האתיקה בחינוך היא הבסיס עליו נשענים האמון וגם תחושת הביטחון של הילדים וההורים – אותו אמון הכרחי המאפשר להורים להפקיד בידי המחנכים את היקר להם מכל: את ילדיהם, את עתידם, ואת עיצוב אישיותם, וגם מאפשר למתבגרים לסמוך על המבוגרים הרוצים בטובתם.

אתיקה מורכבת מסט של ערכים היוצרים התנהגות עקבית שמשרה ביטחון ויציבות. למשל, שמירה על פרטיות וסודיות היא אחד מעמודי התווך של האתיקה החינוכית. כאשר מידע אישי על תלמיד או משפחתו מגיע לידי המחנך, עליו לראות בכך פיקדון שהופקד בידיו בנאמנות. מידע על קשיים אישיים, מצב משפחתי, או אתגרים לימודיים אינו נחלת הכלל.

אנשי חינוך מקצועיים נזהרים מלשתף מידע רגיש עם צוות שאינו רלוונטי ישירות לטיפול בתלמיד, וודאי שנמנעים מלדבר על תלמידים ומשפחותיהם בחדר המורים או בפורומים אחרים.
אחת מאבני הבוחן לאתיקה בתחום זה היא השאלה: האם הייתי מרגיש בנוח אילו ההורה היה שומע אותי מדבר כך על ילדו?

הפרדה בין רגשות אישיים לבין התנהלות מקצועית היא אתגר מרכזי בעבודה החינוכית.

לא פעם מתעוררים רגשות מורכבים בין מחנכים, תלמידים והורים. מחנך מקצועי מבין שגם כאשר הורה מתבטא בחריפות, מעביר ביקורת או מביע חוסר שביעות רצון, אסור שהדבר ישפיע על יחסו לתלמיד. באופן דומה, גם כאשר מתעוררים קשיים עם תלמיד מסוים, אסור שהדבר ישפיע על הקשר עם הוריו.

ישנה חשיבות מיוחדת לשמירה על אובייקטיביות והוגנות ביחס לכל תלמיד ולכל משפחה.

מחנך אתי יראה כל תלמיד במבט חדש מדי יום, ולא ישפוט אותו על סמך התנהגות קודמת או דעות קדומות. באופן דומה, אל לו למחנך לאפשר למעמד חברתי, השתייכות לעדה, השתייכות קהילתית או קרבה אישית להשפיע על יחסו לתלמיד או למשפחתו.

אחד הדברים הכי מהותיים שאני זוכה ללמד אנשי חינוך, הוא שהאתיקה היא הבסיס לבניית קשר משמעותי עם הילד עצמו. כאשר מחנך מפר את כללי האתיקה – למשל, מעביר מידע אישי שהילד שיתף עמו, מבייש אותו בפני אחרים, או נוהג בחוסר עקביות – הילד לומד שלא ניתן לסמוך על המבוגר האחראי עליו. התוצאה היא שהתלמיד פשוט מפסיק לשתף ומסתגר.

וכאן חשוב להדגיש: כאשר האתיקה נפגעת, הנזק אינו רק למערכת היחסים הספציפית, אלא לאמון הכללי במוסד ובמערכת החינוך. סדק באמון עלול להוביל לערעור היסודות עליהם נשען המעשה החינוכי כולו, ומכאן החשיבות העצומה של דיוק בנושא הזה.

כהורים, מה תפקידנו?

הורים יכולים וצריכים לאמץ פרקטיקות אתיות דומות בתוך המשפחה, וזה יעשה ממש טוב. נסו את זה:

1. לילדים מגיעה מידה של פרטיות. להורה כדאי לכבד את המרחב האישי של הילד (במיוחד בגיל ההתבגרות), לדפוק לפני כניסה לחדר, להימנע מקריאת יומנים אישיים ללא רשות, ולא לחטט בחפציו האישיים. כיבוד הפרטיות מעביר מסר של אמון ומחנך לכיבוד גבולות.

2. הורה חכם עומד בהבטחותיו לילד, אינו משתמש באיומים שלא יוכל לממש, ושומר על עקביות בין מילים למעשים. התנהלות זו בונה אמון ויוצרת הלימה בין הנאמר למעשים.

3. כאשר ילד משתף את הוריו בקושי או אתגר, עליהם לנהוג בדיסקרטיות. מידע אישי שילד שיתף אינו חומר לשיחות סלון עם האחים, החברים או קרובי משפחה. להורה כדאי לשאול את הילד למי מותר לו לשתף את המידע ולאיזו מטרה, גם כשמדובר בבן הזוג או במחנך.

4. הורה יכול לכעוס על התנהגות מסוימת מבלי לשלול את הילד כולו. אמירות כמו “אני כועס על ההתנהגות שלך” במקום “אתה ילד רע” מאפשרות לילד לתקן את דרכיו מבלי לערער את תחושת הערך העצמי שלו.

5. הורה יקפיד על יחס הוגן ושוויוני בין כל ילדיו, גם אם נדרשות התאמות אישיות לכל ילד. הסברת השיקולים לילדים מאפשרת להם להבין שהגישה היא אכן הוגנת, גם אם לעתים אינה זהה.

6. בדומה למחנך שהוא “קברניט שלא עוזב עד אחרון הנוסעים”, ההורה החכם מחויב לטובת ילדו גם כשהדבר קשה או לא נוח. מחויבות זו מתבטאת בעמידה לצד הילד בעת משבר, בקשיים או באתגרים, גם כשהדבר דורש ויתור והקרבה.

7. הורה חכם מסוגל להודות בפני ילדיו כאשר טעה, להתנצל ולתקן. הודאה בטעות אינה מחלישה את סמכות ההורה, אלא מחזקת אותה דרך הדוגמה האישית.

יישום פרקטיקות אתיות אלו בבית מחזק את השפעתן במסגרת החינוכית ולהיפך. כאשר כל הצדדים – מחנכים והורים כאחד – פועלים מתוך מחויבות לערכים אתיים אלו, הם מעניקים לילדים דוגמה אישית וסביבה חינוכית בטוחה ומאפשרת צמיחה חינוכית.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט אתיקה – המפתח לאמון, לתחושת בטחון, וליצירת חינוך ״אמיתי״ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אז מדוע נוצרים שני עולמות?
הפיצול הפנימי אינו מתרחש בחלל ריק. ישנם מספר גורמים מרכזיים המובילים להתפתחותו:

1. המתבגר מחפש להגדיר את עצמו, לעתים דווקא בניגוד לערכי המשפחה והמסגרת החינוכית, כדברי חז”ל “אין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ”. הנער מחפש את המרחב בו לבו “חפץ” באמת, גם אם זה מנוגד לציפיות הסביבה.

2. החשש מתגובה שלילית ושיפוטיות של ההורים והמחנכים מוביל להסתרה. כשאין מרחב בטוח לשיתוף בקשיים ובהתמודדויות, נוצרת מוטיבציה להסתיר ולפצל.

3. הרצון העז להשתייך לקבוצת השווים מוביל לעתים קרובות להתנהגויות שאינן תואמות את ערכי הבית. הצורך בחברה כה עמוק עד שהנער מוכן לעיתים להסתכן ולסגת מבחינה ערכית ולהתנהג בניגוד לערכיו כדי להשתייך.

4. לעתים, הפיצול הוא מנגנון הגנה בהתמודדות עם קשיים, טראומות או חוויות מורכבות שהנער אינו יודע כיצד לעבד בדרכים בריאות יותר. שימו לב שבגלל סיבות רבות ומרתקות, לדעת חלק מהחוקרים, כמות הטראומות הלא מעובדות שנער או נערה חווים בגילאי ההתבגרות נמצאת במגמת עלייה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל חוסר בעיבוד יעיל.
ביניים: השלכותיו של הפיצול

הפיצול הפנימי גובה מחיר כבד מהמתבגר:
ניהול שני עולמות דורש אנרגיה נפשית עצומה, והצורך לזכור “איזו גרסה” להציג בכל רגע יוצר מתח תמידי.

הנער עלול לאבד את תחושת ה”אני” האמיתי שלו כשהוא חי בשני עולמות מנוגדים, ולא להצליח לגבש זהות מאוחדת ושלמה לקראת נישואין ובחירות משמעותיות בחיים.

הרגל ההסתרה וההצגה העצמית החלקית מקשה על יצירת יחסי אמון וקרבה אמיתיים, הן עם המבוגרים והן עם בני הגיל. מחנכים ונוער (בנים ובנות) מדווחים על תקשורת לא אפקטיבית הנובעת מן הסיבה הזו.

ככל שהפער בין העולמות גדל, הסיכון להתנהגויות קיצוניות יותר בעולם הנסתר גדל אף הוא, מתוך תחושת “אין לי מה להפסיד”, ו״אני פגום וחסר תקנה״.

זיהוי הפיצול – סימנים מעידים

למחנכים והורים חשוב להכיר סימנים שעשויים להעיד על פיצול פנימי: מעברים חדים בין התנהגויות שונות, לעתים באותו יום; הצהרות ערכיות שאינן תואמות את ההתנהגות בפועל; הימנעות משיתוף בפרטים על חברים, בילויים ופעילויות אחרי שעות הלימודים.

לעתים, הנער “מחליף דמות” באופן מילולי – יוצא מהבית בלבוש אחד ומחליף ללבוש אחר מחוץ לבית וכן התפרצויות כעס או הסתגרות כשנשאלות שאלות פשוטות על המתרחש בחייו.
אז מה עושים?

כמחנכים והורים, עלינו להתמודד עם תופעת הפיצול בחכמה ובעדינות:
עלינו להפריד בין “המישור הראשון” – הקשר האישי והרוחני של הנער, לבין “המישור השני” – כללי המסגרת. הנער צריך לדעת שיש נושאים שניתן לשתף בהם מבלי לחשוש מענישה מיידית או מ״פרסומי ניסא״.

חשוב לבנות יחסי אמון לטווח ארוך. על ההורים והמחנכים להיות שם עבור הנער גם ברגעי משבר.

יש להבחין בין גינוי התנהגות מסוכנת לבין גינוי הנער עצמו. הנער צריך לדעת שהוא עצמו מקובל ואהוב גם כשמעשיו אינם מקובלים.

לסייע לנער להתקרב בהדרגה לתחושת שלמות פנימית, ללא כפייה. השלמות אינה מושגת ביום אחד אלא בתהליך ארוך של בניית זהות, ממש כמו שעברנו בעצמנו.
המחנכים וההורים צריכים להציג מודל של אדם שלם (לא אומר מושלם). העיקר הוא להיות אמיתי ואותנטי.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט הפיצול הפנימי בקרב נוער – חיים בשני עולמות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אז בואו נתחיל עם בשורה טובה: הדור שלנו נמצא בנקודת מפנה היסטורית. אנחנו הדור שיכול לקחת את האכפתיות העמוקה והמסירות האינסופית של הדור הקודם, ולשלב אותה עם הידע, הכלים והגישות היעילות שיש לנו היום. אנחנו יכולים ליצור משהו חדש-ישן ומאוזן – חינוך שהוא גם חם וגם חכם, גם אכפתי וגם מקצועי, ובעיקר יהודי ושורשי כי נקודת המוצא היא ״חנוך לנער על פי דרכו״.

טור זה לא בא להאשים מישהו. הדור הקודם, שזכויותיו רבות, חינך מתוך אכפתיות עמוקה ורצון אמיתי להצמיח ילדים ישרים, ערכיים ומצליחים. הם השקיעו את כל כולם בחינוך שלנו, לעיתים תוך הקרבה אישית עצומה. הם עשו זאת עם הכלים שהיו להם – כלים שהיום אנחנו מבינים שהיו מוגבלים ולעיתים אף מזיקים. ההבנה של התפתחות רגשית הייתה מצומצמת, והתפיסה הרווחת הייתה שמשמעת נוקשה, כולל ענישה גופנית שכיום אינה מקובלת כלל, היא הדרך היחידה והנכונה להציב גבולות.

הם התקשו להביע רגשות ולתקשר באופן פתוח, וחששו שהכלה רגשית תוביל לפינוק. למרות האהבה העצומה שהייתה שם – הם לא תמיד ידעו איך להביע אותה, וחלק מהתוצאות היו קשות: נשירה משמעותית ממסגרות חינוך, ניתוק מדרך התורה של אחוזים גדולים מבני הדור הזה, וצלקות רגשיות שרבים מאיתנו עדיין מתמודדים איתן בהקשר לערכים יהודיים דתיים כמו תפילה, ובעיקר בקשר בינינו לבין הורינו שנפגע או נהרס בגיל ההתבגרות.

הקריאה שלי כאן, כאיש מהדור הצעיר היא שהיום יש לנו את הזכות והאחריות ליצור שינוי, והשינוי הזה הכרחי כי כמו שהדור שלנו שונה מאוד מהדור הקודם, כך גם ילדינו שונים מאיתנו. הילדים של היום חשופים לאתגרים חדשים ומורכבים, והם זקוקים לכלים אחרים כדי להתמודד איתם.

אנחנו רואים את זה בכל תחום, ובמיוחד בחינוך לתורה ומצוות. במקום להעיר ילד בצעקות לתפילה ולגרום לו לשנוא את בית הכנסת, אנחנו יכולים וצריכים ליצור חוויה חיובית סביב התפילה. במקום להפוך כל שיחה על יהדות למקור של מתח ועצבים, אנחנו יכולים לבנות שיח פתוח ומחבר על אמונה וערכים. אנחנו יכולים להציב גבולות ברורים מתוך חיבור ואהבה, להקשיב באמת לרגשות של הילדים שלנו, ולתת מקום לקושי בלי לוותר על עקרונות. אנחנו יכולים לבנות תקשורת פתוחה ומצמיחה ולהשתמש בכלים חינוכיים מתקדמים שלא היו זמינים להורים שלנו.

זה משתלם – פעמיים

כשאנחנו מחנכים את ילדינו באופן בריא ו״בדרכי נועם״, קורה דבר מופלא: אנחנו מרפאים גם את עצמנו. כל פעם שאנחנו מקשיבים לילד שלנו במקום שבו לא זכינו להקשבה, כל פעם שאנחנו מכילים רגשות קשים במקום לבטל אותם, כשאנחנו נותנים חיבוק במקום ביקורת ומאפשרים דיאלוג במקום לדרוש ציות עיוור – אנחנו לא רק בונים עתיד טוב יותר לילדינו, אנחנו גם מרפאים את הילד הפנימי שבתוכנו.

היום יש לנו הבנה מעמיקה של שלבי ההתפתחות של ילדים, אנחנו יודעים כיצד לפתח אינטליגנציה רגשית ודחיית סיפוקים, ואנחנו גם שולטים בכלים חינוכיים שמאפשרים להציב גבולות מתוך קשר הדוק וחיובי. אנחנו יודעים יותר על התפתחות המוח והשפעתה על ההתנהגות בילדות ובהתבגרות, ויש לנו כלים ליצירת דיאלוג משמעותי עם ילדינו בנושאים ערכיים.

זהו מסע של צמיחה משותפת – שלנו ושל ילדינו. כשאנחנו מתמודדים עם אתגר חינוכי, חשוב שנזכור שאיננו לבד במסע הזה. מותר להתלבט, מותר להתייעץ, ויש היום המון מקורות תמיכה וידע שיכולים לעזור לנו בדרך. כל צעד קטן שאנחנו עושים בכיוון הנכון משפיע לדורות.

הדור שלנו הוא דור של גשר – בין החינוך הישן לחדש, בין הנוקשות לגמישות, בין השתיקה לדיבור. אנחנו יכולים לקחת את כל הטוב שקיבלנו, להוסיף עליו את החכמה והכלים החדשים, וליצור משהו שלם ומאוזן יותר. כשאנחנו מרגישים את הכאב של הילדים שהיינו, חשוב שנזכור: הריפוי הגדול ביותר מגיע דרך היכולת שלנו להעניק לילדינו את החינוך שהיינו רוצים לקבל. כך אנחנו יוצרים תיקון שנמשך לדורות הבאים, ומוצאים בתוך התהליך גם שלווה ונחמה לעצמנו.

הבחירה שלנו להיות הורים אחרים, להקשיב, להכיל, לחבק – היא בחירה אמיצה ומרפאת, וזו, אולי, המתנה הגדולה ביותר שנוכל להעניק – לילדינו ולעצמנו.
בהצלחה!
שניאור

הפוסט לרפא את עצמנו דרך חינוך הילדים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כאשר אנו מתבוננים בארגוני החסד המפוארים שהוקמו בישראל כדוגמת “עזר מציון”, “יד שרה”, “איחוד הצלה” ורבים אחרים – האם שאלנו את עצמנו כיצד נולדו יוזמות אלה? כל אחד מהארגונים הללו התחיל מאדם אחד שהביט במציאות והעז לומר: “זה לא מספיק טוב. אפשר לעשות יותר״.

הקמתם של ארגונים אלו היא ביקורת נוקבת על משרדי הרווחה, הבריאות ואחרים, ויחד עם זאת, אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר עליהם.

הביקורת, במהותה הטהורה, אינה הרס אלא זיהוי פערים בין המצוי לרצוי. היא נקודת המוצא לכל תיקון ושיפור. חז”ל לימדונו: “קנאת סופרים תרבה חכמה” – אותה תחושת אי-נוחות מול הפער בין מה שיש למה שיכול להיות היא המניע העמוק ביותר לחדשנות ולמצוינות.

כל חזון משמעותי בהיסטוריה האנושית נולד מההכרה שהמציאות אינה מושלמת. מנהיגי אמת ראו את החֶסֶר, ובמקום להשלים עמו, הפכו את תחושת הביקורת למנוע פנימי רב עוצמה שהניע אותם לפעולה. מנהיגות מיטיבה אמיתית צומחת תמיד מתוך רגישות לפערים בין המציאות הקיימת לבין הפוטנציאל הטמון בה. המנהיג רואה לא רק את מה שיש, אלא בעיקר את מה שיכול וצריך להיות.
מהביקורת אל המעשה

ביקורת אמיתית אינה מסתיימת באנחה של תסכול. היא מתחילה בזיהוי הפער ומובילה למעשה של יצירה ותיקון. כאשר אדם משקיע את כוחותיו לא רק בזיהוי החסר אלא גם בבניית הפתרון, הוא הופך לשותף בתהליך התיקון האלוקי של העולם.

כאן טמון ההבדל המהותי בין ביקורת הורסת לביקורת בונה. ביקורת הנובעת מאהבה עמוקה, משייכות וממחויבות אינה מרחיקה אלא מקרבת. היא אינה אומרת “אתם כשלתם” אלא “אנחנו יכולים להצליח יותר”.

מקובלנו כאנשי חינוך ש”כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה” (בראשית רבה). אהבה אמיתית אינה מתבטאת רק בקבלה מוחלטת, אלא גם בדרישה אוהבת להתקדם ולהשתפר. כהורים וכמחנכים, האם איננו מבטאים את אהבתנו העמוקה לילדינו כאשר אנו מציבים בפניהם אתגרים ומצפים מהם למצוינות?
אז איך עושים את זה?

ביקורת בונה פועלת בארבעה שלבים. הראשון, זיהוי הפער – הכרה אמיצה במה שחסר או דורש שיפור. השני: יצירת חזון – יצירת תמונה ברורה של המצב הרצוי. השלישי: יצירת חיבורים – חיבור אנשים הרואים את אותו הפער ומחויבים לתיקונו. והשלב הרביעי: פעולה יחד – עשייה קונקרטית המתקדמת צעד אחר צעד אל החזון.

כאשר ביקורת עוברת את ארבעת השלבים הללו, היא הופכת מדיבור למעשה, מתסכול ליצירה, ומפירוד לאחדות סביב מטרה משותפת.

לכם, המחנכים העוסקים במלאכת הקודש של חינוך ילדינו, אני קורא: אל תחששו מביקורת הנאמרת מתוך אהבה ושייכות. קבלו אותה כמתנה וכהזדמנות. הביקורת הבונה היא הכלי המשמעותי ביותר שלנו לצמיחה. היא כמו מראה המשקפת לנו לא רק מה שאנחנו, אלא גם מה שאנחנו יכולים להיות. נסו לקבל ביקורת מתוך שליטה, בגרות, שמחה והקשבה, גם כשהיא לא מנוסחת נכון או מדויקת, ותראו שהיא הופכת למתנה.

ואל תחששו להיות ביקורתיים בעצמכם. לזהות פערים, לחלום על פתרונות, לגייס שותפים לדרך. כך נבנו כל ההישגים שאנו כה גאים בהם היום, וכך ייבנו גם ההישגים שיהיו מקור גאווה לדורות הבאים.
כולנו, הורים ומחנכים כאחד, שותפים למסע המופלא של עיצוב העתיד. וביקורת בונה, כזו הנאמרת מתוך אהבה ושייכות, היא המצפן המכוון אותנו בדרך לחינוך טוב יותר ולחברה טובה יותר.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט ביקורת בונה ככלי לשינוי חיובי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשאנחנו מתמקדים בפרסים ומבצעים, אנחנו למעשה מחנכים את ילדינו להיות תלויים בגורמים חיצוניים כדי לפעול. זה עובד לטווח הקצר, אבל יוצר בעיה משמעותית לטווח הארוך: הילד לומד לפעול רק כשיש תגמול חיצוני. ברגע שהפרס נעלם, נעלמת גם המוטיבציה.

יתרה מזאת, מחקרים מראים שמתן פרסים על פעולות שהילד היה עושה ממילא, עלול דווקא להפחית את המוטיבציה הטבעית שלו לאותן פעולות. למשל, מתן פרס על תפילה ״טובה״ לילד שאוהב להתפלל פוגע במוטיבציה הפנימית שלו!

תשאלו כל נער האם כדי לדחוף אותו לפעולה כדאי ״לשחרר״ ולסמוך עליו, או לתת לו עליה פרס. נסו את זה: תנו לילדים לתכנן אירוע, הקציבו להם סכום כסף ותנו להם מרחב לתכנן את התכנית. עזרו להם להתנהל עם חילוקי דעות וחלוקת תפקידים ביניהם (אם יש צורך) ותראו שהמוטיבציה שלהם תהיה הרבה יותר גבוהה מאשר כל פרס.

הסיבה היא, שהדברים החשובים ביותר לכל אדם באמת (בדומה לאוכל שמזין באמת) הם שייכות, עצמאות, ומשמעות. כשילד מרגיש שהוא חלק משמעותי מהמשפחה, כשהוא מבין שיש לו תפקיד חשוב בבית, וכשהוא חווה את התוצאות הטבעיות של מעשיו דרך ההתפתחות האישית שלו – נבנית אצלו מוטיבציה פנימית חזקה.

מאידך, בואו ניקח לדוגמה את סידור החדר. כשאנחנו מבטיחים פרס על סידור החדר, המסר שעובר הוא שזו פעולה לא נעימה שצריך “לשרוד” כדי לקבל משהו טוב, ואף ילד ואדם לא יעשו פעולת ״הישרדות״ בלי פרס משמעותי. שינוי סוג המוטיבציה מ״ג׳אנק פוד״ למוטיבציה ״מזינה״ הוא לא קסם רגעי אלא תהליך הדרגתי שדורש טיפה קשב וסבלנות.

תהליך דומה קורה עם שיעורי בית. במקום להתנות משחק במחשב בהכנת שיעורים, אפשר לתת לילד אחריות על ניהול הזמן שלו. “מתי לדעתך הזמן הטוב ביותר להכין שיעורים? איך נוכל לארגן את הערב כך שתספיק גם ללמוד וגם לשחק?” שיחה כזו מפתחת אצל הילד הבנה של ניהול זמן ואחריות אישית.

המפתח הוא לתת לילדים תפקידים משמעותיים בבית, תפקידים שמראים להם שהם חלק חשוב מהמשפחה ולאט לאט לשדרג להם את מרחב האחריות בדברים חדשים שמראים לילד ״גדלת. אני כבר סומך עליך יותר מבעבר״. זה יכול להתחיל מגיל צעיר מאוד: ילד בן שלוש יכול להיות אחראי על סידור דברים מסוימים בשולחן השבת, ילדה בת חמש יכולה להיות אחראית על קיפול דברים קלים כמו מגבות. כשהתפקיד מותאם ליכולות, והילד מרגיש שסומכים עליו – המוטיבציה צומחת באופן טבעי.

בנוסף, כדאי לעבד עם עצמנו שעצמאות אינה מתנגשת עם סמכות הורית. להפך, כשאנחנו נותנים לילדים מרחב לקבל החלטות ולקחת אחריות בתוך גבולות ברורים, אנחנו מחזקים את הקשר ואת האמון ההדדי. ילד שמרגיש שסומכים עליו נוטה יותר להקשיב ולשתף פעולה גם במצבים מאתגרים וזו מנהיגות הורית אמיתית ומעצבת. זו סמכות מן הסוג שאנחנו רוצים לפתח.

ההבדל בין מוטיבציה חיצונית (פרסים) למוטיבציה פנימית (אחריות ועצמאות) ניכר במיוחד בטווח הארוך. ילדים שרגילים לפעול רק בשביל פרסים, מתקשים לפתח משמעת עצמית ואחריות אישית. לעומתם, ילדים שגדלו עם תחושת אחריות ועצמאות, מפתחים יכולת טובה יותר לנהל את זמנם, לקבל החלטות, ולהתמודד עם אתגרים.

זה לא אומר שאסור לתת פרסים בכלל. פרסים יכולים להיות כלי חינוכי מועיל כשמשתמשים בהם בחוכמה ובמידה לצורך ״קפיצה״ בתחושת המסוגלות (כשילד לא מאמין בעצמו, הפרס ״עוזר״ לו להאמין). אך הבסיס צריך להיות פיתוח תחושת המסוגלות והערך העצמי של הילד דרך מתן אחריות ועצמאות.

אז איך מתחילים? בקטן. בוחרים תחום אחד שבו אנחנו מוכנים לתת יותר אחריות לילד. מקשיבים לרעיונות שלו, נותנים לו מרחב לטעות וללמוד מהטעויות, ומביעים אמון ביכולת שלו. לאט לאט, ככל שהילד מרגיש יותר בטוח ומסוגל, אפשר להרחיב את תחומי האחריות.

המטרה שלנו כהורים היא לגדל ילדים עצמאיים, אחראיים ובעלי מוטיבציה פנימית חזקה. זה תהליך ארוך שדורש סבלנות, אבל התוצאות שוות את ההשקעה. כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים שילדינו יפעלו מתוך הבנה והנעה פנימית, לא מתוך תלות בפרסים חיצוניים.

ואולי זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו – האמונה ביכולת שלהם להיות אחראים ועצמאיים. גם אנחנו נהנה ממנה במוטיבציה ובאחריות שלהם על המרחב המשותף.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט מעבר לפרסים: בניית מוטיבציה אמיתית אצל ילדים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

זה לא סיפור יחיד. עד היום פגשתי עשרות רבות של צעירים שמתמודדים עם אותו משבר. הנה למשל יוסי, שהיה מהמצוינים בישיבה. שבועיים אחרי החתונה הוא מצא את עצמו יושב מול ערימה של חשבונות, מנסה להבין איך מתנהלים מול הבנק. “בישיבה למדתי את כל השיטות בסוגיית ריבית”, הוא אמר בחיוך מריר, “אבל אף אחד לא לימד אותי מה זה ריבית פריים”.

או קחו את מוישי ושיינדי, זוג צעיר שהתחתן לפני חצי שנה. שניהם מצוינים, שניהם ממשפחות נהדרות. אבל אחרי שלושה חודשים הם כבר היו בחובות. “חשבנו שאם נחיה בצניעות יהיה בסדר”, סיפרה שיינדי, “אבל לא היה לנו מושג כמה עולה לנהל בית. כל חודש היינו בהלם מחדש מההוצאות”.

הבעיה היא שבישיבות שלנו יש תוכנית מפורטת ללימוד כל סוגיה בש”ס, אבל אין שום תכנית סדורה להכנה לחיים. זה כמו לשלוח טייס לטוס אחרי שלמד רק תיאוריה. בטח, הוא יודע הכל על עקרונות התעופה – אבל הוא מעולם לא ישב בתא הטייס.

כשאני מעלה את הנושא הזה, תמיד יש מי שאומר: “אבל זה יפגע ברוחניות של הבחורים!” באמת? האם ידיעה איך לנהל תקציב ביתי תפגע ביראת שמיים? האם הבנה בסיסית של תקשורת זוגית תחליש את הקשר לתורה? והאמת היא שבישיבות מובילות בשקט בשקט כבר שנים מתקיימות תכניות מן הסוג הזה, אך לא מספיק רחב, לא מספיק מעמיק, ולא מספיק מקצועי ומותאם לצורך היום.

אבל למי שחושב שזה כן יפגע ברוחניות, זה לגמרי להיפך – דווקא חוסר ההכנה הוא שפוגע ברוחניות. כי כשזוג צעיר שקוע בחובות ובמריבות, קשה מאוד להתרכז בלימוד. כשאברך טרוד בדאגות פרנסה בסיסיות, הראש שלו לא פנוי לעיון בסוגיה. דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, והיפוכה מוביל להיפך שלוות הנפש.

אז מה הפתרון? אני לא מציע מהפכה. אני מציע שינוי קטן: להקדיש זמן מסודר, אולי בחודשים האחרונים לפני החתונה או בשנת הלימודים האחרונה, להכנה מעשית לחיים. קצת כלכלת בית, קצת תקשורת זוגית, קצת ניהול זמן. לא במקום הלימוד – בנוסף לו. אפשר גם ימים מרוכזים בבין הזמנים. אבל חובה!

כי המטרה של הישיבה כמוסד חינוכי היא לא רק ללמד תורה – היא להכין את הבחורים לחיים של תורה. וחיים של תורה דורשים גם יכולת מעשית לנהל בית יהודי על כל המיומנויות הנדרשות מכך.
אז אולי הגיע הזמן שנפסיק לומר שהמעבר מהישיבה לחיי נישואין הוא חלק. אולי הגיע הזמן שניתן לבחורים שלנו לא רק את הכלים הרוחניים, אלא גם את הכלים המעשיים להצליח בחיים.
כי בסופו של יום, כשהישיבה נגמרת, החיים האמיתיים רק מתחילים.

ומה תפקידנו כהורים?
אולי בכלל אנחנו אחראים על בניית המיומנויות האלו – כמובן! כמו שאנו מחוייבים ללמד את בנינו תורה ושאר חיובים. ואם לנו אין פנאי – מישהו צריך להשלים את הפער. לעשות הכל כדי לסמן V על עוד ועוד מיומנויות הנדרשות לזוגיות, לניהול בית, להורות, ולתעסוקה סבירה. תחשבו על כל האתגרים שאתם מתמודדים מולם, ותמצאו מי שילמד את ילדיכם, הבנים והבנות, את הדרכים להתמודד, להאמין ולעשות.

במוסדות שאינם חרדים כבר יש תוכניות של ״מכינה לחיים״, שיוצאות מנקודת הנחה שלהורים אין כיום זמן, ידע, ופניות נפשית לעבוד בשיטתיות על מיומנויות אלו. אם גם אתם נמצאים במצב הזה בחרו מוסדות חינוכיים שיודעים להשלים את הפער הזה, כי זה באחריותנו!

בהצלחה!
שניאור

הפוסט כשהישיבה נגמרת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

פרק א’: משפטי ההשוואה
מה אנחנו אומרים: “למה אתה לא יכול להיות כמו אחיך?”.
מה הילד שומע: “ברוכים הבאים לתוכנית החדשה – ‘להיות כמו אח שלי’! בתוכנית הזו, אתה מתחרה על התואר ‘ההעתק המושלם של אחיך’. אין לך שום ייחודיות או מקום להיות אתה. הפרס הגדול: תחרות קבועה, שנאה וקנאה לאח ה״מדהים״, ובעיקר: בשביל מה להתאמץ? תמיד אהיה מקסימום מקום שני! הראשון הרי תפוס מראש לאח ה״מושלם״.
מה אנחנו אומרים: “תראה איך שאר הילדים מתנהגים יפה”.
מה הילד שומע: “הודעה מרעישה! התגלה שכל הילדים האחרים הם למעשה מלאכים בתחפושת בלי כעסים או רגעים ״דפוקים״. רק אתה נשארת בן אדם רגיל שכעת חווה קושי ולא מצליח להישאר מלאך… איזו אכזבה!”.

פרק ב’: תיוגים
מה אנחנו אומרים: “אתה עצלן”.
מה הילד שומע: “מזל טוב! זכית במשרה הקבועה של ‘העצלן הרשמי של המשפחה’. התפקיד כולל: אישור מראש לא לעשות כלום (עם פלומבה) כי הרי כבר ״תוייגת״, זכות ראשונים לספה, פטור מעזרה בבית, ותואר כבוד של ‘הכי טוב במנוחה’. חתום כאן בבקשה ___ ותהנה מכל שירותי הבית בלי לעשות כלום”.
מה אנחנו אומרים: “את כל כך מפונקת”.
מה הילד שומע: “ברכות! את המלכה ושתי החדשה! קיבלת רשות רשמית לדרוש כל דבר, בכל זמן, ולהתאכזב בקול רם כשלא מקבלים, ואל תתאמצי לשנות את זה כי בפעם הבאה שלרגע תצטרכי לנוח – מיד נשלוף את התיוג המוכן לך״.

פרק ג’: ביטול רגשות – או: מדריך המן להרגעת המונים
מה אנחנו אומרים: “אין סיבה לבכות”.
מה הילד שומע: “חדשות חשובות מארמון אחשוורוש: כל הרגשות חייבים לקבל אישור מיוחד מועדת הרגשות המשפחתית. בכי? צריך למלא טופס בשלושה עותקים ולחכות שבועיים לאישור! חריגה מהנוהל המסודר תוביל לרגשות בלי היתר ותישא ביקורת ותיוג כתינוק”.

פרק ד’: איומים
מה אנחנו אומרים: “אם לא תלך לישון עכשיו, מחר אין ממתק”; ״אם אתה לא מסדר עכשיו, אתה לא תצא עם חברים חודש״.
מה הילד שומע: “הזדמנות מחקרית נדירה! בואו נבדוק כמה זמן לוקח להורים לשכוח מההבטחה הזו… הימורים מתקבלים!”.

פרק ה’: פגיעה באמון
מה אנחנו אומרים: “אי אפשר לסמוך עליך”.
מה הילד שומע: “הודעה רשמית: נבחרת להיות השחקן הראשי בהצגה החדשה ‘איך לאבד את האמון של ההורים ב-10 צעדים פשוטים’. כולל הופעות בכורה בכל אירועי המשפחה! (כי כבר תוייגת ותמיד יזכירו לך את זה)”.

ונהפוך הוא: מה כן כדאי להגיד (הגרסה המשמחת)
1. “בוא נפתור את זה ביחד – כמו מרדכי ואסתר בצוות הכי מנצח בהיסטוריה שהצליח להציל עם שלם בשיתוף פעולה!”.
2. “אני מאמין בך יותר ממה שמרדכי האמין בתכנית של אסתר להוציא את המן להורג (וזה היה די הרבה!)”.
3. “גם כשאתה שם על הפרצוף מסכה של ויזתא, ויש לך יום מעצבן, אתה עדיין הילד המדהים שלי”.
4. “יש לך את הכוח להפוך כל מצב וכל מה שחושבים עליך, בדיוק כמו בפורים – מיגון לשמחה!”.

סיכום חגיגי במיוחד:
כמו שבמגילת אסתר הכל התהפך לטובה, כך גם אנחנו יכולים להפוך כל משפט שלילי למשהו חיובי, מצמיח ומשמח.
המילים שלנו הן כמו תחפושות – אפשר להתחפש לדמות טובה או רעה, אבל בסוף היום חשוב מה מסתתר מתחת למסכה!
ומה עם משלוח מנות של מילים טובות? הנה המתכון המנצח:
– 2 כפות של מחמאות טריות
– 1 כוס אהבה ללא תנאי
– חופן של הומור
– המון המון סבלנות
– ולקינוח: חיבוק גדול!
נ.ב. שימו לב! כל הדמויות והסיטואציות במגילה זו הן אמיתיות לחלוטין. כל דמיון למקרים שקורים אצלכם בבית הוא בהחלט לא מקרי…
והכי חשוב: אסור לקרוא טור זה כשאתם רציניים מדי! אני סומך עליכם!
פורים שמח!
שניאור

הפוסט מגילת המשפטים האסורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בטור הזה נדבר על האתגרים שלנו כהורים ומחנכים, ונציע רעיונות מעשיים לעזור לילדים להתחבר לתפילה, כולל התייחסות מיוחדת לראש השנה ויום כיפור, וגם לילדים עם קשיי קשב וריכוז.
אז איך מתחילים לחנך לתפילה?

1. להסביר למה מתפללים
שוחחו עם הילדים (בהתאמה לגיל) על התפילה כשיחה עם ה’. למשל, “כשאנחנו מודים לה’ בבוקר, זה כמו לומר תודה לאבא ואמא על ארוחת בוקר טעימה”.
למדו יחד את משמעות המילים בתפילות הפשוטות, כמו “מודה אני” או “שמע ישראל”.

2. ליצור חוויה נעימה
בגיל הצעיר התחילו עם תפילות קצרות. לדוגמה, אפשר להתחיל רק עם “מודה אני” בבוקר. גם בהרגלים של תפילה בימים נוראים, עשו זאת באופן הדרגתי.
שירו יחד את התפילות עם מנגינות שהילדים אוהבים. למשל, שירו “אדון עולם” במנגינה מוכרת.
תנו לילדים תפקידים בתפילה ותפקידים בבית הכנסת עד כמה שניתן.

3. להראות דוגמה אישית
כשאתם מתפללים, עשו זאת ברצינות ובכוונה. הילדים לומדים מהמבוגרים סביבם.
ספרו לילדים על חוויות אישיות מהתפילה. למשל, “היום הודיתי לה’ על היום המוצלח, וזה גרם לי להרגיש שמח”. שימו לב שגם אם ביום יום אתם ״בולעים״ את התפילה מכורח הדחק, תקופת החגים היא זמן טוב לתת דוגמה אישית חיובית עם המסר: ״אבא ואמא תמיד משתדלים, אבל כשאנחנו יכולים, זה הדבר שהכי חשוב לנו״.

הימים הנוראים מעמידים בפנינו ובפני הילדים אתגר מיוחד. שעות רבות של תפילות ללא התחייבות לשעת סיום או שליטה של הפרט בסלסולי החזן. כיצד מתנהלים בתפילות אלו עם ילדים?

1. להתכונן מראש
דאגו שילדיכם מונחים במשמעות של ראש השנה ויום הכיפורים. למשל, “בראש השנה אנחנו מכתירים את ה’ למלך”. העמיקו בזה בזמן נעים ומתוך חוויה חיובית.
הכירו לילדים את השירים המיוחדים של החגים, כמו “אבינו מלכנו” או “ונתנה תוקף”. שירגישו בבית. שמעו קצת שירי ימים נוראים מעוררי רגש בנסיעות.

2. לחלק את התפילה ל”תחנות”
קבעו יעדים קטנים לאורך התפילה. למשל, “בוא נגיע יחד עד ‘המלך'”.
תנו פרס קטן או מחמאה כשמגיעים ל”תחנה”. זה יכול להיות אפילו חיוך גדול.

3. להשתמש בעזרים שעוזרים להבין
השתמשו במחזורים המיועדים לילדים או בספרים משלימים.
הכינו כרטיסיות עם הסברים קצרים ורקע על חלקי התפילה. למשל, כרטיסייה שמספרת את סיפורו של רבי אמנון ממגנצא שייסד את ״ונתנה תוקף”.

4. ליצור מקום נוח לילדים בבית הכנסת
אם אפשר, ארגנו חלק מהתפילה במקום מיוחד לילדים עם הסברים בשפתם.
הכינו פינה שקטה בבית הכנסת עם ספרים וצעצועים שקטים לילדים שצריכים הפסקה.

אחד האתגרים של הדור שלנו הוא הפרעות קשב למיניהן שתופסות את הילדים (והמבוגרים) גם בבית הכנסת. איך עוזרים לילדים עם קשיי קשב להתרכז בתפילה?

1. להתאים את הסביבה
מצאו מקום ישיבה שקט, רחוק מחלונות או דלתות שמסיחים את הדעת. תנו לילד משהו קטן לשחק בו ביד, כמו כדור רך או טבעת מסתובבת. זה יכול לעזור להתרכז.

2. לחלק את התפילה לחלקים קטנים
קבעו מטרות קטנות, כמו “בוא נתרכז בעמוד הזה”. הנהיגו הפסקות קצרות בין החלקים, אפילו אם זה רק לקום ולהתמתח או לצאת לכמה דקות.

3. להשתמש בדברים שרואים
סמנו חלקים בסידור עם מדבקות צבעוניות. תנו לילד סימנייה או אצבע מפלסטיק לעקוב אחרי המילים.

4. ללמד טכניקות פשוטות להירגע
למדו את הילד לקחת כמה נשימות עמוקות לפני התפילה או באמצעה.
בשבוע הבא נלמד על חשיבות הדוגמה האישית בחינוך לתפילה. נדון בדרכים בהן מבוגרים יכולים להוות מודל חיובי, כגון הקפדה על זמני תפילה, שיתוף חוויות רוחניות, והכנה משותפת לתפילות. נסקור גם שיטות להתאמת החינוך לתפילה לגילאים שונים, מילדות ועד בגרות, תוך דגש על פיתוח הבנה ומוטיבציה פנימית לתפילה.
בהצלחה!
שניאור

הפוסט חינוך לתפילה: מהיומיום ועד הימים הנוראים – חלק א’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

המקרה הזה הוא סימפטום של תופעה רחבה הרבה יותר – הקיצוניות וההחמרות שמשתלטות על עולם החינוך החרדי. בשם הקדושה והיראה, יש כאלו המייצרים דור שלם של צעירים שמקיימים מצוות בקפדנות אך ללא שמחה, שמדקדקים בהלכה אך מאבדים את הקשר החי עם בורא עולם.

לפני שנתיים, סיפר לי אחד מידידיי, בנו בן השבע חזר הביתה בוכה. שנה שלמה הוא חלם להתחפש למתנדב איחוד הצלה, כבר בחנוכה הוא השיג כזו תחפושת, אבל בתלמוד תורה אמרו לו שזו לא תחפושת מתאימה. “תתחפש למרדכי היהודי”, אמרו לו. הוא לא הבין מה לא בסדר ברצון שלו להציל חיים. ואני תוהה – מה היה אומר מרדכי היהודי, שהקדיש את חייו להצלת עם שלם, על האיסור להתחפש למציל?

הבעיה מתחילה כשאנחנו מחליפים אמונה בקנאות ועוד שמים את ילדינו לקורבנות של הקנאות הזו. זה ממש ״מולך״ מודרני שעליו כתוב ״את אשר לא ציוויתי״. במקום ללמד את ילדינו להתחבר לקב”ה מתוך אהבה, אנחנו מלמדים אותם לפחד. במקום להראות את היופי של היהדות, אנחנו מדגישים רק את הגדרות והאיסורים. “אסור”, “לא מתאים”, “לא בשבילנו” ״פאסט נישט״ – אלו המילים שילדינו שומעים שוב ושוב. נסו ככה להביא יהודי אחד בוגר ליהדות ותספרו לי אם הצלחתם…

האבסורד זועק לשמיים. הרי מה מלמדת אותנו התורה? “לא תעמוד על דם רעך”, “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”, “וחי בהם”. רבים מגדולי ישראל עסקו במקצועות של הצלה ורפואה. האם הרמב”ם היה פחות קדוש כי היה רופא? האם רבי ישמעאל כהן גדול היה פחות תורני כי עסק בריפוי?

התוצאות של הגישה הזו נראות בשטח: ילדים שמפתחים תפיסה מעוותת של מה זה “תורני”; צעירים שמקיימים מצוות מתוך הרגל או פחד, ולא מתוך אהבה והבנה; נוער שמפתח ציניות כלפי כל מה שקשור ליהדות (״אה, גם זה אסור?״); חיפוש אחר חומרות חדשות במקום העמקה רוחנית אמיתית.

יתרה מזאת, רבים מהמתנדבים בארגוני ההצלה הם חרדים יראי שמיים, שרואים בפעילותם שליחות קדושה. מה המסר שאנחנו מעבירים כשאנחנו אומרים לילד שלהתחפש לאיש הצלה זה “לא מספיק תורני”? האם אנחנו רוצים שהדור הבא יחשוב שעזרה לזולת היא ״לא בשבילנו״?

הגיע הזמן לחזור לאיזון הבריא שהתורה מלמדת אותנו: להבדיל בין עיקר לטפל, לחזור לאמונה מתוך אהבה, להפסיק להמציא חומרות ולתת מקום לכל דרכי עבודת ה’ הכשרות.
כי בסופו של דבר, כשאנחנו אוסרים על ילד להתחפש לאיש הצלה, אנחנו לא רק שוללים ממנו תחפושת – אנחנו מעבירים לו מסר מעוות על מה חשוב באמת ביהדות. אנחנו הורגים לו את ההבנה שתורה וחסד הולכים יד ביד, שאפשר להיות גם תלמיד חכם וגם להציל חיים.

אולי הגיע הזמן שנציל את עצמנו מהקיצוניות הזו. כי מי שצריך הצלה דחופה זו היהדות עצמה – מהחומרות והקנאות שמאיימות להפוך אותה מתורת חיים לאוסף של איסורים.
בהצלחה!
שניאור

הפוסט מותר להתחפש לאיש הצלה! הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כהורים, עלינו לזהות סימני אזהרה במוסדות חינוך: האם בית הספר מתמקד רק בציונים והישגים? האם יש מקום לשאלות ודיונים בכיתה? האם המורים מתקשרים איתנו רק כשיש בעיות משמעת? כשאנחנו מבקרים במוסד, האם אנחנו שומעים שיח חינוכי עמוק או רק דיבורים על נהלים ומשמעת?

גם בבית, חשוב לבחון את הגישה שלנו: האם השיחות שלנו עם הילדים מתמקדות רק בציונים ובהתנהגות? האם אנחנו נותנים מקום לשיחות עמוקות על ערכים ומשמעות? האם אנחנו מקשיבים באמת כשהילדים מעלים שאלות על אמונה וערכים?

אז איך יוצרים שינוי? ראשית, בבחירת מוסד חינוכי, חשוב לשאול שאלות מהותיות: איך המוסד מתמודד עם תלמיד שמתקשה בתפילה? האם הדגש הוא על נוכחות טכנית או על פיתוח חיבור אישי לתפילה? כשיש קושי בצניעות, האם הדיון מתמקד רק בכללים, או גם במשמעות הפנימית? תסתכלו על המחנכים והמורים, האם יש להם ברק בעיניים? האם הם יודעים להגיד דברים טובים על הילד שלכם גם בנושאים של מידות טובות? האם הם לומדים, משתלמים, מתפתחים מקצועית?

בבית, אנחנו יכולים ליצור אווירה של שיח משמעותי. למשל, בשולחן שבת, במקום לשאול רק “מה למדת השבוע?”, אפשר לפתח דיון על ערכים שעולים מפרשת השבוע. כשילד מתקשה במצווה מסוימת, במקום להתמקד בציות, אפשר לפתח שיחה על המשמעות של המצווה בחיינו.

חשוב במיוחד לתת מקום לשאלות וספקות. כשילד שואל שאלות על אמונה או על אורח החיים שלנו, זו לא בעיה – זו הזדמנות. הזדמנות לברר יחד, להעמיק, לחזק את היסודות. השאלות הן סימן שהילד מתחיל לחשוב באופן עצמאי ולפתח זהות אישית.

חשוב גם ליצור הזדמנויות למעורבות משפחתית בעשייה ערכית. זה יכול להיות ביקור משותף אצל קשישים בשכונה, ארגון מיזם משפחתי של חסד, או אפילו לקיחת אחריות משפחתית על פרויקט בקהילה. כשילדים רואים את ההורים מעורבים בעשייה ערכית, זה משפיע עליהם יותר מכל שיחת מוסר.

דוגמה אישית היא המפתח. ילדים מזהים במהירות את הפער בין מה שאנחנו אומרים למה שאנחנו עושים. כשהם רואים אותנו מתרגשים מלימוד תורה, כשהם רואים אותנו מתפללים בכוונה, כשהם רואים אותנו עוסקים בחסד – זה נחקק בליבם.

המפתח לשינוי הוא בהבנה שחינוך עמוק דורש זמן וסבלנות. קל יותר להסתפק במדדים חיצוניים – ציונים, התנהגות, לבוש. אבל התפקיד שלנו כהורים הוא להבטיח שילדינו לא רק “מתנהגים בסדר”, אלא באמת מבינים ומתחברים לדרך. אנחנו רוצים לגדל ילדים שחיים חיים של משמעות, שהתורה והמצוות הן חלק מהותי מזהותם.

זה לא קל. זה דורש מאמץ והתמדה. אבל כהורים, יש לנו את הכוח והאחריות ליצור שינוי – הן בבחירת המסגרת החינוכית המתאימה, והן ביצירת אווירה של חינוך משמעותי בבית. כי בסופו של דבר, רק חינוך שנוגע בנשמה יכול ליצור דור שלא רק שומר על המסגרת, אלא גם מבין אותה, מתחבר אליה, וחי אותה באמת.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט מעבר לחינוך טכני – מדריך להורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשאני מנסה לשוחח איתם על ערכים, על משמעות, על החלומות שלהם לעתיד – אני נתקל בריק מטריד. הם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, אבל לא מבינים למה. הם מצייתים למסגרת, אבל לא מחוברים לתוכן. הם הולכים בתלם, אבל נשמתם לא שם. ובעיקר, הם לא יודעים לחלום – בשפת הישיבות: אין להם ״שאיפות״.

חז”ל מלמדים אותנו שעם ישראל נגאל ממצרים בזכות “שלא שינו את שמם, לשונם ולבושם”. אך מה משמעות הדברים לדורנו? האם די בשמירה על סממנים חיצוניים? מה יקרה אם נקפיד על הלבוש, על השפה ועל השמות, אך נאבד את העומק הרוחני, את החיבור הפנימי לתורה, לאלוקים, ולעצמנו?

זוהי תוצאה של מה שאני מכנה “חינוך טכני” – חינוך שמתמקד במסגרת, בכללים ובציות, אך מזניח את העיסוק בערכים, באידיאלים ובמשמעות. בעולם התורה והמצוות, התופעה הזו מקבלת משנה חומרה.
אנחנו רואים בחורים שלומדים תורה רק כי זה מה שמצפים מהם, או גרוע מזה – רק בשביל לקבל דירה או שידוך טוב. אנחנו פוגשים נערים שמתפללים באופן טכני, בלי שום חיבור או כוונה. גם אצל הבנות הדבר הזה קיים ולא מעט, בקיום מצוות כנורמות, או בשמירת צניעות וכדומה.

חז”ל אמרו “מתוך שלא לשמה בא לשמה”, אבל המילה “בא” מבטאת תהליך חינוכי מכוון ועמוק – לא משהו שקורה מעצמו. בלי עבודה חינוכית מכוונת, ה”שלא לשמה” עלול להישאר לנצח.

חינוך כזה מייצר תלמידים שיודעים איך להתנהג, אך לא מבינים מדוע. הם לומדים לציית, אך לא לומדים לחשוב. הם מפתחים מיומנויות, אך לא מפתחים זהות, וכשמשהו זז או משתנה הם מתבלבלים.
הסכנה בחינוך כזה עמוקה ומרחיקת לכת. כשאנחנו מחנכים רק למסגרת, אנחנו מגדלים דור שעלול להתמוטט ברגע שהמסגרת נחלשת. במבט של מאקרו ולאורך זמן – זה מפרק חברה. ראינו את זה בתקופת הקורונה – בחורים רבים שהצליחו מצוין במסגרת הרגילה, התקשו מאוד כשנדרשו לנהל את זמנם ולמידתם באופן עצמאי.

יתרה מזאת, חינוך ללא עומק מייצר בוגרים שעלולים להיות פגיעים מאוד להשפעות שליליות. כשאדם לא מחובר לערכים עמוקים ולתפיסת עולם מגובשת, הוא עלול להיסחף אחרי כל רוח מצויה. הוא עשוי לציית באופן עיוור לסמכות, או להיפך – להתמרד ללא הבחנה כשהלחץ החיצוני נחלש.

אז איך נזהה את הסימנים לחינוך טכני? ומה הם הכלים שיעזרו לנו לבנות חינוך עמוק ומשמעותי? איך נוכל לפתח דור שלא רק מציית למסגרת, אלא גם מבין ומתחבר לערכים שמאחוריה? בשבוע הבא נעסוק בדרכים המעשיות ליצירת חינוך שנוגע בנשמה, מעורר השראה ומצמיח אישיות שלמה.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט מעבר למסגרת: הסכנה בחינוך טכני הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רגעים כאלה, שבהם ילדינו מציבים לנו מראה, הם מהמאתגרים ביותר בהורות. הם חושפים פער כואב בין מה שאנחנו מלמדים לבין מה שאנחנו מדגימים.

כל איש חינוך יודע שבמצב רגיל ותקין, ילדים לומדים יותר ממה שאנחנו עושים, מאשר ממה שאנחנו אומרים. אך מה קורה כשמה שאנחנו עושים, אינו תואם את מה שאנחנו רוצים שהם ילמדו? האם טעות שלנו בהכרח תוביל לנזק חינוכי?

התשובה מורכבת, אך טמון בה גם מסר מעודד. דווקא הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם הטעויות שלנו יכולה להיות שיעור חינוכי רב עוצמה. כשאנחנו מודים בטעות, מתנצלים, ומראים נכונות לשינוי, אנחנו מלמדים שיעור חשוב באחריות אישית, בענווה, ובצמיחה.

חשוב שנסגל לעצמנו כמה דרכי התמודדות בריאות עם פעמים שבהם אנחנו ״לא מושלמים״:

1. חשוב להודות בטעות מיד כשאנחנו מזהים אותה. “צדקת, צעקתי למרות שאני מלמדת אותך לא לצעוק. זו הייתה טעות שלי”. הודאה כזו לא פוגעת בסמכות ההורית – היא דווקא מחזקת אותה, כי היא מדגימה יושרה ואחריות.

2. נסביר את ההקשר מבלי להצדיק. “הייתי מאוד לחוץ היום, אבל זו לא סיבה מספיק טובה לצעוק”. כך אנחנו מלמדים שאפשר להבין את המקור להתנהגות שלילית בלי לתת לה לגיטימציה.

3. נשתף את ילדינו במאמץ לשיפור. “אני עובד על זה לא לצעוק כשאני כועס. מה את חושבת שיכול לעזור לי?”. כך אנחנו הופכים את ההתמודדות למשותפת ומלמדים שצמיחה היא תהליך מתמשך.

4. נדגים תיקון. אם צעקנו על הילד, לא מספיק להתנצל – צריך גם לחזור על הדברים בטון רגוע. אם כתבנו בטלפון בנהיגה, נדגים בפעם הבאה עצירה בטוחה להתכתבות.

5. נזכור שילדים מבינים שהורים אינם מושלמים. הציפייה למושלמות אינה בריאה – לא לנו ולא להם. מה שחשוב הוא להראות שאנחנו מודעים לטעויות שלנו ופועלים לתקן אותן.

6. נדבר על הנושא באופן כללי בזמנים רגועים. “אתה יודע, לפעמים גם מבוגרים עושים טעויות. החכמה אינה להיות מושלם, אלא ללמוד מהטעויות ולהשתפר”.

נקודה חשובה נוספת היא ההבחנה בין טעויות חד־פעמיות להרגלים בעייתיים. אם אנחנו מזהים דפוס התנהגות שאנחנו לא רוצים שילדינו יחקו, עלינו לעבוד על שינוי אמיתי – לעיתים בעזרת איש מקצוע. ככה גם אנחנו נרוויח מהביקורת שלהם, והם ילמדו שלפעמים נדרש מאמץ מיוחד גם בתיקון המידות האישיות – מאמץ ששווה לשלם אותו.

זכרו: הילדים שלנו לא מצפים מאיתנו להיות מושלמים. הם כן מצפים מאיתנו להיות אמיתיים, ישרים עם עצמנו, ומחויבים לצמיחה. כשאנחנו מדגימים התמודדות בריאה עם טעויות, אנחנו מעניקים להם מתנה יקרה מפז – את היכולת להיות אנושיים, להודות בטעויות, ולצמוח מתוכן, וכל אלו הן פרקטיקות מאוד יהודיות שחשוב לחנך אליהן.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט כשההורה לא מושלם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רגעים כאלה הם צמתים קריטיים בקשר שלנו עם ילדינו. התגובה שלנו ברגעים אלו עשויה לקבוע האם הם ימשיכו לשתף אותנו בעתיד.

כאיש חינוך שעבד עם נוער בסיכון הרגלתי את עצמי לא להזדעזע או להתרגש משום דבר. עזרה לי תקופה קצרה בה עבדתי בכלא בשבתות בצעירותי, זו ״נתנה״ לי את הזכות לומר לבני הנוער שבחנו אם ניתן לספר לי משהו, ש״כל עוד לא עשית רצח עם – אתה יכול לדבר איתי״.

כהורים וכאנשי חינוך אנחנו צריכים לסגל לעצמנו את ההכרה בכך שאוזן קשבת היא מתנה יקרה יותר מעצה טובה. בעולם של היום, כשהילדים שלנו מוצפים במידע ובהשפעות מכל עבר, היכולת שלהם לדבר איתנו בפתיחות היא קו ההגנה החשוב ביותר שלהם בפני נפילות.

אך כיצד יוצרים דיאלוג פתוח ואמיתי? איך מייצרים אווירה שבה הילדים מרגישים בטוחים לשתף אותנו בכל – גם בדברים שקשה להם לדבר עליהם?

הצעד הראשון הוא להקשיב באמת. לא רק לשמוע, אלא להקשיב – בלי לשפוט, בלי למהר לתת פתרונות, ובלי להיבהל ממה שאנחנו שומעים. כשילד משתף אותנו במשהו קשה, התגובה הראשונית שלנו קריטית. “אני שמח שסיפרת לי”, “זה דורש אומץ לדבר על זה” – משפטים כאלה פותחים את הדלת להמשך שיתוף.

הצעד השני הוא לתת לגיטימציה לרגשות. ילד שמרגיש שכל רגשותיו מקובלים – גם הכעס, גם הפחד, גם הקנאה – ילמד לבטא אותם בצורה בריאה. חשוב להבחין: הרגש תמיד לגיטימי, גם אם ההתנהגות שנובעת ממנו דורשת תיקון. בזה שאתם מכירים ברגש זה ממש לא אומר שאתם מסכימים עם הפעולה השלילית לפעמים שנבעה ממנו.

הצעד השלישי הוא ליצור הזדמנויות לשיחה. לפעמים דווקא ברגעים השגרתיים – בנסיעה ברכב, בהליכה משותפת, או בזמן ארוחת ערב – נפתחים הדיאלוגים המשמעותיים ביותר. חשוב לייצר את ההזדמנויות האלה באופן קבוע ושהן יהיו טבעיות ומאפשרות.

חשוב במיוחד להיות זמינים כשהילדים רוצים לדבר, גם אם זה לא הזמן הנוח ביותר עבורנו. ילד שמרגיש שדוחים אותו כשהוא רוצה לדבר, עלול שלא לנסות שוב. אם באמת אי אפשר עכשיו, חשוב לקבוע זמן מוגדר – ולעמוד בו.

נקודה קריטית נוספת היא היכולת שלנו לדבר גם על נושאים מורכבים. כשילד שואל שאלה קשה או מביכה, התגובה שלנו צריכה לשדר: “זו שאלה לגיטימית, ואני שמח שאתה שואל אותי”. גם אם איננו יודעים את התשובה, עצם הנכונות לדון בנושא חשובה. לפעמים כדאי ללכת איתו יחד לשאול איש מקצוע וכך הוא ילמד איך פונים לייעוץ, שזו מיומנות חשובה מאוד.

לפעמים דווקא השיתוף שלנו בהתלבטויות ובקשיים (באופן מותאם לגיל כמובן) יכול לפתוח פתח לדיאלוג אמיתי. כשילדים רואים שגם לנו יש התמודדויות, ושאנחנו מוכנים לדבר עליהן, הם מרגישים בטוחים יותר לשתף בשלהם.

זכרו: דיאלוג פתוח אינו מחליש את הסמכות ההורית – הוא מחזק אותה. ילד שמרגיש שהוא יכול לדבר עם הוריו על הכל, יפנה אליהם גם ברגעי משבר ואתגר. הוא ידע שיש לו כתובת בטוחה, מקום שבו יקבל הכוונה מתוך אהבה והבנה. וזו מהות תפקידנו כהורים.

בנוסף, ילד שמרגיש שמקשיבים לו, ילמד גם הוא להקשיב וזו השקעה שתניב פירות לאורך שנים בזוגיות, בהורות, ובקשרים חברתיים נוספים.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט דיאלוג פתוח עם ילדינו: המפתח לקשר אמיתי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

“בני חזר היום מבית הספר שותק ומכונס בעצמו. רק בערב, אחרי הרבה שיחות, הוא סיפר שילדים בכיתה דוחפים אותו ולועגים לו”. סיפור כזה לצערנו שכיח יותר משהיינו רוצים לחשוב. אלימות בבית הספר, בין אם פיזית או מילולית, היא תופעה מדאיגה שדורשת התייחסות רצינית ומיידית. מי שחווה את זה כתלמיד או כהורה מבין את המצוקה הקשה שתופעה זו גורמת.

חז”ל לימדונו שתורה נקנית בדיבוק חברים, ובאמת תחושת הביטחון של ילד קריטית להצלחתו בלימודים. אך לצערנו, לעיתים דווקא בין כותלי בית הספר אנו עדים להתנהגויות שמנוגדות לצורך בסיסי זה.

כהורים, אנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם שאלות קשות: כיצד לזהות שילדנו סובל מאלימות? מתי להתערב? ואיך לעשות זאת בצורה שתועיל ולא תזיק (כי גם דברים כאלו קורים…)?

הצעד הראשון הוא להיות קשובים לסימנים. שינויים בהתנהגות, חוסר רצון ללכת לבית הספר, תירוצים חוזרים על כאבי בטן או כאבי ראש, ירידה בציונים, או שינויים במצב הרוח – כל אלה יכולים להיות סימנים לכך שמשהו אינו כשורה. חשוב לשים לב גם לסימנים פיזיים כמו חבלות או בגדים קרועים.

כשילד משתף אותנו בחוויות של אלימות, התגובה שלנו קריטית. הדבר החשוב ביותר הוא להקשיב – באמת להקשיב – בלי למהר לתת פתרונות או להאשים. הילד צריך לדעת שאנחנו מאמינים לו, מבינים את הכאב שלו, ונעמוד לצידו. במקביל, חשוב להעביר מסר ברור שאלימות אינה מקובלת, שהיא רעה, ושיש דרכים להתמודד איתה. חשוב גם להודות ולהעריך את השיתוף.

בשלב הבא, חשוב ליצור קשר עם הצוות החינוכי. המחנך הוא הכתובת הראשונה, אך לעיתים נדרשת גם מעורבות של היועץ החינוכי או המנהל. חשוב להגיע לפגישה מוכנים – עם תיעוד של האירועים, תאריכים ופרטים ככל שניתן. הגישה צריכה להיות עניינית ושיתופית – אנחנו והצוות החינוכי באותו צד עם מטרה משותפת: להבטיח את שלומם וביטחונם של כל התלמידים.

במקביל, חשוב לחזק את ילדנו. ללמד אותו אסטרטגיות התמודדות – מתי כדאי להתרחק ממצב מסוכן, למי לפנות לעזרה, איך להגיב בצורה אסרטיבית אך לא אלימה. חשוב גם לחזק את הביטחון העצמי שלו, לעודד קשרים חברתיים חיוביים, ולהזכיר לו שאין שום הצדקה לאלימות נגדו.

לרוב נדרשת עבודה ברמה הכיתתית או הבית־ספרית כי אלימות מתרחשת ב״ערוגה״ שלא טיפחו אותה מבחינה חברתית. תוכניות למניעת אלימות, סדנאות לפיתוח כישורים חברתיים, או פעילויות לגיבוש חברתי יכולות לסייע ביצירת אקלים חינוכי בריא יותר והן הכלי הקריטי ביותר ליצירת אקלים שבו גדלים ילדים בריאים.

הטיפול באלימות לאחר שהיא פורצת, דומה לריצת מרתון ולא לספרינט. השינוי לא תמיד מיידי, אבל עם התמדה, שיתוף פעולה בין הבית לבית הספר, ומסרים עקביים – אפשר ליצור שינוי משמעותי.

ועוד מילה על מניעה. כהורים, אנחנו יכולים לתרום רבות ליצירת אקלים לא אלים: לשוחח עם ילדינו על כבוד הדדי, להדגים התנהגות מכבדת בבית, ולעודד אותם לדווח על מקרי אלימות – גם כשהם עדים להם ולא רק כשהם קורבנות להם. ילד ששותק מול אלימות שקורית סביבו הוא ילד שגדל עקום מבחינה מוסרית. חברה בריאה וילדים בריאים, מוקיעים אלימות.

זכרו: אחריותנו המשותפת להבטיח סביבה בריאה ובטוחה לילדנו. בואו נשקיע בזה – יחד, ונהפוך את מוסדות החינוך שלנו לנקיים מאלימות ונעימים לילדנו.

בהצלחה!

הפוסט אלימות בבית הספר: מדריך להורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בשבוע שעבר עסקנו בטור המסביר למה תנועת נוער היא כלי נהדר לחינוך בגיל ההתבגרות. בטור זה נעסוק בכלים שאפשר ללמוד משיטות הפעולה של תנועות הנוער וליישם בחינוך הביתי שלנו.

הנה כמה עקרונות מנצחים שאפשר להביא הביתה:

עיקרון ראשון: “מסגרת גמישה”. בתנועת נוער יש כללים ברורים, אבל גם הרבה מרחב ליוזמה ויצירתיות. בבית, זה יכול להתבטא בקביעת גבולות ברורים לצד מתן אפשרויות בחירה: “חדר השינה חייב להיות מסודר לפני השינה, אבל את/ה יכול/ה לבחור באיזה סדר או מתי לעשות את זה”.

עיקרון שני: “אחריות דרך תפקידים”. בתנועה, כל חניך מקבל תפקיד בקבוצה. בבית, אפשר ליצור “תפקידים” משפחתיים: אחראי על עריכת שולחן שבת, אחראי על הכנת הפתעות ליום הולדת של אחים, או אחראי על ארגון משחקי שבת אחר הצהריים.

עיקרון שלישי: “התפתחות דרך חוויה והתנסות”. במקום להרצות על חשיבות החסד, אפשר לארגן יחד פרויקט משפחתי של עזרה לשכנים מבוגרים. במקום לדבר על חשיבות הסדר, אפשר לערוך תחרות “מעצבי החדר” משפחתית.

עיקרון רביעי: “כוח הקבוצה”. בתנועה, הקבוצה מניעה לפעולה. בבית, אפשר ליצור “מועצת משפחה” שבה מקבלים החלטות משותפות, מתכננים פעילויות, ופותרים בעיות יחד.

עיקרון חמישי: “מסורות”. כמו שבתנועה יש אירועים שמבהירים ומדגישים את ערכי התנועה, וכך יוצרים זהות ושייכות, כך גם בבית אפשר ליצור מסורות משפחתיות ייחודיות: שירה משותפת בשבת, טיול חודשי, או מסיבת פיג’מות משפחתית. אירועים אלו מייצרים עוגנים לקשר המשפחתי ומייצרים חיבור חזק לערכים.

עיקרון שישי: “העצמה דרך הדרכה”. בתנועה, החניכים הבוגרים מדריכים את הצעירים וזה גורם להם לגבש זהות, שייכות ומפתח אותם מאוד. בבית, אפשר לעודד את הילדים הגדולים ללמד את הקטנים – מיומנויות, משחקים, או עזרה בשיעורי בית.

עיקרון שביעי: “משוב חיובי”. בתנועה, שמים דגש על הצלחות והתקדמות. בבית, אפשר ליצור “לוח הצלחות” משפחתי, או לערוך סבב בארוחת ערב שבו כל אחד מספר על הצלחה קטנה של היום.

עיקרון שמיני: “שפה משותפת”. כמו שלכל תנועה יש את המושגים והביטויים שלה, כך גם המשפחה יכולה ליצור “שפה משפחתית” – כינויי חיבה, בדיחות פנימיות, או מסורות לשוניות ייחודיות.

כמובן, אי אפשר (וגם לא צריך) להפוך את הבית לסניף של תנועת נוער. אבל אפשר בהחלט לאמץ את העקרונות שעובדים כל כך טוב בתנועה ולהתאים אותם למסגרת המשפחתית.

הדבר החשוב ביותר הוא להבין את העיקרון שעומד מאחורי ההצלחה של תנועות הנוער: יצירת מרחב שעוסק ברעיונות ובאידיאלים בצורה ברורה, ושהילדים מרגישים שייכים, משמעותיים, ומסוגלים. כשנצליח ליצור אווירה כזו בבית, נראה את אותה מוטיבציה והתלהבות שאנחנו רואים בתנועת הנוער.

הבית הוא עדיין המקום הראשון והחשוב ביותר בחינוך ילדינו. אם נשכיל לשלב את החוכמה החינוכית של תנועות הנוער עם החום והאהבה של הבית, ניצור סביבה מצמיחה ומעצימה עבור ילדינו.

בהצלחה!

הפוסט ללמוד מתנועות הנוער: 8 טיפים חינוכיים להורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

“הם לא יודעים מה זה לקחת אחריות”, הוסיף אב אחר. “איפה הערכים של פעם?” תהה שלישי. ואז, אחד ההורים שתק רגע ואמר: “אתם יודעים מה השתנה אצל הבן שלי בשנה האחרונה? הוא הצטרף לתנועת נוער”.

בעולם שבו הטכנולוגיה משתלטת על חיינו, שבו האינדיבידואליזם גובר והערכים המסורתיים נשחקים, תנועת הנוער היא כמו נווה מדבר של חינוך אמיתי. היא מספקת בדיוק את מה שחסר לילדינו היום – חברה בריאה, התנסות במנהיגות, ערכים מעשיים וחוויות אמיתיות. אלו דברים שבמידה מסוימת אי אפשר לחנך אליהם במוסד חינוכי בגלל שצריכים עבורם מרחב נפשי המתאים לצמיחה והתנסות, ולא רק ללמידה.

רבנים ואנשי חינוך דגולים בדורות האחרונים כדוגמת הרב שלמה וולבה כתבו רבות על הצורך לתת לנוער מרחב שבו יוכל לצמוח מתוך בחירה ושמחה. תנועת הנוער היא ההתגשמות המושלמת של רעיון זה. היא מאפשרת לנוער לחוות את הערכים שאנו מלמדים אותם, להפוך אותם מתיאוריה למציאות חיה ונושמת והיא הופכת את מרד גיל הנעורים לזמן של צמיחה ובחירה מחדש בערכים.

בתנועת הנוער, הנער או הנערה אינם רק מקבלים – הם נותנים. הם לא רק לומדים על אחריות – הם לוקחים אחריות. כשמדריך צעיר מתכנן פעולה לחניכים שלו, הוא לומד הרבה יותר מאשר בכל שיעור על מנהיגות. כשקבוצה יוצאת למבצע חסד עבור משפחות נזקקות, הם מבינים את משמעות החסד בצורה עמוקה יותר מכל דרשה.

החיבור לקבוצה, ה”קבוצה” המיתולוגית של תנועות הנוער, הוא תרופת נגד רבת עוצמה לבדידות של ימינו. בעידן שבו רוב האינטראקציות החברתיות מתרחשות דרך מסכים, תנועת הנוער מציעה חברות אמיתית, פנים אל פנים, עם כל האתגרים וההזדמנויות שבכך וזו בריאות עבור ילדים ונוער.

הפעילות בתנועת הנוער מפתחת כישורים שהם קריטיים להצלחה בחיים – עבודת צוות, תקשורת בין-אישית, פתרון בעיות, יצירתיות, והתמודדות עם אתגרים. אלו בדיוק הכישורים שבתי הספר מתקשים להקנות במסגרת הפורמלית, ושנצרכים היום יותר מתמיד.

אבל מעל הכל, תנועת הנוער מעניקה לילדינו את מה שהם צמאים לו ביותר – תחושת משמעות ושייכות. בעולם שבו הכל נמדד בנראות, תנועת הנוער מציעה ערך אמיתי, משמעות עמוקה, ותחושת גאוות יחידה חזקה בערכים ובדרך היהודית שלהם. תנועות נוער בהן הערכים נמצאים במרכז (ולא הנורמות) הן תנועות הנוער שמצמיחות בוגרים חזקים מבחינה זהותית, אלו שמסוגלים להישאר בערכיהם גם מול רוחות חזקות.

לפני שבוע פגשתי ילד שהצטרף לתנועת נוער. עיניו זרחו כשסיפר על הפעילות. “אתה יודע”, הוא אמר, “פעם חשבתי שאני צריך את המחשב כדי להרגיש שאני שווה משהו. היום אני יודע שאני שווה הרבה יותר מזה”.

אז כן, בעולם של היום, תנועת נוער היא לא עוד חוג, או פעילות אחר הצהריים. היא מענה חינוכי קריטי, חממה של ערכים, ומקור של תקווה לדור הבא. כהורים, זו אחת ההשקעות החשובות ביותר שנוכל לעשות בילדינו.

בהצלחה!

הפוסט תנועת נוער – המענה החינוכי המושלם לאתגרי דורנו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מחוננות מתבטאת בדרכים רבות ושונות, ולא תמיד כפי שהיינו מצפים. ילד מחונן עשוי לשאול שאלות מורכבות ועמוקות, להסיק מסקנות במהירות מפתיעה, ולהראות יכולת אנליטית גבוהה במיוחד. אך מחוננות אינה רק עניין של חכמה – היא מתבטאת גם בנטייה לביקורתיות, בפער בין התפתחות שכלית מהירה לבשלות רגשית שעלולה להיות איטית יותר, ברגישות יתר, ובקושי להשתלב חברתית.

לפעמים הסימנים מפתיעים: ילדה שמתעקשת לדייק בכל פרט קטן, ילד שמפריע בכיתה כי סיים את כל המשימות בחמש דקות, או תלמידה שמתקשה להבין למה חברותיה לא מתעניינות בדיונים מעמיקים. קשה להם לעשות “כמו כולם” והם תמיד מחפשים את הדרך שלהם לעשות דברים.

המחוננות יכולה להתבטא גם בשאלות מורכבות בזמנים לא צפויים: “אמא, איך בדיוק עובד הקוד הגנטי?”, “אבא, למה הבצק תופח ומה קורה לשמרים בפנים?”, או ילד בן שש שמתעקש לדבר על הבדלים בפירוש המפרשים בזמן ארוחת הערב.

חשוב לציין – לא כל ילד מחונן יציג את כל המאפיינים, וזה בסדר גמור. יש שיבלטו בסקרנות האינסופית שלהם, אחרים ביכולת הניתוח המופלאה, ויש כאלה שדווקא הרגישות הגבוהה שלהם תהיה הסימן הבולט.

במשך שנים רבות נושא הילדים המחוננים החרדים לא זכה לטיפול נאות, אך לשמחתנו, כיום משרד החינוך מקיים מערך איתור מסודר של תלמידים מחוננים המותאם לילדים ולילדות החרדים. מרכז החינוך גם הקים את מרכז ״ביכורים״ המפעיל את קבוצות הבנים והבנות באופן הראוי לחברה החרדית. התלמידים שחווים את התכניות המותאמות מדווחים על סיפוק, שלווה וחיבור מחדש לחברה וללמידה, והם זוכים למענה ראוי ונכון עבורם יחד עם כלים ללמידה גם במסגרת בית הספר ה”משעממת” (כהגדרתם).

יחד עם זאת, חשוב לזכור שהאבחון הרשמי הוא רק חלק מהתמונה. הדבר החשוב ביותר הוא להיות קשובים לילדינו, להבין את צרכיהם הייחודיים, ולספק להם את הכלים והתמיכה שיאפשרו להם לצמוח ולהתפתח בדרכם המיוחדת. ילד מחונן זקוק להבנה מיוחדת – הן של היכולות המיוחדות שלו והן של האתגרים שהן מביאות איתן.

אם אתם מזהים אצל ילדכם חלק מהמאפיינים שתיארנו, כדאי לשקול את ההשתתפות בתהליך האיתור. זכרו: מחוננות היא מתנה, אך היא גם אחריות – הן שלנו כהורים והן של המערכת החינוכית. תפקידנו הוא לזהות אותה, להבין אותה, ולתת לה את התנאים לפרוח.

הרישום למבחני האיתור מתבצע דרך פורטל ההורים של משרד החינוך. ההרשמה תחל ביום ג’, כ”ג בכסלו התשפ”ה (24.12.24) ותימשך עד יום ו’, ב’ בשבט התשפ”ה (31.1.25).

בהצלחה!

הפוסט מחוננוּת – לזהות, להבין, ולפעול נכון הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

חודש כסלו הוא חודש של אור – ומה משמח יותר מלראות את ילדינו “מאירים” ומממשים את הפוטנציאל הייחודי שלהם? לכן נעסוק השבוע בנושא חשוב: כיצד לזהות ולטפח את הכישרונות הייחודיים של ילדינו, תוך שמירה על האיזון העדין בין מצוינות אישית וניצול כשרונות (שה’ נתן להם) לבין ערכי התורה?

רבותינו לימדונו ש”אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ”. משפט זה נכון לא רק ללימוד תורה, אלא לכל תחומי החיים. כל ילד נברא עם סגולות וכישרונות ייחודיים, וחלק מתפקידנו כהורים הוא לסייע לו לגלות ולפתח אותם. גדולי ישראל בדורות עברו לימדו אותנו שכל כישרון הוא בעצם שליחות – כלי שניתן לאדם כדי לעבוד את בוראו בדרך הייחודית לו, ושכישרונות לא ניתנו מאת ה’ לבטלה.

אז כיצד מזהים כישרונות? ראשית, חשוב להתבונן בילד בשלושת המעגלים המוכרים לנו מן הטורים הקודמים:

במעגל הלמידה: באילו תחומים הילד מגלה עניין מיוחד? היכן הוא “תופס” מהר במיוחד?

במעגל החברתי-ערכי: האם יש לו כישרון מיוחד בעזרה לזולת? ביצירת קשרים? במנהיגות? האם הוא ממש טוב בעמידה מול קהל או ביצירת שיתופי פעולה?

במעגל הרווחה הנפשית: מה גורם לו סיפוק מיוחד? מה הוא עושה באופן יעיל ומהנה מבלי להרגיש שהזמן עובר? מתי הוא נראה “בשיא שלו”?

אך זיהוי הכישרון הוא רק ההתחלה. האתגר האמיתי הוא כיצד לטפח אותו בדרך הנכונה. חשוב להבין: לא כל כישרון צריך להפוך למקצוע, ולא כל תחביב צריך להפוך לקריירה. לפעמים דווקא השארת תחום מסוים כ”תחביב” מאפשרת לילד ליהנות ממנו יותר ולשמור על האיזון הנכון בחייו.

דוגמה מעשית: ילד שמגלה כישרון מיוחד במוזיקה. איך ניגשים לזה?

ראשית, מוודאים שהעיסוק במוזיקה לא בא על חשבון דברים אחרים חשובים. שנית, מחפשים מסגרת מתאימה שתאפשר פיתוח הכישרון בדרך מותאמת והולמת. שלישית, מדגישים את הערך הרוחני של המוזיקה – תפילה, הלל, שמחת חתן וכלה, וכו’ ולבסוף: שומרים על איזון. קובעים זמנים מוגדרים לדברים החשובים, ובתוכם למוזיקה.

נקודה חשובה נוספת היא ההבדל בין מצוינות להצטיינות. מצוינות היא השאיפה לעשות כל דבר בצורה הטובה ביותר, גם אם איננו הטובים ביותר בתחום. הצטיינות, לעומת זאת, היא השוואה לאחרים. חשוב לחנך את ילדינו למצוינות – לעשות כל דבר כמיטב יכולתם, מתוך שמחה ושאיפה להתקדם.

לעיתים קרובות, דווקא הקשיים והאתגרים הם שמובילים לגילוי כישרונות חבויים. ילד שמתקשה בלימוד בדרך המקובלת עשוי לגלות דרכי חשיבה יצירתיות משלו. ילד שמתקשה חברתית עשוי לפתח רגישות מיוחדת לזולת כי דווקא ההתמודדות מצמיחה כוחות חדשים.

לסיכום, אני רוצה לחזק את ידיכם בעבודת הקודש של גילוי וטיפוח הכישרונות של ילדיכם. זכרו: המטרה היא לא להצמיח “כוכבים”, אלא לגדל יהודים שלמים השמחים בחלקם ומנצלים את כישרונותיהם השונים והמגוונים לעבודת ה’, לחוות חיים יהודיים ולעשות את תפקידם הייחודי בעולם, זה שאף אדם אחר לא יכול לעשותו, וכפי שאמר ר’ ברוך ממז’יבוז’: “כל אדם נברא כדי לתקן דבר מה בעולם”. שנזכה.

בהצלחה רבה!

הפוסט איתור וטיפוח כישרונות ייחודיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.