כותרת: מהי תכלית המצוות
משנה: כיצד הלכות הפסח מהוות תשובות לבן החכם, המבקש להבין את משמעות מצוות התורה, ומה הקשר בין תשובת בעל ההגדה לתשובה שכתובה בתורה?
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. מקור השאלות שבהגדה הוא בשלוש שאלות שמצינו בתורה. הראשונה, על קדושת הבכורה – “מה זאת”; השנייה, על קרבן פסח – “מה העבודה הזאת לכם”; והשלישית, על כל התורה כולה – “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה’ אלוקינו אתכם”.
השאלה השלישית כללית ואינה קשורה דווקא לפסח. בעל ההגדה שם אותה בפי הבן החכם, והתשובה עליה היא: “אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”.
באופן מפתיע, כשאנו מתבוננים בתורה אנו מוצאים תשובה שונה בתכלית: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה… וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה’ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים…
במבט ראשון, התשובה היא: הכרת הטוב. ה’ הוציא אותנו ממצרים ועל כן אנחנו צריכים לעשות את אשר ציווה עלינו. אך זוהי תשובה חסרה. הבן החכם שואל ‘מה העדות’ בניסיון להבין מה התוכן הפנימי של כל המצוות. גם אם ביססנו את החובה, לא השבנו על שאלת התוכן והטעם.
התשובה טמונה במילים ‘ליראה את ה’ אלוקינו’. תכלית כל המצוות היא יראת ה’. (המשך הפסוק, ‘לטוב לנו כל הימים’, אינו עניין נפרד, שהרי אין שם וי”ו החיבור ולא נאמר ‘ולטוב לנו כל הימים’, אלא הכוונה היא שיראת ה’ היא לטוב לנו כל הימים.)
וכך הוא מהלך הפסוקים: הקב”ה בחר בנו מכל העמים והוציא אותנו ממצרים בניסים גדולים כדי לתת לנו את הארץ. אם כן, לשם מה הוא הוסיף עלינו את עול המצוות? התשובה היא: כדי שנירא מפניו. זהו הטעם הכללי של כל המצוות. גם אם אתה, הבן החכם, אינך מבין את טעמה הפרטי של כל מצווה ומצווה – יש בידיך את הידיעה הכללית שתכלית המצוות הן שישראל ייראו את ה’.
חכמי ישראל כתבו כמה וכמה חיבורים שעניינם לתת טעם ופשר למצוות התורה, והם הלכו בדרכים שונות מאוד זה מזה. כי באמת אין טעמי המצוות אלא תוספת ומתיקות נלווה לקיום המצווה, אך עיקרן של מצוות הן ‘ליראה’.
כמובן, אין הכוונה כאן ליראת העונש, אלא ליראה כזו שהיא ‘לטוב לנו’. יראת הרוממות. כמו אדם הניצב בפני מלך ומתנהל בנכבדות, לא מפני החשש מעונש אלא משום שהמעמד מחייב. כך ישראל שיוצאים ממצרים ונעשים לעם ה’ – מקבלים עדות, חוקים ומשפטים כדי שבכל עת יהיו עם עומדים לפני המלך.
כך פותח הרמ”א את חלק אורח חיים: “שויתי ה’ לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים”. אצל היהודי, כל תנועה ועסק היא כעומד לפני המלך.
ועל ידי ריבוי המצוות, האדם ירא מה’ וטוב לו *כל הימים*. בכל דרכיך דעהו – אין רגע ואין פינה בחיים שאין בהם עמידה לפני ה’.
מעתה בין נבין את תשובתנו בהגדה של פסח לבן החכם. ‘אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן’. הטעם העמוק של המצוות, אותו מבקש הבן להבין, טמון בעצם קבלת עול ההלכה על ריבוי פרטיה. הדינים הרבים המקיפים את כל תחומי החיים – ובאופן מיוחד את חג הפסח שבתוכו אנו מצויים – הם הם סוד טעם העדות והחוקים, כדי שכל זווית בחיינו תהיה מתוך עמידה לפני ה’.
