שום חובה לנדב פרטים שאינם רלוונטיים להחלטה זו. כמו תמיד, יש לשאול רב מורה־הוראה בכל מקרה של ספק והתלבטות.

לבקשת רבים מהקוראים נעסוק אי”ה בטור הבא בנושא של פגישות עסקיות במקומות לא כשרים ושאלת מראית העין.

הפוסט גילוי לב – גילוי נאות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לדוגמה: האם שמירת שבת וכשרות היא עובדה משמעותית או משנית בריאיונות עבודה? האם הופעה לריאיון עבודה עם כיפה על הראש משדרת למראיין כי למבקש העבודה יש מגבלות מסוימות בשל הקפדתו על מצוות היהדות (באשר לגילוי נאות בקשר להתמכרות, או על קיומה של מחלה קשה נרחיב בהזדמנות קרובה אי”ה)?

בתקופת לימודיו האקדמיים של אחי – כיום פרופסור בפקולטה למנהל עסקים – הוא ניהל ויכוח בנושא זה עם אחד הסטודנטים שהיה גם הוא שומר מצוות. אחי, שבאותה עת כבר היה נשוי ובעל משפחה, טען שבכוונתו להודיע למעסיקים פוטנציאליים על כך שמשפחתו ומחויבותו לשמירת מצוות ניצבות אצלו בראש סדר העדיפויות. חברו סבר שמוטב להותיר פרטים אלה בתחום צנעת הפרט – אחרת, לדעתו, יהיה בלתי אפשרי להתקבל לעבודה. בסופו של דבר שניהם מצאו עבודה, והפרט המעניין הוא שלמרות הגילוי הנאות (ואולי בגללו), אחי זכה במשרה טובה יותר.

שלושה סוגי מעסיקים

באיזו מידה ומתי, אם בכלל, יש לחשוף בפני מעסיק פוטנציאלי את הצרכים והמגבלות שמביא איתו יהודי דתי למקום העבודה?

עמית לשעבר, העומד כיום בראש משרד עורכי דין בינלאומי גדול, ציין כי הדברים שיש לומר או להימנע מלומר בראיונות הם עניין לשכל ישר, ותלויים בנסיבות הריאיון.

הוא הציע חלוקה של מקומות העבודה הפוטנציאליים לשלוש קבוצות, כדלהלן:

1. אין צורך להעלות את הנושא.

אם עסק או מקום עבודה מסוים מעסיקים כבר יהודים דתיים, יש להניח כי למדו להתאים עצמם לצורכיהם, ואין כל טעם להעלות את הנושא בשלב הריאיון.

כמו כן, אם מבקש עבודה מגיע לריאיון חבוש כיפה, או אם ברור מאליו שהוא שומר מצוות, אין צורך לציין בריאיון את עובדת היותו יהודי דתי; גם אם לא אמר זאת במפורש – הכיפה, קורות החיים או שניהם יעידו על כך כאלף עדים.

2. להעלות את הנושא כאשר מתקבלת הצעת עבודה.

ישנן חברות שאינן מודעות בהכרח לדרישותיהם המיוחדות של עובדים דתיים, אך תהיינה נדיבות וגמישות דיין כדי להיענות להן ובכך לאפשר את העסקתם. במקרה זה עדיף להודיע מראש על היותך דתי, אלא שאין צורך לעשות זאת בריאיון עצמו; אפשר להמתין עד שהצעת העבודה מתקבלת. בשלב זה אכן נדרש גילוי נאות. השמירה על דיני כשרות אינה מעניינו של המעסיק (אלא אם כן דרישות העבודה מחייבות טעימת מזון), אבל שמירת שבת ומועדי ישראל בהחלט רלוונטית עבורו.

3. אין טעם לקבוע ריאיון מלכתחילה.

ישנם מקומות עבודה שלא יוכלו להעסיק יהודים שומרי שבת – למשל, חברות קטנות עם צוות עובדים מצומצם, שבהן החלפת שעות קבועה עם עמית לעבודה אינה אופציה ריאלית, או עסקים העובדים שבעה ימים בשבוע. אף אחד מאלה אינו מאפשר [ואינו יכול לאפשר] גמישות בהעסקת יהודים דתיים, וממילא אין טעם לחפש עבודה שם מלכתחילה.

הפוסט בדרך לריאיון הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.