והִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם. התורה מחדדת בפסוק זה שבעיית הטומאה איננה רק בעיה אישית של האדם הנטמא, אלא שמציאות הטומאה בתוך כלל ישראל מפריעה לנוכחות ה’ השוכן בתוך בני ישראל.
נוכחותו של הקב”ה מתאפשרת רק במרחב קדוש וטהור, וכאשר ישנו אדם טמא בתוך מחנה ישראל הוא פוגע בנוכחות ה’ בכל עם ישראל. לכן בטומאה חמורה כמו טומאת הצרעת, נדרש המצורע לשבת בדד מחוץ למחנה. מכאן גם נגזרת החובה להיטהר וכפי המבואר בפרשה באריכות, לכל טומאה ישנה סדר טהרה המתאים לה.
מושגי הטומאה והטהרה הם מושגים עמוקים ואפופי סוד, אך נראה שמאחר שכאמור הטהרה הכרחית לנוכחותו של הקב”ה, תהיה תועלת רבה בהבנה של המושגים הללו וחיבור אליהם גם ברובד הפשט, בעיקר בימינו שבהם הם נתפסים כסתומים משהו.
אם נתבונן באופני הטומאה השונים בפרשה ניווכח שבבסיסם עומד המתח בין החיים למוות. כל הטומאות עוסקות באופנים שונים של התנוונות וניוול של החיים מאבי אבות הטומאה שהוא המת עצמו ועד טומאות קלות יותר שגם בהן יש בחינה מסוימת של מוות.
כאשר האדם פוגש במוות הוא חש ניכור לחיים, החידלון וסופיות החיים מעמידים את החיים בצל ומוציאים מהם את טעמם, נוצרת התחושה שהחיים הם כצל עובר וכענן כלה וממילא הם חסרי משמעות.
במובן מסוים זו חוויה שיש לה ערך בכך שהיא מחדדת את ההבנה שהחיים בעולם הזה הם זמניים ואינם בעלי ערך מול החיים האלוקיים האינסופיים ולכן אמרו חז”ל שבכדי להתגבר על היצר יש לזכור את יום המיתה, אך אין זו התודעה הבסיסית איתה אנו נדרשים לחיות ביומיום ולהפך, המוות הוא סתירה למהותו של הקב”ה המכונה גם אלוקים חיים.
מטרת בריאת העולם היא להחדיר לתוך העולם הזה, הגשמי, את השפע האלוקי ובכך לחיותו, ולהפוך אותו לכלי המכיל את החיים האלוקיים, ולכן ברור אפוא שנוכחות ה’ מתגלה בחיוניות ובשמחת החיים, והמוות שעומד בסתירה לכך, דוחק את נוכחות ה’. זוהי מהותה של הטומאה אותה אנו נדרשים לטהר, כלומר ליצור מרחב של חיים והתפתחות ובכך לאפשר לשפע החיים האלוקי להתגלות בעולם.
