בעבר שוחחתי עם ניצולת שואה, והיא סיפרה לי את הסיפור הבא: “לאחר שהורו לנו (כל הילדים) להתאסף בחצר בית הכנסת, המתנו שם שעות ארוכות וידענו היטב מה המשמעות של ההמתנה הזו. לא היה חשק לכלום, לא לשחק ולא לדבר. עמדנו שם לחוצים ומפוחדים. לפתע ראיתי את אימי יוצאת מהבית שהיה ליד בית הכנסת. רצתי אליה כדי לחבקה בפעם האחרונה. חיבקתי אותה והנה יצאה השכנה שלנו מזה 24 שנים, בית לבית צמודים ממש. היא הגיעה עם מספריים ביד ואמרה לאמא שלי: ‘תרשי לי לחתוך את הצמות של הבת שלך ואני אעשה מזה משהו, הרי בין כך היא עוד מעט תהיה סבון’.
הבנתי את המשמעות היטב, הייתי רק בת 6 אבל הבנתי… ואז אמרתי לאמא שלי: ‘אמא אל תורידי לי את הצמות, אני רוצה להיות סבון עם צמות’. זו הייתה שכנה טובה, 24 שנים חיינו זו לצד זו, וברגע האמת של חיים ומוות היא מבקשת את הצמות שלי”.
חשבתי לעצמי: איך תיתכן כזו בהמיות? כזה חוסר אנושיות? ילדה בת 6 ממתינה לרכבות המוות, והשכנה יוצאת עם מספריים לקחת לה את הצמות? התשובה לזה נמצאת בפרשת השבוע שלנו, וזהו סוד עוון המספר לשון הרע. כאשר חיים בני אדם יחדיו ומקיימים את העולם, ואחד מדבר על רעהו לשון הרע, עוונו חמור ביותר. אומרת לנו הגמרא מה הסיבה לכך:
“ואמר ריש לקיש מאי דכתיב: אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר להם: וכי מה יתרון לבעל הלשון?” (ערכין טו:)
ומסביר המהר”ל מפראג: “כי בעל לשון הרע הוא רע גמור עד שהוא רע לגמרי, שהוא נחשב כמו הנחש שהוא מזיק בלא הנאה. ודבר זה רע לגמרי, כי חיות רעות שנקראו חיות רעות כיון שהוא להנאתם לא נקרא זה רע לגמרי, כמו שנקרא בעל לשון הרע שיפעל רע שלא בשביל הנאה ודבר זה רע גמור”.
מי שמדבר לשון הרע עושה זאת אפילו לא להנאת עצמו, אלא כי הוא רע לגמרי. חיה רעה טורפת כי זה טבעה והיא אוכלת את טרפה, אבל הנחש – וכך גם המדבר לשון הרע – פועל לא מטעמי הישרדות אלא מתוך מבנה אישיותי שבמהותו רע.
הנחשים הללו יוצרים חיי חברה נטולי אינטרסים חברתיים. גם אינטרס חברתי היא מעלה ביצירת חיי חברה, אבל כשמגיעים אנשים שכל מהותם להשמיד ולהרוס בארסם, בלי תקווה ומטרה של בנייה – זה מה שהקב”ה אינו מסכים לחיות עמו בכפיפה אחת, אומרת הגמרא.
הכפרה למצורע היא להביא ציפור ולשחוט אותה במים חיים אל כלי, כאומר: מי שרצה לפגום בין בני האדם ראוי שלא יהיה בעולם, ותקומתו רק על ידי שיעניק חיים.
השנה וחצי האחרונה לימדה אותנו שיש רק דרך אחת לקיים את העולם: להעניק אהבה וחיים לכולם, להיות רגיש לצרכי האחר גם אם בעינינו זה לא בדיוק הדבר הנכון, להביא בנייה לעולם במקום חורבן. שלא נהיה כאותה שכנה גויה המבקשת את הצמות של האחר ברגע של כאבו… אלא כאותה ילדה קטנה שלימדה במסר עמוק את הכלל של “אל תחפש הנאות שלך באפר של היהודים”, כי גם באפר הם עדיין חיים, והם מעוררי תקומה גם בעת חורבן.
