אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל.
מאמרו זה של רבי יצחק, בו בחר רש"י לפתוח את פירושו לתורה, מעורר תמיהה רבתי בדעת כל לומד המבקש חכמה. מה יש בה במצוות קידוש החודש, או בחשיבותו של חודש ניסן כראש החדשים, המצדיק את מקומה כמצווה בה ראוי להתחיל את התורה. עלינו להעמיק בהבנת מצווה זו, ולעסוק בגדריה באר היטב, בכדי להבין את הרובד הנסתר שבה, ואת חשיבותה.
הציווי 'החודש הזה לכם' כולל בתוכו את מצוות קידוש החודש, שכן תיבת 'חודש' אינה רק שמה של תקופת זמן בת 30 יום, כי אם הגדרתה המהותית של נקודת החידוש המתרחשת אחת לשלושים יום. ראש חודש עצמו נקרא 'חודש' כדברי הנביא 'מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת'. כלומר, נקודת החידוש, היא הנקראת חודש, ומכוחה נקראת התקופה כולה 'חודש'.
תנועת הכוכבים – שמש, ירח וכדור הארץ, היא הקובעת את שלושת הזמנים בהם אנו משתמשים – יום, חודש ושנה. היום והלילה נקבעים על פי זריחת החמה ושקיעתה, החודש נקבע על פי חידוש מולד הלבנה, והשנה נקבעת על פי תנועת כדור הארץ ביחס לחמה, והשלמת מסלולה בתום ארבעת העונות. בלוח השנה העברי, הלבנה קובעת את החודש והחמה את השנה. מסלולי החמה והלבנה, מתנהלים במקביל ובעצם, אין כל קשר מוכרח ביניהם. כלומר, המהלך החודשי, אינו מצטרף בהכרח ל-12 חודשים היוצרים שנה. חודשי הלבנה נחלקים על פי שנת החמה, לעיתים י"ב חודשים ולעיתים י"ג.
בניגוד לתיבת 'חודש' המבטאת את החידוש, המתחדש בכל פעם מחדש, תיבת 'שנה' היא מלשון שונה, כאדם החוזר ושונה את פרקו. כלומר, שב למקומו הראשון, לאחר שסיים את מסלולו. רק כאשר מסיימת השמש את מסלולה בן ארבעת העונות, היא חוזרת ושונה את השנה השנייה.
הציווי 'שמור את חודש האביב' הוא הקו המנחה בקביעת לוח השנה העברי, שכן מכוחו בית דין מעבר את השנה ומוסיף לה חודש נוסף. זאת, בכדי לשמר את מהלך חידוש הלבנה בו אנו מונים, ולהתאימו למהלך החמה השנתי הקובע את עונות השנה. הרמב"ם מונה בספר המצוות את מצוות עיבור השנה, יחד עם מצוות קידוש החודש, שכן זהו כלל הציווי לקבוע את זמני השנה, בהתאמה לציווי 'שמור את חודש האביב'.
ניתן את דעתנו לעובדה כי רק הסנהדרין הם המוסמכים לדון בקידוש החודש ועיבור השנה. מציאות זו מלמדת אותנו נקודה חשובה ומהותית עד מאוד. מימד הזמן כולו נקבע אף הוא על פי דעתם של חכמי ישראל – שלוחי דרחמנא. לא ניתן לנהל חיים על פני האדמה, ללא מימד הזמן, המחלק את הימים, החודשים והשנים, וגם מימד חיוני זה, נקבע על פי התורה. ההגדרה 'חיים של תורה' אינה עוסקת רק באורחות החיים, כי אם גם בחיים עצמם, שכן קצבם נקבע על פי חכמי התורה.
במהלך חיינו, בשגרת היומיום השוחקת ומסכנת אותנו ב'מצוות אנשים מלומדה' כולנו זקוקים להתחדשות וריענון, ועלינו ליצור לעצמנו דרבונים ודחיפות בכדי להתחדש וכמאמר חז"ל 'בכל יום יהיו בעינך כחדשים'. ראשי החודשים, אותם אנו מציינים, אם בתפילת ראש חודש, אם בסעודות מצווה כנפסק בהלכה, מאפשרים לנו לחוות את אותה נקודת חידוש. גם אנו מתחדשים, כנאמר בברכת הלבנה 'שהם עתידים להתחדש כמותה', ומתגברים על השגרה השוחקת ומקבעת אותנו במצבנו הקיים.
פנים רבות לה, להתחדשות זו וכל בן תורה בוחר לו את הדרך בה הוא מחדש. יש המחדשים עומק בהבנת הסוגיה, יש המחדשים בגדרי ההלכה ומחמירים חומרה נוספת, ויש המחדשים רבדים בטעמי המצווה והבנתה. אך כולם מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים, להתחדש ולהרגיש חי. שכן 'התחדשות' משמעותה חיים מלאי עשייה ותפקוד במלוא המרץ.
