נוכחותו של הקב”ה מתאפשרת רק במרחב קדוש וטהור, וכאשר ישנו אדם טמא בתוך מחנה ישראל הוא פוגע בנוכחות ה’ בכל עם ישראל. לכן בטומאה חמורה כמו טומאת הצרעת, נדרש המצורע לשבת בדד מחוץ למחנה. מכאן גם נגזרת החובה להיטהר וכפי המבואר בפרשה באריכות, לכל טומאה ישנה סדר טהרה המתאים לה.

מושגי הטומאה והטהרה הם מושגים עמוקים ואפופי סוד, אך נראה שמאחר שכאמור הטהרה הכרחית לנוכחותו של הקב”ה, תהיה תועלת רבה בהבנה של המושגים הללו וחיבור אליהם גם ברובד הפשט, בעיקר בימינו שבהם הם נתפסים כסתומים משהו.

אם נתבונן באופני הטומאה השונים בפרשה ניווכח שבבסיסם עומד המתח בין החיים למוות. כל הטומאות עוסקות באופנים שונים של התנוונות וניוול של החיים מאבי אבות הטומאה שהוא המת עצמו ועד טומאות קלות יותר שגם בהן יש בחינה מסוימת של מוות.

כאשר האדם פוגש במוות הוא חש ניכור לחיים, החידלון וסופיות החיים מעמידים את החיים בצל ומוציאים מהם את טעמם, נוצרת התחושה שהחיים הם כצל עובר וכענן כלה וממילא הם חסרי משמעות.

במובן מסוים זו חוויה שיש לה ערך בכך שהיא מחדדת את ההבנה שהחיים בעולם הזה הם זמניים ואינם בעלי ערך מול החיים האלוקיים האינסופיים ולכן אמרו חז”ל שבכדי להתגבר על היצר יש לזכור את יום המיתה, אך אין זו התודעה הבסיסית איתה אנו נדרשים לחיות ביומיום ולהפך, המוות הוא סתירה למהותו של הקב”ה המכונה גם אלוקים חיים.

מטרת בריאת העולם היא להחדיר לתוך העולם הזה, הגשמי, את השפע האלוקי ובכך לחיותו, ולהפוך אותו לכלי המכיל את החיים האלוקיים, ולכן ברור אפוא שנוכחות ה’ מתגלה בחיוניות ובשמחת החיים, והמוות שעומד בסתירה לכך, דוחק את נוכחות ה’. זוהי מהותה של הטומאה אותה אנו נדרשים לטהר, כלומר ליצור מרחב של חיים והתפתחות ובכך לאפשר לשפע החיים האלוקי להתגלות בעולם.

הפוסט טומאה וטהרה – החיים והמוות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ניתן בפשטות להבין את הדיוק בכל דבר כתוצאה מהקפדה הלכתית שגרתית על כל מצווה ומצווה ממצוות הסדר, אך נראה שהבנה כזאת מחמיצה את עומק העניין וכמו שמלמד שמו של הלילה “ליל הסדר”, כלומר משמעותה של כל מצווה נובעת מהיותה נטועה בתוך ‘סדר’, כשכל המצוות יחדיו על כל דקדוקיהן יוצרות את המשמעות המבוקשת בלילה הראשון של פסח.

יש להבין אם כן מהו חוט השני העובר בין כל מצוות ליל הסדר. נראה שהמבוקש הוא ‘סיפור יציאת מצרים’. ליל הסדר הוא אירוע שבו אנו מספרים ונזכרים במה שקרה לעם ישראל ביציאת מצרים כשכל מצוות הסדר תומכות ומעצימות את הסיפור וכמו שדורשים חז”ל, דרשה אותה אנו לומדים בהגדה של פסח: “והגדת לבנך שומע אני מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”.

כלומר, המצה והמרור הם חלק מסיפור יציאת מצרים העובר מאב לבן במשך דורי דורות וכך גם כל מצוות הסדר. כך הסיפור הופך לחווייתי כשיש בו מובן של המחזה ממשית של מה שקרה ביציאת מצרים.
הסיבה שבגינה סיפור יציאת מצרים נעשה באופן כזה איננה רק כדי שהסיפור יהיה חי יותר, אלא הדברים קשורים בהבנה עמוקה של משמעותה של יציאת מצרים וממילא של זכירתה. גאולת עם ישראל ממצרים איננה רק נס הצלה וממילא סיפור היציאה איננו רק בבחינת שבח והודאה לה’, יציאת מצרים היא רגע כריתת הברית בין עם ישראל לקב”ה, והוא הרגע שבו נוצר עם ישראל כעם.

לכריתת הברית היו שותפים שני הצדדים, הקב”ה שבחר בעם ישראל להיות לו לעם סגולה ולייחד אותם מכל העמים, ועם ישראל שבחר להיענות לקריאה ולצאת לארץ לא זרועה מתוך מטרה להיות עם ה’ ולהקים ממלכת כהנים וגוי קדוש.

מטרת ליל הסדר איננה רק היזכרות או הודאה על הניסים אלא היא אפוא חזרה לרגע של כריתת הברית על מנת לחדש אותה ולחזק אותה, להיענות מחדש לקריאה של הקב”ה ולזכות מחדש בבחירתו. לכן מכוונות מצוות הסדר להחזיר אותנו באופן חי ממש עד כמה שניתן אל אותם רגעים, בכדי שנוכל לחזור ולחדש את הברית שלנו כעם ישראל עם הקב”ה.

הכותב הינו ר”מ בישיבת המתיבתא תורה ודעת

הפוסט ברית מחודשת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נחלקו הראשונים האם ציווי בניית המשכן ניתן לפני חטא העגל או לאחריו. סדר הפרשיות מלמד שהציווי ניתן לפני מעשה העגל, אך רבים מהראשונים התאמצו לבאר שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושסדר הדברים היה אחר.

כך כתב רש”י: “אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה”. והרמב”ן נחלק עליו וכתב: “ועל דרך הישר, נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל…”.
אם זו מחלוקת עובדתית ביחס לתאריך שבו ניתן הציווי, נתמה: האם יש משמעות לשאלה מתי בדיוק התרחש הציווי על בניית המשכן? ומדוע מתאמצים רבים מהראשונים להוציא את סדר הדברים מידי פשוטו?

נראה לכן שהמחלוקת בדבר זמן הציווי על בניית המשכן מכילה בתוכה מתח רעיוני משמעותי שקשור באפשרות של בניית בית גשמי בארץ כמקום לקב”ה.

במובן מסוים יש בכך סתירה לאופי האמונה היהודית שמתגלם בדרישה “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”. הקב”ה נמצא מעבר לכל אפשרות תפיסה וייצוג ולכן באופן עקרוני עבודת ה’ אינה תלויה במקום פיזי מסוים ובכלים גשמיים, וכמו שאמר שלמה המלך “הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי”.

מאידך, כיוון שהאדם מצווה לעבוד את ה’ בעולם הזה, המשכן מאפשר חיבור וקשר ממשי שאיננו נשאר רק ברמת המחשבה המופשטת ופנימיות הנפש אלא כולל את כל רבדי הקיום של האדם.
נמצא אפוא שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים ולשני אופני עבודת ה’ יש מקום. המחלוקת היא במשקל שיש לכל אחת מן הדרכים.

השיטה הגורסת שבניית המשכן נצטוותה לאחר חטא העגל, מחדדת את החיסרון שיש בכך שעובדים את ה’ בצורה מוגשמת ולכן רק לאחר שבחטא העגל הוכח שעם ישראל מתקשה לעבוד את ה’ ללא אף ייצוג ממשי נצטוו על בניית המשכן.

לעומתה, רואה השיטה השנייה את עבודת ה’ באופן הזה כ’לכתחילה’, מתוך תפיסה שלפיה תכלית האדם היא להנכיח את הקב”ה בתוך העולם האנושי וממילא עבודת ה’ המתקיימת רק ברובד המופשט הינה חסרה מעיקרה, כך שבניית המשכן איננה מבטאת כל ירידה ברמת הקשר של עם ישראל עם הקב”ה וממילא אין סיבה להוציא את המקראות מידי פשוטם ולהניח שצוותה רק לאחר חטא העגל.

הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘מתיבתא – תורה ודעת’

הפוסט משמעות בניין המשכן לעבודת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשמתבוננים בתוכן הדיברות הרי שלצד מצוות האמונה בה’ אלוקי ישראל ובייחודו אנו מצווים את צווי המוסר הבסיסיים ביותר, לא תרצח, לא תגנוב וכו’. והדבר מעורר למחשבה האם יש קשר בין שני חלקי לוחות הברית והאם חוקים בסיסיים אלו אכן מייחדים את תורת ישראל? האין הם בבחינת מוסכמות בסיס הקיימות בכל תרבות אנושית?

בימינו רווחת החלוקה בין ‘צווים מוסריים’ ל-‘צווים דתיים’. בעוד הראשונים יעסקו רק במרחבים שבין אדם לחברו ובהסדרת החברה, וכמו כן יתפסו כאוניברסליים ומחייבים את כולם; הצווים הדתיים עוסקים ביחס שבין אדם ואלוקיו ונתפסים כבעלי משמעות רק לעדת המאמינים המחויבים במצוות הדת.

נראה שהשילוב בין שני סוגי המצוות המתקיים בעשרת הדיברות כופר בחלוקה בין שני המרחבים, ומלמד אותנו ששני הלוחות תלויים זה בזה ונותנים תוקף האחד לשני. המחויבות לחוקי המוסר עוברת דרך האמונה בה’ ולהפך, האמונה והקשר עם ה’ אינם יכולים להתקיים ללא יחס צודק ומיטיב עם האדם האחר.

בשונה מהתפיסה המפצלת בין המוסר ובין הדת, התורה מלמדת שעבודת ה’ איננה רק התמסרות של האדם לקשר רוחני ונשגב עם ה’, והעולם איננו מקום נמוך וטמא שצריך לחפש את הדרך להיחלץ ממנו ולהיפך, העולם הזה הוא המרחב שבו האדם נקרא לפעול ולכונן בתוכו חיים ארציים המבוססים על צדקה ומשפט ובכך להעניק להם משמעות.

באותה מידה, ה’מוסר’ – היחסים שבין אדם לחברו – אינו רק מערכת הסדרים חברתיים שמתקיימת במנותק מהאמונה בה’, אלא המחויבות בין אדם לחברו מקבלת את תוקפה מכך שהאדם נברא בצלם אלוקים, ההבנה שהאדם מייצג בקיומו את הנוכחות האלוקית בעולם, היא מעניקה את התוקף המוחלט לאיסור הרציחה המסתעף ממנה.

השילוב בין מצוות “בין אדם למקום” למצוות “בין אדם לחברו” מלמד אפוא כי שני הקטבים הללו שלובים זה בזה ומשפיעים זה על זה. ורק כאשר האדם מקיים את שני סוגי המצוות מתקיימת תכליתה של התורה.

הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘מתיבתא – תורה ודעת’

הפוסט עשרת הדיברות – בין דת למוסר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

דבריו של משה רבנו נאמרים בסופו של משא ומתן ממושך בינו לבין הקב”ה בעניין שליחותו. משה לא ממהר להיענות לשליחות, וטוען כלפי הקב”ה שהוא אינו מתאים לתפקיד.

במהלך ימי הנדודים במדבר ישנם מקרים נוספים בהם משה רבנו כביכול בא בדברים עם הקב”ה, כך לאחר חטא העגל ובמקרים נוספים. האם זו התגובה לה היינו מצפים ממשה רבנו עבד ה’?

התבוננות בתורה ובנביאים מלמדת שלא פעם הנביאים נוקטים בדרך זו, ומול ציווי ה’ הברור הם שואלים, מקשים ומעמידים צד אחר. מאברהם אבינו איש האמונה שמבקש מה’ שלא להפוך את סדום וטוען כלפיו ‘השופט כל הארץ לא יעשה משפט’, ועד נביאים כאיוב ויונה.

נראה שיש ללמוד מכך רעיון חשוב בעבודת ה’. ישנן שתי צורות יסודיות של יחס בין הקב”ה לאדם: הראשונה, התבטלות מוחלטת לרצון ה’. האדם איננו מביא ליחסים את עצמו ואת עולמו האנושי אלא להפך, הוא מבטל אותם כלפי הצו האלוקי. צורת יחס זו היא הבסיס עבור כל אדם מאמין שצריך להיות מוכן למסור את נפשו עבור קיום מצוות ה’ גם אם הוא איננו מבין אותן.

אך ישנה גם צורה נוספת של עמידה מול ה’, ובה האדם מבקש לקחת חלק ולהשתתף באופן פעיל בהגשמת רצון ה’, ומתוך כך הוא מעוניין להבין את ציווי ה’ ואת רצונו, דא עקא שהבנה זו נעשית בהכרח בכלי ההשגה האנושיים והמוגבלים של האדם וממילא מן הסתם יהיה פער בין רצון ה’ האינסופי והמוחלט לאופן שבו אותו רצון נקלט אצל האדם שמקבל אותו ומערב בו בהכרח את עולמו האנושי.

זהו איננו חיסרון בקיום הציווי, אלא להפך: הקב”ה ברא את האדם כדי שיהיה שותף במעשה בראשית והטיל עליו את החובה לפעול לתיקון עולם במלכות ש-די, ובכך מצפה מהאדם “להוריד” את הרצון האלוקי אל העולם ולהתאים אותו אליו כדי שיוכל להתממש, ולאדם ניתנת הזכות והחובה לתת את חלקו בקביעת צורת קיום הצו האלוקי בפועל.

הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘מתיבתא – תורה ודעת’

הפוסט בין התבטלות להשתתפות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.