במשך השנה כולה ראוי להתפלל על הצלחתם של הילדים ועל גדילתם בתורה, יראת שמים ומידות טובות. ידוע המעשה עם מרן הגרי”ז הלוי זצ”ל מבריסק שהיה הולך בדרך ואיתו אחד מבניו, ניגש אליו עובר אורח ואמר לו: אשריכם שזכיתם לזרע בירך ה’, שכל בניך לימודי ה’ וכולם למדנים ויראים. הרב שמע את הדברים, והמשיך בדרכו מבלי להגיב עליהם. בעת היכנסו לביתו אמר הרב לבנו: וכי אדם זה יודע כמה דמעות שפכתי בשעה שהייתי מנדנד את עריסת בני? הייתי מתפלל ובוכה לפני רבונו של עולם ומתחנן שיעלו הילדים ויתעלו בתורה וביראת שמים.

גם בזמן הדלקת הנרות כל אמא מעתירה על ילדיה וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשת יתרו על הפסוק “כה תאמר לבית יעקב” – אלו הנשים: ולכך ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת – שהיא מצוה מוטלת עליה – שיתן לה ה’ בנים מאירים בתורה, כי התפילה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה, ובזכות נר שבת שהוא אור, תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת אור, שנאמר (משלי כו, כג) ‘כי נר מצוה ותורה אור’, וכן דרשו רז”ל (שבת כג, ב) האי מאן דרגיל בשרגי, הויין ליה בנים תלמידי חכמים. 

ובכדי להבין את העניין המיוחד שיש בערב ר”ח סיון לתפילה זו – יש להתבונן בנוסח תפילת השל”ה בתחילתה: “ועל קיום העולם ועל קיום התורה בא לנו ממך ה’ אלוקינו שני ציוויים: כתבת בתורתך ‘פרו ורבו’, וכתבת בתורתך ‘ולמדתם אותם את בניכם”, והכוונה בשתיהם אחת, כי לא לתוהו בראת כי אם לשבת. ולכבודך בראת, יצרת אף עשית. 

החפץ חיים בספרו שם עולם (פרק טז) מביא על כך משל – למלך שעשה מלחמה עם שונאיו, והיה לו עבד אוהב ונאמן שנלחם לצידו. ומרוב אהבתו טרח והכין בעצמו חיצים להילחם באויבים. והנה באמצע המלחמה נגמרו לאותו עבד כל החיצים, ופנה לאדונו המלך ושאלו האם יוכל עדיין להמשיך ולהילחם כאשר כבר אין לו חיצים משל עצמו והוא צריך להיעזר בחיצים מתוצרת של מישהו אחר. האדון שמע וצחק לשמע השאלה. כי מאי נפקא־מינה באלו חיצים משתמשים, כל עוד באים לנצח במלחמה. 

וכן הדבר במלחמתנו בעוה”ז. אנחנו מגדלים את בנינו לתורה, וכל זאת הוא חלק מגילוי כבוד ה’ בעולמו ע”י לימוד התורה [ושם כותב הח”ח שמי שבניו לא הולכים בדרך התורה יכול להחזיק תורה והרי זה מביא את אותה המטרה].

זכינו השנה לאירוע מיוחד של אבות ובנים שהתקיים בתחילת השבוע כהכנה ליום הגדול יום מתן תורה. יישר כח למארגנים על האירוע הנפלא. ויהי רצון שנזכה כולנו לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

הכותב הוא ראש הקהל אחוות תורה, הר נוף

הפוסט אבות על בנים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

פסוק זה, המופיע בספר תהלים סוף פרק צ’ בסיומה של תפילת משה איש האלוקים, נאמר בכל מוצאי שבת לאחר תפילת ערבית. טעם הדבר הוא שאחר שיצאה השבת ואנחנו עומדים הכן לפני ששת ימי המעשה, אנו רוצים שיתברכו מעשי ידינו. מסיבה זו בשבוע שחל בו יום טוב לא אומרים ויהי נועם [או”ח רצ”ה ומשנ”ב שם].

המפרשים תמהו על הכפילות שבפסוק זה “ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו”, ומבארים שם, שבכל פעולה יש את הפועל, ויש את הדבר הנפעל. “מעשה ידינו כוננה עלינו” נסוב על הדבר הנפעל, שתשרה בו השכינה. “מעשה ידינו כוננהו” נסוב על פעולת העשייה, שאף היא תתברך ותיעשה כראוי.

ויש לתת טעם מדוע דווקא כאן חילק משה רבנו את ברכתו לשניים, ברכה על הפעולה וברכה על הדבר הנפעל, ומדוע לא די בברכה אחת שהמטרה הנעלה של בניית המשכן תצליח להגיע ליעדה.

יתכן לומר, שהנה אמנם בכל פעולה ופעולה שעושה האדם, בדרך כלל על פי דרך הטבע הפעולה אמורה לפעול את פעולתה ולהצליח למלא את יעדה, אך שונה הדבר בבניית המשכן. בבניין המשכן לא די רק בפעולה האנושית של איסוף החומרים ובניית המבנה. כל בר דעת מבין שבבניית בית לה’ “אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו”, אם ה’ לא יבחר להשרות את שכינתו בבית, לא יועילו כל מעשי האדם, יהיו אשר יהיו.

וכך מביא רש”י בפרשת שמיני על הפסוק “ויצאו ויברכו את העם” – אמרו ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה רבנו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל, לכך אמר להם זה הדבר אשר ציווה ה’ תעשו וירא עליכם כבוד ה'” עיי”ש.

מדי מוצאי שבת אנחנו עומדים ומכריזים שמה שפשוט וברור לנו בבניית המשכן, נכון גם כאשר אנחנו עומדים בפתחם של ששת ימי המעשה. אנחנו עומדים ומבקשים “מעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו”, אנחנו מאמינים בכוח ההשתדלות שלנו, אך יודעים נאמנה ש’הגזרה אמת והחריצות שקר’. בבית המקדש הפרטי שלנו, בחיי המעשה שלנו, אנחנו לא סומכים רק על עצמנו, אלא יודעים ומבקשים את השראת שכינת ה’ עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

הכותב הינו ראש הקהל בבית הכנסת ‘עטרת נוף’, הר נוף ירושלים

הפוסט ומעשה ידינו כוננהו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ונראה להוסיף, שהנה מצאנו במעמד הר סיני שהיו כולם, האנשים והנשים והטף ואף כל נשמות ישראל, כי התורה שייכת לכל אחד ואחד מישראל, ואף אחד אינו יכול לנכס את התורה אליו באופן מיוחד.

וכן מצינו במכילתא דרבי ישמעאל בפרשתנו: ומפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שניתנה תורה בארצו לפיכך לא קיבלנו עלינו. דבר אחר, שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי ניתנה תורה, וזה אומר בארצי ניתנה תורה. התורה לא נתחלקה לשבטים, אלא ניתנה לכולם.

תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד.

תורה ניתנה לכל אחד, ובכל מקום. כיום אנחנו זוכים לראות אינספור יוזמות של קביעות עיתים: בבית הכנסת ובבית, בחבורה וביחידים, בלכתך בדרך ובמשרד.

שמעתי השבוע מפי יהודי תלמיד חכם שמוסר כבר במשך שנים שיעור קבוע פעמיים בשבוע באחד ממשרדי הממשלה בזמן הפסקת צהריים. השיעור נפתח ביוזמתו של אחד העובדים, ועם השנים הצטרפו עובדים נוספים. על אף שמדובר בזמן הפסקה, המשתתפים מקפידים שלא להחסיר, באופן מעורר השתאות. כיום לאחר מספר שנים, ניתן לראות בבירור את ההשפעה האדירה על המשתתפים.

לפני מספר שנים הצטרף אל השיעור אחד העובדים, ללא כיפה, מיוצאי ברית המועצות. בתחילה היה נראה שהוא לא מבין כלום ממה שנאמר, אך עם הזמן הביע התעניינות רבה ונעשה משתתף פעיל. יום אחד הוא ניגש אל הרב מגיד השיעור וסיפר על התחזקותו בתורה ומצוות. התברר שהלה לא היה מהול, ולאחר תקופה שהשתתף בשיעור מל את עצמו כדין וכיום ילדיו אף לומדים במוסדות תורניים.

בסיום השיעור היה מגיד השיעור מוסיף כמה מילים על פרשת השבוע לבקשתם, ויום אחד ניגש אליו אחד המשתתפים וסיפר לו בהתרגשות על ילדיו שכבר מזמן לא שומרים שבת ולא נוכחים בסעודת שבת, והאב החליט מידי שבת לקרוא להם ולומר את דבר התורה השבועי ששמע בשיעור, ולאחר תקופה שניים מילדיו חזרו לשמור את השבת. זו תורה שהיא הפקר לכל.

כיום אנחנו חיים בעידן שהכל מונגש, במדיה ובספרות המבוארת, התורה כרוכה וארוזה יפה, לא נותר אלא לקחת וללמוד.

הכותב הינו ראש קהל בבית הכנסת ‘עטרת נוף’, הר נוף ירושלים

הפוסט מונחת בקרן זווית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.