גדולי האמוראים מלמדים אותנו בסוף מסכת סנהדרין (דף קי:–קיא.) שבכל הקשור לעתיד עם ישראל, יש לפרש את הפסוקים בצורה חיובית, בצורה שכוללת רבים יותר בתהליכי הגאולה העתידית ובחיי העולם הבא.
כך ר’ יוחנן אמר על שיטת ר’ עקיבא כי ‘דור המדבר אין לו חלק לעולם הבא’ ו’עשרת השבטים לא עתידים לחזור’ כי רבי עקיבא ‘זנח את דרך החסידות שלו’, שכן רבי עקיבא עצמו דרש את הפסוקים שלא כפשוטם וקבע כי ‘ילדי הרשעים היהודים’ יזכו לעולם הבא.
הגמרא לאחר מכן מציגה שלושה מקראות שריש לקיש פירש באופן מצמצם, כך שלא כל בני ישראל יזכו לגאולה, ור’ יוחנן גער בו על הפירושים הללו ואמר לו ‘לא ניחא ליה למרייהו דאמרת הכי’, ופירש רש”י ‘אין הקב”ה רוצה שתהא דן את ישראל כל כך לכף חובה’.
הגמרא מספרת כי ויכוח דומה אירע בין רב לבין תלמידו רב כהנא. רב כהנא פירש את הפסוק “וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן” כפשוטו, או איך שהגמרא מכנה זאת ‘דברים ככתבן’, כלומר, רק מעטים מאוד יזכו לגאולה העתידית. אך רב גער בו ואמר לו כי “הקב”ה לא רוצה שתדון את ישראל לכף חובה” ולכן יש להוציא את הפסוק מפשוטו. ולפרש כי ‘בזכות אדם צדיק אחד בעיר, העיר כולה תינצל ותזכה לגאולה, ובזכות שני אנשים צדיקים במשפחה, המשפחה כולה תיגאל’.
אלא שהגמרא לא מסיימת בזה, היא מוסיפה אנקדוטה נוספת בין הרב לתלמיד, בין רב לרב כהנא, יום אחד רב ראה את תלמידו רב כהנא ‘חופף את ראשו ומעדן את עצמו’, כשהגיע רב כהנא ללמוד, גער בו רב ‘ולא תימצא בארץ החיים’, הגערה הובנה על ידי רב כהנא כקללה, כלומר, רב אומר לתלמידו ‘לא תזכה להיות בארץ החיים’, לא תזכה לעולם הבא. ורב השיב לו, כי לא מדובר בקללה אלא בקריאה של פסוק באיוב (כח יג) שם נאמר “והחכמה מאין תימצא? ואי זה מקום בינה? לא ידע אנוש ערכה, ולא תימצא בארץ החיים”. ומשמעות הפסוק היא “שהתורה לא תימצא במי שמחייה את עצמו עליה”, וכי יש להמית את עצמו באהלה של תורה, ולהיות מוכן להימנע מתענוגות לשם לימוד התורה.
על פני השטח, הדברים מתמיהים. הרי רב עצמו היה האמורא שנהג במידת רחמים ובחר לפרש את הפסוק בירמיהו באופן מקל שיביא את כל בני ישראל לגאולה ולעולם הבא? וכעת, כשמדובר בתלמידו רב כהנא הוא מאמץ פרשנות מחמירה של הפסוק באיוב (בפשוטו של מקרא הכוונה באיוב היא שלא ניתן לרכוש את החכמה אצל בעלי החיים, ש”ט) ואף קובע שאין לו חלק לעולם הבא (לפי רש”י לפחות, ש”ט).
יתרה מזו, אנו מכירים מפגש מפורסם אחר בין רב לרב כהנא כשהאחרון נכנס מתחת למיטתו של רב (ברכות סב.) והאחרון ראה כי רב ‘שח ושחק ועשה צרכיו’, וגם במסכת שבת (קנב.) רב נאנח [בפני רב כהנא] על כך שהזקנה מונעת מהאדם חלק מהנאות הגוף? ולמה הקפיד רב כל כך על הנאתו של רב כהנא?
ניתן להציע מספר תשובות המתיישבות על הלב ואינן סותרות האחת את השנייה. הראשונה: כי רב כעס על התענגות שנראית ככזו שבאה על חשבון הלימוד. הדבר נרמז בלשונו של רש”י שכתב כי ‘חפיפת הראש’ הייתה ‘בשעה שהיה לו ללמוד תורה’, ולכן, גם ניתן להבין את ההחמרה היתרה לעומת רוב בני ישראל, כי העדפת תענוגים על פני תורה במיוחד בקרב מי שעתיד להנהיג את הדור הבא היא בעלת פוטנציאל הרסני במיוחד.
האפשרות השנייה: ייתכן כי רב מנסה ללמד את רב כהנא בדרך נוספת כי יש לאמץ קריאה מיטיבה ומרחיבה בפרשנות הפסוקים, ורב רומז לרב כהנא, אם נקרא את המקראות בקריאה מחמירה, נוכל לשלול עולם הבא גם ממך.
ולסיום, ייתכן שרב מבחין בין ‘עם ישראל’ כולו, שבנוגע אליו יש לקרוא את הפסוקים בצורה של ‘לדון לכף זכות’, לבין קריאת הפסוקים בדרך מוסר עבור התלמידים והיחידים, שם יש לקרוא את הפסוקים באופן שיביא לידי שינוי ושיפור הדרכים.
