הסיפור הבא התרחש במינכן שבגרמניה. הוא היה פרופסור מפורסם, אומנם בן 35 אבל שמו כבר נשמע למרחוק, כיאה למדען בחקר המוח. כמו רבים, עבד מבוקר עד ליל, בינות להררי ספרים בעלי מילים ארוכות ודיאגראמות סבוכות במשרד שבביתו המהודר.
ביתו עתיר המימדים הכיל שלושה מפלסים רחבי ידיים וחצר גדולה מול נוף משגע. שולחן ענק עמד באמצע חדר העבודה, על שטיח עבה, בין מסכים מרצדים וספרים עבי כרס.
והנה נכנס הילד, בנו הקטן של הפרופסור, בסך הכול בן שמונה שנים, אבל כמו כל ילד, הוא דרש תשומת לב מאביו והחל לשאול שאלות מציקות כמו שרק ילד יודע לשאול. אז נכון, כמו כל אבא, גם הפרופסור נהנה משאלותיו של ילדו, אך בשלב מסוים הבחין שעליו לחזור לעבוד על המחקר שלו וחייב ריכוז מוחלט.
לאחר ניסיונות שונים ומשונים של האב להעסיק את בנו שעלו בתוהו, לקח הפרופסור מאחד הספרים דף ובו איור מושלם של כדור הארץ, תלש אותו ונתנו לבנו, לא לפני שחתך אותו לאינספור חתיכות והטיל עליו את מלאכת הרכבת כדור הארץ בחזרה, כדי להעסיק אותו לכמה שיותר זמן.
לפתע, לאחר כרבע שעה, חזר הילד עם הדף החתוך, מודבק בדייקנות מושלמת. הפרופסור המופתע הרים עיניו לעבר הדף, סקר אותו, ואכן ראה כי בנו חיבר את הדף במהירות מדהימה ואף מפליאה. כאשר שאל את בנו לפשר הדבר, השיב לו: "אבא, אולי לא שמת לב, אבל מאחורי הדף שהבאת לי הייתה תמונה שלי. הפכתי את הדף, תיקנתי את עצמי, וממילא תיקנתי את העולם…"
אנו חיים בעולם מורכב, בין עבודה לבית, בין מצוות לבטלה, בין דיכאון לשמחה ובין סיפוק לתבוסה, אבל כל זה נכון עד הערב, עד הזמן בו 'אחוות תורה' תופסת לנו את הראש. ברגע שאנו זוכים לייחד זמן מסוים ביום בו אנו שוכחים לרגע מכל הרעשים, מתנתקים מכל הצלילים ומקדישים את הזמן הזה לתיקון עצמנו – תיקון הנשמה שלנו – כל העולם נהיה לנו פשוט יותר, מתוקן יותר.
הכותב לומד בסניף גני הדר, ועובד במחלקת דוברות של המרכז הרפואי 'מעיני הישועה'
