במראה שמתגלה לזכריה, הוא רואה מנורת זהב עם שבע נרות דולקות, וזיתים המספקים לה שמן ברציפות. כאשר זכריה שואל לפשר המראה, המלאך מתפלא: “לא ידעת מה המה אלה?”. תשובת המלאך לתגובת זכריה “לא אדוני”, אמורה כנראה לכלול ביאור ברור למראה, והסבר מובן מאליו לנמשל שהמנורה מסמלת.

תגובת המלאך היא משפט מפורסם למדי: “לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות”. האם יש קשר אסוציאטיבי ברור בין משפט זה למראה של מנורה דולקת? האם הוא מהווה הסבר כה מובן מאליו לנבואה, עד שיש להתפלא על זכריה שלא הבין זאת בעצמו?

נראה כי המנורה מסמלת גישה בעבודת ה’ השונה מזו של שולחן הפנים, המייצג עשירות ופעולות מעשיות הדורשות יוזמה, ניצול הזדמנויות ועושר פיננסי. לעומת זאת, המנורה מאירה בנרותיה הקטנים, בשקט, בענווה ובחן. היא מייצגת את הגישה הפנימית, הלוחשת כי לא משנה כמות הלימוד והחידושים, אלא החיבור, תחושת השייכות והאהבה לתורה, למצוותיה ולנותנה.

לאור זאת, ניתן להבין את חלישות דעתו של אהרן מול קרבנות הנשיאים המרשימים והעמוקים. אך דווקא הפטרתנו באה ללמד אותנו את תגובת הקב”ה לכך: “שלך גדולה משלהם, שאתה מעלה ומיטיב את הנרות”. 

כל אדם מישראל שחווה לעתים חלישות דעת דומה, יכול ללמוד מכאן כי דווקא העלאת והטבת הנרות בלב, האור הפנימי המאיר בו בעת פעולותיו ה”קטנות” וה”בלתי נחשבות”, היא זו הנחשבת ומשמעותית בעיני ה’ לאין ערוך מפעולות עצומות החסרות תוכן פנימי.

הכותב הוא ראש קהילת היכל התפילה רמת בית שמש ג’

הפוסט כי אם ברוחי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נתעכב על משפט קצר שהוא מביא בשמו של רבי חיים מוולוז’ין, שיכול ללמד אותנו הרבה על היחס למעשה הקרבנות, הנראה לרבים מנותק לגמרי ממציאות חיינו בדורות המודרניים ומאיך שאנו תופסים כיום את עבודת ה’.

הוא כותב כך (באות י”ז): “ועל תפילה בלא כוונה אמר (ר’ חיים וולוז’ינר. נ.פ.), אם אינה נחשבת כקרבן שיש בה נפש, נחשבת למנחה שאין בה נפש”.

אנו רגילים להעריך את מעשי המצוות ועבודת ה’ שלנו, ודי בצדק, על פי ההשפעה שלהם על הליכותינו ואישיותנו. אם עשיתי צדקה, הפכתי לאדם טוב יותר. אם אכלתי מצה, הפכתי לאדם מאמין יותר. אבל הרב קצנלבוגן קורא לנו למדוד את עבודתנו במדד נוסף. הקרבה.

לקרבן יש נפש, ולכן בהבאתו והקרבתו לה’ אני מסוגל לדמיין כי את גופי אני מקריב. את דמי, לו הייתי יכול, הייתי מזה על קרנות מזבח קיום רצון ה’. אבל למנחה אין נפש, ומה נותר לו למקריב המנחה לכוון? איך הוא יכול לדמות את עצמו לערימה של קמח?

אז זהו, שלא נדרש ממך להגיע להתרגשות גדולה או לחוויה רוחנית מיוחדת, אלא להקריב את עצמך. היה לך קמח, או משאב גשמי אחר, יכולת להשתמש בו לצרכיך, ובחרת להפנות אותו לעבודת ה’. יש לך במה להתגאות! מרצונך החופשי באת אל המקדש, הבאת אתך קמח שיכל לגרום לך להנאה, והקרבת אותו לטובת השראת השכינה בישראל! אולי לא כיוונת כל כך, אולי לא התרגשת בכלל, אבל הקרבת מעצמך, מממונך, בלא שום כוונת רווח, רק כי הבנת שתעלה בכך נחת רוח לפניו.

ולענייננו, תפילה בכוונה היא חוויה רוחנית שלא תסולא בפז, שיכולה להפוך את האדם למאמין יותר ולקרוב יותר לה’. אבל גם המתפלל בלא כוונה בחר בחופשיות להשקיע זמן, אנרגיה, קשב ופניות, לטובת פעולה שלא תצמיח לו תועלת חומרית כלשהי, אך ורק כי הוא רוצה לעשות את רצון הבורא.

שיעור תורה הוא מעמד שיכול לקדם את האדם בידיעת התורה, להכניס בו רגשות אמונה וביטחון, ולעיתים נדירות אף לשנות חיים. אבל גם אם באת ונמנמת, גם אם באת והיית מפוקס רק למחצה, הרי הקרבת מנחה! את השעות שאחרי יום עבודה רצוף, אותם התחשק לך לבלות על ריקליינר, בחרת להעביר על ספסל העץ בבית המדרש, בלא ששום תועלת גשמית תופק לך ממנו, רק כי כך רצה ה’.

וזה מה שחשוב.

הכותב הינו ראש קהל ‘היכל התפילה’, רמת בית שמש ג’

הפוסט בין קרבן למנחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.