לצד תיאור מות שני בני אהרן בהקריבם אש זרה אשר לא נצטוו, אנו קוראים בתורה על שריפת שעיר החטאת על ידי שני הבנים הנותרים. משה רבינו קצף על אלעזר ואיתמר שלא אכלו את בשר השעיר כאשר ציווה. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’?

ביום הגדול שבו השכינה החלה לשכון בישראל עשו הכהנים שני מעשים שלא נצטוו עליהם – האחד, יוזמה אישית של הקרבה, עליה נענשו בחומרה. והשני, שריפת בשר הקרבן הנאכל. בניגוד למעשה הראשון, שריפת השעיר מחמת האסון שהתרגש פתאום הייתה נכונה אף שסותרת לכאורה את הציווי. אלא שכך דן אהרן מעצמו, שאין טוב בעיני ה’ לאכול את הקודשים אלא מתוך שמחה, ומוטב שיישרפו ולא ייאכלו באנינות. הלכה זו, שנתעלמה ממשה רבנו עד שבא אהרן ודנה בהתאם למצב החדש שנוצר, הוטבה בעיני משה ונקבעה בתורה לדורות, שאע”פ שהכהן הגדול עובד ומקריב קרבנות בהיותו אונן, אין הוא רשאי לאכול קודשים באנינות.

משני המעשים הסמוכים הללו למדנו כי תורת אמת המיושמת במציאות אינה אלא זו שהאדם מציית לדבריה ציות מלא, אינו גורע ולא מוסיף מאומה, ובד בבד הוא קשוב היטב למציאות ההווה בעולם ובנפשו – האם הציווי הולם את המציאות הנוכחית? רק מתוך הקשבה מלאה לשני קטבים אלו – המצווה כמאמרה והמציאות ההווה – יכול האדם להגיע לאמיתה של תורה. רק אז השכינה שורה במעשה ידיו.

בסמוך למות בני אהרן מתייחד הדיבור אל אהרן ומצווהו: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ … וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו’. למדו מכאן חכמינו ז”ל שהשיכור אסור להורות (ולפי שהוראת התורה הייתה מצויה בעיקר אצל הכהנים, לכך הם שנצטוו על כך). ואמרו “שתה רביעית יין אל יורה”. ויש לשאול: הלא שתיית רביעית יין אינה מבלבלת דעתו של אדם עד כדי שיטעה בדבר הברור לו, ומדוע נאסר להורות הלכה הברורה לו בשל שתיית רביעית?

אכן הוראה של תורת אמת אינה נסמכת על ידע פשוט בלבד; היא נעשית מתוך הקשבה מלאה לתורה ולמציאות על כל מרכיביה. על המורה לראות בבהירות את השואל, את סביבתו ואת ההשלכות האפשריות. על כן הוראה מתוך עמעום בצלילות הדעת, המקהה את ההקשבה המלאה, יש בה משום זלזול באופיה של הוראת התורה.

הכותב הינו מחבר סדרת יוסף דעת על הש”ס ור”מ בישיבת משמר התורה

הפוסט הקשבה מלאה למצווה ולמציאות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

העוון מקבע מצב חדש בנפש, ככתוב (יחזקאל לב כז) “ותהי עונֹתם על עצמותם”. הוא יוצר חיץ בין האדם לאלוקיו – “כי אם עוֹנֹתיכם היו מבדִלים בינכם לבין אלקיכם”. כאשר נעשה לאדם נס והוא מכיר שהקב”ה עמו, מגנו וקרן ישעו, הוא נעשה כברייה חדשה (לשון מדרש תהלים שם), קרבת אלקים לו טוב, ורצונו מזדהה מחדש עם רצון המקום. והיינו מחילת העוון.

אף כשאדם מישראל משחזר את נס ההצלה על הים – בו עמדו ישראל בסכנה קיומית וניצלו בזכות אמונתם בה’ ובמשה עבדו, עד שראו בראייה חושית, כמורה באצבע, את נוכחות ה’ – ומשתף עצמו באותה שירה בשמחה, הרי הוא נגאל מעוונותיו וממה שבעקבותיהם, כאומרי השירה על הים. שהשירה והגאולה אחיות הנה. על כן בברכת גאולה מזכירים את קריעת ים סוף ואת השירה. ואמרו (סנהדרין צד.) על חזקיהו המלך שבגלל שלא אמר שירה לא נעשה משיח.

תפקידנו כעם הוא סיפור תהילות ה’, ככתוב (ישעיהו מג כא) “עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו”. הברכות, השבח, ההלל וההודיה בתפילות ובברכות, מקיפים את כל סדר יומו של היהודי ואת כל מאורעות חייו, ובפועל הם ממלאים נפח נכבד בחייו – יותר מעשירית מזמן הערות. (אף השם ‘יהודי’ מצביע על תכונת ההודיה. הרי”ם מגור).

אנו אמורים לשמש פֶּה לכל באי עולם לשיר ולהלל לה’, כנאמר בברכת השיר “ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל ברנה יתפאר שמך… שכן חובת כל היצורים לפניך ה’ או”א להודות להלל לשבח…”. ואמרו (אותיות דר”ע) “אפילו ישראל שכל העולם כלו נברא בשבילן לא בראתים אלא בשביל שירה”.

יכולת השירה לה’, עוצמתה וטיבה, תלויה במידת האמונה (“ויאמינו… אז ישיר”) ובמידת הענווה. כשאדם מאמין באמונה שלמה כי ה’ הטוב הוא לבדו עושה את כל המעשים, אשר כולם לטובה, וכשיודע להכיר טובה על עצם חייו ועל כל אשר בהם, כי הכול חסד ה’ הוא, הרי לבו ופיו מרננים תמיד שיר ותודה לא-ל חייו, ושירתו זו מוקרנת על סביבותיו, ומדובבת גם את פיהם בשירה.

הכותב הינו מחבר סדרת ‘יוסף דעת’ על הש”ס ור”מ בישיבת משמר התורה

הפוסט שירה חדשה שיבחו גאולים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.