בהשוואה לאירוע המוצלח של השנה שעברה, השנה נרשמה עלייה משמעותית בכל הפרמטרים: מספר המשתתפים זינק מכ-200 בשנה שעברה ליותר מ-300 משתתפים השנה, עלייה של למעלה מ-50%. אך לא רק בכמות ניכרה הצמיחה – איכות התכנים, הארגון והחוויה הכוללת עלו לרמה גבוהה אף יותר.

שולחנות נושא מגוונים

האירוע נפתח בהתכנסות וארוחת בוקר יוקרתית, כשלאחריה החלה תוכנית עשירה ומגוונת. באופן מרגש ומשמעותי, בשולחנות הנושא בתחילת האירוע הוצבו שמות של חיילים שנפלו במלחמה בשנה האחרונה, והלומדים למדו והתפללו לעילוי נשמתם הטהורה.

קבוצות הלימוד, שהיוו את ליבת האירוע, הורחבו השנה וכללו נושאים חדשים כמו תנ”ך, חסידות ומחשבת ישראל, לצד לימוד גמרא והלכה. “ההרחבה בנושאי הלימוד משקפת את רצונם של חברי הקהילות במגוון רחב ועמוק של סגנונות תורניים”, אמר הרב יצחק קוסובסקי שחור, מנהל קהילות בארגון ואחראי מחלקת ההכשרות, שהיה אחראי על הפקת האירוע והנחייתו.

תורת חיים

סדרת ההרצאות הקצרות “תורת חיים”, שזכתה להצלחה רבה בשנה שעברה, שודרגה אף היא. השנה כללה הסדרה מרצים מרתקים ונושאים עכשוויים יותר, המשלבים תורה עם אתגרי החיים המודרניים. בין הדוברים המכובדים היו ד”ר ליאור אלפרוביץ, ד”ר שלמה בלאק והפרשן הכלכלי שלמה טייטלבאום, שהביאו זוויות מעניינות ומגוונות לדיון.

“אנחנו רואים חשיבות רבה בחיבור בין עולם התורה לעולם המעשה”, הסביר אבי פליישמן, מנהל התוכן של ‘אחוות תורה’ ומי שהיה אחראי על פיתוח הקונספט ותוכניות הלימוד במהלך היום. “ההרצאות האלה מדגימות כיצד התורה נוגעת ומחוברת לכל היבט בחיינו”.

ועשית הישר והטוב

שיא האירוע היה השיעור הכללי שמסר הגאון רבי דוד לייבל, נשיא ומייסד ‘אחוות תורה’. השיעור, שעסק בנושאים אקטואליים לאור הציווי “ועשית הישר והטוב”, ריתק את הקהל ועורר דיון ער בין המשתתפים. הרב לייבל התייחס גם למצב הביטחוני, ואמר: “בזכות התורה, שכל החיילים בצפון ובדרום ילכו ויחזרו לשלום והחטופים יחזרו במהרה. אנחנו לא מתעלמים, מתפללים עבורם תמיד. כולנו חלק מזה”.

לאחר שיעורו של הרב לייבל, העביר הגאון רבי מנחם מנדל שפרן, נשיא אחוות תורה, שיעור מיוחד שבו הועלו שאלות שהתקבלו מהקהילות, הדיון היה מלא ריתחא דאורייתא מצד הקהל.

ראש ישיבת מיר הגאון רבי יצחק אזרחי כיבד בנוכחותו וקרא למשתתפי הכינוס להתחזק עוד יותר בלימוד התורה הקדושה בעיון ובשקיעות.

אקורד סיום מרגש

לקראת סיום האירוע, המשתתפים זכו לחוויה מרגשת נוספת בדמות קומזיץ נעילה מרגש. הקומזיץ, שהתקיים בניצוחו של בעל התפילה מאיר גפני יחד עם המוזיקאי שלמה ברונר, הביא את האירוע לשיאו הרוחני. הרב איתיאל גולדויכט הוסיף נופך מיוחד עם קטעי קישור מחזקים ומעוררים, שתרמו לאווירה המרוממת.

לאחר ההתעלות הרוחנית, המשתתפים נהנו מארוחת ערב בשרית עשירה, שסיפקה מענה גשמי הולם לצד התוכן הרוחני העשיר. כסיום מושלם ליום העמוס והמפרה, ניתנה למשתתפים האפשרות ליהנות ממתחם הבריכה היוקרתי של המלון, מה שאפשר רגעי רגיעה והתרעננות לאחר יום גדוש בלימוד וברוחניות.

אירוע ירחי הכלה השני הסתיים בתחושת סיפוק והתעלות, כאשר המשתתפים יצאו ממנו מחוזקים רוחנית ומצוידים בכלים חדשים לשילוב עולם התורה בחיי המעשה. ההצלחה הגדולה של האירוע מבטיחה כי ‘אחוות תורה’ תמשיך לצמוח ולהתפתח, ולספק מענה הולם לצרכים הייחודיים של הציבור החרדי העובד בישראל.

מנוע צמיחה לקהילות

המשוב מהמשתתפים היה חיובי במיוחד השנה. רבים ציינו את ההתפתחות הניכרת באיכות התכנים, בארגון ובאווירה הכללית. “הרגשתי שהאירוע השנה לקח את כל הטוב משנה שעברה והעלה אותו לרמה חדשה לגמרי”, אמר אחד המשתתפים.

לאור ההצלחה הגדולה, ‘אחוות תורה’ כבר מתכננת את האירוע הבא, עם כוונה להרחיב עוד יותר את היקף המשתתפים והתכנים. “אנחנו רואים את ירחי הכלה כמנוע צמיחה לקהילה שלנו”, סיכם זלמי זוננפלד, מנכ”ל אחוות תורה. “כל אירוע כזה מחזק את הקשרים בין חברי הקהילה, מעמיק את הלימוד ומרחיב את האופקים שלנו. אנחנו מצפים להמשיך ולצמוח יחד”.

אירוע ‘ירחי כלה’ השני של אחוות תורה הוכיח שהחיבור בין עולם התורה לעולמם של העובדים אינו רק נחוץ, אלא הוא טבעי ומעשיר ביותר. עם הפנים קדימה, נראה שאחוות תורה ממשיכה להוביל את הדרך בבניית קהילה תורנית משמעותית לחרדים עובדים בישראל.

הפוסט ‘ירחי כלה’ השני של ‘אחוות תורה’: סיפור של צמיחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במשך השנה כולה ראוי להתפלל על הצלחתם של הילדים ועל גדילתם בתורה, יראת שמים ומידות טובות. ידוע המעשה עם מרן הגרי”ז הלוי זצ”ל מבריסק שהיה הולך בדרך ואיתו אחד מבניו, ניגש אליו עובר אורח ואמר לו: אשריכם שזכיתם לזרע בירך ה’, שכל בניך לימודי ה’ וכולם למדנים ויראים. הרב שמע את הדברים, והמשיך בדרכו מבלי להגיב עליהם. בעת היכנסו לביתו אמר הרב לבנו: וכי אדם זה יודע כמה דמעות שפכתי בשעה שהייתי מנדנד את עריסת בני? הייתי מתפלל ובוכה לפני רבונו של עולם ומתחנן שיעלו הילדים ויתעלו בתורה וביראת שמים.

גם בזמן הדלקת הנרות כל אמא מעתירה על ילדיה וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשת יתרו על הפסוק “כה תאמר לבית יעקב” – אלו הנשים: ולכך ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת – שהיא מצוה מוטלת עליה – שיתן לה ה’ בנים מאירים בתורה, כי התפילה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה, ובזכות נר שבת שהוא אור, תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת אור, שנאמר (משלי כו, כג) ‘כי נר מצוה ותורה אור’, וכן דרשו רז”ל (שבת כג, ב) האי מאן דרגיל בשרגי, הויין ליה בנים תלמידי חכמים. 

ובכדי להבין את העניין המיוחד שיש בערב ר”ח סיון לתפילה זו – יש להתבונן בנוסח תפילת השל”ה בתחילתה: “ועל קיום העולם ועל קיום התורה בא לנו ממך ה’ אלוקינו שני ציוויים: כתבת בתורתך ‘פרו ורבו’, וכתבת בתורתך ‘ולמדתם אותם את בניכם”, והכוונה בשתיהם אחת, כי לא לתוהו בראת כי אם לשבת. ולכבודך בראת, יצרת אף עשית. 

החפץ חיים בספרו שם עולם (פרק טז) מביא על כך משל – למלך שעשה מלחמה עם שונאיו, והיה לו עבד אוהב ונאמן שנלחם לצידו. ומרוב אהבתו טרח והכין בעצמו חיצים להילחם באויבים. והנה באמצע המלחמה נגמרו לאותו עבד כל החיצים, ופנה לאדונו המלך ושאלו האם יוכל עדיין להמשיך ולהילחם כאשר כבר אין לו חיצים משל עצמו והוא צריך להיעזר בחיצים מתוצרת של מישהו אחר. האדון שמע וצחק לשמע השאלה. כי מאי נפקא־מינה באלו חיצים משתמשים, כל עוד באים לנצח במלחמה. 

וכן הדבר במלחמתנו בעוה”ז. אנחנו מגדלים את בנינו לתורה, וכל זאת הוא חלק מגילוי כבוד ה’ בעולמו ע”י לימוד התורה [ושם כותב הח”ח שמי שבניו לא הולכים בדרך התורה יכול להחזיק תורה והרי זה מביא את אותה המטרה].

זכינו השנה לאירוע מיוחד של אבות ובנים שהתקיים בתחילת השבוע כהכנה ליום הגדול יום מתן תורה. יישר כח למארגנים על האירוע הנפלא. ויהי רצון שנזכה כולנו לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

הכותב הוא ראש הקהל אחוות תורה, הר נוף

הפוסט אבות על בנים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

השורש נ.ז.ר. מופיע בתורה בכמה הקשרים אחרים. למשל, ‘ולקדקוד נזיר אחיו’, ‘ואת ענבי נזיריך לא תבצור’, ועוד. מפירושי הראשונים שם עולה כי מובנו הוא: פרוש, מיוחד, מובדל. אם כן, כשאדם אומר ‘הריני נזיר’ פירושו שהוא שרצונו להיות מיוחד לה’. כלשון הכתוב: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה’. לא פלא אפוא שהוא נאסר בשלושת האיסורים שמנינו לעיל. את שלושתם מצאנו כאיסורים מיוחדים שהצטוו בהם הכוהנים, ואך טבעי הוא שהמבקש להתייחד לה’ יחולו עליו דינים מעין אלו שחלים על המוקדשים לה’.

אלא שהבדל גדול יש בין איסורי הכהנים לאיסורי הנזיר. הכהן נאסר בשתיית יין רק בשעת עבודה, ואילו הנזיר בכל אשר ייעשה מגפן היין ובכל זמן. לגבי הכהנים נאמר איסור לגלח את פאת הזקן (ויקרא כא ה), ואילו הנזיר הצטווה לגדל פרע את כל שער הראש. ובעוד שהכהן נאסר בטומאת מת בצורה מוגבלת, להוציא שבעה קרובים, הנזיר נאסר להיטמא אפילו לאביו ולאמו. חילוקים אלו מאפיינים את החלטתו של הנזיר לצאת מהשגרה ולהתייחד בבת אחת. ככל שהוא אינו סומך על צעדים קטנים ומבקש “לקפוץ” בבת אחת לדרגה העליונה של מי שהוא מוקדש לה’, עליו לנהוג בכל גינוני הכהונה עד לקצה שלהם.

בהקשרו של הנזיר מוכר ומפורסם האיסור לשתות יין, אולם דיני הנזירות בפרשתנו שמים דגש על משהו אחר. מבין שלושת האיסורים הוא סותר את נזירותו רק כשהוא עובר ונטמא למת. במקרה כזה הוא מתחיל מחדש את נזירותו ואף מגלח את שערו. דווקא שתיית היין וגילוח אינם סותרים את נזירותו, וסוגיית היין אף אינה כלולה בעבודת סיום הנזירות (בניגוד לגילוח). החילוקים הללו בין האיסורים מקבלים משמעות מיוחדת לאחר שיורדים לתכליתם.

הצעד הראשון שצריך לעשות המבקש להתייחד לה’, הוא – להתיישב בדעתו. ההימנעות מיין מלמדת שהדרך העולה בית א־ל אינה עוברת בהשלכת הדעת ובאיבוד חושים, אלא להפך, היא מחייבת דעה צלולה ובהירה. הצעד השני הוא גידול השער. כך הנזיר מובחן ומובדל מבחינה חיצונית משאר בני אדם. סימן ההיכר החיצוני גורם לסביבה לצפות ממנו להתנהגות מיוחדת והוא מחייב גם אותו למלא את התפקיד שקיבל על עצמו. מעבר לשני אלו, המעוניין להתקדש לה’ במהלך חריג של נזירות צריך להימנע לחלוטין מטומאת מת. כפי שראינו, זהו הדין המרכזי שבגינו הוא סותר את נזירותו ומתחיל מחדש. טמון כאן מסר חשוב מאין כמוהו: קפיצת הדרך הנזירית אמנם כוללת פרישה מסוימת מהנאות העולם ואף מראה חריג ושונה, אך היא בשום אופן אינה היבדלות מהחיים. החיים קדושים במהותם, והרוצה להתקדש לה’ מוכרח להבין שמרחב הפעולה המתאים להתקדשות אינו התרחקות מהחיים אלא דווקא אחיזה בהם. הבא במגע עם המת עצמו סותר את נזירותו משום שהוא נוטה מהבנה יסודית זו, ובלעדיה הנזירות עלולה להגיע לכלל טעות. 

אמנם לא כל טומאת מת סותרת, אלא דווקא מגע עם המת עצמו, כי לא עצם הטומאה סותרת (כך למשל, טומאת גולל ודופק ורביעית דם ועוד אינן סותרות את הנזירות). דווקא התקרבות למוות עצמו, לאיבוד רצון החיים, היא שמחייבת להתחיל את הנזירות מהתחלה.

מי שמאבד את רצון החיים מחמת תשוקתו להידבק בה’ חייב לחשב את דרכו מחדש. כי גם אם הותר לאדם לפרוש לזמן מה מן העולם לצורך התחזקות מיוחדת בעבודת הבורא (אם כי הוא נקרא משום כך ‘חוטא’), לא הותר לו לשלול את החיים עצמם. התורה באה להרבות חיים ולא למעט אותם. הבנה זו חשובה לכל אדם, ובפרט למי שבוחר לרכז בזמן קצר מאמץ מיוחד של התקדשות לה’.

הפוסט הנזיר וקדושת החיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הדיין החשוב ונשיא אחוות תורה הגאון רבי מנחם מנדל שפרן נשא דברי חיזוק לקראת חג מתן תורה. בדבריו הביא את דברי הרמב”ן על התורה בדבר מעלתו של הלימוד עם הילד כדי שידעו את דרכה של תורה.

נשיא ומייסד אחוות תורה, הגאון רבי דוד לייבל, נשא דברי חיזוק לקראת חג מתן תורה: “אני רוצה להתחיל דווקא עם הילדים. האבא חייב ללמד אתכם שלושה דברים: תורה, מקצוע, ושחייה. בהלכה כתוב שאפשר לשכור מישהו שילמד אתכם את כל הדברים האלו. אבל למה בתורה אבא מגיע ללמוד איתכם אישית? המסר שלו הוא אחד: בזה שאני לומד איתך תורה אני מראה שזה מה שחשוב, כל ההתנהגות שלנו זה לפי התורה וההלכה. זה המסר. אבות ובנים זה לא בגלל עשיית המצווה בגופו אלא להעביר את המסר”.

הרב לייבל הדגיש: “זה צריך להיות כיף, מהנה. חצי שעה של חוויה. שהילד ייהנה. זה העיקר”.

בסיום בירך הרב לייבל את המשתתפים: “אני מאוד מתרגש להיות כאן, לראות הרבה אבות שרוצים להעביר את המסר לבנים שלהם, ואני מאחל שיהיו לכם הרבה שעות מהנות עם הילדים שלכם. תצליחו בכל דרך אפשרית, שכאשר תבואו ללמוד עם הילדים תהיו רגועים ונינוחים, כדי שיהיה באמת חוויה נהדרת ומרוממת עם הילד”.

הרב טוביה פולק, משגיח ישיבת עטרת ישראל הקטנה, נשא נאום מרגש בו המחיש לצעירים את מקומם החשוב בהיסטוריה ובשרשרת הדורות של עם ישראל: “אל תוותרו לאבות! אתם תחנת הדלק של עם ישראל. אתם העתיד!”.

לאחר ארוחת ערב בשרית, יצאו האבות לרחבת הכניסה כדי להתאמן בשירה לקראת הביצוע האדיר שיצולם בהמשך לשיר “ברכת הבנים”, בעיבוד מיוחד של אהרלה נחשוני וביצוע של אוהד מושקוביץ יחד עם הקהל.

במקביל, הילדים התאמנו על החלק שלהם בשיר בתוך האולם, ואחרי שכולם היו מוכנים, נכנסו האבות לצד ימין של האולם ויחד ביצעו את השיר המיוחד. קליפ מיוחד של השיר יופק במהלך החודש הקרוב ויפורסם בקרוב.

בסיום האירוע, נערכה הגרלה על פרסים יקרי ערך לילדים, על ידי מנחה האירוע, הרב יצחק קוסובסקי שחור, מנהל קהילות באחוות תורה.

הפוסט כ-1,200 אבות ובנים השתתפו באירוע ‘ובאו כולם’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מדוע התיבה “לכלותם” נכתבה בכתיב חסר “לכלתם”? מבואר בספרי חסידות שכאן צפונה הנחמה וסוד הקיום שלנו בגלות הארוכה והמתישה: “כי רק זה נשאר לנו בגלותנו הארוך המר שרצוננו וכוספנו ותקוותנו ותוחלתנו חזקים עדיין לשוב אליו יתברך” (ליקוטי הלכות יו”ד פדיון הבן ה’ כ”ז).

הכוח של הרצון, הכיסופין, הגעגועים והתקווה הפנימית של כל יהודי לשוב אל ה’ הוא עצום ונפלא. את הכוח הזה, כפי שמלמדים אותנו הצדיקים, אנו יכולים וצריכים להפעיל ולהיות פרואקטיביים בהנעה שלו.

כיצד? בסיפורי מעשיות למוהר”ן, במעשה הראשון על אבידת בת המלך, מסופר על בת מלך אהובה שנעלמה מהארמון בעקבות דיבור לא טוב של אביה. המלך והנסיכה מתגעגעים זה לזו, והמשנה למלך יוצא למסע חיפוש ארוך ומפרך אחריה.

כשהוא מוצא אותה, היא מורה לו לשבת במקום קבוע שנה תמימה ולהתגעגע אליה, וכך יצליח לחלצה. בסופו של דבר, לאחר מאמצים רבים, המשנה למלך מצליח להשיב את הנסיכה לאביה ולארמון.

הסיפור הזה רומז למשמעויות עמוקות. המלך הוא הקב”ה, הבת היא כנסת ישראל והנשמות שלנו. הגלות היא בבחינת הנסיכה הנמצאת תחת שליטת הלא־טוב. המשנה למלך מסמל את הצדיקים שמודיעים לנו בכל דור על אהבת ה’ וגעגועיו אלינו.

הדרך להשיב את השכינה לייחוד עם הקב”ה היא דרך הגעגועים והכיסופין. בכל מצב, עלינו להחזיק ולעבוד על ציר הגעגועים, לדבר בפה דיבורי כיסופין: “אבי שבשמים, אני כוסף ומתגעגע אליך, משתוקק לקרבתך וללמוד תורתך”.

הכוח של היהודי כשהוא מפעיל את אנרגיית כיסופי וגעגועי נשמתו בדיבורים פשוטים אלו, הוא כוח עצום המוביל בפועל לגאולת הפרט והכלל.

וזו כוונת הפסוק “לא מאסתים ולא געלתים לכלתם”, כתיב חסר מלשון כלות הנפש מתוך כיסופים וגעגועים – זהו סוד הקיום שלנו בגלות הנוראה הזו. יהי רצון שנקבל דיבורים עמוקים אלו בפשטות וניישמם לטובתנו הנצחית.

הפוסט סוד הקיום היהודי בגלות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ככלל, התורה מלאה באזהרות ובעונשים, בברכות ובהבטחות. המניעים שבאמצעותם היא דוחפת את האדם לקיים את המצוות הם בדרך כלל ‘שלא לשמה’. מדוע זה כך? למה אין התורה מתמקדת בטעם הנעלה של לשמה, בעשיית האמת מפני שהיא אמת? אין זאת אלא משום שירדה תורה לדעת ההמון שלא יקיים את התורה מפני שהיא אמת אלא על מנת לקבל פרס. הדרך להביא את הרבים לקיים את התורה הוא באמצעות מקלות וגזרים. גלוי וידוע לפני מה שאמר והיה העולם שבלי הבטחות לשכר בעולם הזה ובבא, ובלי יראת העונשים בשני העולמות, רוב בני האדם יתקשו לשמור מצוות.

זוהי הסיבה, כפי הנראה, שהקללות מרובות על הברכות. המקל לעולם משכנע מן הגזר. החשש מאסונות פועל על האדם חזק יותר מהתקווה לשכר. ומכיוון שפרשת הברכות והקללות עוסקת במי שזקוק לטעמים של ‘שלא לשמה’, מדברת אתו התורה בשפתו ומרחיבה בקללות יותר מהברכות.

יחד עם זאת, חובה לזכור שתכלית התורה היא עשיית המצוות לשמן, עבודת ה’ ללא פניות, עשיית האמת מפני שהיא אמת. לדרגה זו קורא הרמב”ם ‘אהבה’. קיום מצוות מכל סיבה אחרת שתהיה, אפילו לשם שכר בעולם הבא הוא אינו לשמה. יתרה מזו, באופן עקרוני הייתה צריכה עבודה ‘שלא לשמה’ להיאסר. הגמרא בברכות (יז.) אומרת ‘כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא’. הטעם, מפני שזה חילול הקודש. העובד שלא לשמה משתמש בעבודת ה’ כקרדום לחפור בו ולהשגת צרכיו העצמיים.

ואף שחז”ל כבר פתחו פתח של היתר ואמרו בנזיר (כג:) “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן – בא לשמן”, הפשטות היא שזה הותר רק לצורך ההגעה ללשמה. ואם נשאל מה מטרת התורה בכך שההמון יקיים את התורה והמצוות, הרי יש רבים שאינם עתידים לקיים את התורה לשמה ולכאורה הם בכלל אלו שנוח להם שלא נבראו, התשובה תהיה שאכן דעת הרמב”ם שקיומו של ההמון הוא לצורך אותם אנשים שלמים. אלו שזכו למעלת ‘לשמה’ אינם יכולים להתקיים במציאות תלושה, הם זקוקים, לצורך תפקודם, למסגרת שבתוכה הם יוכלו לעלות בסולם התורה והעבודה ללא הפרעות. אולם העיקרון במקומו עומד, אין היתר בעשייה שלא לשמה, אלא כשזה לצורך ההגעה ל’לשמה’.

ויש לדעת שאין זו הבטחה אוטומטית שכל העושה שלא לשמה זוכה לעשות לשמה. עובדה ידועה היא שמדרגת שלא לשמה אינה מהווה תמיד סולם לעשייה לשמה. רבים הם העובדים לשם כבוד, עושר, סגולה לבנים, לשמירה וכדו’, וכל חייהם הם נשארים בדרגה נמוכה זו. העיקרון ‘מתוך שלא לשמן בא לשמן’ מתקיים רק במי שמעייניו נתונים לעבודת הלשמה אלא שהיא קשה לו והוא נעזר במניעים שאינם לשמה כדי להתרגל בעבודת ה’ ולהתעלות לעשייה לשמה. אך מי שאין זו מטרתו ושאיפתו, ודאי יכול להיתקע כל חייו במדרגת שלא לשמה מבלי להתקדם.

מכאן נלמד כיצד עלינו לשמוע את פרשת הברכות והקללות. אין כוונת התורה שנעשה את המצוות בשביל הגשם ונמָנע מעבירות כדי שלא יבוא עלינו רעב. אנו יכולים אמנם לשאוב מהברכות והקללות סיוע לעבודת ה’ בדרכנו אל השלמות של עשייה לשמה, אולם בכל עת עלינו לשאת את שאיפותינו למעלה, אל התכלית של עבודה מאהבה.

הפוסט לשמה ולא לשם ברכות וקללות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יחד עם תחושת החמלה העצמית שאנחנו בסדר כהורים (באמת!), כיצד אנחנו יכולים ליצור ולשמר אווירה טובה בבית?

הנה כמה נקודות חשובות ופשוטות:

1. תקשורת חיובית – השתדלו לדבר זה עם זה בכבוד, בעדינות ובחיוב. גם כשאתם כועסים או מתוסכלים, נסו למצוא דרך להביע את עצמכם בלי להאשים או לפגוע. מילים טובות והקשבה אמיתית הן הבסיס לאווירה נעימה.
2. זמן איכות משפחתי – הקדישו זמן בכל יום או שבוע לפעילויות משותפות כמשפחה. זה יכול להיות משחק קופסה, משחק אחר משפחתי, או סתם שיחה נינוחה סביב השולחן. זמן איכות מחזק את הקשר ומשרה אווירה של שייכות ואהבה.
3. הומור והנאה – אל תשכחו לצחוק יחד! בדיחות, משחקי מילים, או סתם שטויות – הומור מקרב לבבות ומפיג מתחים. עודדו קלילות והנאה בבית, כי צחוק באמת מדבק.
4. חגיגה של הצלחות – כשמישהו במשפחה משיג משהו, גדול כקטן, חגגו את זה! בשלו ארוחה מיוחדת, תלו שלט ברכה, או פשוט תנו חיבוק חם. הכרה בהצלחות של כל אחד תורמת לאווירה מעודדת ומעצימה. אם יש קנאה, תעשו סבב הצלחות שבו כל אחד ישמע או יגיד משהו מוצלח מאותו השבוע.
5. סביבה נעימה – גם לסביבה הפיזית יש השפעה על האווירה. שמרו על בית מסודר (ככל האפשר עם ילדים!), הוסיפו צמחים, פופים, וצבעים שמחים, ואפשרו לכל אחד פינה משלו. בית נעים ומזמין תורם לתחושה הכללית.
6. מסורות משפחתיות – צרו מסורות מיוחדות למשפחה שלכם. זה יכול להיות משהו משפחתי קטן וקבוע בסעודת שבת (למשל סבב על רגע טוב מהשבוע), ברכה שמשאירים לילדים בתחילת השבוע, או טיול שנתי. מסורות יוצרות תחושת שייכות ומשהו מיוחד לצפות לו יחד.
7. נתינה והכרת תודה – עודדו תרבות של נתינה והכרת תודה בבית. למדו את הילדים להודות זה לזה על עזרה או טובה, ואתם עצמכם הודו זה לזה ולילדים על מעשים טובים. הכרת תודה מעצימה את האווירה החיובית. כשאתם מחלקים פרסים כדאי לתת בשלב הראשון גם פרסים על הכרת תודה.
8. זמן לעצמי – כן, גם זמן לעצמי חשוב לאווירה הביתית! כשכל אחד מקבל את המרחב שלו לנוח, להירגע ולעסוק בתחביבים, כולם חוזרים מלאי אנרגיה חיובית יותר. חינוך לפנאי, זוכרים?
9. קבלה וכבוד להבדלים – כל משפחה היא שזירה מופלאה של אישיויות שונות. עודדו כבוד להבדלים, לצרכים השונים ולדרכי ההתבטאות הייחודיות של כל אחד. קבלה וכבוד הדדי יוצרים אווירה של ביטחון והרמוניה.

המאמץ שווה

המאמצים שאנו משקיעים עכשיו בבניית אווירה טובה, ישפיעו לא רק עלינו ועל ילדינו, אלא גם על הדורות הבאים. זו המורשת שאנו מעבירים הלאה – המתכון לבית מלא אהבה, שמחה ואור שיכולים לסייע בהתמודדות מול אתגרי החיים ולתת חוסן חזק לצאצאיכם.

אנחנו ההורים, האדריכלים של האווירה בבית. זה תפקיד מאתגר, שדורש תשומת לב ומחשבה יומיומית. אבל זו גם זכות גדולה – היכולת לעצב את האקלים הרגשי בו גדלים ילדיכם.

זכרו, אווירה טובה לא נוצרת במקרה. היא תוצר של בחירות קטנות, יום אחר יום. אז בחרו במודע, בחרו בשמחה, בחרו באהבה. כי כשהאווירה בבית טובה, כל אתגר הופך לקל יותר, וזו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להעניק למשפחה שלנו.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט יוצרים אווירה טובה בבית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בין הטענות שנשמעו היו שבכך יתרבה כבוד התורה בעולם והיכלי הכוללים יתמלאו יותר שעות. מנגד, היו שטענו שאברך צריך ללמוד ללא הטרדות וברוגע נפשי, ואם איחור של כמה דקות יאפשר זאת, אזי איכות הלימוד תהיה שונה לחלוטין. לימים, אמר אחד מגדולי ישראל שהתהליך היה צודק, אך הדרך שבה נפגעו משכורותיהם הזעומות של האברכים הפכה את הכולל ל”בית מסחר”, עם מחירון לכל איחור, מה שמצריך מהאברך לעשות חישובים כלכליים. זאת, לטענתו, אסון לעולם התורה.

רבים מהנערים בדורנו עוזבים את הישיבות בשל מצוקה כלכלית בביתם, ורצונם לחיות ללא מצוקה זו מוליד בהם דחף לצאת וללמוד מקצוע בגיל צעיר. ייתכן שניתן היה לשנות מציאות זו אילו ההורים לא היו נאלצים לחיות בלחץ כלכלי ונפשי, המוביל למצוקה במשפחה. כפי שאומר אביי: “היינו דאמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא” (עוני הולך אחר העני).

לחץ שכזה מוביל להיעלמות החלום האידיאלי, כדברי המשנה: “איזהו עשיר – השמח בחלקו”. אדם ששמח במה שיש לו, גם אם זה רק לחם וריבה, הוא עשיר, כי זה המקסימום ששאפו אליו. אולם, כאשר הנפש אינה רגועה, וסביב השגרה והשבת יש לחץ של תוספות למשכורת שדורשות נוכחות בסדרים שונים ומגוונים, אזי עול הפרנסה חודר לבית של תורה “בדלת האחורית” וקובע את סדר יומו, כביכול בשם אותם סדרי לימוד.

מן הראוי היה שאברכים לומדי תורה יקבלו את משכורתם באופן שיאפשר להם ללמוד ברוגע ובשמחה, ללא דאגות כלכליות. כך תשרור בבתים שמחה של תורה, והילדים יגדלו ברצון להמשיך בדרך זו. בית שבו רואים את האב רץ ללמוד תורה כערך עליון, ולא ככלי להשגת רווח כלכלי, ישרה בו רוח של אהבת תורה אמיתית.

הרש”ר הירש, בפירושו לפרשת בחוקותי (ויקרא כז, א), מדגיש שפרק הנדבות למקדש מופיע כנספח נפרד מהחוקים, המשפטים והתורות שניתנו כתנאי לברכה או קללה. מכאן למדנו שנדבות המקדש אינן נחשבות לחסידות יתרה או ככפרה על חטאים. תפקיד הכהנים אינו ברכישת נכסים, אלא ברכישת לבבות, ורק קיום החוקים, המשפטים והתורות מקרבים את האדם לה’.

וזה לשונו הקדוש: “ואופייני הדבר שפרק זה, הדן בנדבות המקדש, נראה – על – פי מקומו – רק כפרק סיום ניספח; בפירוש נאמר, שאין הוא מכלל החוקים, המשפטים והתורות שה’ נתנם כתנאי בינו ובין בני ישראל, שקיומם יביא לידי כל שפע הברכה – והעבירה עליהם תגרור את כל המצוקה – שתוארו בפרק הקודם. אותן נדבות מקדש נבדלות מהם בבירור; ודבר גדול למדנו מכאן: תורת כהנים איננה מייחסת ערך מיוחד לנדבות המקדש; אין היא רואה בהן חסידות יתירה, הרצויה בעיני ה’ בייחוד; קל וחומר שאין היא מייחסת להן כוח לכפר על חיים של חטא. מקדש הכהנים רואה את שליחותו – לא ברכישת נכסים – אלא ברכישת הלבבות והרוח, והיא מבקשת לרכוש את כל חיי הפרט והכלל לקיום החוקים, המשפטים והתורות. “קידוש המוסר”, “שמירת המשפט בחיי החברה”, “הארת הרוח ועידון הלב” – החוקים, המשפטים והתורות – הם הדרך היחידה כדי לזכות בחסד ה’. הם שניתנו “בינו ובין בני ישראל”, ורק הם מקרבים את האדם לה’ ואת ה’ לאדם”.

הפוסט מחירון איחור לכולל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בשתי המצוות האדם שובת ממלאכת השדה, אולם בשנת השבע המסר העיקרי של הפסוקים הוא שהאדמה אינה שלך. עליה לשבות שבת לה’, וכל מה שצומח בה הוא הפקר לכול, לעבד ולאמה כמו גם לבהמה ולחיה. מתוך כך שהאדם אינו דואג למאכלו בשנה השביעית, הוא מפנים שגם תבואת שש השנים באה מאת ה’, ומושרשת בו מידת הביטחון.

ביובל, לעומת זאת, המסר שונה לחלוטין. הנושא העיקרי בפסוקים הוא הדרור, החופש. כל אדם מקבל בחזרה את אדמתו, חוזר לבית שמכר, משתחרר מאדונו ושב למשפחתו ולמקומו הראשון. היובל מעניק לאדם בחזרה את נחלת אבותיו ואת בעלותו על עצמו.

האיסור על עבודת האדמה ביובל, שונה בהכרח מאיסור העבודה בשמיטה. בשמיטה הדגש הוא על התוצרת – אין לעבוד כדי להפיק תוצרת, והתוצרת אינה שייכת לך. ואילו ביובל האיסור הוא חלק מהדרור. כיון שעיקר עיסוקו של האדם היה בחקלאות, שביתה ממלאכה פירושה חירות מעבודה. חירות אמיתית, כך מסתבר, איננה מסתיימת בכך שאין לך אדון ורכושך חוזר אליך. האדם יכול להיות עבד לעצמו, לעבודתו. היובל הוא השחרור מעבדות הזמן.

אם השמיטה אומרת שהשדה אינו שלך אלא של ה’, היובל אומר את האמירה ההפוכה: אף אחד אינו יכול לשעבד אותך, יציאת מצרים הפכה אותך לבן חורין, ואפילו לעבודתך אינך עבד.

למרות ההבדלים בין השמיטה ליובל, התורה מעמידה אותן כמערכת אחת. לאחר שבע שמיטות מגיע יובל (כמו שלאחר שבע שבתות מגיע חג השבועות). כלומר למרות שהמסר של השמיטה והמסר של היובל נראים הפוכים, שנת החמישים נובעת איכשהו דווקא מן השמיטות.

הביאור בזה הוא כך. היהודי בעצם מציאותו ניצב בין שתי תפיסות יסוד. מחד הוא יודע שהוא בטל לה’, וכל מה שיש לו אינו באמת שלו. “לך שמים אף ארץ לך”. מהי משמעות מעשיו הקטנים של האדם לעומת השלמות הבלתי מושגת של ה’ יתברך, והרי אפילו את מעט המעשים הטובים איננו יכולים לעשות בלי עזרתו. מאידך, הוא מאמין שניתנה לאדם בחירה חופשית, והקב”ה ברצונו העניק לנו את האחריות למצבנו ולמצב העולם.

אם אדם שוקע בתפיסת הביטול, בכך שאין משמעות לאדם ולמעשיו, הוא עלול לאבד אחריות ולהביא לקלקולים גדולים. הקטנת האדם, אף שתחילתה התמסרות מוחלטת לה’, סופה לעתים קרובות עיוות והשחתה מתוך איבוד אחריות. מנגד, אם האדם מתמקד בתפיסה השנייה, הוא עלול ליפול בקלות ל’אני ואפסי עוד’ ולחשוב שבאמת הוא זה שקובע ומחליט ולשכוח את מי שנותן לו כוח לעשות חיל.

הסדר הנכון שקבעה לנו התורה הוא עבודה של שש שנים בשדה, בתוך המציאות שדורשת את מעשינו ואת לקיחת האחריות שלנו. אך אחת לשבע שנים אנו צריכים לעצור ולזכור שהארץ היא של ה’, כל פרנסתנו היא ממנו ואנו ניזונים מכף ידו, כמו החיה והבהמה. אולם אין לטעות ולחשוב שתובנת השמיטה היא הפסגה. השיא מגיע דווקא בשנת החמישים. לאחר שבע שמיטות שבהן האדם השריש את התבטלותו לה’, הוא יכול לשוב ולעמוד לפני ה’ במלוא תפיסת האחריות. הוא קורא דרור לכולם ואף לעצמו, וחירות זו היא קודש לה’, בלי כוחי ועוצם ידי, אך גם מבלי להשתעבד לאיש.

גם אם נדרש להבין לעתים את אפסות האדם אל מול מחשבת הכפירה שאנחנו מרכז היקום ואין בלתנו, אין תפיסה זו תכלית התורה והמצוות. הקב”ה ברא אותנו כדי שניקח אחריות על מצבנו ונתקן עולם במלכות שד־י, ולאחר שהתחנך האדם והבין את מקומו לפני ה’, יכול הוא לשוב וליטול את שרביט תיקון המציאות, מבלי להיות משועבד לאף רוח זרה.

הפוסט התבטלות או אחריות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בסיפורי מעשיות למוהר”ן מברסלב ישנו סיפור ארוך ומרתק על ארמון מלוכה בו מתרחשת דרמה: באותו זמן נולדו שני ילדים – בן למלכה ובן לשפחה המשרתת את המלך. המיילדת מחליפה את הוולדות בלי שידעו על כך, וכך יוצא שבן השפחה גדל כנסיך ובן המלך גדל כבן שפחה באותו ארמון.

השמועה על החילוף מתפשטת ברחבי הממלכה, ואף אחד לא מסוגל, מחוסר ראיות, לאשש או להפריך אותה. בן השפחה שעולה למלוך מחליט לגרש את בן המלך. רגע לפני יציאתו למסע, הוא שומע מאימו החורגת את סיפור ההחלפה וכמה כואב לה שהוא צריך לגלות מהארמון והממלכה.

בשנות הגירוש, עוצר בן המלך פעמים רבות ומנסה לבחון ולהגדיר את זהותו: האם אני בן מלך או בן שפחה? חוויה קשה זו של טשטוש ובירור הזהות העצמית מלווה אותו בשנות נדודיו. ברגעים הקשים, לעתים הוא פונה עורף לעברו ומטביע את יגונו בשתייה לשוכרה, ולפעמים הגעגועים והמחשבה שהוא בן המלך שבים ומציפים אותו. כך נמשך המסע הפיזי והנפשי הכואב והמייסר.

רבי נתן מאריך לבאר שבמעשה זה נרמז סוד גלות ישראל בין העמים: “שזה סוד כל ענין גלות ישראל שהם מגורשים מארצם וממקומם. והם כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו ומפוזרים בין הדוים. והמלכות והממשלה היא אצלם. וישראל נחשבים בעוונותינו הרבים כעבדים ושפחות. שכל זה נמשך מבחינת החליפין הנ”ל של הבן מלך שנחלף”.

דיבורים אלו מיטיבים לתאר את מה שאנו חווים בימים אלו, כאשר בן השפחה מצליח לגרש ולחטוף את בן המלך. אנו, במסע הקשה והכואב הזה, עדיין זוכרים שבני מלך אנחנו, או שמא מחמת הצרות והייסורים, הגירושים והטלטלות, בחרנו להטביע יגוננו בהנאות העולם ושכחנו את זהותנו, ייעודנו ותפקידנו?

על כן באה התורה ומזכירה לנו: “כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם”. תזכרו, בנים אהובים, את היחס הנכון בין המלך והעבד, בין הנשמה והגוף. כמו שהמלך מושל בעבד ולא ההיפך, כך הנשמה מושלת בגוף. כאשר תזכרו את הייעוד שלכם להיות עבדי ה’, זה יעלה אתכם לייעוד הנצחי ולשורש האמיתי שלכם. אתם בני מלך, והייעוד שלכם בעולם זו עבדות ה’, שהיא החירות האמיתית.

כאשר אתם שוכחים את הייעוד הזה, אתם הופכים בזהות העצמית, בעיני עצמכם, לבני שפחה. ואזי, בני השפחה מושלים בכם. אבל כשאתם זוכרים שבני מלך אתם וייעודכם עבודת ה’, אזי אף אומה לא יכולה לשלוט בכם.

הפוסט כי לי בני ישראל עבדים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בסוגיה יש קובץ של מימרות של רבא על מקרים שבהם אדם שוכר פועלים לביצוע מלאכה, אך בסופו של דבר אין צורך בביצוע המלאכה (שכר אותם להשקות את השדה, אך בלילה ירד גשם, ש”ט). המימרא האחרונה קובעת כי במקרה שאדם שכר פועלים ליום עבודה, אך הם סיימו את העבודה בחצי יום, בפני בעל הבית עומדות שתי אפשרויות: או לתת להם עבודות חלופיות אחרות, ובתנאי שאינן יותר קשות מהעבודה העיקרית לשמה הוא שכר אותם, או לשלם להם על כל היום, אך מכיוון שבחצי השני הם לא עבדו, הוא ינכה משכרם את העונג שהיה להם בכך שהם יכלו להתבטל במקום לעבוד.

הגמרא מסייגת את הקביעה הזו ואומרת כי יש מקרים בהם על בעל הבית לשלם שכר מלא לעובדים שהפסיקו לעבוד באמצע היום, במקרה של “אכלושי דמחוזא”, שהם חופרי אדמה (לפי הרמב”ם) או נושאי משאות (רש”י) שהם רגילים בעבודה פיזית, ואם הם יושבים בטלים הם נחלשים. כלומר, הם לא מרוויחים מהבטלה. במובן מסוים, הם היו מעדיפים לקבל עבודה נוספת למלא את זמנם, ולכן על בעל הבית לשלם להם שכר מלא בלי לנכות משכרם את העובדה שהם לא עבדו.

ר’ חיים קמיל דפדף איתי לדברי הרא”ש שנמצאים בסוף הגמרא והקריא לי “מכאן פסק רבנו יואל ז”ל, מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד … אי לא שכיח במתא (אם החולי לא נפוץ והמלמד לא היה צריך לקחת את זה בחשבון, ש”ט) הרי שזו פסידא דבעל הבית, ומשלם לו את שכרו השלם, ולא כפועל בטל, שכל לומדי תורה דמי לאוכלוסי דמחוזא, שהבטלה גורמת להם שכחה וכובד איברים”.

או במילים אחרות, מלמד שמתבטל לו שיעור, איננו מאושר, להפך, זה מסב לו צער פיזי ונפשי, הוא שוכח את לימודו ונחלש, ולכן, במקרה שהשיעור מתבטל באשמת מי ששכר את המלמד, על אבי התלמיד לשלם לו שכר מלא, ואינו יכול להגיד ‘בוא ננכה חלק, כי נהנית מזה שלא לימדת’.

בחלוף השנים, לא זכרתי הרבה מפרק השוכר את האומנין, וגם את דברי הרא”ש לא זכרתי בדיוק, רק זכרתי את המסר של הרב לפיו ‘היעדר העיסוק בתורה יכול לגרום לחולי’. שנים לאחר מכן, גיליתי כי אכן הדברים נמצאים בכתבי ראשונים נוספים וגם נפסקו להלכה ברמ”א (חושן משפט, סוף סימן שלד, ותחילת סימן שלה). לשון הרמ”א במקום אחד הוא “שכל לומדי תורה נוח להם ללמוד מללכת בטל”, אך במקום אחר מדגיש הרמ”א (בעקבות הרשב”א בתשובה) כי בית הדין בודק האם אותו מלמד ‘נהנה’ מכך שהתבטל לו השיעור, או שהוא ‘סובל’ מכך, אם ניכר שהוא נהנה מה’חופש’, יצטרך האב לשלם לו שכר רק כפועל בטל.

אני תוהה מפני מה בחרתי להקדיש את הטור השבוע לאנקדוטה אישית זו, שמא מפני שגיליתי שאנקדוטה זו נחרתה בזכרוני והשפיעה עליי, שמא בכדי להמחיש את הכח הגדול שיש לדיבור ולהקדשת זמן לילדים צעירים, ושמא בכדי להעביר את המסר שביקש להעביר לי הרב כי יש עלינו לראות בלימוד התורה עם עצמנו ועם ילידנו, משהו חיוני, שבלעדיו איננו מתמצאים במרחב, וחשים שכחה וכובד איברים.

הפוסט חברותא עם ר’ חיים קמיל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מנער או נערה שמוצאים אוזן קשבת אצל הוריהם או מחנכיהם, ומשתפים אותם בהתלבטויותיהם, יימנעו בעתיד בעיות חמורות לאין ערוך.

אם כך, מדוע אותם בני נוער נמנעים מלפנות לעזרה? התשובה טמונה בגישתו של נותן המענה. ישנה גישה הגורסת כי המחנך עושה חסד עם הפונה אליו. הנער חש בחסד זה, ומרגיש שהוא “מנצל” את משאביו וכוחו של נותן הטובה. תחושה זו הופכת את השיחה למערכת יחסים של נתינה וחסד, ופוגעת באותנטיות ובמהות האמיתית של מטרת השיחה.

לעומת זאת, ישנם מחנכים הנותנים מענה של אמת, מענה הנובע מתחושת שליחות לסייע לנשמה נוספת. מענה כזה מעניק חיות אמיתית לשיחה ומבטיח דיאלוג פורה וכן.

סיפר לי פעם יהודי מבוגר כי נקלע לקבוצת בחורים שדיברו אליו בזלזול, מבלי לדעת כי מדובר באיש חינוך חשוב. כשהתגלה להם כי בן שיחם הוא דמות מבוקשת שאף הם עצמם חפצים בקרבתה, הם התביישו. בתחילה חשבו כי הם עושים עמו חסד, אך לבסוף גילו שהוא זה שעשה עמם חסד.

כאשר איש חינוך נותן מענה אמיתי, הוא מסייע לעצמו הרבה לפני שהוא מסייע לנער. הוא מחנך את עצמו לכבד את הזולת, להיות קשוב, ללמוד סוגיות מחנכות ועוד. אך כל זאת רק כאשר הדבר נובע ממקום כן ואמיתי. לעומת זאת, כאשר המענה נובע מהתנשאות, גם אם איש החינוך הוא בעל תארים והשכלה רבה, לא תהיה בכך כל עזרה לנער הזקוק לה.

בפרשתנו אנו מזהים את האח העומד ליפול – טרם נשירה – “כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ”. יש ציווי כיצד לדבר ולהתבונן על אדם במצב כזה: “וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד”. הוא הגיע אליך ופתח בפניך את סגור ליבו, הוא מכר את עצמו אליך. אל תהפוך זאת למקום של ניצול בשם מעמדך כמחנך ויועץ חינוכי. “לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ”.

הרש”ר הירש בבראשית כ”ד כ”ז כותב: “האמת כביכול מגבילה את החסד. חסד ואמת – מעשה אהבה, שאינו פוגע באמת. אהבת האדם עיוורת; היא ממלאת את משאלות האהוב, בלא התחשבות בערכן האמיתי, אך חסד ה’ הוא ‘חסד ואמת’, אין הוא ממלא אלא את אותן משאלות, העשויות להיות לטובה באמת; בחסד ה’ אין האמת נעדרת”.

אם ברצונך לזכות בחסד ה’, הענק את אותו החסד לנער הפונה אליך – חסד של אמת, חסד אובייקטיבי שמטרתו היחידה היא לסייע לנער. עשה זאת, והקב”ה ישיב לך כגמולך.

הפוסט חינוך מתוך אמפתיה ואמת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

על רקע זה, אחוות תורה הקימה חמ”ל ייעודי שמטרתו גיוס והפניית כוח אדם חרדי איכותי למען המדינה בשעת חירום. בחמ”ל אחוות תורה מתנדבים עשרות אנשים הפועלים בשלושה זרועות משלימים:

התנדבות: הצוות עומד בקשר שוטף לגיוס אלפי מתנדבים חרדים מוכנים להגיש עזרה במגוון תחומים במסגרת צבאית ואזרחית. המתנדבים נרתמים בהתלהבות למשימות כגון חלוקת מזון, סיוע לקשישים, שינוע, סיוע נפשי (בשיתוף ארגון ‘אקשיבה’), עזרה למשפחות המגויסים ועוד מגוון תפקידים חיוניים בעורף.

עבודה בחירום: הצוות מגייס עובדים חרדים זמניים למילוי מקומות עבודה חיוניים בעורף, במסגרת פרויקט ‘לעבדה’. מאות גברים ונשים ממלאים במסירות תפקידים בבתי חולים, תחבורה ציבורית, מפעלים חיוניים ועוד.

נוער: הצוות משלב נערים ונערות בפעילות התנדבותית למען העורף הישראלי. בני הנוער נרתמים בהתלהבות לתרום מזמנם וכישרונותיהם. המיזם מובל על ידי מחלקת הנוער של אחוות תורה שהייתה אמורה להשיק את פעילותה בימים אלו ובשיתוף רשת החינוך נצח.

“הקמת החמ”ל וההתגייסות של הציבור החרדי לעניין היא הוכחה ניצחת כי החברה החרדית חלק בלתי נפרד מהעם”, הסביר מייסד אחוות תורה הגאון רבי דוד לייבל. “החזון שלנו הוא להיות אזרחים חרדים הנאמנים לערכי התורה ודקדוק מצוותיה, קלה כחמורה, ובד בבד להיות שבט משבטי ישראל ולשאת בחובות כמו בזכויות של כל אזרח. נמשיך לפעול במרץ לחיזוק העורף הישראלי”.

יתן לפנות לבקשת עזרה או הצעת עזרה וסיוע בטופס

או לשלוח הודעה לבוט החמ”ל

הפוסט חמ”ל אחוות תורה: בחזית ובעורף הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

השילוב ההרמוני בין קטעי החיזוק של המרצה הבינלאומי הרב איתיאל גולדויכט – שידע לדבר בגובה העיניים ולקח את הקהל למסע פנימי עמוק ומשמעותי, לקטעי השירה של אמן הרגש מאיר גפני – שפרט בקולו על מיתרי הלב, יצר ערב בלתי נשכח של הכנה ראויה לקראת הימים הנוראים.

כשישבנו על הפקת האירוע במשרדי אחוות תורה יצאנו מתוך נקודת הנחה שלעיתים לאדם העובד יש חלל בכל הקשור להכנה לימים הנוראים ולחלל הזה היה חשוב לנו לצקת תוכן איכותי וערכי, לצד ערב גיבוש באווירה הטובה המאפיינת את אירועי הגיבוש שלנו.

התגובות הרבות אכן חיזקו את הרגשתנו. התמהיל היה מוצלח. המינון היה מדויק. משתתפים רבים הגיעו גם מקהילות רחוקות כמו רכסים וחיפה וכולם סיכמו פה-אחד: היה שווה להגיע מרחוק.

בסיום הערב נהנו המשתתפים מכיבוד עשיר ומושקע מבית הירשלר’ס. מחלקת הפקת האירועים של אחוות תורה מסכמת מבחינתה אירוע נוסף מושקע ומוצלח לטובת חברי הקהילות וכבר עסוקה בהפקת אירוע הירחי כלה הראשון במלון רמדה שייערך בשבוע הבא (להרשמה לחצו כאן). ניפגש שם!

הפוסט הקומזיץ הגדול: הכנה מרוממת ומרגשת לימים הנוראים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

טעימה קטנה ממה שמחכה לך: קבוצות לימוד מגוונות, שיעורים איכותיים והרצאות מרתקות.

וכמו תמיד, חשוב לנו שתקבל את התנאים הטובים ביותר ולכן לא ויתרנו על מיקום נגיש ונוח, מלון מפואר, קולינריה משובחת ועוד.

נשמח לראותך איתנו – לחיי שנה מוצלחת ברוחניות ובגשמיות.

לרישום לחצו כאן

לרישום לחצו כאן

הפוסט רישום לאירוע ירחי כלה במלון רמדה ירושלים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הפוסט עלון אחוותא 01 פרשת שופטים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.