קידוש ה': ר' איצ'ה אלטמן שיחי' חבר אחוות תורה פ"ת, זכה לעשות מעשה חסד באופן עצום ביותר, כאשר תרם כליה מגופו לחברו הטוב שסבל מאי ספיקת כליות, וגרם לקידוש ה' נפלא כאשר סיפור זה פורסם בתקשורת במטרה לעודד אנשים נוספים לתרום כליות לזקוקים לכך
אין סיפור מרגש יותר על בין אדם לחברו בימי אלול בעיצומם של ימי הקורונה, מאשר זו של איצ'ה (ישראל יצחק) אלטמן לפני 5 שנים הוא הודיע לחברו הקרוב מהישיבה, שלקה בכליותיו, כי הוא שומר עבורו את אחת מכליותיו, למקרה שחלילה מצבו יתדרדר השבוע קיים את הבטחתו בשיחה ברת השראה מספר לנו איצ'ה, המתפרנס למחייתו כחשמלאי ולומד בכולל 'אחוות תורה' על אחוות התורה ואחוות הלבבות
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא רוצה לתרום כליה.
"החלטה דרמטית שכזו לא מתקבלת ביום בהיר, אלא מתרקמת מגרעין מחשבה עד שהופך למציאות ממשית".
את השיחה הזו מקיים איתנו איצ'ה אלטמן ממיטת החלמתו במחלקה הנפרולוגית בבית החולים רבין – בלינסון, ימים אחדים לאחר שעבר את הניתוח לכריתת כליה ותרומתה לחברו מהישיבה. "תחילתו של הסיפור היה לפני 6 שנים. פגשתי יהודי יקר המתגורר בשכנותו של חמי, שתרם אז כליה לאדם שנזקק לה בדחיפות. הדבר נגע לליבי, והתוודעתי לראשונה לארגון "מתנת חיים" ולמיזם תרומות כליה – לחולי דיאליזה הסובלים מאי ספיקת כליות – המביא להצלת חיים אמיתית. ברגע ההוא נבטה בי מחשבה בוסרית, להשתתף אי פעם במצווה יקרה זו, ולתרום כליה מגופי למען חולה שחייב אותה כדי להמשיך לחיות".
אלטמן, בן 34 ממרכז הארץ, אב ל-5 ילדים, עובד לפרנסתו בענף החשמלאות, ומקפיד לקבוע עתים לתורה מדי יום בכולל 'אחוות תורה' בפתח תקוה, המהווה מסגרת קהילתית תורנית תומכת לבני תורה שיוצאים לעבוד למחייתם.
"מאותו הרגע קינן בי רצון גדול לתרום. שיתפתי את רעייתי מיד, והיא הביעה תמיכה עזה והעניקה לי ליווי תומך מלא לאורך כל התהליך. תמיכה משפחתית היא צורך בסיסי לכל תורם. בלעדיה, קשה עד בלתי אפשרי לבצע מעשה כה משמעותי. כשהתרומה הפכה מעשית, היה חשוב לנו לשתף גם את ילדינו. כמובן, הנגשתי את המידע בהתאמה לגיל ולהבנה. הילדים שמחו מאד על המצווה וקיבלו את הבשורה בטבעיות, כדרכם של ילדים". הנתרם הוא חבר קרוב שלך?
"יש לי חבר טוב, שמתמודד כבר שנים עם אי ספיקת כליות. אנחנו משמרים ידידות קרובה עוד מימי הישיבה. כשנבט בי הרצון לתרום, עוד לא חשבתי שאתרום דווקא לו. מצבו הבריאותי היה אז בגדר סביר, והוא לא נזקק לטיפולי דיאליזה. ידענו שעם הזמן, צפוי תפקוד הכליות החלקי שלו, להידרדר.
"עם התקדמותי בתהליך הבדיקות והבירוקרטיה, הודעתי לחברי היקר שאני 'שומר' את הכליה שלי בשבילו. הוא היה שותף מלא לתהליך. לצערי, לאחרונה החל להזדקק לטיפולי דיאליזה קשים. במקביל, הבדיקות שהוקפאו בשל התפרצות נגיף הקורונה, התחדשו. ונוצר התזמון המתאים משמיים להשתלה".
בשבוע שעבר, התייצב איצ'ה אלטמן בבית החולים בלינסון, כדי להעניק מגופו כליה שלמה להצלת חיי חברו הטוב.
שתף אותנו, עד כמה שניתן, בתחושות המלוות את התורם ביום כה גורלי? "התחושה הייתה מיוחדת מאד", משחזר אלטמן, "הייתי מוצף התרגשות, נושא תפילה לאלוקים על הזכות הגדולה שחנן אותי בה, להעניק חיים לאדם אחר. זכרתי גם ללחוש תודה, שאני מתייצב בבית החולים בנסיבות שכאלה, ולא, חלילה בעל כורחי. האמת היא, שאף אחד לא יוכל להבין את התחושה הפנימית העילאית ברגעים הללו, עד שיתרום בעצמו".
לאחר הניתוח, פגש את חברו האהוב, והשניים החליפו חוויות אודות הניתוח והכאבים שאחריו…
"החדרים במחלקה פרטיים ומפוארים, וחוץ ממשככי הכאבים, אפשר לדמיין בקלות שאתה נמצא בכלל בבית מלון", הוא אומר בחיוך.
לכבוד המבקרים יוצא אלטמן משערי המחלקה. בין האורחים הרב דרור אורבך, ראש סניף 'אחוות תורה' במרכז העיר בפתח תקוה, שמשיעורי הערב נעדר איצ'ה לראשונה בשל החלמתו בבית החולים.
"את איצ'ה אלטמן זכיתי להכיר לפני ארבע שנים", מספר הרב אורבך, "הוא לא מחמיץ אף פעם את הלימוד המיוחד שלנו, לימוד סימפוזיוני בעיון. מדובר ביהודי יקר מעמודי התווך של הכולל. אדם עניו וצנוע שרותם במסירות את כשרונו הרב להצלחת קבוצת הלימוד הייחודית, שנוסדה במיוחד למען יהודים חרדים עובדים ולא מוכנים לוותר על לימוד תורה אמיתי לחתום בו את היום העמוס שלהם. "כשביקרתי אותו אתמול, סיפר לי בפשטות שאינו חושב כלל שעשה מעשה גדול. 'כל אחד תורם ונותן במקום שהוא יכול', כך אמר לי, 'בשבילי זה קל'. מילים שכל כך מאפיינות את הלב הענק שלו והפשטות שבעשיה אמיתית", מתפעם הרב אורבך.
גם זאב קשש, מנכ"ל רשת אחוות תורה, מדגיש את התפעלותו: "איצ'ה אלטמן מהווה מודל מרגש של תורה, עבודה וגמילות חסדים. למרות עבודתו הפיזית כחשמלאי במשך כל שעות היום, לא מוותר על לימוד תורה מעמיק, המאפיין רצון עז וחיבור איתן לקהילה תורנית. לצד זאת, הוא זוכה לגמול חסד אמיתי מגופו ממש, וזו העבודה הכפולה שלו: עבודת כפיים ועבודת השם".
הכתבה פורסמה בעיתון מרכז העניינים ובאתר כיכר השבת באלול תש"פ
