דרשה מרתקת נדרשת על קריאה זו במדרש רבה: מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן צא ולמד ממשה, אבי החכמה אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן; ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר “ויקרא אל משה וידבר”.

המדרש לומד מקריאה זו מסר נוקב; על אף כל מעלותיו של משה, אם היה נכנס לאוהל מועד טרם שנקרא, היה זה מעיד שאין בו דעת, כאשר אותו שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו.

יש להסב את תשומת הלב לשני מוקדים בדברי המדרש, האחד הוא טיבה של הדעת, באיזו דעת עוסק המדרש, שבהיעדרה עלול תלמיד חכם, ‘כליל המעלות’, להיות שני במעלה לנבלה. שנית, תהא אשר תהא ‘דעת’ זו, מדוע חסרונה חמור כל כך.

דעת, במונחי חז”ל, פנים רבות לה. בברכות [לג.] נאמרו מספר מעלות על הדעת, ומי שניחן בה. אחת מהן: ‘כל מי שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו’, עוד אמרו: [שם נז.] ‘שלושה משיבין דעתו של אדם’.

כאן נדמה שעיסוקם של חז”ל הוא ב’דעת’ מסוג יסודי יותר, כזה שחסרונו ‘מאפיל’ על יתר מעלות האדם.
מתוך הנסיבות, יש להניח שפשרה של הדעת כאן הינו נימוסים ודרך ארץ. אלה הנצרכים לשם הבנה שאין להיכנס לאוהל מועד ללא קריאה.

המדרש מדגים את המסקנה לפיה ‘כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו’, באמצעות המתנת משה לקריאת ה’. אלא שמסקנה זו, חומרת היעדר הדעת, אינה מתפרשת מן הדוגמה, ממנה ניתן ללמוד רק שנדרשת קריאה.

העובדה שעל אף זאת, חז”ל מיישמים את ההקבלה, יש בה כדי ללמד שמאפייניו של זה שאין בו דעת זהים לחלוטין לאלה של הנבלה, ועוד ישנו יתרון לנבלה.
הנבלה, אינה חסרה אלא חיות, אך היא מדיפה ריח שמלמד על טיבה. תלמיד חכם שאין בו דעת, אף הוא חסר את חוט השני הטווי בין יכולותיו וחכמתו, אך בניגוד לנבלה, אין עובדה זו ידועה, מה שמאפשר לו לחולל השפעה בסביבתו. בהיעדר תמרור אזהרה.

הדגש בדברי חז”ל הינו על ה’תלמיד חכם’ שאין בו דעת, זה אשר מצוי בעמדת השפעה, בעוד אין בו דעת.
היעדר ניהוגי ‘דרך ארץ’, כעמוד תווך, מנימוסיו של תלמיד חכם, מייצרים נזק זהה לזה של הנבלה, במעטה חיובי ומפתה.

הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘משמר התורה’

הפוסט דרך ארץ קדמה לתורה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כבר בפרשת שמות, משה מהסס שוב ושוב מלקבל את שליחותו של הקב”ה, בטענה ש’לא איש דברים אנוכי’, ואף בפרשה זו נשמעות טענות אלו; ‘ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים’, ולאחר מכן, ‘הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה’. הססנותו של משה אינה שולית. אנו נתקלים בה שוב ושוב.

לצד תכונה זו, יש להדגיש, עוד בהיותו בבית פרעה, מתוארת גבורתו של משה, בהצילו את העברי מן הנוגש המצרי.

לעומת זאת, פרעה, ‘יריבו’ של משה, זה אשר הוטל עליו להילחם בו, הוא שליט מוחלט, חסר היסוסים בכוח שלטונו, כזה שכדברי יחזקאל האמין ש’לי יאורי ואני עשיתיני’. וכתשובתו למשה ‘מי ה’ אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה”, מביע חוסר עניין מוחלט.

במחקר מתארים את דמותו של פרעה, כ’מתווך’ בין העולם העליון לעולם האנושי. עמדתו זו, על פי אמונתם, איפשרה לו שלטון ורתימת חוקי הטבע לאיזון הסדר הקוסמי. שלטונו זה של פרעה בא לידי ביטוי בנילוס, שהיווה מוקד לפולחן דתי. אחד מן הטקסים שנחוגו על שפתו ולכבודו של נהר הנילוס הוא ‘חג ההצפה’, בו הנילוס עולה על גדותיו, ועל פי אמונתם זוהי מחווה של פוריות על ידי אל הנילוס השולט בו לצידו של פרעה.

מוחלטות זו של פרעה, באה לידי ביטוי אף בהצדקת עונשו, על אף שעקשנותו הייתה מכוונת מהקב”ה [וכבר עסקו בקושי זה כמה מן הראשונים], זאת מאחר ועקשנות זו עומדת בבסיס אופיו הבלתי ניתן לערעור.

ישנו אפוא פער יסודי בין קווי דמותו של משה, לבין אלה, להבדיל, של פרעה.

כאשר פרעה מייצג את השליט מלא הביטחון, עובדת היותו שליט אינה מותירה מקום לבלבול. זאת בעוד משה, העניו מכל אדם, מגלם דמות מפתיעה של מנהיג.

ניתן לראות בהתנגשות עקרונית זו, בין זה המוחלט, העיקש, שמייצג פרעה, לבין זה ההססן, מלא הענווה, המיוצג בגאון ובגבורה על ידי משה רבנו, יתרון משמעותי, שלעיתים, יכול להיות בעוכריו של הנרטיב המוחלט.

הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘משמר התורה’

הפוסט בין משה לפרעה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.